האם יש לחוש שלא ליתן לאשה להקליד דברי תורה מטעם כל המלמד בתו תורה כאילו מלמדה תיפלות

לכבוד הרה''ג מתתיהו גבאי שליט''א

כתב כת''ר:

נשאלתי אם יש לחוש שלא ליתן לאשה להקליד דברי תורה, לפי מ''ש בסוטה כא: כל המלמד בתו תורה כאילו מלמדה תיפלות ע''ש. וכן פסק בש''ע י''ד ס''רמו ו. ע''ש. וא''כ ע''י ההקלדה יכולה ללמוד דברי תורה. ואמנם י''ל שכל זה אם מלמד אשה ממש תורה, והכא אין מלמדה אלא שע''י ההקלדה יכולה להבין דברי תורה, ולא הוא לומדה תורה ממש. ואמנם יש לתלות אם כתיבה כדיבור אם לאו, ואם נימא כתיבה כדיבור כשכתב חשיב כדיבור ומלמד תורה לאשה ע''י כתיבה שהיא כדיבור...''. ע''כ דברי כת''ר.    

א) כתב הרמב''ם הל' ת''ת פ''א הל''יג, ''אמרו חכמים כל המלמד את בתו תורה כאילו למדה תפלות. במה דברים אמורים בתורה שבעל פה אבל תורה שבכתב לא ילמד אותה לכתחלה ואם למדה אינו כמלמדה תפלות.''

וכתב הכסף משנה שם, ''ומ"ש בד"א בתורה שבע"פ וכו'. הטור כתב בשם רבינו בהפך, ונראה שנוסחא משובשת נזדמנה לו בדברי רבינו ונוסחא דידן עיקר.''

אלא ראיתי שכתב רבי מרדכי ב"ר מנחם ז''ל ובנו רבי שלמה נסים ז''ל (מתורכיה) בספר מאמר מרדכי על הרמב''ם הנ''ל ''הכ"מ כתב דגירסא זו נכונה ודלא כגירסת הטור, והרב המופלא מהר"ח אבולעפיה ז"ל כתב במקראי קודש דף ק"ז ע"א דגירסת הטור נכונה והביא ראיה מההיא דירושלמי יעו"ש. ולענ"ד נראה דיש ראיה לדבריו ממה דכתבינא לעיל דמילת תורה נראה יותר תורה שבכתב ובגמ' אמרינן המלמד תורה את בתו כאילו מלמדה תפלות וכו' יעו"ש, משמע תורה דהיינו תורה שבכתב וכמ"ש רבא מקרא זו תורה וק"ל.'' ע''ש.

וכתב הקובץ על הרמב''ם שם, ''וכתב בדרישה אע"ג שכולם כתבו שהעיקר כמ"ש הגירסא לפנינו ברמב"ם מ"מ יש ליתן קצת טעם לגירסת ספרי הטור מפני שיש הפסד יותר כשמוציא תורה שבכתב לדברי הבאי מאשר יש בתורה שבע"פ.'' ע''ש.

ולכן מצינו שמי שמלמד אשה תורה שבכתב זה כמלמדה תיפלות או עכ''פ הוא אסור לכתחילה.

ב) ולפי זה יש לחקור, איך הוא מותר לאשה לעלות לתורה, ואה''נ שזה אסור מטעם כבוד הצבור, אבל עדיין כתב הב''י ס''רפב, ''וכתב הרד"א בתפלת החול גבי עיר שכולה כהנים, דנראה מדברי הר"מ שאם יש נשים או קטנים דכהן קורא פעמים ושוב יקראו נשים או קטנים שהכל משלימין למנין ז' ע"כ וכ"כ ר"י.'' וגם כתב הב''י שם בשם הר''ן, ''השתא דתקון רבנן שיברכו כולם אשה וקטן קורין אפי' ראשון ואחרון וכיון דקורין ודאי מברכין מידי דהוה אקטן דמפטיר בנביא ומברך ברכת הפטרה עכ"ל.'' ע''ש.

ויש לשאול, איך הוא מותר לאשה לעלות לתורה, הלא היא לומדת תורה שבכתב בשעת הקריאה, ואם החזן קורא בעדה אז הלא החזן מלמד אותה תורה שבכתב?

