האם יש לברך על המחיה או בנ''ר כשיש ספק אם יש כזית בכא''פ של ה' מינים במאכל

לכבוד הרה''ג רונן נוה שליט''א

כתב כת''ר:

בעניין ברכת מאכלים שמורכבים מהרבה רכיבים וגם מחמשת מיני דגן - המאכלים בימינו, ובעיקר החטיפים השונים, מורכבים מהרבה מאוד רכיבים, וגם אם רואים ב'רכיבים', שיש במאכל 'קמח חיטה', בפשטות אי אפשר לדעת כמה אחוז קמח יש במאכל, והרי הפוסקים הצריכו כמות מסויימת של קמח כדי שיהיה אפשר לברך עליו מזונות ועל המחיה (ההלכה ברורה (סימן רח סעיף לב, ובבירו"ה ל) הצריך שיהיה בקמח מחמשת המינים שיעור של כזית בכדי אכילת פרס, והמשנ"ב (סימן רח ס"ק מז) הצריך שגם יאכל את כל הכזית דגן (ולא כזית מכלל המאכל)), ואם בברכה ראשונה אפשר לצאת מהספק בברכת שהכל, בברכה אחרונה הבעיה יותר גדולה, ואינני יודע כיצד לנהוג למעשה, ובפרט שהדבר מצוי מאוד בחטיפים השונים, וביתר המאכלים שבימינו, ועד כמה שאני מבין אין שום דרך לדעת את כמות הקמח והשפעתו. ע''כ דברי כת''ר.

א) כתב מרן ס''רח ט, ''עירב קמח דוחן ושאר מיני קטניות עם קמח של חמשת מיני דגן ובשלו בקדירה מברך בורא מיני מזונות ועל המחיה, ואם עשה ממנו פת מברך המוציא וברכת המזון ודוקא שיש באותו קמח מחמשת מינים כדי שיאכל ממנו כזית דגן בכדי אכילת פרס, אבל אם אין בו זה השיעור מחמשת המינים אינו מברך לבסוף ברכת המזון אלא בתחילה מברך המוציא כיון שיש בו טעם דגן אף על פי שאין בו כזית בכדי אכילת פרס ולבסוף על המחיה, ואם בשלו בקדירה מברך תחלה בורא מיני מזונות ואחריו בורא נפשות.''

ולכן אף שמרן שם סע' ב לא הזכיר דין בכדי אכילת פרס, אלא כתב ''חמשת מיני דגן ששלקן או כתשן ועשה מהם תבשיל כגון מעשה קדירה הריפות וגרש כרמל ודייסא אפילו עירב עמהם דבש הרבה יותר מהם או מינים אחרים הרבה יותר מהם מברך עליו בורא מיני מזונות ולבסוף על המחיה...'', מ''מ צ''ל שאף זה מיירי באופן שיש כזית בכדי אכילת פרס כדי לברך על המחיה.

וכן הוא במ''ב ס''ק מח, שכתב לגבי מ''ש מרן סע' ט ואם בשלו בקדירה מברך תחלה בורא מיני מזונות ואחריו בורא נפשות, ''בקדירה - ר"ל ולא היה בהקמח של מיני דגן כזית בכדי אכילת פרס [או שהיה בהקמח כשיעור והוא לא אכל עד שיעור כזית וכנ"ל באות הקודם] דאף דבתחלה מברך במ"מ וכנ"ל בס"ב, אבל על המחיה אינו יכול לברך אלא על שעור כזית דגן וע"כ מברך רק ברכת בנ"ר בשביל יתר המינים המעוררים בתבשיל זה.'' ע''ש. וכן הוא במ''ב ס''ק ז, שכתב ''ועיין לקמן בס"ט ובמ"ב שם לענין השיעור שיתחייב לברך על המחיה.''  ועיין עוד בכה''ח שם אות נו.

