שוב כתב הרב הנ''ל עוד בעינן זה. וזה מה שהשבתי לו:
לכבוד הרה''ג חברון לוי שליט''א
לגבי נד''ד כת''ר הביא מ''ש בחשוקי חמד פסחים (דף יד ע"א):
ביד אליהו (רגולער סימן יד) דן באסיר הנמצא בחדר לא נקי, האם יוכל להתפלל ולקרות שם ק"ש, ומצדד להיתר מכמה טעמים:
א. אתי עשה דרבים - ק"ש, שכולם חייבים בו, ודחי עשה דיחיד, ד'והיה מחניך קדוש', ששייך רק למי שנמצא במקום מטונף.
ב. 'והיה מחניך קדוש', אינו איסור לא עשה, אלא מצות עשה, דלא אסרה תורה לקרות ק"ש במקום מטונף, כי אם צוותה להיות מחנה קדוש לקרות בו ק"ש בטהרה, ודומה למבואר בשו"ע (סימן יג ס"ג) לגבי מצות ציצית, דבשבת מותר ללבוש בגד בעל ד' כנפות שאין בו ציצית, מאחר ואין איסור ללבוש בגד בלי ציצית, כי אם מצוה לקשור ציצית לבגדו. ובשבת כאשר הוא אנוס פטור מהמצוה, ומותר ללבוש את הבגד.
הביאור הלכה (סימן עו ס"ח ד"ה צריך לחזור) אינו שולל לחלוטין את דעת היד אליהו, אלא כתב 'אם הוא במקום המטונף, אף שאי אפשר לו לצאת משם, [כגון שהוא חבוש בבית האסורין וכיוצא בזה] לכתחילה מוטב לו שלא יתפלל כלל, דעובר בזה על איסור דאורייתא', עכ"ל. משמע שרק לכתחילה מוטב לו שלא יתפלל, (ויעוין שבת שבתון עמוד קיד). ע''כ דבריו.
א) ויש לפקפק על מ''ש היד אליהו שם, וז''ל ''ולכאורה נ''ל דכמו דאמרינן במו''ק (יד:) דאבלות ברגל אינו נוהג משום דאתי עשה דרבים ודחי עשה דיחיד, וקרי לאבלות עשה דיחיד, היינו שאינו חל על הרבים בבת אחת לקיימה יחד כמה אבלות, שאינו כן כ''א למי שאיתרע בו מלתא ח''ו, אבל לא בהחלט, וה''נ בענין חיוב והיה מחניך קדוש לא מקרי עשה דרבים, כי אינו חל החיוב בקיום העשה בהחלט, כ''א למי שיושב במקום מטונף, לזה הזהירה תורה שלא לקרות ק''ש שם, כ''א במקום טהור, ולכן עשה דק''ש דרבים דוחה עשה דוהיה מחניך קדוש, כיון דא''א לקיים שניהם...'' ע''ש.
ויש להעיר על זה. לדעת היד אליהו ק''ש בכלל עשה דרבים כיון שכמה בני אדם חייבים באותה מצוה בבת אחת. אלא זה אינו, שאין כן הפירוש של עשה דרבים. וזה כמ''ש במ''א ס''תמו ס''ק ב, ''ותירץ ר"ת דעשה דרבים דחי ל"ת אף על גב דבעידנא דמיעקר לאו לא מקיים עשה עכ"ל. ונ"ל דחמץ לא מקרי עשה דרבים דדוקא שופר שהיחיד מוציא רבים י"ח מקרי עשה דרבים.'' ע''ש.
ומצינו שכתוב במשנה ברכות פ''א מ''א, ''מאימתי קורין את שמע בערבית.'' ופירש בקיצור שנות אליהו שם, ''קורין – אמר קורין בלשון רבים, ולא קורא, כמו שקתני להלן בשחר מברך בלשון יחיד. והוא מפני שבברכות אחד מברך ומוציא ידי חובה את כולם, אבל בקריאת שמע אינו יכול להוציא אחרים, אלא כל אחד צריך לקרות בפני עצמו, לכן קתני קורין.'' ע''ש.
