top of page
  • orlamdeni

האם אדם יי''ח בהדלקת נ''ח כשהוא יודע שודאי בנו יכבה את הנר בתוך חצי שעה

לכבוד הרה''ג אלחנן פרינץ שליט''א

 

כתב כת''ר, ''משפחה דתית שיש להם בן שעזב את הדרך. הבן מסוכסך מאוד עם אביו. הבן מכבה בכוונה את הנרות חנוכה של אביו. האב מדליק ומברך ויודע בבירור כי אחרי דקה בנו יכבה את הנרות. מבואר במשנה ברורה שאם יש רוח מצויה שתכבה לא יצא ידי חובה. אבל כאן יש אדם בר דעת שמכבה. האם נחשב כמו רוח מצויה? האם אסור לאב לברך על ההדלקה?''.

 

א) כתב השלטי הגבורים בפ' במה מדליקין (דף ט. ברי''ף) ''ואע"פ שאם כבתה אין זקוק לה צריך לתת בנר חנוכה שמן כשיעור שתהא דולקת עד כדי מצותה, ונראה בעיני שאם הדליקה בפני הרוח וכבתה צריך עוד לחזור ולהדליקה במקום שאין הרוח, שהרי הואיל ואינה יכולה לעמוד בפני הרוח הרי הוא כמי שלא נתן בה שמן כשיעור.'' ע''ש. וכן הוא באחרונים, עיין מ''ב ס''תרעג ס''ק כה, וכה''ח שם אות אות נד. ע''ש.

 

הרי אף דקי''ל אם כבתה אין זקוק לה כמ''ש מרן ס''תרעג ב, ופירש המ''ב שם ס''ק כה, שהטעם הוא ''כיון שהדליק תיכף קיים המצוה לפיכך אם כבתה אין זקוק לה'', מ''מ צ''ל שכיון שבשעת הדלקה הרוח כבר היתה שם כמ''ש השה''ג ''בפני הרוח'', ממילא שזה דומה למי שאינו נותן שיעור השמן בשעת הדלקה. ולכן אף שהאדם מקיים את המצוה תיכף בהדלקה, מ''מ כיון דליכא שיעור שמן בשעת הדלקה ממילא שהוא אינו יוצא י''ח.

 

ולפי זה נראה שאין דין חנוכה דומה לדין כסוי הדם, שלגבי כסוי הדם כתב מרן י''ד ס''כח יא, ''אם הוא עצמו כיסהו ונתגלה, אינו חייב לכסותו פעם אחרת.'' ופירש הפר''ח שם ס''ק יח, ''אף לכתחילה שרי לגלותו דכיון דכתיב וכסהו דמשמע כסוי אחד ותו לא, מהיכא תיתי איסור לגלותו.'' ע''ש.

 

משמע מזה דשאני נ''ח כיון דבעינן שיעור כמו חצי שעה ולכן י''ל כמ''ש השה''ג ''כמי שלא נתן בה שמן כשיעור'', משא''כ בכסוי הדם שלא בעינן שיעור כסוי של חצי שעה, ולכן אין לדמות זה לזה. וזה שלא כדמשמע מהאלף לך שלמה ס''שעח שכתב להשוות דין נ''ח לדין כסוי הדם. ע''ש. ואף לגבי כסוי הדם כתב המחב''ר שם אות יא, בשם התבו''ש ''מ''מ אין לגלותו בידים ואין לשחוט באתרא דידעין ליה שנתגלה מיד, וכן נ''ל עיקר.''  ע''ש.

 

מ''מ נראה שאם הרוח אינה שם בשעת הדלקה, אלא היא באה רק אחר זמן מה, אז האדם יוצא י''ח, שהרי בשעת הדלקה מה שגורם כבוי הנר אינו שם. ולכן זה דומה למי שנותן שיעור שמן בנר אלא אחר זמן מה משעת הדלקה נשפך השמן.  

