top of page
  • orlamdeni

האם יש ראיה לדעת הלבוש שיש דין מכה בפטיש בבישול אוכלים, ממ''ש הירושלמי שבגמירת הכנת השום או החטים יש חיוב משום מכה בפטיש

לכבוד הרה''ג אמיר גרינבאום שליט''א

 

כתב כת''ר, ''אשמח מאוד לשמוע מה דעת הרב בשאלה אם יש איסור 'מכה בפטיש' באוכלין, ואם נוקט הרב לאיסור מה ההגדרה מתי יהיה אסור משום מכה בפטיש ומתי נקרא רק כדרך אכילה, ונפ"מ בדין הכנת קפה בשבת למשל...

 

במשנה קמה: המובאת בסוגיא לח:- לט. בפרק כירה איתא גבי קולייס האיספנין וכו' שהדחתן זהו גמר מלאכתן. פשטות לשון המשנה נראה שאיירי משום מכה בפטיש ולפ"ז נמצא שיש מכה בפטיש באוכלין, וכ"כ הלבוש שי"ח ד, ואולי כן משמעות הרמ"א. אולם הראשונים שם ביארו הסוגיא מדין מבשל וקלי בישול.

 

הירושלמי שבת פ"ז ה"ב [מט. דפי וילנא] הביא להדיא שיש מכה בפטיש באוכלין גבי הכנת שומים, שמבואר שם כל תהליך ההכנה שטוחנן חייב משום טוחן, מוסיף מים חייב משום מגבל, מערבב חייב משום לש, ולבסוף איתא שגמר חייב משום מכה בפטיש. והרי לן להדיא שיש חיוב מכה בפטיש באוכלין, כפשטות דברי הלבוש הנ"ל. ירושלמי זה הובא להדיא בתשובת הרשב"א המפורסמת ח"ד סי' ע"ה  וביאר שם מחמת ירושלמי זה שהקולף שומין חייב משום דש ומשום מכה בפטיש...'' ע''כ דברי כת''ר.

 

א) בתחילה יש לבאר מ''ש הירושלמי שבת פ''ז הל''ב לגבי הכנת חטים, ''הדא איתתא כד מערבא בחיטיא משום מרקדה. כד מפרכייא בראשייא משום דשה. כד מבתרא בצדדיא משום בוררת. כד מספייא משום טוחנת. כד מנפייא משום זורה. גמרה מלאכתה משום מכה בפטיש.'' ואף החטים מאכל כמו שהשום הוא מאכל, ובשניהם שייך דין מכה בפטיש כמבואר בירושלמי שם.  

 

ויש לשאול, מאיזה טעם שייך מכה בפטיש בגמר מלאכתן בדין חטים הנ''ל, הלא אין כאן גמר מלאכה כיון שעדיין צריך עשיית קמח ולישת עיסה ונתינת העיסה בתנור כדי לאפות פת. ולכן מאיזה טעם כתב הירושלמי שאחר מלאכת זורה באה גמירת מלאכה, הלא אין גמירת מלאכה אלא עד אפיית הפת בתנור.

 

אלא נראה לומר שכוונת הירושלמי בגמר מלאכה בחטים היא כמו דין גמר מלאכה לגבי מעשר, וכמ''ש הרמב''ם הל' מעשר פ''ג הל''א, ''פירות שהגיעו לעונת המעשרות ונתלשו ועדיין לא נגמרה מלאכתן כגון תבואה שקצרה ודשה ועדיין לא זרה אותה ולא מרחה מותר לאכול מהן אכילת עראי עד שתגמר מלאכתן. ומשתגמר מלאכתן אסור לאכול מהן עראי.'' ועיין בשאר הפרק שם ובפ''ק דמשנה מעשרות, מהו גמר מלאכתן בכל פרי ופרי.

 

ולכן נראה שכוונת הירושלמי הנ''ל שאם בשבת האדם נגמר מלאכת החטים כדמצינו בדיני מעשר, אז הוא חייב משום מכה בפטיש.

 

וזה אף כשבגמר מלאכתן ליכא מלאכה ממש כגון אם האדם מרח התבואה ברמב''ם הנ''ל, שעדיין הוא חייב משום מכה בפטיש וכמ''ש הערוך השלחן ס''שיג אות יג, וז''ל ''והנה מלשון רש"י משמע קצת דבכל מלאכה שבעולם כשגומרה בשבת חייב משום מכה בפטיש, ולפירושו צריך לומר מה שאמרו באיזה מקומות דחייב על מכה בפטיש, וקשה מאי רבותא, אמנם הרבותא הוא אף שהגמר הוא דבר שאין בזה מלאכה כלל, כגון ליטול אקופי מגלימא וכיוצא בזה. וכן מבואר מלשון הר"ן שהביא פירוש רבינו חננאל וז''ל מכה בפטיש - שהאומן מכה בפטיש על הכלי להשוות עקמימותו וכו' וכהאי גוונא אף על גב דלא הוי מלאכה מצד עצמה, מיחייב בה משום גמר מלאכה. עכ"ל.'' ע''ש. ולכן נראה שה''ה בגמר מלאכתן של החטים, שאף שאין בזה מלאכה ממש עדיין בשבת האדם חייב משום מכה בפטיש.

