אדם שעשה תאונה ברכב וניצל, כיון שהוא הסיח דעתו מן הנסיעה כאשר דיבר בפלאפון, האם צריך לברך הגומל

לכבוד הרה''ג אליה דוד שוקרון שליט''א

כתב כת''ר, ''אדם שעשה תאונה ברכב (קשה, בתוך שכונה בעיר) וניצל, התאונה נוצרה מזה שהסיח דעתו מן הנסיעה כאשר דיבר בפלאפון האם צריך לברך הגומל, יסוד הספק מש"כ מרן רבנו החיד"א זיע"א (ברכ"י ריט, ג) שעל סכנה בה אדם הכניס את עצמו לה ל"צ לברך הגומל כג' אדם שלא פרע חוב ונכנס לכלא כשיוצא אינו מברך, או שמא לא דמי להתם שאין הוא מודע לעצמות הסכנה.''

א) כתב הברכ''י ס''ריט ס''ק ד, ''ראיתי בתשו' רבינו מהר''י ן' מיגש כ''י ס''צ, וז''ל שאלת מי שנחבש על חוב או על מס הקצוב על כל איש ואיש אם יברך הגומל או לא... תשובה: הואיל והיה חבוש בבית הסהר כלוי בבית הכלא ולא היה מושל בנפשו ועתה יצא מאותו מצב להיותו מושל בנפשו נתחייב בברכה... והיה אפשר להוציא מזה הכלל מי שיש לו יוכלת לפרעון המס או החוב ונמנע לפרוע לסיבת היותו מורד או שהיה מקום שיוותרו לו דבר ממה שעליו, ולא הועיל לו, זה שחבישתו היתה בזה ממה שסבב אותה לעצמו שאם רצה לא היה נחבש, ולא היה בא לו מחבישתו זו תועלת כדי שיברך עליה, אם לא שיאמרו לנו בכיוצא בזה נתת דבריך לשיעורין עכ''ל.

ויש לחקור בזה, שהלא אף מי שיוצא לדרך לצורך פרנסתו וכו' הוא ''סבב אותה לעצמו, שאם רצה לא היה'' לו לצאת, והוא יכול לעסוק בפרנסתו בעירו. אלא עדיין מותר לו לצאת ועדיין מותר לו לברך ברכת הגומל.

אלא נראה לחלק, שכשהוא יוצא לדרך בשלמא שהאדם נכנס לתוך חשש איזו סכנה כגון לסטים בדרך וכו', אבל הוא עצמו אינו גורם שיבואו הלסטים שהוא לא פירסם להם בתחילה בדרך ישרה שהוא ייצא לדרך, אלא הם באים אצלו רק ממילא. משא''כ אם הוא מפרסם ללסטים בתחילה שהוא יוצא לדרך שבזה הוא עצמו גורם את הסכנה ולכן אין לו לברך.

וכן י''ל לגבי מי שאינו משלם את המס, הוא מפרסם למושל העיר שהוא מורד, ואז בא העונש עליו, וזה כמו מי שמפרסם ללסטים שהוא רוצה לצאת לדרך, ולכן אין לו לברך.

ולפי זה יש לדון בנד''ד, שלכאורה י''ל שכיון שהאדם כיון לדבר בפלאפון, שהפלאפון דומה ללסטים הנ''ל שהפלאפון גורם לו את הסכנה, ולכן כיון שהאדם ''סבב אותו לעצמו'', אז אין לו לברך ברכת הגומל.

ב) מ''מ נראה דשאני נד''ד, שהאדם חושב שיש לו את המיומנות לנהוג כראוי כשהוא מדבר בפלאפון, והוא אינו חושב שהוא מכניס את עצמו לחשש סכנה - אפילו כלשהו, משא''כ במי שאינו משלם את המס, שהוא יודע שזה יגרום לו ספק שמא המושל ישים אותו בבית הכלא. וכן מי שיוצא לדרך ומפרסם ללסטים שהוא יוצא, אף הוא יודע שזה יגרום לו סכנה.

וכבר מצינו שדנו האחרונים לגבי מי שמאבד עצמו לדעת, האם מותר לו לברך גומל אם אחרים הצילוהו מהסכנה, עיין ביחוה דעת ח''ד ס''יד שהביא כל הדעות. אולם אף כאן האדם יודע שהוא גורם סכנה לעצמו, משא''כ בנהג הנ''ל שחושב בטעות שיש לו המיומנות לנהוג כראוי כשהוא מדבר בפלאפון.