 

וגם יש לדמות דין זה למ''ש בסנהדרין עז. ''סוף חמה לבא סוף צינה לבא פטור''. ופירש רש''י שם ''כלומר אם לא היתה שם חמה בשעה שכפתו אבל סוף לבא כאן וזה לא יכול לעמוד וסופו למות פטור, שלא היה ההורג מזומן להריגה וגרמא הוא.'' ופירשו התוספות שם, ''דלא רבי רחמנא מצמצם אלא במקום שהתחיל בו ההיזק כבר.'' ע''ש. הרי אם לא התחיל ההיזק כבר, זה רק גרמא בעלמא. ולכן ה''ה די''ל שאם לא התחילה הרוח כבר בשעת הדלקה, אז מה שהרוח באה אחר כך הוא רק גרמא בעלמא, ואין זה נחשב כאילו אין שיעור שמן בשעת הדלקה. וזה כמ''ש האלף לך שלמה שם ''כל דבפני עצמו הוי ראוי להיות נשאר כך, רק דבר אחר גורם לו להתבטל אזלינן בתר השתא ונחשב רק דבר בר קיימא כאילו היה כך תמיד.'' ע''ש.

 

ולפי זה שפיר הוא מ''ש השה''ג הנ''ל ''בפני הרוח'', דהיינו שהרוח כבר שם בשעת הדלקה, משא''כ אם הרוח אינה שם בשעת הדלקה והאדם יודע שהיא תבוא אח''כ, שזה רק בגדר סוף חמה לבא, ולכן האדם יי''ח.

 

וראיתי שכתב הגן המלך אות מג, ''דכיון שהניחה במקום שהרוח מצויה הו''ל כאילו לא קיים המצוה כלל, דומיא דסוכה שעשאה במקום שהריח או הרוח מצוי דלא נפיק בה י''ח.'' ע''ש. וזה כמ''ש מרן ס''תרמ ד ע''ש. וי''ל דאה''נ אם הרוח או הריח הרע כבר שם שהאדם אינו יוצא י''ח, מ''מ שאני דין סוכה מדין נ''ח כיון דבעינן סוכה שבעת ימים ולכן י''ל שאף אם הרוח עדיין לא באה אלא רק אחר זמן מה, עדיין האדם אינה יי''ח כיון שהרוח מצויה באותו מקום, משא''כ לגבי נ''ח שכיון שהרוח אינה שם בשעת הדלקה אלא היא רק באה אח''כ, אז כיון דקי''ל הדלקה עושה מצוה, ממילא שהאדם יוצא י''ח, ודלא כדין סוכה.

 

ולפי זה הכי י''ל בנד''ד, דבשלמא שהבן היה שם בשעת הדלקה, אבל מעשה כבוי לא היה שם כלל, ורק אחר זמן מה הבן מתחיל לעשות מעשה שגורם את הכבוי, כגון אחר זמן מה הוא מתחיל לנשוף את השלהבת, וכיון שבשעת הדלקה הבן אינו עושה מעשה הנשיפה, ממילא שזה בכלל סוף חמה לבא, ואביו יוצא י''ח, שאין לדון בבן עצמו אם הוא שם בשעת הדלקה או לא, אלא רק בנשיפה אם היא שם או לא.

 

ב) אלא אין זה ברור, שכתב הערוך השלחן ס''תרעג אות טז, ''דאם לא נתן שמן כשיעור, או שהעמיד במקום שהרוח שולט, שמתחילה עמד לכיבוי מחוייב מדינא לחזור ולהדליק...''. ע''ש. משמע שי''ל בזה ''כל העומד לכבוי ככבוי דמי.''  ולכן אם הנר עומד לכבוי תוך חצי שעה, אז זה כאילו הוא כבר נכבה, והאדם אינו יוצא י''ח.  