 

וכן נראה לפרש שהירושלמי שם סבר כמ''ש הערה''ש הנ''ל, שגם כתוב בירושלמי ''ר' יוסי בי רבי בון בשם רבי שמעון בן לקיש הקוצץ קורת שקמה חייב עליה משום שלש. א"ר יוסי בי רבי בון ולא פליגין. הקוצצה חייב משום קוצר ומשום זורע. המוחקה חייב משום מכה בפטיש.'' ויש להעיר מאיזה טעם המוחקה אינו חייב משום מוחק ג''כ אלא רק מפני מכה בפטיש. וזה כמ''ש בירושלמי שם ''התולש כנף בעוף, המורטה והקוטמה חייב משום שלש. א"ר יוסי בי ר' בון ולא פליגין, התולש חייב משום גוזז, המורטה חייב משום מוחק.'' וא''כ אף לגבי קורת שקמה י''ל המוחקה חייב משום מוחק. ונראה לומר שלגבי שקמה אין מלאכה מוחק, כיון שהאדם אינו עושה מעשה שפשוף וכדומה בקורת שקמה כדי לחלקו אלא הוא רק קוצץ קורת שקמה וממילא נעשה מוחק, וזה כמ''ש הקרבן העדה שם, ''שממחק את הקורה בקציצתו וראוי למלאכה, ה''ז מכה בפטיש.'' ע''ש. ולכן כיון שאין מלאכת מוחק בשעת קציצה, עכ''פ עדיין יש גמר מלאכה, ואף שאין מלאכה ממש בגמר מלאכה, מ''מ עדיין הוא חייב משום מכה בפטיש וכמ''ש הערה''ש הנ''ל ''אף שהגמר הוא דבר שאין בזה מלאכה כלל.''

 

ולכן ה''ה בגמר מלאכתן של החטים כדמצינו בדיני מעשר י''ל שאף שאין מלאכה ממש בזה מ''מ עדיין הוא חייב משום מכה בפטיש.  

 

אלא א''כ עדיין יש לשאול מאיזה טעם לא אמרינן שגמר מלאכה הוא רק אח''כ באפיית הפת בתנור. ומאיזה טעם סבר הירושלמי שאין אפיית הפת בכלל מכה בפטיש אלא מכה בפטיש הוא רק בגמר מלאכתן כדמצינו בדיני מעשר ולא אח''כ.  

 

ב) ולכן נראה לומר שלא שייך מכה בפטיש אלא רק בתיקון שהאומן עצמו נוהג לעשות, משא''כ אם בעל הבית רק נוהג לעשות תיקון זה. ולכן אם האומן נוהג לעשות איזה תיקון בסוף מלאכתו, אז י''ל שאף בעל הבית חייב אם גם הוא עושה תיקון כזה, אבל אם אין מנהג האומן לעשות תיקון זה בסוף מלאכתו, אלא רק בעל הבית נוהג לעשות כן כשהוא מביא הכלי לביתו, אז אין זה בכלל מלאכת מכה בפטיש. ולכן נראה שאם האומן מוכר את הכלי בשוק, ואז מנהג בעל הבית לעשות איזה תיקון אחר כך בכלי כשהוא מגיע לביתו, אז אין כאן חשש מכה בפטיש, כיון שהכלי כבר נגמר ביד האומן.  

 

ויש לבאר קצת מזה. מצינו בכל מלאכות שבת דבעינן אומנות. וזה כמ''ש רש''י בביצה יג: ''אע"ג דלמעשר הויא מלאכה, לשבת מלאכת מחשבת שהיא מלאכת אומנות אסרה תורה, שנסמכה פרשת שבת למלאכת המשכן בויקהל והתם מלאכת מחשבת כתיב.'' ורש''י כיון למ''ש בשמות פ''לה לג, לגבי המשכן ''...לעשות בכל מלאכת מחשבת''. ופירש האונקלוס שם, ''בכל עבידת אומנון''. הרי בעינן מלאכה כמו שעושים האומנים, ולכן כתב רש''י הנ''ל ''מלאכת מחשבת שהיא מלאכת אומנות''.

