top of page
  • orlamdeni

האם בימינו נכון לבטל תורה בשביל לעלות לרגל (בג' הרגלים)? אם כן, האם הוא הדין גם בשבעת ימי ההשלמה שאחר שבועות

לכבוד הרה''ג יהודה לוין שליט''א

 

א) נראה שאף שנהגו לעלות לירושלים בג' רגלים אחר החרבן, מ''מ אין זה בכלל חיוב אלא הוא רק מנהג טוב ומדת חסידות, שהרי לא מצינו זה ברמב''ם או בטור וש''ע. ולכן כתוב במדרש שיר השירים (ד א) ''מה יונה זו, אע''פ שאתה נוטל גוזליה מתחתיה אין מנחת שובכה לעולם, כך ישראל אע''פ שחרב בית המקדש לא ביטלו שלש רגלים בשנה.'' וכן הוא בר''ן פ''ק דתענית (דף ב ע''א ברי''ף) ''...דכי אפסיקא הלכתא כר"ג היינו אפילו לאחר חורבן לפי שהיו מתאספים בכל הסביבות ברגל לירושלים כמו שעושין גם היום, ומפני עולים הללו ראוי שנאחר השאלה שהיא היתה עיקר התקנה.'' ע''ש. וכן הוא בתשב''ץ ח''ג ס''רא, שכתב ''ויש סמך וראיה שקדושת המקדש והעיר היא קיימת, שעדיין הם עולים לרגל ממצרים ושאר ארצות, ויש בזה רמז במדרש קינות ובמדרש שיר השירים במדרש פסוק 'אני חומה', ובפסוק 'אלה אזכרה ואשפכה עלי נפשי כי אעבור בסך אדדם עד בית אלהי' בקול רנה ותודה המון חוגג'...''. וכן הוא בחת''ס סוכה מד. שכתב ''ולא תיקשי לך כשאין מקדש, עולי רגלים מנין? זה אינו, דידוע דכמה מאות שנים אחר החורבן עדיין היו עולים לירושלים. ואפילו בזמן הזה.'' ועיין עוד בזה ביחוה דעת ח''א ס''כה. ע''ש. מ''מ לא מצינו שהוא חיוב לעלות לירושלים בג' רגלים אף בזה''ז, אלא משמע שהוא רק מנהג טוב ובכלל מדת חסידות והרי זה משובח.

 

ב) ולכן יש לחקור האם יש לבטל לימוד תורה כדי לקיים מדת חסידות. מצינו שכתב הרמב''ם הל' ת''ת פ''ג הל''ד ''היה לפניו עשיית מצוה ותלמוד תורה, אם אפשר למצוה להעשות ע"י אחרים לא יפסיק תלמודו. ואם לאו יעשה המצוה ויחזור לתלמודו.'' הרי שחיוב קיום המצוות הוא עדיף טפי ממצוות לימוד תורה. 

 

וי''ל שהטעם הוא כמ''ש המאירי במו''ק ט: ''הואיל ועקרה לידיעת קיום שאר מצות, מבטלין אותה בשביל כל מצוה.'' וכן הוא בברכ''י בא''ח ס''לח ס''ק ז, ד''ה ואפשר, ''דיש לחלק בין ת''ת למצוות, דדוקא לגבי מצוה אמרו העוסק המצוה פמ''ה, אמנם בת''ת כיון דעיקר התורה ללמדנו מעשה המצווה ולא המדרש הוא העיקר, וכל יקר תפארת גדולת ת''ת אינו אלא שמביא לידי מעשה, להכי פוסק מדברי תורה לקיים מצוות. וכן ראיתי בחידושי הר''ן כ''י למ''ק שפירש דכשאפשר לעשות המצוה ע''י אחרים עוסק בתורה ולא במצוה, ואם לאו יעסוק במצוות ולא בתורה, דמעשה עיקר ולא המדרש עכ''ל.'' ע''ש. ולפי זה י''ל שמותר לבטל ת''ת כדי לקיים איזו מצוה, אבל אין לבטל מצוה כדי לקיים תלמוד תורה, שכל כוונת תלמוד תורה היא כדי לקיים את המצוות.

