האם בשבת בשעת מלחמה החייל יכול לטלטל ברה''ר חפצים שהם אינם לצורך המלחמה ולקיום גופו

לכבוד הרה''ג נריה בולאק שליט''א

כתב כת''ר:

חזרתי הבוקר מתוך לבנון. לחמנו במשך 8 ימים רצוף. כולל חגים ושבתות. במהלך הלחימה. כובשים בית. ישנים בו. ועוברים לבית אחר. הרבה פעמים מוצאים כל מיני חפצים נוחים. כמו מטאטא. יעה. שיעזרו להיגינה. או כריות שיעזרו לשינה.

יוצא הרבה פעמים שאתה רוצה לסחוב את הדברים הללו לבית שבו אתה הולך לגור בו לכמה ימים. אמנם זה לא הכרחי. אבל זה עוזר... האם מותר לטלטל דברים כאלה בשבת? אדגיש. זה מותרות. אבל יכול להועיל. ע''כ דברי כת''ר.

א) בתחילה יש לחקור בחילוק בין דין ''שעת מלחמה'', דהיינו שעת לחימה, ובין דין ''מחנה''. ולכן נראה שבשעת מלחמה מותר לחלל שבת בלי חשש. ועוד י''ל שאף שלגבי פקוח נפש לחולה בשבת יש מחלוקת אם שבת היא דחויה או הותרה, מ''מ ודאי שבשעת מלחמה שבת היא הותרה. ולכן לדוגמא כשהחייל יורה את האויב באקדח, החייל אינו צריך ללחוץ על ההדק עם שינוי, אלא הוא יכול לירות כדרכו בימי החול.

אלא מצינו שכשהחיילים יוצאים למלחמה והם במחנה, אז עדיין אין היתר להם לחלל שבת לצורכם. וזה כמ''ש הרמב''ם הל' מלכים פ''ו הל''יג, ''ארבעה דברים פטרו במחנה. אוכלים הדמאי. ופטורים מרחיצת ידים בתחלה. ומביאין עצים מכל מקום... וכן פטורין מלערב עירובי חצירות במחנה...''. וזה כמ''ש במשנה עירובין יז. ופירש''י שם, ''במחנה - היוצאת למלחמה.''

הרי שחז''ל התירו רק ארבעה דברים אלו שהם רק מדרבנן, אבל פשוט הוא שאין היתר להם כלל לחלל שבת בדאורייתא במחנה אף שהחיילים יוצאים למלחמה. וכ''ש שהם צריכים לשמור כל המצוות במחנה ולא לעבור על שום איסור, וזה כמ''ש הרמב''ן בספר המצות, ל''ת ששכח הרמב''ם ס''יא, וז''ל ''שנמנענו בצאתנו מחנה על האויבים מכל דבר רע כגון שפיכות דמים וזולתו מן העבירה הגורמת סילוק השכינה מן המחנה והוא אמרו יתעלה כי תצא מחנה על אויביך ונשמרת מכל דבר רע... וענין המצוה הזאת שנמנעו במחנה מן העבירות האלה הגורמות סילוק השכינה, והזהירנו יתעלה בלאו הזה שלא יגרום סילוק שכינתו מעלינו במחנה שיהיה העובר בהן מפיל ישראל בחרב ומחלל את ה' ומיקר ע"ז שלהם בעיני האויבים, והוא אמרו יתעלה כי ה' אלקיך מתהלך בקרב מחניך להצילך ולתת אויביך בידיך והיה מחניך קדוש ולא יראה בך ערות דבר, אזהרה שנשתמר שלא יראה בנו ערות דבר...''. ע''ש.

ולכן צריך לחקור בחילוק בין ''שעת מלחמה'' שמותר לחלל שבת וזה אף הותרה, ובין ''מחנה – היוצאת למלחמה'' שיותר צריך ליזהר לשמור שבת כדי ''שלא יגרום סילוק שכינתו מעלינו במחנה.''  