 

ואל תשיבני דלא מצינו דבעינן מלאכת אומן בשאר מלאכות מלבד מלאכת קשירה לדעת הרמב''ם, שזה אינו, וזה כמ''ש האורה ושמחה בהל' שבת פ''י הל''א, וז''ל ''והוא מעשה אומן. דעת הרמב"ם שאינו חייב אלא אם היה קשר אומן. וראיתי בערוך השולחן (סי' רמ"ב סכ"ב) שכתב שם כלל בכל מלאכות שבת דאינו חייב עד שיהיה מעשה אומן וכל מה שאינו מעשה אומן לא נקרא מלאכת מחשבת והביא כן מרש"י (ביצה י"ג ע"ב ד"ה אלא), ולפי דברי העה"ש שבכל המלאכות דינא הכי היא שאינו חייב עד שיהיה מעשה אומן, קשה טובא למה לא כתבו הרמב"ם אלא גבי קשירה, ועוד קשה דהכא גבי קושר ס"ל לרש"י כשיטת שאר מן הראשונים שגם הקושר קשר הדיוט חייב ולא מצריך מעשה אומן, ובביצה כתב דבכל מלאכות שבת אינו חייב אלא על מעשה אומנות. והנראה לבאר כי זה ודאי כל מלאכה שהיא אומנות אינו חייב אלא כשעושה מעשה אומנות כגון הטווה או האורג או הבונה ואם לא עשה מעשה אומנות פטור, וכבר הזכיר זה הרמב"ם בפ"ט (ה"ז) גבי הטווה את הצמר מן החי דפטור משום שאין דרך טויה בכך, ובגמ' (ע"ד ע"ב) משמע דהיינו משום שאינו מעשה אומנות ר"ל שאין זו טויה יפה, אמנם מלאכות שאין בהם מעשה אומנות כגון קוצר ובורר ומבשל חייב אף כשלא עשה מעשה אומנות, אך בקשירה כיון שיש בהם מעשה אומנות ויש בהם מעשה הדיוט לפיכך הצריך הרמב"ם לומר שדוקא במעשה אומן חייבים אבל קשר הדיוט אינה מלאכה, ובזה פליג רש"י וסייעתו דגם במעשה הדיוט חייב אבל מודה רש"י שמלאכה של אומנות אינו חייב אלא כשעשאו מעשה אומנות כמו שכתב במס' ביצה הנ"ל. ונראה דבשאר מלאכות שיש בהן מעשה אומן ויש בהן מעשה הדיוט כגון במלאכת כתיבה חייב גם במעשה הדיוט דלא כתב הרמב"ם דבעינן מעשה אומן כי אם בקשירה, אמנם דברי הערה"ש הנ"ל שהשוה כל המלאכות למלאכת קשירה צ"ע. [עוד כתבתי מענין זה להלן פרק י"א ה"ט].''. ע''ש.

 

הרי שיש מלאכות שהן מעשה אומנות כגון הטווה או האורג או הבונה, ויש מלאכות שאינן מעשה אומנות כגון קוצר ובורר ומבשל. ונראה שמלאכת מכה בפטיש אף שהיא דבר קל לעשות כגון הנוטל ראשי החוטים התלויים ביריעה כמ''ש רש''י בשבת עה: מ''מ היא דוקא מלאכה שהאומנים נוהגים לעשות. ולכן מצינו שכתב רש''י בשבת עג. ''מכה בפטיש. הוא גמר כל מלאכה שכן אומן מכה בקורנס על הסדן להחליקו בגמר מלאכה.'' וכן הוא ברמב''ם בהל' שבת פ''י הל''יח, ''המנער טלית חדשה שחורה כדי לנאותה ולהסיר הצמר הלבן הנתלה בה כדרך שהאומנין עושין חייב חטאת.'' וכן הוא ברמב''ם שם הל''יז, ''המפיס שחין בשבת כדי להרחיב פי המכה כדרך שהרופאין עושין שהן מתכוונין ברפואה להרחיב פי המכה הרי זה חייב משום מכה בפטיש, שזו היא מלאכת הרופא.'' והרופא הוא אומן. וכן הוא ברבינו חננאל שבת עה: שכתב ''וכשמשלים האומן מלאכתו כל ראשי נימין התלויים בין קיסם וקליפה שנסתבכו בבגד נוטלן.'' ע''ש. וכן הוא בר''ן בפ' כלל גדול שכתב (דף לא: ברי''ף) ''עיקרן של דברים כפר''ח שפי' שהאומן מכה בפטיש על הכלי לשוות עקמימותו''. ע''ש. וכן הוא במאירי בפירוש המשנה עג. שכתב ''המכה בפטיש, ובכללו כל גמר מלאכה שזו היא דרך האומנים כשגומרים מלאכתם מעיינים בה אם נשאר בה דבר מועט להשלים תקונו ומתקן...''. וכן לשון חידושי הר''ן שם בשם רבינו יונתן ע''ש. וכן הוא ברבינו ירוחם נ' יב ח''יד שכתב ''והמכה בפטיש, כלומר שאחר שגמר האומן מלאכתו מכה עם הפטיש...''. וכן פירש ריבב''ן בשבת עג. ''ורבינו ישעיה פירש מכה בפטיש על הכלי, בשעת גמר מלאכה לוקח האומן הפטיש...''. וכן הוא בספר הבתים (שערי המלאכות האסורות ביום השבת, שער יג) ''יש מי שאומר שמכה בפטיש שאמרו שחייב הוא כדרך האומן כשמעיין במלאכתו אם חסר בה דבר מתקן אותו בפטיש.'' ע''ש. וכן הוא בסמ''ג לאוין ס''עה, ''על שם שהאומן שמלאכתו בפטיש מכה בפטיש על הכלי...''. וכן הוא ביראים ס''רעד, ''נקרא מכה בפטיש על שהאומן מלאכתו בפטיש...''.  וכן הוא בראב''ן ס''שנב, שכתב ''מכה בפטיש שכן דרך האומן לנוטלן מן הבגד אחר אריגה והוא גמר מלאכתו של בגד''.    