 

ג) וגם נראה לגבי דין אם מותר לבטל לימוד תורה כדי לקיים מצוות, שיש  ג' מיני מצוות.

 

א. מצוה שעל גוף האדם ממש כגון תפילין, וזו א''א לקיימה ע''י שליח.

 

ב. מצוה שהחיוב על גוף האדם לקיימה, אבל אפשר לקיימה ע''י שליח, כגון מזוזה בביתו שהוא חייב לקבוע מזוזה בביתו, והאחריות דוקא עליו כיון שזה בית שלו ולא בית של אחר, אבל הוא יכול למנות שליח לקבוע המזוזה בעדו. וכן י''ל לגבי הפרשת תרומה ומעשר במאכלים שלו, שהאחריות עליו להפריש תו''מ כיון שהמאכלים הם שלו ולא של אחר, אלא הוא יכול למנות שליח להפריש בעדו. וי''ל שבכלל זה מצוות של חסד שיש לו אחריות מיוחדת לקיימם, כגון אם אשתו היא חולה בבית חולים, כיון שיש אחריות עליו לטפל באשתו, שאין אשתו סתם אשה, אלא היא אשה ''שלו'', י''ל שהוא חייב במצוות ביקור חולים. אלא אפשר לקיים מצוה זו ע''י אחרים, והוא יכול לשלוח אחר כדי לטפל בצרכיה, כמו שהוא אפשר למנות שליח לקבוע מזוזה בביתו. 

 

ג. מצוה שאין אחריות מיוחדת עליו לקיימה כגון ביקור חולים כשאין החולה ממשפחתו ואין חיוב מיוחד על איש זה לבקר ולטפל בחולה זה, שאין חולה זה חולה ''שלו'', ואין חיובו עדיף לגבי חולה זה מחיוב של שאר בני אדם לבקר חולה זה. ולכן מצוה זו היא ''רשות'' לגבי איש זה, והוא תלוי בבחירתו אם הוא רוצה לקיימה או לא. וצ''ל כן, שלא מצינו שיש חיוב על אדם לבקר כל חולה וחולה הנמצא בבית חולים.

 

ולפי זה י''ל דהא שכתב הרמב''ם בהל' ת''ת הנ''ל ''היה לפניו עשיית מצוה ותלמוד תורה, אם אפשר למצוה להעשות ע"י אחרים לא יפסיק תלמודו. ואם לאו יעשה המצוה ויחזור לתלמודו'', י''ל שהוא מיירי רק במין ג' הנ''ל, דהיינו שהרשות בידו, אם הוא רוצה לקיים מצוה זו או לא. ובמין זה אין לומר מצוה בו יותר משלוחו. אולם במין ב' הנ''ל שיש אחריות מיוחדת עליו לקיימה כיון שהחפצא של המצוה היא ''שלו'', כגון כשאשתו היא בבית חולים, אף שאפשר לקיים מצוות ביקור חולים ע''י אחרים, מ''מ י''ל מצוה בו יותר משלוחו. וכן י''ל לגבי קביעת מזוזה בביתו, או הפרשת תו''מ ממאכלים שלו, שמצוה בו יותר משלוחו, כיון שאלו ''שלו''. (וכתבתי עוד בזה בארחותיך למדני ח''י ס''יט אות ד. ע''ש. )

 

ד) ולפי זה יש לדון במ''ש הרמב''ם הל' שבת פ''ל הל''ו, ''אע"פ שהיה אדם חשוב ביותר ואין דרכו ליקח דברים מן השוק ולא להתעסק במלאכות שבבית חייב לעשות דברים שהן לצורך השבת בגופו שזה הוא כבודו. חכמים הראשונים מהם מי שהיה מפצל העצים לבשל בהן. ומהן מי שהיה מבשל או מולח בשר או גודל פתילות או מדליק נרות. ומהן מי שהיה יוצא וקונה דברים שהן לצורך השבת ממאכל ומשקה אף על פי שאין דרכו בכך. וכל המרבה בדבר זה הרי זה משובח.''