ויש להסביר את החילוק בין אם האדם יודע שזה יגרום לו סכנה, ובין אם הוא אינו יודע. מצינו שבדיני נזיקין שהאדם חייב בדיני שמים אף בגרמא. ולכן בב''ק נה: ''תניא אמר ר' יהושע ארבעה דברים העושה אותן פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים, ואלו הן הפורץ גדר בפני בהמת חבירו, והכופף קמתו של חבירו בפני הדליקה, והשוכר עדי שקר להעיד, והיודע עדות לחבירו ואינו מעיד לו.'' ע''ש. ועיין עוד ברא''ש שם. ולפי זה כתב הערה''ש בס''שפו אות א, ''וגרמא בנזקין קי''ל דפטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים''. ע''ש.

מ''מ נראה שכשאין האדם מתכוין לגרמא זו, אז הוא אינו חייב כלל, אף בדיני שמים. וזה כמ''ש המאירי בב''ק נה: ''והרבה כיוצא באלו שהם גרמא ופטור, אלא שיש מהם שפטור אף בדיני שמים והוא שאין כונתו להיזק, כי הוא יודע כונת לב''. הרי שאין חיוב בדיני שמים אם הוא אינו מתכוין להזיק. וכן נראה דעת הרא''ה כמבואר בשיטה מקובצת ב''ק נו. ע''ש. וכן נראה ממ'ש המבי''ט ח''ב ס''נד, ''ואפילו גרמא בנזיקין דחיוב בדיני שמים ליכא, דלא נתכוין הוא לשום היזק''. וכן הוא במהרי''ט ח''א ס''צה, וז''ל ''...וגריע טפי מפורץ גדר בפני בהמת חבירו וכופף קמתו של חבירו לפני הדלקה דפרק הכונס, דהנך פטורים מדיני אדם אבל בדיני שמים מיהא חייבים שכוונתם להזיק, אבל אלו אין כוונתם להזיק אלא לתועלת, וכי תימא בנזקי אדם לא חלקת בו בין שוגג למזיד בין מתכוין לשאינו מתכוין, ה''מ במידי דבמזיד חייב מדינא אף בשוגג חייב דאדם מועד לעולם, אבל בדבר דאפילו במזיד פטור מדיני אדם לא מחייבי ליה בדיני שמים אלא למי שכוונתו להזיק... אבל גרמא בנזיקין נמי דפטור אבל אסור בשוגג אפילו בדיני שמים לא מחייב.'' ע''ש שאר דבריו.

ולכן י''ל לגבי דיני גומל, שכשהאדם יודע שהוא גורם את חשש סכנה, אז הוא בכלל חייב בדיני שמים על מה שהוא כיון לגרום סכנה לעצמו, ומשום זה אין לו לברך ברכת הגומל, משא''כ כשהוא אינו מתכוין לכך כגון הנהג בנד''ד, שאז הוא פטור כשהוא מדבר בפלאפון אף מדיני שמים אף שזה גורם לו את הסכנה, ולכן מותר לו לברך ברכת הגומל.

אלא מצינו שהתוספות לא סברו כהמאירי הנ''ל, והם סברו שאף אם האיש אינו מתכוין עדיין הוא חייב בדיני שמים. ולכן כתבו התוספות בב''ק נו. ''כסויי כסיתיה. וא"ת גלוי וידוע למקום למה נתכוין אם לטובה אם לרעה, וי"ל דאפי' במתכוין לטובה שלא ימהר לשרוף ויוכל להציל בעל הבית בתוך כך מ"מ בדיני שמים חייב, דאיבעי ליה לאזדהורי ולאסוקי אדעתיה שלא יבא לו הפסד בכך.'' הרי אף אם הוא כיון לטובה ואינו להזיק כלל, עדיין הוא חייב בדיני שמים. וכן הוא בשיטה מקובצת שם שכתב שהתוס' פליגי על הרא''ה שסבר כהמאירי ע''ש. וגם כתב שם שרבינו פרץ סבר כהתוספות, וז''ל ''אבל תלמידי הר''פ ז''ל כתב בפירוש התוספות דאפילו נתכוון לטובה חייב בדיני שמים דהיה לו שלא יבא הפסד לחבירו בכך דהצלה מועטת נמי לא חשיבא''. ע''ש. (ועיין במהרש''ם ח''א ס''צט ד''ה ויש לדון, שנראה שהוא השוה מ''ש המהרי''ט הנ''ל למ''ש תוספות זו, ולענ''ד זה אינו. שוב ראיתי במהרש''ם ח''ב ס''רכב, ושם הוא הרגיש שהתוספות לא סברו כהמהרי''ט ע''ש.)