 

ולכן יש לדמות דין זה לשאר מקומות דמצינו כסברה זו. ולכן כתוב בחולין עב: ''וכל העומד לחתוך כחתוך דמי.'' וכתוב במנחות קב: ''רבי שמעון כל העומד לזרוק כזרוק דמי, כל העומד לשרוף נמי כשרוף דמי.' ועיין עוד באה''ע ס''קכד א, ובב''ש שם ס''ק ב, והאריכו האחרונים בדין זה. וי''ל לגבי נ''ח שכיון שהוא עומד לכבוי תוך חצי שעה אז אף אם הרוח עדיין אינה שם בשעת הדלקה, מ''מ האדם אינו יוצא י''ח, ואין להתיר מטעם סוף חמה לבא.  

 

אלא יש להעיר על סברה זו, שא''כ מה לי עומד לכיבוי תוך חצי שעה או אחר חצי שעה, שכיון שאף אחר שעה הנר עומד לכיבוי, אז אף בשעת הדלקה צ''ל שככיבוי דמי ולכן לא מצינו כלל שהאדם יוצא י''ח! וגם במנורה במקדש י''ל שכיון שהנר עומד לכיבוי בסוף הלילה הכהן שהדליק את המנורה אינו יי''ח, אלא ודאי שזה אינו, וצ''ל דלא אמרינן כלל זה לגבי הדלקת נר, ולכן אף אם נ''ח עומד לכיבוי תוך חצי שעה, עדיין האדם יוצא י''ח כיון שבשעת הדלקה הרוח לא היתה שם, ואף שהוא ודאי שהיא תבוא אח''כ מ''מ זה רק בכלל סוף חמה לבא, ואין לחוש לזה, ומפני זה כתב השה''ג ''בפני הרוח'', דהיינו שהרוח כבר שם בשעת הדלקה, משא''כ כשהיא רק באה אח''כ. ולכן י''ל בזה כמ''ש האלף לך שלמה הנ''ל ''רק דבר אחר גורם לו להתבטל אזלינן בתר השתא ונחשב רק דבר בר קיימא כאילו היה כך תמיד.''

 

ג) אלא לכאורה יש לדחות כל זה לפי מ''ש הפר''מ ס''תרעג בא''א ס''ק יב, ''ואם כבתה במזיד פשיטה דצריך לחזור ולהדלקה'' ע''ש. וכן הוא בכה''ח שם ס''ק נה. ע''ש. וכן יש לדקדק בתשובת הרשב''א בב''י שם, וז''ל ''וכתב הר"ן נשאל הרשב"א אם לאחר שהדליק בא לתקנה וכבה אותה בשוגג אם חייב לחזור ולהדליקה ואם מברך פעם שנית, והשיב מסתברא שאינו חיוב להדליק דהו"ל כבתה שאין זקוק לה...''. משמע שרק בשוגג אין זקוק לה, משא''כ במזיד. וכן כתב האבני נזר ס''תקג אות ב, לדעת הרשב''א, ''ובמזיד נראה דאפילו להרשב''א זקוק לה.'' ע''ש. וכן הוא למהרש''ק בספר החיים ס''תרעא ס''ד ד, שכתב לגבי מרן שהביא דעת הרשב''א בש''ע, ''דוקא אם כבתה בשוגג אבל במזיד בידים ודאי זקוק לה וכדמשמע מש''ע לקמן.'' ע''ש.  

 

וזה קשה להבין, שהרי בשעת הדלקה האדם לא כיון כלל לכבות את הנר במזיד, אלא רק אח''כ הוא כיון לכבות את הנר במזיד. ולכן מצינו שבשעת הדלקה אין חשש כלל, ולכן איך אפשר לומר שהאדם אינו יוצא י''ח? ובאמת מצינו שכתב השפת אמת בשבת כא: ד''ה ועי' בר''ן, ''דאפילו כיבה במזיד אין זקוק לה''. (אלא הוא פירש כן בדעת הרשב''א שבר''ן הנ''ל, וזה לא מצינו. ע''ש.)