ולפי זה אין ק''ש דומה למצוות שופר שאחד יכול להוציא את הרבים בתקיעת שופר, שזה אינו, שבק''ש אין אחד יכול להוציא את הרבים במצוה זו, ולכן ק''ש היא רק מצוה דיחיד והיא אינה מצוה דרבים.
ויש לפרש מ''ש במו''ק יד: ''אינו נוהג אבילותו ברגל שנאמר ושמחת בחגך... אתי עשה דרבים ודחי עשה דיחיד.'' ופירש רש''י שם ''אתי עשה דרבים – ושמחת. ודחי עשה דיחיד - אבל דכתיב (ירמיה ו) אבל יחיד עשי לך.'' ע''ש. ויש לפרש שכוונת רש''י לומר כמ''ש בפסוק ''ושמחת בחגך אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך והלוי והגר והיתום והאלמנה אשר בשעריך.'' משמע שיש חיוב לכל אחד לשמח אף אחרים, וכמ''ש החינוך ס''תפח ''ואז''ל במס' פסחים חייב אדם לשמח בניו ובני ביתו ברגל''. ולכן זה בכלל מצוה דרבים, משא''כ ק''ש שלא מצינו שחייב אדם לגרום לאחרים לקרות ק''ש יחד עמו כדמצינו בושמחת. וגם לא מצינו שאחד יכול לצאת י''ח של חבירו בק''ש. ולכן ודאי שק''ש היא רק מצוה דיחיד.
ב) ואף יש להעיר לשיטת היד אליהו האם אפשר לומר שמ''ע דרבים של ק''ש יכול לדחות המ''ע דיחיד של דוהיה מחניך קדוש, שלגבי מ''ע דוחה ל''ת מצינו שכתב הב''י א''ח ס''יא ד''ה ועתה, ''וכתב רבינו ירוחם חוטי פשטן פטורים בבגד של צמר, וכן בהיפוך דכלאים בציצית מותר, ודוקא כשאינו מוצא ממינו אבל אם מוצא ממינו לא יטול בו כלאים כדאמר ריש לקיש כ''מ שאתה מוצא עשה ולא תעשה וכו'. ואינו נראה לי אלא אע''פ שאין מצוי לו ממינו מאחר שאפשר לקיים את שניהם אילו היה מצוי לו, לא דחינן את לא תעשה''. ע''ש.
ויש לדון לדעת הב''י, דמסתמא מה שהוא פירש בגדר ''אפשר לקיים את שיניהם'', שייך לאו דוקא לגבי עשה דוחה ל''ת, אלא אף לגבי מ''ע דרבים דוחה מ''ע דיחיד. ולכן בשלמא שעשה דרבים של הרגל יכול לדחות העשה דיחיד של אבילות כיון שא''א לקיים העשה דרגל כשהאדם יושב באבילות, שלא שייך לומר שאם האדם הולך למקום אחר באותו יום אז הוא יהיה פטור מהרגל והוא יכול לקיים מצוות אבילות, שפשוט שזה אינו, ולכן מוכרח לומר שזה ''אי אפשר'' ולכן העשה דרבים של הרגל יכול לדחות העשה דיחיד של אבילות.
אולם לגבי אדם שהוא בבית הכלא, הלא אף שיש שם צואה ועכשיו הוא אינו יכול להסיר את הצואה משם, מ''מ עדיין הוא אפשר מצד עצמו להסיר את הצואה משם כגון אם מושל הכלא יתן לו רשות לעשות כן. ולכן י''ל שלדעת הב''י זה בכלל ''שאפשר לקיים את שניהם אילו היה מצוי לו.'' ולפי זה אין לומר בזה לפי שיטת היד אליהו דעשה דרבים של ק''ש יכול לדחות העשה דיחיד של והיה מחניך קדוש. (ועיין עוד בארחותיך למדני ח''ג ס''עא.)
ג) וגם יש להעיר על מ''ש היד אליהו ''וה''נ בענין חיוב והיה מחניך קדוש לא מקרי עשה דרבים, כי אינו חל החיוב בקיום העשה בהחלט, כ''א למי שיושב במקום מטונף.''