 

ונראה שדין זה כמין ב' הנ''ל שהחיוב מוטל על גופו להתעסק בצרכי שבת, ולכן כתב הרמב''ם ''חייב לעשות דברים שהן לצורך השבת בגופו.'' ולכן אף שבעצם הוא אפשר לקיים המצוה ע''י אחרים מ''מ מצוה בו יותר משלוחו, והוא עצמו צריך לעסוק בצרכי שבת.

 

אלא החיוב הוא לתקן רק כל שהוא לצורך שבת כמ''ש מרן א''ח ס''רנ א, ''להכין בעצמו שום דבר לצורכי שבת'', אבל מי שעוסק יותר בזה ''הרי הוא משובח'' כמ''ש הרמב''ם הנ''ל, משמע שזה רק מדת חסידות. וגם נראה מהרמב''ם שזה שייך אף לגבי ה''חכמים הראשונים'' שדרכם היתה לעסוק בתורה בכל עת ובכל שעה. ולכן מצינו שכשיש מצוה שהיא על גוף האדם, אף שאפשר לקיים המצוה ע''י אחרים, מ''מ יכול לו לבטל מלימוד תורה אף כדי לקיים הצד של מדת חסידות באותה מצוה.   

 

שוב ראיתי בשער הציון ס''רנ ס''ק ט, בתירוץ הראשון, שכתב לגבי המצוה לעסוק בצרכי שבת, ''ונראה דלא שייך בזה לומר מצוה שיוכל לעשות ע''י אחרים אין מבטלין התלמוד אפילו לזמן מועט... י''ל דדוקא מצוה שאין מוטלת על גופו כגון שיפסיק באצמע הלמוד לילך לגמול חסד... משא''כ בזה שהכבוד שבת מולטת על גופו ומצוה בו יותר משלוחו''. ע''ש.

 

ולכן מצינו שכשיש מצוה שמוטלת על גופו, אז מותר לבטל ת''ת אף כדי לקיים מה שהוא רק מצד מדת חסידות של אותה מצוה, ואדרבה הוא בכלל ''הרי זה במושבח.'' מ''מ עדיין י''ל שה''הרי זה בשובח'' הוא רק רשות, וכן משמע ממ''ש בריש פ' איש מקדש, ''דרב ספרא מחריך רישא, רבא מלח שיבוטא'', נראה שאח''כ הם חזרו ללמוד תורה, ולכן אין חיוב לעסוק בצרכי שבת כל היום, אלא עדיין כתב הרמב''ם שאם אעפ''כ הם עוסקים בצרכי שבת ''הרי זה משובה'' אע''פ שהם מבטלים לימוד תורה כדי לעשות כן, כיון שאין זה בכלל ''אפשר ע''י אחרים'' כדמצינו במין ג' הנ''ל  כיון שהמצוה לעסוק בצרכי שבת היא מוטלת על גופו. 

 

ה) ונחזור לנד''ד, וי''ל שהמצוה לעלות לרגל היא כמין הא' הנ''ל, דהיינו שהוא א''א לקיים אותה ע''י אחרים. ולכן נראה שאם לגבי מין ב' הנ''ל שבעצם אפשר לקיים המצוה ע''י אחרים אנו אומרים שמותר לאדם לבטל ת''ת כדי לקיים הצד של מדת חסידות של אותה מצוה, אז ק''ו כשא''א לקיים המצוה ע''י אחרים שהוא מותר לבטל ת''ת כדי לקיים הצד של מדת חסידות של אותה מצוה.

 

ולכן י''ל שבזמן המקדש המצוה לעלות לרגל היא מין הא' הנ''ל, שהוא חיוב שמוטל על גוף האדם לעלות לרגל, וא''א לקיים מצוה זו ע''י אחרים. אלא בזה''ז יש רק מדת חסידות של אותה מצוה לעלות לרגל, ואעפ''כ נראה שמותר לבטל מצוות ת''ת כדי לקיימה, וזה בכלל ''הרי זה משובח''.