 

לכן י''ל שכל מכה בפטיש הוא רק כשהאומן נוהג לעשות אותו תיקון, ואז אחר כך הכלי ראוי למכור בשוק. ולכן מצינו במסתת את האבן שהוא חייב משום מכה בפטיש (שבת עה:), ופירש''י שם ''לאחר שנעקרה מן ההר ונחצבה מחליקה'', שבזה האבן ראויה למכור לבונים. וכן הצר צורה בכלי והמנפח בכלי זכוכית בגמ' שבת שם, שאף בזה הכלי נעשה ראוי למכור בשוק. וכן הנוטל ראשי החוטים התלויים ביריעה אחר שקשרו החוטים בשבת עה: ע''י זה היריעה ראויה למכור בשוק.

 

ולפי זה נראה שרק בדבר שהאומנים נוהגים לעשות, י''ל שאף בעל הבית חייב משום מכה בפטיש, אף שהוא דבר קל כגון לנער טלית חדשה, או ליטול ראשי החוטין, מ''מ עדיין הוא חייב משום מכה בפטיש כיון שכך מנהג האומנים לעשות פעולות אלו.

 

שוב ראיתי באבן האזל בהל' שבת פ''י הל''יז, שג''כ כתב שמלאכת מכה בפטיש היא מלאכת אומן, כיון שאומנים בדרך כלל עושים את הגימורים של המלאכה, וז''ל ''חשב לנו עוד מלאכה א' והוא מכה בפטיש, והיינו מלאכת אומן שהמכה בפטיש הוא דבר השייך לאומן וחייבין עליו בשבת, וזה גופה הוי חשיבותו שנקרא מלאכה בשביל זה, ולכן סתם הרמב"ם הדברים וכתב המכה בפטיש הכאה א' חייב, דהיינו שאין חילוק כלל אם הכה ע"ג מסמר בכותל או על גבי כלי כיון שהכה בפטיש זהו חשיבותו ומיקריא מלאכה, ואמרינן עלה בגמ' דכל מידי דאית בה גמר מלאכה חייב משום מכה בפטיש, והיינו דמידי דאית בה גמר מלאכה דמי למלאכת אומן וחייב משום מלאכת אומן... ולכן גבי המפיס מורסא כתב הרמב"ם שזו היא מלאכת הרופא ולא דייק כלל לכתוב שהוא גמר מלאכה, אלא דכיון שהוא מלאכת הרופא הוי מלאכת אומן וחייב משום מכה בפטיש... אבל מכה בפטיש הא אמרינן דאינה מלאכה שיש בה חידוש פעולה ומלאכה מצד עצמה אלא דחשיבות מלאכת האומן מחשיב לזה מלאכה, דמלבד כל המלאכות שיש בכל א' חשיבות מלאכה ישנה עוד חשיבות הכאת פטיש וכן כל מלאכת אומן ג"כ מחשיב את המלאכה ונקרא עליו שם מלאכה...''. ע''ש.

 

וכן נראה ממ''ש האורה ושמחה בהל' שבת פ''י הל''יז, לגבי מ''ש הרמב''ם שם ''המפיס שחין בשבת... חייב משום מכה בפטיש שזו היא מלאכת הרופא'', וז''ל ''שזהו מלאכת הרופא. צ"ב מאי כוונתו בזה שכתב שזו היא מלאכת הרופא, דמשמע דמפני שזהו מלאכת הרופא לפיכך יש בזה משום מכה בפטיש, וזה תימה, דאם כן יהיה חייב במכה בפטיש גם בשאר מיני רפואות, שהרי גם שאר מיני רפואות מלאכת הרופא הוא, ואנן דוקא בהפסת שחין אמרינן דאיכא מכה בפטיש כמו שנתבאר לעיל, ועוד גם מלאכת הקצב יהיה בו משום מכה בפטיש שהרי זו היא מלאכת הטבח וכן עוד הרבה, ומ"ש מלאכת הרופא משאר המלאכות, ונראה לפרש דאין הטעם הזה לומר שזהו הסיבה שהוא נקרא מלאכה אלא בא לומר טעם למה חשוב הדבר למלאכה, כי הסיבה שהוא נקרא מלאכה הוא מפני שהוא עושה פתח, אלא דאפי"ה אם לא היה זה מלאכת אומן לא היינו מחשיבים זה למלאכה כיון שאין זה נקב חשוב, ויתבאר בהל' הסמוכה שכמה מיני מלאכות דמכה בפטיש איכא שאינו חייב בהן אלא מפני שדרך האומנין לעשותן, ולפיכך בעינן לטעמא דמפני שזהו מלאכת הרופא יש לנקב זה חשיבות מלאכה, אבל פשוט הדבר דלא כל דבר שדרך האומן לעשותו חשוב מלאכת מכה בפטיש דו"ק והבן.'' ע''ש.