ואין זה ברור לי, שיש לפרש שהמ''ע היא שבכל פעם שהאדם קורא ק''ש הוא צריך לבדוק אם אותו מקום ''מחניך קדוש'' או לא, ובזה הוא מקיים מ''ע בין אם הוא מוצא צואה שם או לא, שהרי עדיין הוא בדק את המקום כדי להבטיח שהוא מקום נקי. ובשלמא אם אותו מקום יש לו חזקה שהוא נקי, ואז האדם א''צ לבדוק את המקום, אבל עדיין ע''י חזקה זו האדם מקיים מ''ע להבטיח שאותו מקום הוא נקי, כדי שהוא יכול לקרות ק''ש שם. ולכן מצינו שבכל פעם ופעם שהאדם קורא ק''ש הוא מקיים מ''ע של והיה מחניך קודש. ולכן אין לומר ש''אינו חל החיוב בקיום העשה בהחלט, כ''א למי שיושב במקום מטונף'', שזה אינו, שבכל פעם שהאדם קורא ק''ש הוא צריך לקיים מ''ע של והיה מחניך קודש, בין ע''י בדיקה ובין ע''י מה שהוא סומך על החזקה שאותו מקום נקי.
וכן יש לדקדק בלשון הספרי שכתב ''והיה מחניך קדוש - קדשהו. מכאן אמרו לא יכנס אדם בהר הבית במקלו ובמנעלו ובאבק שעל גבי רגליו.'' ע''ש. משמע שהוא חיוב בקום עשה לקדש אותו מקום, ולאו דוקא בית המקדש אלא ה''ה המקום שהאדם רוצה לקרות ק''ש, אלא במקדש הוא צריך לקדש אותו בהסרת מקלו ומנעלו והאבק שעל רגליו, אבל בק''ש הוא צריך לקדש את המקום ע''י הסרת מה שאינו נקי מאותו מקום.
וראיתי ברבינו יונה (ברכות יד. ברי''ף), שכתב ''הואיל וחטא אין תפלתו תפלה. כלומר הואיל וחטא שהיה לו לבדוק מתחלה ולא בדק צריך לחזור ולהתפלל, ואומרים רבני צרפת ז"ל דדוקא כשהיה מקום שמצוים לשם קטנים או שמצוי שם צואה בכי האי גוונא אמרינן דצריך לחזור ולהתפלל אבל במקום אחר דמסתמא לא היה שם צואה אם מצא אחרי כן א"צ לחזור ולהתפלל, ודייקינן הכי מדאמרינן הואיל וחטא אין תפילתו תפלה, ואם הוא במקום שלא היה לו לתת אל לבו שיהיה שם צואה ולא היה מחויב לבדוק מאי החטא שחטא שלא בדק, אלא ודאי לא נקרא חוטא שיצטרך לחזור כי אם במקום שהיה לו לבדוק ופשע ולא בדק.'' ע''ש. וכן הוא במ''א ס''עו ס''ק יב, שכתב ''צריך לחזור - דזבח רשעים תועבה דהוה ליה לבדוק המקום.''
הרי שיש חיוב של בדיקה כדי להבטיח שאותו מקום נקי ובזה הוא מקיים מ''ע של והיה מחניך קדוש, אבל אם כבר יש חזקה שאותו מקום נקי, אז אין חיוב של בדיקה כיון שהאדם ממילא קיים המ''ע ע''י החזקה שאותו מקום נקי.
ויש לדמות זה למ''ש המנחת חינוך ס''ט ס''ק א, לגבי חמץ ''והנה לכאורה יש ספק אם המ"ע הוא שיהא החמץ מושבת ואם יש לו חמץ חוץ מה שעובר על ל"ת דב"י וב"י עובר עוד על העשה ואם אין לו חמץ אינו עובר בלאו וגם המ"ע מקיים בשוא"ת כמו בשבת ויום טוב איכא עשה דשבתון בעשיית מלאכה ואם עבר ועשה מלאכה עובר בעשה ולא תעשה ואם לא עשה מלאכה חוץ מה שלא עבר על הלאו קיים גם כן מ"ע דשבתון, וה"נ עיקר המצוה כאן שלא יהיה החמץ ברשותו והוא מושבת מרשותו כמו המ"ע דשבתון דלא הוי כמו לאו הבא מכלל עשה דאינו מקיים המצוה באם אינו עובר רק בעובר על הלאו הבמכ"ע עובר על העשה אבל אינו מקיים המצוה, ובאמת בשבת אינו כן דהתורה כתבה בלשון עשה המחויבת ע"כ מקיים העשה...''. ע''ש.