וראיתי שכן הקשה הנחל איתן על הרמב''ם הנ''ל, וז''ל ''...פ"ג דמגילה (דף כ"ג) הכל עולין למנין שבעה הקוראין בתורה בשבת ואפילו אשה וכו'. ואי איתא דהוי כמלמדה תפלות אין מן הדין שתעלה קריאתה למנין.'' ע''ש. וכן העיר העבודת המלך שם.

וכן מצינו שהאשה חייבת לקרות את מגילה בפורים כמ''ש מרן ס''תרפט א. ואף בזה יש לשאול הלא היא לומדת תורה שבכתב בשעת קריאת המגילה, ואם איש קורא את המגילה כדי לצאת י''ח של האשה, הלא הוא מלמד אותה תורה שבכתב?   

ולכן י''ל שלימוד לחוד וקריאה לחוד. וי''ל שהאיסור הוא רק דרך לימוד כשהאשה מכוונת להבין וללמוד מה שהיא קוראת. וכן מצינו שמי שרוצה ללמוד תורה שבכתב הוא אינו קורא כל הפסוקים זה אחר זה בלי הפסק, אלא אחר כל פסוק הוא מפסיק כדי להבין מה שהוא קרא ומה הוא הפירוש של המילים ואם יש איזו קושיא באותו פסוק שהוא קרא ואם יש איזה תירוץ לקושיא זו וכו'. ואחר הפסק זה אז הוא הוא חוזר לקרות הפסוק שאחר זה. משא''כ בקריאה כשהאדם קורא כל הפסוקים בלי הפסק, שאין זה בכלל ''לימוד'.

וכן נראה ממ''ש יומא סו: ''שאלה אשה חכמה את ר' אליעזר מאחר שמעשה העגל שוין מפני מה אין מיתתן שוה, אמר לה אין חכמה לאשה אלא בפלך.'' משמע שהאיסור הוא רק דרך לימוד דרך קושיא ותירוץ ושקלא וטריא, משא''כ בקריאה בעלמא. 

וגם נראה כן לפי מ''ש הנחל איתן ברמב''ם שם, וז''ל ''דתנן בנדרים (דף ל') גבי מודר הנאה מחבירו מלמד הוא לבניו ולבנותיו מקרא. וש"מ דמקרא שרי ללמד לבת.'' וי''ל שמה שהאדם מלמד לבת הוא רק דרך קריאה כדי שהמקרא יהיה שגורה בפה, אבל לא בדרך קושיא ותירוץ ושקלא וטריא.

ואה''נ שאף ע''י קריאה בעלמא האשה ממילא לומדת קצת דברים פשוטים, אבל י''ל בזה כמ''ש בירושלמי מגילה פ''ד הל''ג, ''ר' זעירה בשם רב ירמיה העבד עולה למניין שבעה וידבר עולה מג' פסוקים, לא כן א"ר חמא בר עוקבא בשם ר' יוסי בי ר' חנינה אסור ללמד את עבדו תורה, תיפתר שלמד מאיליו או שלימדו רבו כטבי.'' ופירש הקרבן העדה שם, ''שלמד מאיליו – ואין איסור אלא כשרבו מלמדו. או שלמדו רבו כטבי – כשהיה ר''ג מלמד עם החכמים ושמע טבי וג''כ הוי כלומד מעצמו.'' ע''ש. הרי שאין לחוש ללימוד ממילא, ולכן אף בקריאה בעלמא אין לחוש ללימוד ממילא.   

וגם זה כעין מ''ש מרן ס''מו ט, ''לא יקרא פסוקים קודם ברכת התורה אף על פי שהוא אומרם דרך תחנונים, ויש אומרים שאין לחוש כיון שאינו אומרם אלא דרך תחנונים, ונכון לחוש לסברא ראשונה.'' ע''ש. וי''ל לגבי מ''ש הרמב''ם הנ''ל ''אמרו חכמים כל המלמד את בתו תורה כאילו למדה תפלות'', שזה רק לגבי לימוד ממש, משא''כ בקריאה בעלמא, שזה רק דומה ל''דרך תחנונים'' במרן הנ''ל והיא אינה נחשבת בכלל ''מלמד את בתו תורה''.  