 

ואולי כן סברת המ''ב בס''שיז ס''ק כג, וז''ל ''והטעם אפשר דכשקשרו האומן בשעת מלאכה יש בזה משום מכה בפטיש כשחותכו ומנתקו אח"כ דהוא גמר מלאכה, אבל שאר קשירות שנקשרו אחר שכבר נגמר הבגד אין שייך בזה משום מכה בפטיש כשמנתקו אח"כ.'' ע''ש.

 

וכן ראיתי במנחת שלמה ח''א ס''ט אות ה, לגבי אם חיבור זרם חשמלי לכלי יש בו משום מכה בפטיש, שהוא כתב ''נראה דמכה בפטיש היינו דוקא כשחסר עדיין תיקון שהאומנין רגילים לעשותו ונשאר כך בתיקון זה לעולם...''. ע''ש.

 

ולכן יש לפרש בדעת הרמב''ם בדין מנער טלית שהוא אסור מטעם מכה בפטיש, שזה רק אחר אריגת הטלית ע''י אומן, שבסוף מלאכתו הוא ''המנער טלית חדשה שחורה כדי לנאותה ולהסיר הצמר הלבן הנתלה בה כדרך שהאומנין'', אבל בבגד שכבר קנה בעל הבית אחר שכבר גמר האומן מלאכתו, לא שייך בו מכה בפטיש.

 

ג) ולפי כל זה יש לחזור לירושלמי הנ''ל לגבי מלאכת מכה בפטיש בתיקון חטים. ונראה שירושלמי מיירי רק לגבי המלאכות שנהגו החקלאים לעשות שהחקלאים נחשבים כאומנים, שרק באומנים שייכת מלאכה מכה בפטיש, ולכן י''ל שהחקלאים נהגו לתקן החטים ברקדה דישה ברירה וטחינה וזורה ואחר כך החטים הן ראויות למכור בשוק לבעל הבית.

 

ולפי זה י''ל שגמר מלאכת אומן הוא במרח התבואה כדמצינו לגבי גמר מלאכה למעשר, ובזה יש סימן שהחקלאי גמר מלאכתו. ולכן בשבת הוא חייב בזה משום מכה בפטיש אף שבעצם אין בזה מלאכה ממש כמ''ש הערה''ש הנ''ל.

 

אלא מה שדרך ומנהג לבעל הבית לתקן המאכל כשהוא הביא את המאכל לביתו, אין זה בכלל מלאכת מכה בפטיש כלל.

 

ולפי זה אין להקשות כשהקשתי לעיל מאיזה טעם אפיית הפת אינה מכה בפטיש לגבי החטים, שכל זה אינו כיון שתיקונים אלו הם מה שנהג בעל הבית לעשות בביתו, ואין זה בכלל מה שנהג החקלאי לעשות קודם מכירה בשוק, ולכן ממילא שאין תיקונים אלו בכלל מכה בפטיש אלא רק מה שחקלאי נוהג לעשות בגמר מלאכתו כיון שהוא אומן ואין בעל הבית אומן.

 

ולכן אף אם בעל הבית קונה חטים בשוק והוא עצמו עושה הדישה וטחינה וכו', י''ל שהוא חייב משום מכה בפטיש בביתו בגמר מלאכתו של החטים בשעת מרח התבואה כיון שהוא עושה כמנהג האומנם דהיינו החקלאים, וכן נראה שהיה מנהגם שאף בעל הבית היה טוחן החטים וכו', וזה כמ''ש במשנה גיטין סא. ''משאלת אשה לחבירתה החשודה על השביעית נפה וכברה וריחים ותנור אבל לא תבור ולא תטחן עמה, אשת חבר משאלת לאשת עם הארץ נפה וכברה ובוררת וטוחנת ומרקדת עמה אבל משתטיל את המים לא תגע עמה...''. ע''ש. אולם מה שבעל הבית תיקן אחר שהוא מרח כגון ''משתטיל את המים'' או אפיית הפת הוא אינו חייב משום מכה בפטיש כיון שהטלת המים או אפיית הפת היא רק מנהג בעל הבית. כך נראה לפרש הירושלמי שכתב לגבי חטים ''גמר מלאכתן משום מכה בפטיש'', דהיינו בשדה תחת יד החקלאי שהוא האומן ולא בבית האדם.