וא''כ אף לגבי והיה מחניך קודש מצינו ש''התורה כתבה בלשון עשה המחויבת'', וכמ''ש הספרי הנ''ל ''והיה מחניך קדוש - קדשהו.'' ולכן י''ל שאף אם האדם סומך על החזקה שאין שם צואה ומשום זה הוא אינו בודק את המקום, עדיין הוא מקיים מ''ע של והיה מחניך קודש.
ולכן לפי פירוש זה הוא אינו מוכרח לומר כמ''ש היד אליהו ''וה''נ בענין חיוב והיה מחניך קדוש לא מקרי עשה דרבים, כי אינו חל החיוב בקיום העשה בהחלט, כ''א למי שיושב במקום מטונף.'' ולפי זה מצינו שהמ''ע של והיה מחניך קדוש דומה למ''ע של ק''ש, וא''כ מהיכא תיתי לומר שהמ''ע של ק''ש יכולה לדחות המ''ע של והיה מחניך קדוש.
ד) וגם יש להעיר על מ''ש היד אליהו שיש לדמות דין והיה מחניך קדוש לדין ציצית, ומ''ש במרן ס''יג ג, ''אם נודע לו בשבת כשהוא בכרמלית שהטלית שעליו פסול לא יסירנו מעליו עד שיגיע לביתו דגדול כבוד הבריות.'' ופירש המ''ב שם ס''ק ט, ''ואע"ג דציצית מ"ע דאורייתא ודאורייתא לא דחינן מפני כבוד הבריות, מ"מ שרי דלא אמרה תורה לא תלבש בגד בלא ציצית רק מ"ע להטיל בו ציצית וכיון שאין יכול להטיל בו ציצית בשבת אין עובר מ"ע ואין עליו רק איסור דרבנן ולכך הותר מפני כבוד הבריות.'' ע''ש.
אלא נראה שאין לדמות דין והיה מחניך קדוש לדין חיוב ציצית, דשאני ק''ש שאם האדם קורא ק''ש במקום שאינו נקי אז י''ל שזה פוגם את המילים עצמן של ק''ש, וזה דומה למי שמקריב קרבן שיש בו מום להקב''ה, שאין לומר שהמום הוא דבר נפרד ממצוות הקרבן ואם א''א להביא קרבן בלי מום אז עדיין הוא חייב להביא קרבן עם מום, שזה אינו, שהקרבן עצמו אינו ראוי למזבח כלל. וכן הוא במילים של ק''ש במקום שאינו נקי, שהן עצמן פסולות.
ויש לדמות זה למ''ש הרמ''א א''ח ס''ג א, לגבי בית הכסא, ''ולא ידבר שם''. וכתב הכה''ח שם אות ו, ''והרב סלת בלולה אות ב' כתב שאסור לדבר בבהכ"ס כדי שלא לתת להחצונים מקום להאחז בענין הקול והדבור של האדם כי קדוש הוא.'' ע''ש. וכן י''ל לגבי ק''ש במקום צואה, שהחיצונים אוחזים במילים של ק''ש שיש בהן יותר קדושה מסתם דיבור של אדם. ולכן מצינו שיש מום במילים עצמן.
ואין זה דומה לדין ציצית בשבת, שאם אין ציצית בבגד לא שייך לומר שיש פגום ומום גדול בבגד, אלא רק שהאדם אינו מקיים המ''ע של ציצית.
ולכן נראה שהעיקר הוא כמ''ש הביאור הלכה ס''עו ח, ד''ה צריך לחזור, ''לכו"ע אם הוא במקום המטונף אף שאי אפשר לו לצאת משם [כגון שהוא חבוש בבית האסורין וכיוצא בזה] לכתחילה מוטב לו שלא יתפלל כלל דעובר בזה על איסור דאורייתא.''
ולפי זה בנד''ד הוא יותר נכון לסמוך על מה שכתבתי במכתב הראשון. כן נראה לענ''ד.
ואסיים בכבוד רב
מחבר הספר אורחותיך למדני
Comments