 

ואה''נ שיש לחלק, דהיינו לגבי דין צרכי שבת הנ''ל המדת חסידות שייכת כשגם שייך החיוב לתקן כל שהוא לצרכי שבת, משא''כ לגבי עלייה לרגל שעיקר החיוב לא שייך כלל בזה''ז, והמדת חסידות בזה''ז היא עומדת רק בפני עצמה והיא רק זכר בעלמא, ולכן אין בה ממש כדי לומר שיש לבטל ת''ת כדי לקיים מדת חסידות כזו.

 

אלא יש להשיב. וי''ל שהמדת חסידות בנד''ד שייכת אף לגבי מצוות תפילה ששייכת אף בזה''ז. ולכן י''ל שהוא מדת חסידות להתפלל במקום המקדש שהוא המקום שהוא יותר ראוי להתפלל שם כמ''ש ''מה נורא המקום הזה, אין זה כי אם בית אלקים וזה שער השמים''. ואף י''ל שהוא מדת חסידות להתפלל בזמן הג' רגלים במקדש שהם הזמנים המיוחדים לכל ישראל לעלות למקדש כדי להתפלל שם. ולכן אף בזה''ז י''ל שיש ממשות במדת חסידות זו מצד מצוות תפילה שנוהגת בזה''ז, וגם מצוות תפילה היא מצוה שמוטלת על גוף האדם, ולכן עדיין י''ל שמותר לבטל ת''ת כדי לקיים מדת חסידות זו, וכן יש ללמוד מק''ו ממ''ש הרמב''ם לגבי המצוה להכין צרכי שבת הנ''ל.

 

וכן נראה לומר שכתוב בספר חסידים (הוצאת מקיצי נרדמים) ס''תרל, שאף רב האי גאון היה רגיל לעלות מבבל לירושלים בחג הסוכות מידי שנה בשנה. וכן הוא ביחוה דעת הנ''ל ע''ש. ויש לשאול, הלא ודאי היה ביטול תורה גדול בזמן שרב האי הלך בדרך כמה ימים כדי להגיע לירושלים, וגם אח''כ כשהוא חזר לבבל. וכן לפי מ''ש  התשב''ץ הנ''ל שהם היו ''עולים לרגל ממצרים ושאר ארצות'', הלא ודאי בכללם היו כמה ת''ח, ואיך אפשר להם לבטל ת''ת כדי לעלות לירושלים.

 

ו) אלא צ''ל שכיון שמצוות תפילה מוטלת על גוף האדם, וכיון שהיא מדת חסידות להתפלל במקדש וגם בזמן השלש רגלים, אז מי שעושה כן הוא בכלל ''הרי זה משובח'' אף שזה גורם ביטול תורה. והטעם שזה מותר הוא כמו כמ''ש המאירי הנ''ל ''הואיל ועקרה לידיעת קיום שאר מצות, מבטלין אותה בשביל כל מצוה'', וכמ''ש הברכ''י הנ''ל ''דיש לחלק בין ת''ת למצוות, דדוקא לגבי מצוה אמרו העוסק המצוה פמ''ה, אמנם בת''ת כיון דעיקר התורה ללמדנו מעשה המצווה ולא המדרש הוא העיקר, וכל יקר תפארת גדולת ת''ת אינו אלא שמביא לידי מעשה, להכי פוסק מדברי תורה לקיים מצוות. וכן ראיתי בחידושי הר''ן כ''י למ''ק שפירש דכשאפשר לעשות המצוה ע''י אחרים עוסק בתורה ולא במצוה, ואם לאו יעסוק במצוות ולא בתורה, דמעשה עיקר ולא המדרש עכ''ל.''   

 

מ''מ גם כתבתי לעיל ש''הרי זה משובח'' הוא אינו חיוב אלא רשות, ושכן משמע ממ''ש בריש פ' איש מקדש, ''דרב ספרא מחריך רישא, רבא מלח שיבוטא'', נראה שאח''כ הם חזרו ללמוד תורה, ולכן אין חיוב לעסוק בצרכי שבת כל היום. ולכן נראה שיש לכל אדם לעשות חשבון הנפש כדי לשקול בדעתו ולפי מצבו, מה הוא יותר ראוי לעשות, האם הוא לעסוק בתורה או לעלות לרגל, ושיקול הדעת זה תלוי באותו אדם שהוא יודע את נפשו ובאיזה אופן הוא יכול לקיים עבודת הבורא שהיא יותר מהודרת, האם היא בעלייה לרגל או בת''ת.