 

ד) ולפי כל זה יש לבאר מ''ש בירושלמי שבת פ''ז הל''ב לגבי שום, ''ההן דשחק תומא כד מפרך ברישייא משום דש. כד מברר בקליפייתיה משום בורר. כד שחיק במדוכתה משום טוחן. כד יהיב משקין משום דש (צ''ל לש כמ''ש הקה''ע ופ''מ). גמר מלאכתן משום מכה בפטיש.''

 

ואף כאן יש לשאול, שהשום אינו ראוי לאכילה, שאין דרך בני אדם לאכול השום כמו שהוא אלא רק כשהוא מערבב השום עם תבשיל בשעת בישול כדי ליתן טעם טוב באותו תבשיל. אלא כשהשום אחר הלישה הנ''ל עדיין כעיסה או משחה, י''ל שאין בזה גמר מלאכתו כיון שהוא עדיין אינו ראוי לאכילה. ואדרבה הייתי אומר שגמר מלאכת השום הוא רק כשהאדם נותן את השום בתבשיל.

 

אלא אף כאן נראה שהפירוש של גמר מלאכה הוא כדמצינו בדיני מעשר וכמו שפירשתי לגבי חטים, ואולי יש לדמות דין שום לדין בצל, ששניהם מגדילים תחת האדמה, וכתב הרמב''ם הל' מעשר פ''ג יב, ''והבצלים משיסיר העלים והקליפות שדרכו להשליכם מעליהן. ואם אינו מסיר עד שיעמיד ערימה.''

 

מ''מ נראה לפי הירושלמי הנ''ל שדרך החקלאים לא היתה רק למכור השום בשוק כמו שהוא, אלא לפעמים אף הם נהגו ללוש את השום במשקה קודם המכירה. וזה דומה למה דמצינו בימינו שאנו קונים טחינה או חומוס בחנות, שאף באלו הלישה כבר נעשית במפעל ביד האומן. ולכן בזה אולי י''ל שגמר המלאכה הוא מה שהם מחלקים את המשחה אחר הלישה, או שמא הוא נתינת המשחה בכלי כדי למכור אותו בשוק וכמ''ש הרמב''ם הל' תעשר פ''ג הל''ט, ''הירק הנאגד משיאגוד אם אינו אוגד משימלא את הכלי.'' ע''ש. מ''מ נתינת השום בתבשיל אינו בכלל מכה בפטיש כלל כיון שאין החקלאים עושים כן אלא רק בעל הבית בביתו. ולכן מצינו שאין בישול בכלל מכה בפטיש כלל.

 

ה) וגם י''ל שלפי מה שפירשתי לעיל לדעת הירושלמי שפיר הוא מ''ש בירושלמי שבת פ''ג הל''ג, שכתוב במשנה שם ''אין נותנין ביצה בצד המיחם בשביל שתתגלגל ולא יפקיענה בסודרין, ור' יוסי מתיר.'' וכתוב בירושלמי שם, ''תמן אמרין חמה מותרת תולדת חמה אסורה. רבנן דהכא אמרין בין חמה בין תולדת חמה מותרת.'' ע''ש. הרי כל החשש הוא רק לגבי איסור בישול, והירושלמי לא הזכיר חשש מכה בפטיש, ולכאורה זה קשה, שהלא לגבי תיקון שום וחטים יש מלאכת מכה בפטיש, ולכן מאיזה טעם לא הזכיר הירושלמי כאן לגבי ביצה שמלבד איסור בישול גם יש חשש מכה בפטיש. אלא לפי מה שפירשתי אין חשש מכה בפטיש כיון שהמנהג הוא שצליית ביצה היא נעשה ע''י בעל הבית, ואין זה מנהג אומן, ולכן פשוט הוא שהירושלמי לא הזכיר מכה בפטיש כאן.

 

וכן ראיתי בשושנים לדוד, שכתוב במשנה שבת פ''כב מ''ב, ''וכל שלא בא בחמין מערב שבת, מדיחין אותו בחמין בשבת, חוץ מן המליח הישן וקולייס האספנין, שהדחתן זו היא גמר מלאכתן.'' וכתב השושנים לדוד שם, ''וכתב בהון עשיר (לרבי רפאל ריקי ז''ל) דמדנקט תנא גמר מלאכתו ש''מ דחייב גם כן משום מכה בפטיש... ולי הפעיט נראה דלא שייך מכה בפטיש באוכלין... תדע דאל''ה גם כל מבשל דעלמא ליחייב משום מכה בפטיש, וא''ת הכי נמי א''כ אמאי פטרינן המבשל בחמה או בתולדה משום שאין דרך בישול בכך, ומה בכך מ''מ ליחייב משום מכה בפטיש...''. ע''ש.