ב) ונראה שהחילוק הוא שבמחנה עדיין אין סכנת נפשות, משא''כ בשעת מלחמה שיש סכנת נפשות. ולכן היוצאים למלחמה והם במחנה הם עדיין לא התחילו להילחם. ולכן מצינו בספר שופטים פ''ז שמחנה מדין היה במקום אחד ומחנה גדעון וישראל היה במקום אחר, אבל עדיין הם לא התחילה להילחם זה עם זה. וכן מצינו בספר שמואל א' פ''יז, ''ויאספו פלשתים את מחניהם למלחמה ויאספו שכה אשר ליהודה ויחנו בין שוכה ובין עזקה באפס דמים. ושאול ואיש ישראל נאספו ויחנו בעמק האלה ויערכו מלחמה לקראת פלשתים.'' הרי מחנה הפלשתים היה במקום אחד ומחנה שאול וישראל היה במקום אחר, והם עדיין לא התחילו להילחם. ולכן כיון שאין זה ''שעת מלחמה'', דהיינו שעת לחימה, עדיין אין היתר להם לחלל שבת וכדומה כיון שעדיין אין זה בכלל סכנת נפשות.

וכן נראה ממ''ש השבלי לקט הל' שבת אות צז, וז''ל ''ואע''פ שאין מערבין עירובי תחומין אלא לדבר מצוה הכא נמי במחנה כדבר מצוה דמי, שאם יסע המחנה וישאר במקומו יש שם סכנה מפני פחד האויבים.'' ע''ש.

הרי משמע מזה שכיון שכולם יחד במחנה ועדיין הם לא התחילו להילחם עם האויבים אין בזה סכנה, אלא רק אם כל המחנה הולכים למקום אחר ואיש זה עדיין נשאר שם בלבדו, אז רק לאיש זה יש חשש ''סכנה מפני פחד האויבים.''  

וכן נראה ממ''ש הארחות חיים הל' נט''י אות יג, וז''ל ''במחנה פטורים מנט''י מפני טרדה, וחייבים בסוף מפני הסכנה.'' הרי חז''ל הקילו שלא לרחוץ מים ראשונים, וזה רק מפני טרדה ולא משום שיש חשש סכנה במחנה. מ''מ במים אחרונים עדיין החמירו כיון שיש חשש סכנה אם האדם אינו רוחץ מים אחרונים.

ולפי זה יש לפרש מ''ש בירושלמי עירובין פ''ק הל''י, ''כמה הוא מחנה, רבי חנניה אמר מאה (שופטים ו) ויבא גדעון ומאה איש אשר אתו בקצה המחנה, ר' אבינה בעי אילו אמר מחנה ואנשים אשר אתו מאה יאות, רבי יוחנן אמר עשרה (שמואל א כה) ויבאו נערי דוד וידברו אל נבל וגו' מהו וינוחו ר' יוסטא בר שונה אמר נעשו מחנה, רבי יודה בן פזי אמר עשרה (דברי הימים א יב) עד למחנה גדול כמחנה אלקים וכמה מחנה אלהים עשרה.'' 

וי''ל שאם עכ''פ יש עשרה חיילים ביחד במחנה אז אין זה נחשב סכנה כיון שעכ''פ זה לפני הלחימה ו''שעת מלחמה''. משא''כ כשיש פחות מעשרה אז י''ל שזה נחשב סכנה אף שלא בשעת מלחמה  כמ''ש השבלי לקט הנ''ל ''שאם יסע המחנה וישאר במקומו יש שם סכנה מפני פחד האויבים.''

ג) ולפי כל זה יש לדון בנד''ד כשהחיילים לוחמים בלבנון אבל עדיין הם נחים באיזה בית שם כדי לאכול ולישון וכו', האם כשהם נחים יש להם דין ''מחנה'' ואין להם דין סכנה, או שמא עדיין זה נחשב ''בשעת מלחמה'' וסכנה אף שבאותה שעה הם אינם לוחמים.