 

וזה כמ''ש במשלי פ''ד כו, ''פלס מעגל רגלך, וכל דרכיך יכונו.'' ופירש אבן עזרא ''פלס, במאזני המחשבה וראה אי זה דרך טוב''. ופירש''י ''שקול דרכך הפסד מצוה כנגד שכרה, ושכר עבירה כנגד הפסדה, ואז כל דרכיך יכונו''. ולכן כתוב במו''ק ט. ''פלס מעגל רגלך''. ופירש''י שם ''כלומר שקול מצות ועיין בהן איזו מצוה גדולה ועשה הגדולה.''

 

וכן הוא במסילת ישרים פ''כ, במשקל החסידות, וז''ל ''והנה מה שצריך להבין, הוא כי אין לדון דברי חסידות על מראיהן הראשון, אלא צריך לעין ולהתבונן עד היכן תולדות המעשה מגיעות''. וזה כמ''ש בפרקי אבות ''רבי שמעון אומר הרואה את הנולד.'' וכן י''ל בנד''ד שיש לאדם לעשות חשבון הנפש כדי לבחור הדרך בעבודת ה' שהיא יותר נכונה לפי מצבו.

 

ז) וגם כתב כת''ר, ''האם הוא הדין גם בשבעת ימי ההשלמה שאחר שבועות?.''

 

כתב הרמב''ם הל' חגיגה פ''א, ''...ומי שבא לעזרה ביום הראשון ולא הביא עולה, לא דיו שלא עשה מצות עשה, אלא עובר על לא תעשה... מי שלא הקריב ביום טוב הראשון עולת ראייתו ושלמי חגיגתו הרי זה מקריבן בשאר ימות הרגל שנאמר שבעת ימים תחוג לה' אלקיך מלמד שכולן ראויין לחגיגה וכולן תשלומי ראשון הם... וכן מי שלא חג ביום חג השבועות חוגג כל שבעה ויש לו תשלומין כל ששת ימים שלאחר חג השבועות. ודבר זה מפי השמועה נאמר שחג השבועות כחג המצות לתשלומין.'' ע''ש.

 

וכתב הלחם משנה שם הל''א, ''בסמ''ג לאוין ש''ס כתב 'מי שלא הביא עולת ראיה ביום ראשון וגם לא הביא בתשלומין ביטל מצות עשה... ועבר על מצות לא תעשה'. ונראה דכוונת רבינו ג''כ היא כך במ''ש שמי שלא הביא ביום הראשון שעובר, היינו היכא שלא הביא בתשלומין, דאם הביא בשאר ימות החג ודאי דכיון דיש לו תשלומין כמ''ש לקמן, אינו עובר.'' הרי אם הוא מקיים המצוה ''שלא בזמנה'' דהיינו אחר יום הראשון, שוב פקע ממנו למפרע ביטול העשה. (ואגב י''ל שיש מפרשים שחלקו על הלח''מ וסברו שהרמב''ם לא סבר כהסמ''ג.) 

 

ונראה שזה כמ''ש הרמב''ם לגבי מצוות מילה שלא בזמנה. ולכן כתב הרמב''ם בפירוש משניות בפ' ר''א דמילה, לגבי מילת עצמו, ''וכשימול אפילו באחרית ימיו אז עשה מצוה וסר ממנו העון''. הרי ע''י המילה הוא ''סר ממנו העון''. ופירש רבי ידידיה שמואל טאריקה ז''ל בבן ידיד על הרמב''ם הל' מילה פ''א הל''ב, ''דסר ממנו העון דקאמר, היינו לומר דלא נימא דכשימול באחרית הימים עשה מצוה, אבל מה שלא מל עצמו כל הימים הראשונים עון ביטול מצות עשה יש לו וענוש יענש. אלא סר ממנו העון דהעבירת העשה, ונקה האיש מעון.''  וכן הוא לגבי האב ומילת בנו, שכתב הרמב''ם שם, ''וכל זמן שלא ימול אותו ויהיה ערל יהיה עובר על מצות עשה שהגיע זמנה, וכשימול אותו תסור ממנו זאת העבירה ויעשה מצוה.'' ע''ש. וכתב הבן ידיד, ''ודאי בהעבירה היא ביטול המצוה, וזהו נמי מ''ש בנמול עצמו דסר ממנו העון דביטול העשה.''