ואף לסתם במרן ס''מו הנ''ל י''ל שדין ברכת התורה לחוד, ודין מלמד תיפלות לחוד, שלגבי ברכת התורה י''ל לדעת הסתם שכל קריאה אף שלא לכוונת לימוד היא צריכה ברכת התורה, אבל לגבי האיסור ללמד בתו תיפלות, זה מפני טעם אחר וכמ''ש בסוטה כא: ''א"ר אבהו מ"ט דר"א דכתיב אני חכמה שכנתי ערמה, כיון שנכנסה חכמה באדם נכנסה עמו ערמומית.'' ועיין בלחם משנה ברמב''ם הנ''ל איך לפרש זה לדעת רש''י ולדעת הרמב''ם. עכ''פ בעינן ''נכנסה חכמה'' כדי לעבור על איסור זה, ולכן י''ל שלכל הדעות בס''מו הנ''ל אין איסור כשאשה קוראת תורה שבכתב או אף תורה שבעל פה, כיון שבקריאה בעלמא בלא הפסק כדי להבין היטב מה שהיא קוראת, אז אין ''נכנסה חכמה'', ולכן שפיר הוא מה שאשה יכולה לעלות לקרות בתורה או לקרות את המגילה כיון שאין זה בכלל ''נכנסה חכמה'', אלא היא רק קריאה בעלמא, ואין זה בכלל מלמדה תיפלות או האיסור לכתחילה ללמד אותה תורה שבכתב או תורה שבעל פה, לכל מר כדאית ליה.

ולכן ה''ה בנד''ד שאם האשה כותבת דברי תורה בהקלדה, והיא אינה מפסיק באמצע כדי להבין ולפלפל במה שהיא כותבת, אז אין חשש כלל של מלמד אשה תורה שאין בזה ''נכנסה חכמה'', וזה רק דומה לאשה שקוראת בספר תורה, ותו לא. ואם ממילא היא לומדת קצת דברים, אז אין לחוש לזה כמ''ש הירושלמי הנ''ל.

ג) ועוד י''ל בזה, שיש להבין ברמב''ם הנ''ל (וכן בש''ס) מאיזה טעם רק ''מלמד'' אסור, דמשמע שאם האשה לומדת מעצמה אז אין איסור. וגם דקדק הרמב''ם לכתוב שהחשש הוא רק לגבי ''רוב נשים'', וז''ל ''ואע"פ שיש לה שכר צוו חכמים שלא ילמד אדם את בתו תורה. מפני שרוב הנשים אין דעתן מכוונת להתלמד אלא הן מוציאות דברי תורה לדברי הבאי לפי עניות דעתן.'' משמע שיש מיעוט הנשים שאין בהן חשש תיפלות, וגם נראה שלגבי מיעוט נשים אלו שייך לומר ''אשה שלמדה תורה יש לה שכר'' כמ''ש הרמב''ם שם. וגם יש לשאול למה כתב הרמב''ם ''צוו חכמים שלא ילמד אדם את בתו תורה'', הלא איסור זה שייך בכל אשה כגון אשתו של אדם ולא רק ב''בתו''.

וראיתי שכתב הדברי ירמיהו על הרמב''ם שם, ''הנה האי שלא ילמד כמ"ש מדרבנן, ובתורה נמצא ולמדתם את בניכם ולא בנותיכם שא"צ ללמד ומדרבנן איסורא, ועם כל זה בלמדה מעצמה יש שכר לה כי היא יצאה מהרוב שאין דעתן מכוונת להתלמד וכו'.'' ע''ש.

וכן ראיתי לרה''ג משה שטרנבוך שליט''א, שכתב באמונה ותורה על הרמב''ם הנ''ל, ''ודיוק נפלא כדברינו בלשון הרמב"ם כאן שפוסק שלא ילמדה תורה שבע"פ ואם למדה כתפלות, ומשמע דעיקר האיסור ללמדה ולא עליה גופא ללמוד, שבזה אינה כתפלות, וזהו חידוש פלא שאם לעצמה לומדת תורה שבע"פ אין זה תפלות וכמש"נ.'' ע''ש.