 

הרי שאין חשש מכה בפטיש בבישול הביצה הנ''ל בחמה או תולדות חמה. וכן נראה מהירושלמי עצמו שלא הזכיר את זה כלל. ולכן נראה שצריך לחלק לדעת הירושלמי כמו שפירשתי לעיל בין מה שדרך החקלאי לתקן והוא מעשה אומן, ובין מה שדרך בעל הבית לתקן כגון צליית ביצה שאין בזה מכה בפטיש.   

 

וגם ראיתי בנשמת אדם הל' שבת פ''כ ס''ק ה, שסבר כהלבוש שיש מכה בפטיש באוכלין ואף במליח הישן וקולייס האספנין, ולפי זה כתב ''ובזה מתורץ קושית המפרש בירושלמי שהקשה דלירושלמי דאינו חייב משום בישול אלא כשהאור מהלך תחתיו ממתני' דהדחתן גמר מלאכתן, י"ל דסבירא ליה היינו משום מכה בפטיש ובזה מתורץ גם קושית הב"י שהקשה על ספר הפרדס שהתיר לרחוץ דג טונינא בצונן ע"ש שיש אוסרין אפי' בצונן ע"ש ולפ"ז לק"מ.'' ע''ש.

 

ולענ''ד אין לפרש לדעת הירושלמי שיש מכה בפטיש אף בבישול, שאין זה מעשה אומן כלל וכשפירשתי לעיל. וי''ל שמ''ש הירושלמי שיש איסור תורה של בישול רק כשהכלי הראשון עומד על האור, זה מיירי רק במאכל שצריך בישול ממש כדי לתקן את המאכל ולעשות אותו ראוי לאכילה, ולכן כשהכ''ר אינו על האור יש רק איסור דרבנן. אולם שאני דגים הנ''ל שהם אינם צריכים בישול ממש כדי לתקנם לראוי לאכילה, ולכן באלו יש חיוב בישול אף בהדחתן במים חיים בלי העמדת הכלי על האור. ולכן אין ראיה מכאן כנגד מה שפירשתי לעיל.          

 

ו) ולפי זה יש לחקור במחלוקת הלבוש והביאור הלכה לגבי מ''ש מרן ס''שיח ד, ''...חוץ מן המליח הישן ומן הדג שנקרא קולייס האספנין שאינם צריכים בישול אלא מעט והדחתן היא גמר מלאכתן.'' וכתב הביאור הלכה ''וראיתי בפמ"ג שרוצה לחדש דבר דמשום שאינו יכול לאכול כלל בלי הדחה חיובו הוא משום מכה בפטיש ומשום זה מקשה על הב"י והפרדס דאמאי מותר בצונן ונשאר בקושיא, והנה בלבוש ג"כ ראיתי שכתב לענין שריית דבר קשה דחיובו הוא משום מכה בפטיש, אבל באמת לא נהירא דבר זה כלל וכבר תפש עליו בא"ר דברש"י ורמב"ם מבואר להדיא דחיובו הוא משום בישול, ור"ל שאמאי לא חייבוהו שם משום מכה בפטיש א"ו דבאלו הענינים לא שייך מכה בפטיש...''. ע''ש.

 

וי''ל שאין ראיה לדעת הלבוש מהירושלמי הנ''ל, שהרי שאני דין הדחת דגים אלו שכל זה נהגו לעשות ע''י בעל הבית בביתו, ואין הדחתן נעשה ע''י אומן, דהיינו הדייג שהוא אומן, קודם מכירת הדגים בשוק. ולכן כיון דליכא בזה מעשה אומן, ממילא שאין כאן חשש מכה בפטיש.

 

ז) ולפי כל זה יש להעיר על מ''ש כת''ר, ''אך נראה לענ"ד שכיוון שמצינו ירושלמי מפורש, ואין ראיה חותכת מהבבלי שחולק על הירושלמי, ועוד שירושלמי זה הובא בדברי התרומה הנזכרים בריטב"א שבת קמ. וכן בתשובת הרשב"א ח"ד סי' ע"ה וכן בב"י שכ"א, ללא שהעירו כלל שחולק על הבבלי גבי מכה בפטיש, שמבואר שלא סברו כלל שיש בזה מחלוקת אלא הבבלי מודה לירושלמי שיש מכה בפטיש באוכלין.''

 

וי''ל שאף לדעת הירושלמי לא מצינו מכה בפטיש אלא בשדה ע''י אומן שהוא החקלאי, משא''כ במה שנוהג בעל הבית לעשות בביתו כגון בישול, שאף לפי הירושלמי אין חשש מכה בפטיש.