ולפי זה יש לחקור כשיש ספק אם יש באיזה מאכל ה' מינים בשיעור כזית בכדי אכילת פרס או לא, האם צריך לברך בסוף על המחיה או בנ''ר. וזה מפני שלגבי ברכה אחרונה כמה פוסקים סברו שברכת בנ''ר אינה פוטרת ברכת על המחיה, כמבואר במ''ב ס''רב ס''ק נה, ''ובאלו אין האחת פוטרת חברתה אפי' דיעבד.'' וכן כתב היחוה דעת ח''ב ס''כב, עיין שם שהוא הביא כל הדעות בזה.  

ב) ויש לחקור אם שיעור זה של כדי אכילת פרס הוא מן התורה או מדרבנן לגבי ברכת על המחיה. ובשלמא לדעת הרמב''ם והסמ''ג שסברו שברכת על המחיה היא רק מדרבנן (עיין כה''ח ס''רי אות טז, ומ''ש התורה לשמה ס''סו בדעת הרמב''ם צ''ע), ולכן ממילא שהשיעור של כדי אכילת פרס כדי לברך על המחיה הוא ג''כ מדרבנן. אולם יש לדון לדעת שאר ראשונים שסברו שברכת על המחיה היא מן התורה, האם שיעור כדי אכילת פרס הוא ג''כ מן התורה, או שמא י''ל שרק כשיש רוב מה' מינים יש חיוב לברך על המחיה מן התורה, אבל כשיש רק כזית בכדי אכילת פרס אז החיוב לברך על המחיה הוא רק מדרבנן.

מצינו שיש לדמות דין ברכת המוציא לדין מצה, וכמ''ש המ''א ס''רח ס''ק טו, וז''ל ''וידוע שדין חלה והמוציה שוין בזה לכ"ע עיין סי' קס"ח סי"ג דגבי חלה לחם כתיב וגבי מצה מדמי בגמ' להמוציא כדאי' בברכות דף ל"ז ע"ב, וגם הרמב"ם כתב בה' מצה זה הכלל כל שמברכים עליו ב"ה אדם יוצא בה י"ח, ועיין סוף סימן קפ"ח.''

ולפי זה יש לדון על מ''ש הכה''ח ס''תנג אות מג, בדין מצה, וז''ל ''ואם  עירב אורז עם אחד מה' מיני תבואה הנז' בסעי' הקודם דעת הטור דגם בזה יוצא בה ידי חובת מצה (באכילת כזית מן התערובת. פר"ח) אם יש בה טעם דגן אעפ"י שרובה אורז. אבל דעת הרמב"ן בהלכות חלה דוקא אם עירב קמח חטים בקמח אורז אעפ"י שאין כזית בכדי א"פ יוצא בה משום דקמח חטים גורר את קמח האורז להיות כמותו אבל אם עירב שאר מינים עם ה' מיני תבואה או אפי' אורז עם שאר ד' מיני תבואה חוץ מין החטים אזלינן בתר רובא ואי לית בה רוב דגן לאו לחם הוא יעו"ש. וכ"כ א"ר או' ז' דבשאר מינים רוב דגן בעינן. וכ"כ המק"ח או' א' ער"ה או' ה', מיהו הרב ח"י או' יו"ד כתב על דברי הא"ר הנז' דזהו לדעת הרשב"א אכן לדעת הרמב"ם וסיעתו דבאורז אפי' אין בו כזית בכדי א"פ יצא א"כ בשאר מינים סגי כדי א"פ. וכ"כ הר"ז או' ז' וכתב שם הר"ז ולענין הלכה יש לחוש לכתחלה להחמיר בשל תורה אבל בשעת הדחק יש לסמוך על המתירין.'' ע''ש. וכן הוא במ''ב שם ס''ק יד, שהביא מחלוקת הנ''ל.   

ולפי זה י''ל לדעת הרמב''ן ודע', אף לגבי ברכת המוציא וברכת המזון יש דין ''לחם'' מן התורה רק כשיש רוב מה' מינים בתערובת אם שאר מינים, שיש לדמות דין אכילת מצה שהוא לחם עוני לדין ברכת המזון אחר אכילת לחם כמ''ש המ''א הנ''ל. ולכן צ''ל לפי שיטת הרמב''ן שמ''ש מרן ס''רח ט דבעינן שיעור כזית בכדי אכילת פרס כדי לברך ברכת המזון או על המחיה, שזה רק מדרבנן שיש חיוב מן התורה רק כשיש רוב מה' מינים כמ''ש הרמב''ן לגבי מצה.