ונראה דנד''ד נחשב ''שעת מלחמה'' והוא בכלל דין סכנה, שהרי בכל מקום שהחייל הולך בלבנון הוא בסכנה, בין כשהוא נלחם באותה שעה ובין כשהוא נח לאכול או לישון באותה שעה, שאף כשהוא נח הוא יכול להיות מותקף על ידי האויב, באופן ישיר, או עקיף על ידי טילים או מל"טים. ולכן נראה שכיון שכל זה בכלל ''שעת מלחמה'' אז מותר לחייל זה לחלל שבת כדי להציל את עצמו מסכנה, וגם נראה ששבת הותרה מפני סכנה זו, ואין זה דומה לסכנת חולה בשבת שלא בשעת מלחמה שי''א ששבת היא רק דחויה.

מ''מ אף אם אמרינן ששבת הותרה בשעת מלחמה, עדיין י''ל שזה רק כשאיזה חילול שבת מועיל לחייל להילחם יותר טוב או אף כרגיל, וכ''ש שהוא מותר אם החייל כשהוא אינו מחלל שבת הוא מעכב את יכולתו להילחם. אולם אם החילול שבת אינו מועיל כלל כדי שהחייל יכול להילחם יותר טוב או אף כרגיל, אז אין זה בכלל ההיתר של שבת הותרה בשעת מלחמה.

ולכן יש לדון לגבי מנקה את הבית מלכלוך ופסולת כדי שהחייל יכול לישון שם בנוחות. וי''ל שאם זה מועיל כדי שהוא יכול לישון טוב ולחדש את כוחותיו כדי שהוא יוכל להילחם טוב ליום מחר, אז אף הוא מותר לחלל שבת כדי לנקות את הבית, וממילא שהוא גם מותר להביא מטאטא או יעה ברה''ר כדי לנקות את הבית.

ויש לדמות זה למ''ש מרן א''ח ס''רלא א, ''וכן בכל מה שיהנה בעולם הזה, לא יכוון להנאתו אלא לעבודת הבורא יתברך... אפילו בזמן שהוא יגע וצריך לישן כדי לנוח מיגיעתו, אם עשה להנאת גופו אינו משובח, אלא יתכוין לתת שינה לעיניו ולגופו מנוחה לצורך הבריאות, שלא תיטרף דעתו בתורה מחמת מניעת השינה.''  ע''ש.

וכן י''ל בנד''ד שכשהחייל ישן ''לצורך הבריאות'' כדי להחזיק גופו כדי שהוא יוכל לילחם כראוי ביום מחר, אף זה בכלל עבודת הבורא שהוא מקיים מצוה גדולה להציל עם ישראל מהאויב. וכן י''ל לגבי היתר לחלל שבת בשעת מלחמה שהוא אינו רק בשעת לחימה ממש, אלא ההיתר שייך בכל מה שיעזור לחייל להילחם כראוי, ובכלל זה שינה וכדמצינו שאף שינה מועילה לאדם לקיים עבודת הבורא ביום מחר.

ד) אולם את''ל שהמציאות היא שאין נקיון הבית מעלה או ומוריד כלל לגבי יכולתו להילחם ביום מחר, אז י''ל שהוא אסור לחלל שבת משום זה. ולכן נראה שהכל תלוי במציאות אם איזה חילול שבת יגרום שהחייל יכול להילחם כרגיל או לא.

מ''מ אף את''ל שאין נקיון הבית יכול לגרום שהחייל יכול להילחם כרגיל, אז עדיין אפשר לטלטל את המטאטא או יעה ברה''ר באופן אחר, דהיינו בתוך שקית גדולה או קופסה גדולה או שאר כלים גדולים, שיש בהם דברים שהחייל ודאי צריך להם לקיום גופו, כגון מאכלים ומשקים או ביגוד מגן או קסדה או תחמושת וכו'. והטעם שזה מותר הוא משום דין אגד כלי שמיה אגד, וכמ''ש הרמב''ם הל' שבת פ''יב הל''יא, ''קופה שהיא מלאה חפצים אפילו מלאה חרדל והוציא רובה מרשות זו לרשות זו פטור עד שיוציא את כל הקופה, וכן כל הדומה לזה שהכלי משים כל שיש בו כחפץ אחד.''