 

מ''מ ראיתי באב''נ הנ''ל שהסביר דין מזיד, וז''ל ''דטעמא דכבתה אין זקוק לה דכיון דקיים המצוה במעשה כראוי, וקיומו תלוי במעשה, דאם הדליקה מאליה או הדליקה חש''ו לא מהני, לא אתי כיבוי דממילא ומבטל למעשה מצוה שעשה, ועל כן אם כיבה בידים סבירא ליה למהרש''ל דזקוק לה, וטעם הרשב''א דכיון דלא נתכוין לכבות וכהאי גוונא במצוה כשלא נתכוין להדליק לא יצא, דאפילו למ''ד מצות אין צריכות כוונה מ''מ מתעסק שלא נתכוין למעשה כלל לכ''ע לא יצא. וה''ה דאם היה מתעסק דכיבוי דלא מבטל מעשה מצוה, ועל כן אם כיבה במזיד דלא מתעסק הוא שפיר מבטל להדלקה בכוונה.'' ע''ש.  

 

נראה מזה שיש לדמות דין מזיד למ''ש בקידושין נט: ''מעשה מוציא מיד מעשה'', וסבר האב''נ כמ''ש בקידושין שם ''לא אתי דיבור ומבטל מעשה'', ולכן ה''ה דלא בא מעשה דמתעסק בלא כוונה, לבטל מעשה הדלקת נ''ח בתחילה. אלא כיבוי בכוונה במזיד שאינו מתעסק, בזה י''ל ''מעשה מוציא מיד מעשה'', ולכן למפרע האדם לא יי''ח.

 

ולכן פשוט הוא שאף שיש מעשה כיבוי ברוח שלא היתה שם בשעת הדלקה, אין לומר בזה שמעשה דכיבוי ע''י הרוח מוציא מיד מעשה דהדלקה בתחילה, וק''ו הוא שבזה האדם אינו מתעסק כלל ברוח ואף הוא לא נתכוין לרוח כלל, ואף שהוא יודע שהרוח תבוא קצת זמן אחר הדלקה, מ''מ הוא לא כוין לזה, ולכן שפיר הוא לומר שהוא יי''ח כיון שהרוח לא היתה שם בשעת הדלקה, ולכן י''ל כבתה אין זקוק לה.

 

ולפי זה הכי י''ל בנד''ד, שכשהאב מדליק את הנר לא היה שם מעשה נשיפה מבנו, ורק אח''כ הבן נושף את הנר. והאב אינו מתעסק כלל עם בנו כדי לכבות את הנר, וגם האב אינו מתכוין לכך כלל, ולכן אין זה דומה לדין מזיד הנ''ל, ואין לומר כאן ''מעשה מוציא מיד מעשה'', אלא י''ל שהאב יוצא י''ח, ולכן גם הוא יכול לברך.

 

ואסיים בכבוד רב

 

מחבר הספר אורחותיך למדני 

1 view

Recent Posts

See All

האם יש ראיה לדעת הלבוש שיש דין מכה בפטיש בבישול אוכלים, ממ''ש הירושלמי שבגמירת הכנת השום או החטים יש חיוב משום מכה בפטיש

לכבוד הרה''ג אמיר גרינבאום שליט''א כתב כת''ר, ''אשמח מאוד לשמוע מה דעת הרב בשאלה אם יש איסור 'מכה בפטיש' באוכלין, ואם נוקט הרב לאיסור מה ההגדרה מתי יהיה אסור משום מכה בפטיש ומתי נקרא רק כדרך אכילה, ונ

האם מותר לאדם לשמש מטתו בשעת מלחמת עזה, שכתב הרמ''א ס''רמ יב שאף בשאר צרות מלבד רעב יש איסור

לכבוד הרה''ג מנחם בורשטין שליט''א א) נראה שהאסיור לשמש מטתו בעת רעב הוא רק מדת חסידות. וזה כמ''ש תוספות תענית ט. ''אסור לאדם לשמש מטתו בשני רעבון. ואם תאמר הרי יוכבד נולדה בין החומות ואותו העת עת רעב

bottom of page