וי''ל שאין זה ''חידוש פלא'', שכבר מצינו סברה זו בירושלמי מגילה הנ''ל, שאם ''למד מאיליו'' אין חשש, וכמ''ש הקרבן העדה שם, ''או שלמדו רבו כטבי – כשהיה ר''ג מלמד עם החכמים ושמע טבי וג''כ הוי כלומד מעצמו.''  

הרי נראה שהאיסור הוא רק כשאחר מלמד אותה, משא''כ כשהיא לומדת מעצמה. ולכן נראה כשהשאשה לומדת איזו ד''ת בספר, אז זה בכלל ''למדה מעצמה''. ואין לומר שהאיש שכתב את הספר הוא מלמד אותה כשאשה לומד את הספר (עיין בדברי כת''ר לעיל), שודאי זה אינו, שהאיש המחבר הוא אינו שם כלל בשעת קריאת הספר, ואין לומר שזה כאילו האיש מלמד את האשה. ואף את''ל שכתיבה כדיבור, י''ל שזה בשעת הכתיבה, משא''כ זמן רב אחר הכתיבה שאז אין לומר שהכתיבה עדיין היא כדיבור. ולכן לדוגמא אם האדם כותב ספר בשעת ק''ש בשלמא שאפשר לומר שכתיבה כדיבור וזה נחשב הפסק בק''ש, אבל אם הוא כבר כתב את הספר ואח''כ הוא קורא ק''ש אז ודאי שאין לומר שעדיין הכתיבה מלפני כן היא נחשבת כדיבור והיא הפסק! או י''ל באופן אחר, אם אדם מקבל על עצמו תענית דיבור, אז אולי י''ל שאם הוא כותב בזמן תעניתו, אז זה נחשב כדיבור והוא מבטל את תעניתו, אבל ודאי שאין לומר שאם הוא כבר כתב איזה מכתב קודם התענית שהכתיבה נחשבת כביטול התענית בזמן התענית! או י''ל שאם אדם כותב כמה ימי העומר הוא בלילה, אז אולי י''ל שהוא יי''ח מטעם כתיבה כדיבור דמי, אבל אין לומר שאם הוא כתב כן קודם שהגיע זמן המצוה, שהוא עדיין יי''ח בזה כיון שהכתיבה עדיין לפניו כשהגיע הלילה!  

ולכן אף בנד''ד י''ל שאם האשה קוראת ספר מעצמה, אין זה כאילו המחבר שכתב את הספר מלמד אותה בשעת הקריאה מטעם כתיבה כדיבור דמי. וזה שלא כמ''ש כת''ר, ''ואם נימא כתיבה כדיבור כשכתב חשיב כדיבור ומלמד תורה לאשה ע''י כתיבה שהיא כדיבור'', שבשעת הכתיבה האשה אינה שם כדי ללמוד את הספר, ואח''כ כשהאשה לומדת את הספר שוב אין לומר קריאה כדיבור, שכבר פסקה הכתיבה.  

ולפי זה י''ל בנד''ד שכשהאשה כותבת דברי תורה בהקלדה, שאף את''ל שכתיבה זו נחשבת כלימוד תורה ודלא כשפירשתי לעיל, מ''מ עדיין זה רק ''כלמדה מעצמה יש שכר לה כי היא יצאה מהרוב'' כמ''ש הדברי ירמיהו הנ''ל. ולכן אין חשש איסור.

ד) וגם יש לחקור מאיזה טעם הש''ס והרמב''ם כתבו שאיסור זה רק שייך ''בבתו'' של אדם, ולא כתבו שאיסור זה בכל אשה כגון באשתו וכו'.