 

וגם כת''ר העיר על הביאור הלכה, וז''ל ''ברם דברי הביאוה"ל שלא הזכיר כלל הירושלמי נראה בפשטות כראיה לדברינו, שאם היה רואה הירושלמי פשוט שלא היה חולק לכאורה ואף אם היה חולק לא היה כותב שזה 'דבר חדש שלא נמצא בפוסקים', וע"כ נראה לומר שאישתמיט מיניה דברי הירושלמי. אולם הדבר קשה מאוד שהרי אע"ג שבב"י שכ"א הוזכר הירושלמי דידן באופן חלקי ללא החלק של המכה בפטיש, וכן יתכן שלא היה לו תשובת הרשב"א תחת ידו, ירושלמי זה הובא במלואו בביאור הגר"א שכ"א טז. אך מה נעשה במבוכה בה אנו נמצאים שברור הדבר שאם היה דברי הירושלמי והרשב"א והתרומה כנגד עיניו של מרן בעל המשנ"ב לא היה כותב 'דבר חדש שלא נמצא בפוסקים' ודוחה בפשטות את הלבוש והחיי"א והפרמ"ג שכתבו כך לדינא. וה' יאיר עינינו בתורתו.''

 

ונראה שאין קושיא על הביאור הלכה, שלפי מה שפירשתי הירושלמי לא מיירי לגבי בישול בבית האדם אלא רק לגבי מכה בפטיש ע''י חקלאי בשדה, ולכן אין זה שייך למחלוקת הלבוש והביאור הלכה שדנו לגבי בישול בבית האדם. ולכן שפיר הוא מה שהביאור הלכה לא הביא את הירושלמי לגבי מחלוקת זו.

 

ח) ולכן י''ל שאין חשש מכה בפטיש בהכנת קפה בבית אדם בעירוי מים עליו כדי שהאדם יכול לשתותו, שכבר גמר תיקון הקפה בבית חרושת ע''י מעשה אומן, ומה שהאדם תיקן בביתו אינו בכלל מכה בפטיש כלל.

 

וגם י''ל בזה כמ''ש כת''ר, ''שמכה בפטיש עניינו הוא גמר המלאכה והעשיה, ולכן במקום שההכנה נגמרה כבר ונשאר שלב נוסף שהוא מענייני האכילה ולא ההכנה לא יהיה בזה מכה בפטיש. כלומר יש להבדיל בין תהליך הכנת המאכל ובין תהליך האכילה, ולכן בקפה נכון לומר שהכנת הקפה נגמרה ומה שמוסיף אותו למים זה רק כחלק מדרך שתייתו, דומיא דמריחת מיונז שאף אחד לא אוכל אותו עם כפית אלא עם משהו, וכן קפה לא נאכל כמות שהוא אלא מעורב במים אולם הכנתו נגמרה כבר במפעל. לחידוד הדבר, אבקת אינסטנט של פירה למשל או מנה חמה הפסיקו את ההכנה או לא סיימו אותה והמאכל מוגדר כדבר לא מוכן שצריך לגמור את הכנתו וגביו לכאורה יהיה מכה בפטיש, משא"כ קפה שנגמרה הכנתו במפעל והוא מוכן לאכילה אלא רק האדם מוסיף מים כדרך אכילתו.''

 

ונראה שנכון הוא לחלק בין מה שנעשה במפעל ובין מה שנעשה בבית האדם, וזה מפני מה שנעשה במפעל הוא מעשה אומן, משא''כ במה שנעשה בבית אדם.

 

ואסיים בכבוד רב

 

מחבר הספר אורחותיך למדני

5 views

Recent Posts

See All

האם בימינו נכון לבטל תורה בשביל לעלות לרגל (בג' הרגלים)? אם כן, האם הוא הדין גם בשבעת ימי ההשלמה שאחר שבועות

לכבוד הרה''ג יהודה לוין שליט''א א) נראה שאף שנהגו לעלות לירושלים בג' רגלים אחר החרבן, מ''מ אין זה בכלל חיוב אלא הוא רק מנהג טוב ומדת חסידות, שהרי לא מצינו זה ברמב''ם או בטור וש''ע. ולכן כתוב במדרש שיר

מה יעשו כשאין מקום לכל הכהנים לעמוד בשעת ברכת כהנים במזרח, האם חלק מהכהנים יכולים לעמוד ליד הבימה באמצע בית הכנסת

לכבוד הרה''ג גמליאל הכהן רבינוביץ שליט''א א) ולכאורה נראה שכיון שהכהן שעומד באמצע בית הכנסת הוא אינו עולה לדוכן, זה מעכב המצוה. וכן נראה מהפסוק ''וישא אהרן את ידו [ידיו] אל העם ויברכם וירד מעשת החטאת

מי שנהג כל השנים להיות ער בליל שבועות, ומפני סיבות שונות רוצה להפסיק לנהוג כן, האם צריך לעשות התרת נדרים

לכבוד הרה''ג אלחנן פרינץ שליט''א כתב כת''ר, ''מי שנהג כל השנים להיות ער בליל שבועות, ומפני סיבות שונות רוצה להפסיק לנהוג כן, האם צריך לעשות התרת נדרים (ואולי יש למימר דקיבל על עצמו את הלימוד בליל שבוע

Comments


bottom of page