ואה''נ שלפי מ''ש הח''י שכשיש ה' מינים עם שאר מינים אף בכדי אכילת פרס האדם יוצא י''ח מן התורה באכילת מצה. ולכן ה''ה די''ל הכי לגבי ברכת על המחיה שלשאר ראשונים שסברו שברכת על המחיה היא מן התורה אז אף בכזית בכדי אכילת פרס יש חיוב מן התורה לברך על המחיה, אבל נראה שי''ל בזה ס''ס כדי לומר שהחיוב לברך על המחיה כשיש שיעור כזית בכדי אכילת פרס, הוא רק מדרבנן. ולכן י''ל שמא הדין כהרמב''ם והסמ''ג שברכת על המחיה היא רק מדרבנן, וא''כ אף שיעור הכדי אכילת פרס הוא מדרבנן בענין זה, ואת''ל שזה אינו והדין הוא כשאר ראשונים שסברו שברכת על המחיה היא מן התורה, אז י''ל שמא הדין כהרמב''ן ודע' שסברו שרק ברוב ה' מינים יש חיוב לברך מן התורה, משא''כ בבכדי אכילת פרס שהחיוב לברך על המחיה הוא רק מדרבנן. ולכן מצינו ששיעור כזית בכדי אכילת פרס שכתב מרן ס''רח ט לגבי ברכת על המחיה, הוא רק מדרבנן.

ג) וכן נראה לומר, דמצינו שהטעם שצריך לברך מזונות ועל המחיה אף על המיעוט של ה' מינים כשיש תערובת של מינים שונים, הוא מפני החשיבות של ה' מינים, וזה כמ''ש הטור ריש ס''רח, ''שמתוך חשיבותן קבעו להם ברכה בפני עצמן''. וכן הוא במ''ב שם ס''ק ז, שכתב לגבי הטעם שיש לאזיל בתר המיעוט הוא מפני ''חמשת המינין דחשיבי הוא העיקר.'' ע''ש.

ויש להעיר, הלא י''ל שהטעם הוא מפני שאף כשיש שיעור כזית בכדי אכילת פרס יש חיוב מן התורה לברך על המחיה, ואף ששיעור זה המיעוט, מ''מ החיוב לברך על שאר מינים אף כשהם הרוב הוא רק מדרבנן, ולכן יש סברה לומר שחיוב תורה לברך אף במיעוט הוא עדיף מחיוב דרבנן לברך על הרוב, ולכן מטעם זה צריך לברך על המחיה על המיעוט.  

אלא המ''ב לא הזכיר טעם זה כלל, ולכן צ''ל ששיעור בכדי אכילת פרס הוא רק מדרבנן לגבי ברכת על המחיה, ולכן כיון שאף יש חיוב דרבנן לברך בנ''ר על שאר מינים בתערובת, כיון שאף בהם יש שיעור כדי אכילת פרס או רוב, ולכן צריך לדון איזה מין עדיף מחבירו, שהרי בשניהם יש רק חיוב דרבנן. ולכן משום זה בעינן הטעם של ''חשיבות'', דהיינו שה' מינים בשיעור כזית בכדי אכילת פרס הם יותר חשוב משאר מינים אף שהם הרוב כיון שאין בהם חשיבות. ולפי זה תקנו רבנן לאזיל בתר החשיבות בענין ברכת על המחיה. ולכן מצינו שכשיש שיעור כזית בכדי אכילת פרס של ה' מינים יש חשיבות, משא''כ כשיש בכדי אכילת פרס של שאר מינים. ולפי זה כתב המ''ב הטעם של חשיבות שהוא בדרבנן, והוא לא כתב הטעם של בכדי אכילת פרס כיון שאף זה רק מדרבמן בברכת על המחיה אף למ''ד שעל המחיה מן התורה, וכנגד זה יש חיוב דרבנן לברך על שאר מינים, ולכן באו חז''ל להכריע שיש לאזיל בתר החשיבות.