ולכן כיון שהוא מותר בשבת לחייל לטלטל בכלי ברה''ר מה שהוא צריך לקיום גופו, אז ה''ה שמותר לו לשים באותו כלי גם מה שהוא אינו צריך לקיום גופו.  

והיתר זה שייך רק בכלי שיש בו תוך, וכמ''ש רבי אברהם לופטביר ז''ל בזרע אברהם ח''ב ס''ג, על הרמב''ם הנ''ל, ''ואינו מובן הכוונה במה שהוסיף הרמב''ם ז''ל שבכלי משים כל שיש בו וכו', דמאי נ''מ בזה. ונראה דרמז בזה להא דאמרינן בחגיגה כ''ד גבי הכלי מצרף מה שבתוכו לקודש, מנא הני מילי א''ר חנן דאמר קרא כף אחת עשרה זהב מלאה קטורת, הכתוב עשה לכל מה שבכף אחת. ושם בגמ' אמרינן אר''נ אמר רבה בר אבוה כגון שצברן על גבי קרטבלא דאורייתא יש לו תוך מצרף אין לו תוך אינו מצרף ע''ש. ומבואר שכלי שאין לו תוך אינו מצרף המונח בתוכו לשוויה כדבר אחד. ולפ''ז י''ל כן לענין אגד כלי, דהטעם דחשיבי כדבר אחד משום שהכלי משים כל מה שיש בו כחפץ אחד כנ''ל, וע''כ זהו דוקא בכלי שיש לו תוך, וכמ''ש התוספות בפסחים פה: בד''ה בנגררין, וז''ל ואפילו למ''ד התם אגד כלי שמיה אגד הני מילי כלי שיש לו תוך יעו''ש.'' ע''ש. וכן הוא בנד''ד שמותר לשים את המטאטא או יעה בתוך כלי שיש בו שאר חפצים שהם לצורך קיום גוף החייל.

וכן יש ללמוד ממ''ש האגרות משה א''ח ח''ב ס''קג, וז''ל ''במי שמעשן סיגארעטס ביו''ט והוא צריך רק לעשרה סיגארעטס, אם רשאי לישא אתו לכרמלית ורה''ר תיבת סיגארעטס שיש בו עשרים, או שמחוייב להסיר משם את היתרים מכפי שיצטרך.'' ואחר שהוא הביא הרמב''ם הנ''ל בדין אגד כלי שמיה אגד, הוא כתב ''שהטירחה שעשה בהנחת עוד סיגארעטס להתיבה הוא טירחה בעלמא בלא שייכות למלאכה כלל שאין לאסור.'' ע''ש.

ולפי זה כתב המחזה אליהו א''ח ס''לו אות כז, ''ומדברי הרמב''ם פי''ב משבת הי''א וכפי שהבינו בדבריו הזרע אברהם ואגרות משה שאין הוספת חפצים תוך כלי אחד משום תוספת מלאכה. ולכן כאשר מוציאים כלי לצורך חולה שיב''ס בלאו הכי, מותר לכתחילה לשים בתוכו... כל מה שרוצים.'' ע''ש. (ועיין שם אות כו שלפי הרמב''ם הנ''ל יש לתרץ קושיית המ''א על מ''ש מרן ס''רמז ה בשם הראב''ן, וכן הוא פירש לדעת המאמ''ר והנהר שלום ע''ש.)

ולכן ה''ה בנד''ד די''ל שהוא מותר לחייל לשים מטאטא או יעה בכלי גדול עם שאר חפצים שהוא צריך לקיום גופו, ומותר לו לטלטל אותו כלי ברה''ר. וכ''ש שהוא מותר אם נקיון הבית יעזור לו לישון טוב כדי להחזיק את גופו כדי שהוא יכול להילחם ביום מחר בכל כחו.  

ואסיים בכבוד רב

מחבר הספר אורחותיך למדני