ולכן לכאורה י''ל שאף שבנד''ד הנהג ''מתכוין לטובה'' עדיין הוא חייב בדיני שמים כמ''ש התוספות, ולכן אין לו לברך ברכת הגומל.

מ''מ אף לדעת התוספות ודע' הנ''ל, י''ל שאין הנהג בנד''ד חייב בדיני שמים, כיון דבשלמא בדין אש הנ''ל האש עצמה עושה את הנזק בשריפת הקמה וכו' והאש עצמה ניכרת לעין בשעת הגרמא, אבל נד''ד קיל טפי, שהפלאפון אינו עושה את הנזק אלא רק היסח הדעת הנהג גורם את הנזק, והיסח הדעת אינו חפץ ממש כמו אש כדי לומר שהיסח הדעת ניכר לעין. ועוד י''ל שלגבי האש היא גורמת את הנזק בקום עשה, דהיינו השרפיה היא בקום עשה, משא''כ בדיבור בפלאפון, שזה רק ''מסיר מונע'' כדי לגרום שיבוא את הנזק, דהיינו שהוא ''מסיר'' דעת האדם ואז ממילא הנזק יבוא. ולכן יש סברה לומר שאף התוספות ודע' יודו בנד''ד שהנהג אינו חייב בדיני שמים כשהוא אינו מתכוין להזיק את עצמו, ולכן עדיין מותר לו לברך ברכת גומל.

ג) אלא יש להעיר על זה, די''ל שאם הנהג הנ''ל מזיק אדם אחר בתאונה, אז הוא חייב לשלם, דבשלמא שהנהג אינו מתכוין להזיק ודיבורו בפלפון הוא רק גרמא בעלמא, אבל עדיין הוא חייב לשלם כיון שהוא מזיק בידים, דהיינו שהוא נוהג ''בידיים'' את הרכב ישר באיש אחר. ולכן אין לדון שבתחילה הפלאפון והיסח הדעת גורמים את זה והוא אינו בידיים, אלא צריך לדון בשעת הנזק עצמו, וזה בידיים.

מ''מ י''ל דשאני דין ברכת הגומל, שבזה יש לדון לא לגבי שעת הנזק אלא רק במה שגורם את הנזק לפני כן. ולכן י''ל שאם האדם עולה בסולם כשהוא מדבר בפלאפון ומשום היסח הדעת הוא נופל מהסולם והוא מזיק את עצמו, י''ל שאף שהנזק הוא בידים, דהיינו כשנפל גופו על הקרקע זה בידים, מ''מ כיון שמה שגורם את הנזק, דהיינו דיבורו בפלאםון הוא אינו מדידם והגם הוא אינו מתכוין לנפילה, ממילא שהוא צריך לברך גומל כשהוא ירפא.

וכן יש ללמוד מדין מי שאינו משלם את המס, שהנזק בידים הוא כשמושל משים אותו בקום עשה בבית הכלא, אבל מה שגורם שהאדם א''צ לברך גומל הוא לפני כן, דהיינו כשהוא מתכוין שלא לשלם את המס, ולכן בזה שייך לומר שאם הוא אינו מתכוין כגון שהוא שכח לשלם את המס, שאז הוא צריך לברך גומל. ולכן מצד זה דין ברכת הגומל אינו דומה לדין נזק. ולכן י''ל בנד''ד שכיון שהנהג לא כיון להזיק את עצמו בשעה שהוא דיבר בפלאפון שעדיין הוא צריך לברך ברכת הגומל כיון שזה רק גרמא ואינו מתכוין ואף בדיני שמים הוא פטור.

וכל זה לדעת מהר''י אבן מיגש הנ''ל, וכ''ש לדעת אלו שאומרים שאף מי שמאבד את עצמו לדעת חייב לברך ברכת הגומל אם אחרים מצילים אותו.

ואסיים בכבוד רב

מחבר הספר אורחותיך למדני