ולכן כיון דקי''ל ששיעור בכדי אכילת פרס הוא רק מדרבנן בברכת על המחיה והטעם שצריך לברך על המחיה כשיש רק מיעוט של ה' מינים הוא רק מפני שרבנן תקנו לברך על החשיבות של בכדי אכילת פרס, אז יש לחקור אם עדיין יש חשיבות כשיש רק ספק שמא יש בתערובת שיש בה ה' מינים השיעור כזית בכדי אכילת פרס.

ד) כתב המאמ''ר ס''רח ס''ק טו, שיש לדמות דיני ברכות לדיני איסורין לגבי בכדי אכילת פרס, וז''ל ''ובין לענין איסורין ובין לענין ברכות כי הכא, כל שאכל כזית מן התערובת הוי כאוכל כזית מן האיסור גופיה או כאוכל כזית דגן לענין ברכה.'' ע''ש. ולכן נראה שאף לגבי חשיבות בדרבנן של בכדי אכילת פרס, יש לדמות דין ברכה לדין חשיבות בדרבנן באיסורין

ומצינו שכתב הט''ז י''ד ס''ק ס''ק א, לגבי ביטול בששים כשיש בריה שהוא דבר חשוב ומפני זה מדרבנן אין ביטול, ''חשיבות דבריה שלא תהיה בטילה היא מדרבנן דכיון שמן התורה יש חשיבות דלוקין על אכילתה אפי' היא פחות מכזית דהא סתמא כתיב אצל מינים טמאים לא תאכל אותם אפי' הם קטנים, ע"כ החמירו רבנן בתערובת שלהם, אבל מן התורה היא בטילה כשאר איסורים, ונ"מ לענין ספק אי הוה בריה או לא, הוה ספיקא דרבנן ובטל, וכן בכל הדברים דאמרינן לקמן שאינם בטלים כגון ראוי להתכבד או דבר שבמנין, אבל אי הוה ודאי בריה או א' מהני שאין מתבטלים אלא שהאיסור ספק בזה אפילו באלף לא בטיל כגון ביצי ספק טריפה וכיוצא בו, וכ"כ או"ה כלל כ"ה דין ז'.'' ע''ש.

הרי כשיש רק ספק חשיבות בדרבנן יש ביטול לחשיבות, ולכן יש ביטול בששים. ולפי זה אף לגבי החשיבות של בכדי אכילת פרס בה' מינים, י''ל שכשיש ספק אם יש שם שיעור זה או לא, אז החשיבות מבוטלת ואין לברך על המחיה אלא רק בנ''ר, שיש לאזיל בתר הרוב שהוא שאר המינים ולכן צריך לברך בנ''ר. ואין נד''ד דומה למ''ש הט''ז לגבי ודאי בריה והאיסור ספק, שזה אינו, דנד''ד דומה לספק שמא אין שם חשיבות כלל, ולכן בזה י''ל ספק דרבנן לקולא, ומפני זה צריך לברך רק בנ''ר בסוף אכילתו.

וכן מצינו לגבי דין חתיכה הראויה להתכבד, שהטעם שהוא אינה בטילה הוא מפני שיש לה חשיבות כמ''ש הב''י י''ד ריש ס''קא, ''דכל שראויה להתכבד חשובה ולא בטלה אפילו באלף''. אלא כתב הרמ''א בש''ע שם סע' א, ''ואם הוא ספק אם היא ראויה להתכבד או לא אזלינן לקולא (ארוך כלל כ"ה) אפילו היא אסורה מדאורייתא.'' ע''ש. הרי כשיש ספק אם יש חשיבות בדרבנן או לא, אז יש לאזיל לקולא וי''ל שיש ביטול לחשיבות. ולכן בנד''ד כיון שיש ספק אם יש חשיבות בדרבנן של כזית בכדי אכילת פרס או לא, אז יש לומר שיש ביטול לחשיבות, וממילא שצריך לברך בנ''ר על הרוב של שאר מינים בתערובת.  

ואסיים בכבוד רב

מחבר הספר אורחותיך למדני