בדיני עגל ערופה, מה הסברה למ''ש במשנה ''נמצא טמון בגל או תלוי באילן או צף על פני המים לא היו עורפין"

לכבוד הרה''ג נחום מרדכי פרלוב שליט''א

כתב כת''ר:

במשנה סוטה מה: ''נמצא טמון בגל או תלוי באילן או צף על פני המים לא היו עורפין שנאמר באדמה ולא טמון בגל נופל ולא תלוי באילן בשדה ולא צף על פני המים.''

הנה מצינו ג' דרכים בראשונים בטעם מצות עגלה ערופה. דעת הרמב"ם (מו"נ ג, מ) היא, שעי"ז יתגלה הרוצח ויבערו דמו, שברוב הפעמים הרוצח הוא מן העיר אשר סביבות החלל, וכשיצאו הזקנים ויתעסקו במדידה ויחקר הענין, ויאספו הזקנים ויביאו את העגלה, ירבו בני אדם לדבר בזה, ואולי יתגלה הרוצח. ע"כ. וכעי"ז כתב בספר החינוך (תקל, א).

אולם האבן עזרא (דברים כא, ז) כתב, שיתכן שהשם צווה שיעשו כן העיר הקרובה, כי לולי שעשו עבירה כדומה לה לא נזדמן להם שיהרג אדם קרוב מהם, ומחשבות השם עמקו וגבהו לאין קץ אצלנו. ע"כ.

והרמב"ן (שם, ה) כתב שטעמו כענין הקרבנות הנעשים בחוץ, שעיר המשתלח ופרה אדומה, ולפיכך מנו חכמים עגלה ערופה מכלל ה'חוקים'. ע"כ. וכעי"ז כתב הריקאנטי (שם, א) 'וטעם עגלה ערופה, כדי שלא תחול מדת הדין בעולם, וליתן לה חלקה כדי שלא תקטרג, כענין שאמרו רז"ל 'כדי ליתן לתוך פיו של שטן', וכמו שפירשתי בסוד העזאזל. עכ"ל.

ולפי כל הטעמים אלו, צ"ב מדוע מצוה זו נהוגת דוקא כשנמצא החלל 'באדמה' ולא בכל האופנים הנ"ל. ויש לציין שרבי אלעזר (בברייתא להלן ע"ב) חולק על ת"ק בכל זה, וס"ל שלעולם נוהגת מצוה זו באופנים אלו, אולם גם לדעתו אין נוהגת בהרוג שנמצא חנוק. וצ"ע. ע''כ דברי כת''ר.

א) וי''ל שיש גם טעם אחר למצוה זו. ולכן כתוב בזוהר פ' וירא קיג: ''ותא חזי, הא כתיב (דברים כא א) כי ימצא חלל וגו', תא חזי כל בני עלמא ע"י מלאך המות נפקת נשמתייהו, אי תימא דבר נש דא על ידא דההוא מלאך המות נפק נשמתיה, לאו הכי, אלא מאן דקטיל ליה אפיק נשמתיה, עד לא מטא זמניה לשלטאה ביה ההוא מלאך המות, ובגין כך ולארץ לא יכופר וגו' (במדבר פ''לה)...''. ע''ש.

הרי לפי הזוהר יש לדמות מצוות עגלה ערופה למ''ש בפר' מסעי פ''לה ''ולא תקחו כפר לנפש רצח אשר הוא רשע למות כי מות יומת. ולא תקחו כפר לנוס אל עיר מקלטו לשוב לשבת בארץ עד מות הכהן. ולא תחניפו את הארץ אשר אתם בה כי הדם הוא יחניף את הארץ ולארץ לא יכפר לדם אשר שפך בה כי אם בדם שפכו. ולא תטמא את הארץ אשר אתם ישבים בה אשר אני שכן בתוכה כי אני ה' שכן בתוך בני ישראל.''

ופירש הרמב''ן שם בפסוק לג,''ולא תחניפו את הארץ - מפני שאמר תחלה והיו אלה לכם לחקת משפט לדורותיכם בכל מושבותיכם שאלו המשפטים נוהגים גם בחוצה לארץ חזר והחמיר ביושבי הארץ יותר לכבוד השכינה אשר שם והזהיר שלא נחניף אותה ושלא נטמא אותה.'' ע''ש.

ולכן י''ל לגבי עגל ערופה, שמלבד הטעמים שהביא כת''ר לעיל, גם יש טעם אחר למצוה זו שהוא כדי לכפר ולטהר את הארץ הקדושה מפני ''ולא תטמא את הארץ אשר אתם ישבים בה אשר אני שכן בתוכה.''

ולפי זה י''ל שמטעם זה כתוב בפרשת עגל ערופה, ''כי ימצא חלל באדמה אשר ה' אלקיך נתן לך לרשתה נפל בשדה...'', דהיינו שהתורה רצתה להדגיש הענין של ''אדמה'' ו''שדה'', מפני דבעינן כפרה לאדמה כמ''ש בפר' מסעי הנ''ל. ולכן אם הנהרג ''נמצא טמון בגל או תלוי באילן או צף על פני המים'', אז אין היכר שיש טומאת האדמה, ובשלמא שלפי הטעם שכתב הרמב''ם עדיין צריך לעשות מעשה דעגל ערופה כדי שאולי יגלה הרוצח (וכן י''ל בשאר הטעמים), אבל מצד אחר כיון שהעגל ערופה ג''כ בא כדי לכפר ולטהר את האדמה, אז אין לקיים מצוה זו אלא כשיש היכר שהנהרג הוא על ''האדמה'' או ''השדה''.

ואף לדעת רבי אלעזר שם, י''ל שהטעם דבעינן ''חלל'' דהיינו כמו שפירש רש''י שם, ''חלל - לא מקרי אלא בכלי ברזל כעין חרב'', הוא מפני שבזה יש יציאת דם, וזה צריך כפרה כמ''ש בפר' מסעי הנ''ל ''כי הדם הוא יחניף את הארץ''. כן הוא בפר' עגל ערופה, ''וענו ואמרו ידינו לא שפכה [שפכו] את הדם הזה ועינינו לא ראו. כפר לעמך ישראל אשר פדית ה' ואל תתן דם נקי בקרב עמך ישראל ונכפר להם הדם. ואתה תבער הדם הנקי מקרבך...''.

ב) וכן מצינו בהריגת הבל בבראשית פ''ד, שכתוב שם ''ויאמר קין אל הבל אחיו ויהי בהיותם בשדה ויקם קין אל הבל אחיו ויהרגהו. ויאמר ה' אל קין אי הבל אחיך ויאמר לא ידעתי השמר אחי אנכי. ויאמר מה עשית קול דמי אחיך צעקים אלי מן האדמה.'' הרי אף כאן מצינו הענין של ''האדמה'' וגם ''שדה'' וגם ''דם'' כדמצינו בפר' עגל ערופה. וי''ל שלדעת רבנן אף לגבי עגל ערופה המצוה חלה רק כשיש ''האדמה'' ''שדה'' ו''דם''. אולם לדעת רבי אלעזר העיקר הוא ה''דם''.

ולכן מצינו שמלבד הטעמים שהביא כת''ר, גם יש הטעם כדי לכפר ולטהר את האדמה מפני הדם שנשפך בו, ומפני זה כתוב במשנה ''נמצא טמון בגל או תלוי באילן או צף על פני המים לא היו עורפין.'' כן נראה לענ''ד.

ואסיים בכבוד רב

מחבר הספר אורחותיך למדני