 

וכן ראיתי בעין יצחק י''ד ס''כה אות ח, שכתב לגבי מילת עצמו, ''ואף דהראב''ד ס''ל דבכל יום ויום שביטל מצות מילה הוא בעונש כרת, אפ''ה כשמל א''ע אף לאח''ז פקע ממנו עונש כרת למפרע.'' וכן י''ל לגבי האב ומילת בנו, שכשהוא מל בנו פקע הביטול עשה למפרע, וזה מ''ש הרמב''ם ''סר ממנו העון''.

 

ולכן י''ל לדעת הרמב''ם לגבי הקרבת קרבן אחר שבועות שהקרבן מועיל למפרע לבטל את העבירה במה שהאדם לא הקריב את הקרבן ביום ראשון. (עיין עוד בארחותיך למדני ח''ד ס''קיד שכתבתי עוד בזה.)

 

ולפי זה י''ל שרק ע''י הקרבת קרבן בימי השלמה היא נחשבת כאילו האדם הקריב את הקרבן ביום ראשון של שבועות, וזה מפני שיש ''כח עצום'' בקרבן כדי לבטל למפרע את העבירה של ביטול העשה וכמ''ש הרמב''ם לגבי מילה ''סר ממנו העון דהעבירת העשה, ונקה האיש מעון'', וכמ''ש העין יצחק ''לאח''ז פקע ממנו עונש כרת למפרע.'' אולם י''ל שכשאין הקרבת קרבן כגון בזה''ז, אז א''א לומר שמה שהאדם רק בא למקדש בימי השלמה שזה נחשב כאילו הוא כבר בא ביום הראשון, שלא מצינו שיש ''כח עצום'' בהבאה לבדה כדי לומר שהיא כאילו הוא כבר בא ביום הראשון, משא''כ לגבי הקרבן דילפינן מפסוק שהקרבת הקרבן בימי השלמה נחשבת כאילו האדם ממש הקריב למפרע הקרבן ביום הראשון.

 

ולכן בנד''ד י''ל שאם האדם רוצה לעלות לרגל לחג השבועות, אז הוא צריך לעלות כדי שהוא יהיה בירושלים בחג עצמו ולא רק בימי ההשלמה.

 

ואסיים בכבוד רב

 

מחבר הספר אורחותיך למדני    

2 views

Recent Posts

See All

מה יעשו כשאין מקום לכל הכהנים לעמוד בשעת ברכת כהנים במזרח, האם חלק מהכהנים יכולים לעמוד ליד הבימה באמצע בית הכנסת

לכבוד הרה''ג גמליאל הכהן רבינוביץ שליט''א א) ולכאורה נראה שכיון שהכהן שעומד באמצע בית הכנסת הוא אינו עולה לדוכן, זה מעכב המצוה. וכן נראה מהפסוק ''וישא אהרן את ידו [ידיו] אל העם ויברכם וירד מעשת החטאת

מי שנהג כל השנים להיות ער בליל שבועות, ומפני סיבות שונות רוצה להפסיק לנהוג כן, האם צריך לעשות התרת נדרים

לכבוד הרה''ג אלחנן פרינץ שליט''א כתב כת''ר, ''מי שנהג כל השנים להיות ער בליל שבועות, ומפני סיבות שונות רוצה להפסיק לנהוג כן, האם צריך לעשות התרת נדרים (ואולי יש למימר דקיבל על עצמו את הלימוד בליל שבוע

Comments


bottom of page