בדין אבילות, כשהרגל מקצר השלשים, האם עדיין צריך לעלות לקבר ביום שלשים

שאלה: מי שרח"ל נפטר לו אבא בי"ד ניסן וחג הפסח ביטל את השבעה, ולכן הוריד ממנו שבעה ימים מהשלשים, האם הוא עולה לקבר כמנהג להעלות בשלשים ביום ז' אייר או י"ד אייר?

תשובה:

לכבוד הרה''ג יעקב אהרן סקוצילס שליט''א

א) כתב הטור י''ד ס''שדמ, ''לגאון... וליום ג' וז' עולין לבית הקברות ומבקרים אותו, וליום ל', ושוב אין מבקרין אותו, ותכלית י"ב חדש משכיבין ומבקרין אותו.''

וכתב הב''י שם, ''כתב הכלבו שנהגו בנרבונא שיום ז' בצאתו מב"ה הולך האבל לבית הקברות, ואם יום ז'... וכתב עוד א"ר בעל הלכות אין מעוררין הספד אלא בתוך י"ב חדש אבל לאחר י"ב חדש הנשמה עולה ואינה יורדת, רצה להזכירו בין המתים ואפילו לאחר י"ב חדש הרשות בידו, ואימתי זמן עירעור יום ל' ויום משלם שנה...''. ע''ש.

ולפי זה כתב מרן בש''ע שם סע'כ, ''...וביום הז' עולים לבית הקברות ומבקרין אותו. וכן ביום שלשים ותכלית י"ב חדש מבקרין ומשכיבין אותו.'' (ועיין בריב''ש ס''קנח, שיש שנהגו לעלות לקבר כל ימי השבעה.)

ויש להסביר הטעם שעולים לקבר ביום ג' ז' ול', וגם בי''ב חדש. ונראה לומר שבכל ימים אלו יש עלייה ותיקון לנשמת המת, ובי''ב חדש גמרו העליות של הנשמה וכמ''ש הב''י בשם בעל הלכות, ''לאחר י"ב חדש הנשמה עולה ואינה יורדת.''

ב) ולכן כתוב בשער המצות פר' ויחי, ''ולכן נבאר תחל' סדר הסתלקות ז' מקיפין שבבית האבל ממטה למעלה, כי הנה בתחלה מסתלק... וביום הג' מקיף דחכמה לפי שהם מקיפים תחתונים אינם יכולים ליבטל אחיזת הקלי' בנפש הפנימי, ולכן עיקר עונש נפש המת הוא בג' ימים ראשונים ולזה אמרו ג' לבכי.''

משמע שאחר ג' ימים אלו יש קצת עלייה לנשמה כדי להצילה מעונש זה. ולכן כיון שזה זמן שיש קצת עלייה לנשמת המת כתב הטור שהם נהגו לעלות לקבר ביום ג'.

ולגבי יום ז', כתוב בשער המצות שם, ''הנה הנפש הפנימית משתתפת תיכף עם הגוף בקבר כמו שכ' ונפשו עליו תאבל, אבל הז' מקיפין של הנפש נשארים עדיין בבית במקום שנפטר בו כי קשה עליהם עזיבת מקומם בחיים, ולבחי' אלו הז' מקיפין של הנפש אמרו רז"ל כי כל ז' ימי האבלות הנפש הולכת ובאה בבית והוא כי אינם יכולים ליפרד כ"כ במהר' מן הבית אשר בו נפטר... ובהשתלם ז' ימי האבלות נפרדו כולם מהבית וחונים על ציון בקבר ונתקשרו עם הנפש הפנימית העומדת בקבר עם הגוף שלו וזו היא סיבת שבעת ימי אבלות.'' ע''ש.

הרי אף ביום ז' יש קצת עלייה לנשמת המת. ולכן משום זה הם נהגו לעלות לקבר ביום ז'.

ג) מ''מ לא מצינו הענין של יום ל' בשער המצות שם, ולכן כתב הרב פעלים ח''א י''ד ס''נא, ''...ולכ"ז מוכרח שיש בשלשים יום אלו ענין פרטי ע"פ הסוד, כמו שיש בחלוקה של ג' ושל ז'. ורבינו האר"י ז"ל בשער טעמי המצות פ' ויחי, גילה סוד ג' וסוד ז', אבל סוד השלשים לא פירש שם, אמנם הרב המקובל בעל מעבר יבק בשפת אמת מאמר ב' פ"ב דף צ"ח ע"ב, כתב וז"ל, אחר שבעת ימי ההספד תקנו שלשים יום לגיהוץ ולתספורת, שקודם שתהיה הנשמה מגוהצת ומסולקת מכחות חמריות ומכתמיה, אפילו שיהיו מועטים צריך לפחות שלשים יום, ועוד רמז השלשים יום יהיו בסוד השלשים שנה הנאמרים במראות יחזקאל הע"ה, שהם שלשים מדרגות, עשר שבעולם העשיה, ומשם לעשר שבעולם היצירה, ומשם לעשר שבבריאה, שלשים מעלות אלו צריך שתעלה הנשמה קודם שתזכה להיות צרורה בצרור החיים וכו', ולפ"ז טעם השלשים יהיה למתק בחי' הדינים שבשלשים מעלות אלו, כי עד שם מגיע קטרוג החיצונים וכו'...''. ע''ש. הרי שביום ל' יש קצת עלייה לנשמת המת, ולכן משום זה נהגו לבקר את הקבר ביום ל'.