וראיתי בתורה תמימה (דברים פ''יא יט) ס''ק מח, שכתב ''והנה ראינו להעתיק כאן בסוף הענין מספר עתיק יומין יקר המציאות הנקרא מעין גנים [שו"ת] ומחברו רבי שמואל ב"ר אלחנן יעקב הרקוולטי (וויניציאה שי"ג) מה שכתב אל אשה חכמה אחת בנדון היתר ת"ת לנשים, וז"ל בהמשך הדברים, ומאמר חכמינו כל המלמד את בתו תורה כאלו מלמדה תפלות אולי נאמר כשהאב מלמדה בקטנותה שגם במעלליה תתנכר אם זך ואם ישר פעלה, דודאי כי האי גונא איכא למיחש שרוב הנשים דעתן קלות מבלות זמנן בדברי הבאי וכרובן כן חטאו מקוצר רוח, אמנם הנשים אשר נדב לבן אותנה לקרבה אל המלאכה מלאכת ה' מצד בחירתן בטוב במה שהוא טוב, הן הנה תעלינה בהר ה' תשכונה במקום קדשו כי נשי מופת הנה, ועל חכמי דורן לאדרן להדרן לסדרן לחזק ידיהן לאמץ זרועותיהן וכו', עשי והצליחי ומן השמים יסייעוך, עכ"ל. ולא נודע לנו מי הוא המחבר הנכבד הזה שעמד לחדש דין מחודש זה בסברא בעלמא, ובתוי"ט סוף מס' תמיד מביאו ומתארהו בשם מדקדק ומחבר ס' ערוגת הבושם על דקדוק לה"ק.'' ע''ש.

הרי לפי פירוש המעין גנים האיסור ללמד תורה לאשה הוא רק בבת כשהיא קטנה ולכן מטעם זה כתבו הש''ס והרמב''ם שהאיסור שייך לגבי ''בת'', משא''כ באשה גדולה שאם היא עצמה יכולה ללמוד תורה ''מצד בחירתן'' והיא ראויה לכך, אז אין חשש. וזה כעין מ''ש הדברי ירמיהו והאמונה ותורה, שאם האשה מעצמה רוצה ללמוד תורה אז אין חשש. 

מ''מ יותר נראה לומר שיש טעם אחר למה כתוב בש''ס ''בת'' דוקא. וזה מפני שכתוב במשנה סוטה כ. ''אומר בן עזאי חייב אדם ללמד את בתו תורה שאם תשתה תדע שהזכות תולה לה, ר"א אומר כל המלמד בתו תורה (כאילו) לומדה תפלות.'' הרי הטעם שכתוב ''בתו'' הוא מפני שזה מיירי לגבי חיוב האב, ולכן החיוב ללמד תורה  שייך לבנו ולדעת בן עזאי אף לבתו. ולכן משום זה אמר ר''א כל המלבד בתו תורה כאילו לומדה תיפלות, שזה רק כדי לאפוקי דעת בן עזאי. אולם אה''נ שהאיסור שייך בכל אשה ולאו דוקא בבתו.

וכן נראה מגמ' יומא הנ''ל שהאיסור שייך בכל אשה ולא רק בבתו. וכן נראה ממ''ש הספר חסידים שיג, וז''ל ''חייב אדם ללמוד לבנותיו המצות כגון פסקי הלכות ומה שאמרו שהמלמד לאשה תורה כאלו מלמדה תיפלות זהו עומק תלמוד וטעמי המצות וסודי התורה אותן אין מלמדין לאשה ולקטן, אבל הלכות מצות ילמד לה...''. ע''ש. הרי שאיסור זה שייך אף לגבי אשה גדולה. ועיין עוד בשו''ת מהרי''ל ס''קצט. ע''ש.

מ''מ עדיין י''ל הסברת הדברי ירמיהו והאמונה ותורה הנ''ל שאם האשה לומדת מעצמה שאין חשש. ולפי זה י''ל בנד''ד שכשהאשה כותבת דברי תורה בהקלדה, שאף את''ל שכתיבה זו נחשבת כלימוד תורה, אז זה רק ''כלמדה מעצמה יש שכר לה כי היא יצאה מהרוב'' כמ''ש הדברי ירמיהו הנ''ל. ולכן אין חשש איסור.

ולכן נראה שיש שני טעמים להתיר בנד''ד, אחד הוא שהאשה אינה לומדת ממש מה שהיא כותבת, שזה רק דומה לקריאה בעלמא שאין בזו ''נכנסה חכמה'', ואף אם ממילא היא לומדת קצת דברים אין לחוש כמ''ש הירושלמי הנ''ל. וגם יש להתיר מטעם שהיא לומדת מעצמה ולא מאחר, וכן מצינו בטבי עבדו של ר''ג.

ואסיים בכבוד רב

מחבר הספר אורחותיך למדני