ויש לדקדק, שהטעם שהאבל אסור בגיהוץ ותספורת ל' יום הוא כדי למתק הדינים בעד נשמת המת, ורק אח''כ ''הנשמה מגוהצת ומסולקת מכחות חמריות ומכתמיה'' כמ''ש המעבר יבק הנ''ל.

וכן כתב הרב פעלים שם, ''ועוד למדנו מדברי הרב מעבר יבק ז"ל הנז' שהטעם דמתאבלים למטה במשך השלשים יום בענין גיהוץ ותספורת, הוא כדי למתק הדינים שיש בשלשים מעלות אלו''.

ולפי זה מצינו שעליית נשמת המת ביום ל' תלויה בדין גיהוץ ותספורת. ולכן בזמן שהאבל מותר בגיהוץ ותספורת, ממילא שבאותו זמן יש עלייה לנשמת המת, שזה תלוי בזה. ולכן ממילא שבאותו זמן צריך לעלות לקבר, שעלייה לקבר תלויה בעליית הנשמה.

ד) ולכן מצינו שכתב מרן ס''שצט א, ''הקובר מתו קודם הרגל בענין שחל עליו אבילות ונהג בו אפילו שעה אחת קודם הרגל מפסיק האבלות ומבטל ממנו גזרת שבעה. וימי הרגל עולים לו למנין שלשים, הרי שבעה לפני הרגל וימי הרגל, ומשלים עליהם השלשים.''. וגם כתב שם סע' ז, ''נהג שעה אחת לפני הפסח, אותה שעה חשובה כז', וח' ימי הפסח הרי ט"ו, ומשלים עליהם ט"ו אחרים''. (וזה בחו''ל שיש ח' ימי פסח, אבל בא''י שיש רק ז' ימי פסח יש להשלים ט''ז יום.)

ולכן נראה שאין עליית נשמת המת תלויה דוקא בל' יום מהקבורה, אלא היא תלויה בזמן שהאבל אסור בגיהוץ ותספורת, שאלו גורמים מיתוק הדין ועליית נשמת המת, ולכן אם חז''ל אמרו שכשחלה אבלות קודם הרגל שהאבל אינו צריך להשלים ל' יום מיום הקבורה, ונראה שזה מפני שהרגל עצמו ג''כ מועיל למתק הדינים ולכן האבל א''צ להמתין ל' יום כדי למתק הדינים, אז ממילא מובן שבזה יש עליית נשמת המת אף קודם ל' יום מיום הקבורה, וממילא יש לאבל לעלות לקבר באותו יום.

ולפי זה מצינו דבנד''ד האבל מותר בגיהוץ ותספורת ביום ז' אייר, וממילא שבאותו יום יש עלייה לנשמת המת, כיון שהעלייה תלויה בדין הפסקת גיהוץ ותספורת כמ''ש מעבר יבק הנ''ל, ולכן ממילא שהאבל צריך לעלות לקבר באותו יום.

ואף דבנד''ד המת הוא האב של האבל, ולכן אף בעינן ''ויגערו בו חביריו'' בין לגבי גיהוץ (ס''שפט ה, עיין פ''ת שם) ובין לגבי תספורת (ס''שצ ד), ולכן אם אין גערה מצינו שהאבל עדיין אסור בגיהוץ ותספורת אחר ל' יום (א''ח ס''תקמח ט). מ''מ אין לומר משום זה שאין עלייה לנשמת אביו אף אחר ל' יום עד שעת גערה, שזה אינו, שי''ל שדין גערה הוא רק מצד דין כבוד אב, ולא מצד עליית הנשמה, ולכן עדיין יש עליית הנשמה ביום ל'. ומסתברא הוא, שאם אף האח של מת הוא אבל, אז מצינו סתירה, דהיינו שלגבי האח יש עליית נשמת אחיו ביום ל', ולגבי הבן יש עליית נשמת אביו רק אח''כ ביום גערה. אלא צ''ל שאף לגבי האב יש עליית נשמתו ביום ל', ועלייה זו אינה תלויה בדין גערה.

ואסיים בכבוד רב

מחבר הספר אורחותיך למדני