האם מותר לאשה גרושה לומר לשון הרע על בעלה לשעבר, אם זה מועיל לה כדי להסיר הצער שבנפשה שהיה ממנו

שאלה: האם מותר לאשה גרושה לומר לשון הרע על בעלה לשעבר, אם זה מועיל לה כדי להסיר הצער שבנפשה שהיה ממנו.

תשובה:

לכבוד הרה''ג גמליאל הכהן רבינוביץ שליט''א

כתב כת''ר, ''אשה גרושה ל"ע, שאומרת שיש לה כאב וצער, ולכן רוצה לספר דברים נגד בעלה הקודם, וזה מרגיעה אותה, האם יש איזה היתר שאין זה לשון הרע למי ששומע? והאם מותר לה לספר זאת אפילו ליותר מאדם אחד? והאם מותר לה לספר זאת ברבים או לפרסם זאת בקבוצות של מייל לכל הקבוצה שלה? והטעם?''.

א) כתוב בתענית ח. ''אמר ר"ל מאי דכתיב אם ישוך הנחש בלא לחש ואין יתרון לבעל הלשון, לעתיד לבא מתקבצות ובאות כל החיות אצל הנחש, ואומרים לו ארי דורס ואוכל זאב טורף ואוכל אתה מה הנאה יש לך, אמר להם ואין יתרון לבעל הלשון.'

ופירש''י שם, ''ארי דורס ואוכל - מיד ואינו מתירא. טורף ואוכל - שמוליך לחוריו ואוכל שם שמפחד מן הבריות ולכולן יש להם הנאה. ולך מה הנאה יש לך - שאתה נושך בני אדם והורגן, והוא אומר מה יתרון לבעל הלשון שמספר לשון הרע אע"פ שאין לו הנאה, ולפיכך מביאו הקב"ה בדין אצל נחש כדי שיתבייש מפני שהשיא אדם הראשון ומתביישין עמו מספרי לשון הרע.'' ע''ש.

ולפי זה כתוב בדרשות הר''ן דרוש ו' ד''ה ואמרו כי, ''...וחטאו בלשון הרע שענינו שוה לנחש שכמו שהנחש מזיק ללא תועלת רק לתכלית רוע ענינו, כן בעל לשון הרע ישלח פיו ברע ללא תועלת עצמו רק לגודל רשעו, והוא מה שאמרו רבותינו ז"ל לעתיד לבא מתקבצין כל החיות אצל הנחש ואומרות לו ארי דורס ואוכל זאב טורף ואוכל אתה מה הנאה יש לך אומר להם ואין יתרון לבעל הלשון.'' ע''ש.  

נראה מזה שאם יש ''תועלת עצמו'' אז אין חשש לשון הרע, שהאיסור הוא רק כדמצינו בנחש שאף שאין תועלת לגופו כגון לאכול כדי לקיים גופו כדמצינו בארי וזאב, עדיין הוא נושך ומזיק איזה אדם או חיה. ולכן אף לגבי אדם ולשון הרע, האיסור הוא רק כשהאדם מכוין להזיק חבירו, אבל אם כוונתו היא רק ''לתועלת עצמו'' כמ''ש הר''ן, אז אין חשש.

ולפי זה י''ל שאף רפואת נפשו בכלל ''תועלת עצמו'', ולכן אם האדם מספר איך חבירו מזיק לו באיזה מעשה, וכוונת האדם היא רק כדי לרפא נפשו מהצער שבה ומהחרדה והדיכאון שבה על מה שחבירו הזיק לו, אז אין חשש לשון הרע בזה, שזה דומה לארי או זאב שהורגים איזו חיה, שכוונתם לצורך גופם כדי שהם יוכלו לאכול כדי לקיים גופם, ולכן מה לי רפואת הגוף ומה לי רפואת הנפש, בכל אופן יש רפואה ובכל אופן זה בכלל ''תועלת עצמו'' שכתב הר''ן הנ''ל.  

ויש להביא דוגמא לזה. ולכן אם איזה רשע הכניס אדם לכלא, ואז הרשע עומד בחוץ כדי לשמור את האדם בכלא כדי שהאדם לא יוכל להמלט משם, והאדם מרגיש צער רב כשהוא בכלא, ואחר זמן מה הוא יכול להמלט משם אבל מפני שהרשע עומד שם לפני הכלא הוא צריך להזיק אותו כדי שהאדם יכול להמלט ממנו, אז אין לומר שהוא אסור לאותו אדם להזיק את הרשע ומפני זה הוא גם אסור לו להמלט מהכלא, שודאי זה אינו, אלא צ''ל שכדי להציל את עצמו מצערו ודאי שהוא מותר לאדם זה להזיק את הרשע. וזה דומה למ''ש בב''מ סב. ''חייך קודמים לחיי חבירך''. או יש לדמות זה למ''ש מרן אה''ע ס''פ יב, ''פסקו לה מזונות הראויים לה, והרי היא מתאוה לאכול יותר, או לאכול מאכלות אחרות, יש מי שאומר שאין הבעל יכול לעכב מפני סכנת הולד, שצער גופה קודם...''. (עיין האחרונים שם.) ולכן אף בדוגמא הנ''ל י''ל ש''צער גופו'' קודם, אף שזה גורם צער ונזק לרשע הנ''ל.

ולכן ה''ה בנד''ד שהוא מותר לאשה הנ''ל לדבר לשון הרע על בעלה שלעבר כדי שהיא תוכל להמלט מהצער שיש בנפשה שהיה ממנו, שאף האשה דומה למי שבכלא שאינו יכול להמלט, והיא צריכה להזיק בעלה שגרם הצער שבנפשה, כדי שהיא יכולה להמלט מצער שבלבה.

ב) ומלבד הר''ן הנ''ל, כן מצינו באברבנאל פר' חקת פ''כא, לגבי מ''ש שם ''וידבר העם באלקים ובמשה למה העליתנו ממצרים למות במדבר כי אין לחם ואין מים ונפשנו קצה בלחם הקלקל.''

וכתב האברבנאל שם, ''ולפי שהם לא התלוננו מחוסר מים וחוסר לחם אבל דברו בה' ובמשה מבלי סבה לרוע נפשם בהיותם מגני' המאכל המשובח שבמאכלים שהוא המן וחטאו בלשון הרע, השוו בעיניהם לנחש המזיק ללא תועלת לעצמו אלא לרוע מזגו וכמ"ש חז"ל, והוא משיבם ומה יתרון לבעל הלשון. ולפי שישראל עשו בלשונם הרע כמעשה הנחשים שלח בהם הנחשים השורפים וינשכום בפיהם כמו שהם היו מנשכים בלשונם הרע, ולפי דעת חז"ל צוה הקב"ה בזה כדי שהנשוכים יזכרו חטאם שהיה בלשון הרע כנחש בלי לחש ויזכרו את ענשם וישובו אל ה' וירחמם.'' ע''ש.

משמע מזה שאם בני ישראל דברו לשון הרע ל''תועלת לעצמו'' כגון אילו לא היו להם מאכלים לאכול כלל, אז לא היה חשש לשון הרע, משא''כ כשכבר היו להם מאכלים טובים, דהיינו המן, אז מה שהם דברו לא היה ל''תועלת עצמו'', וממילא שהם עברו על איסור לשון הרע כדמצינו בגמ' תענית הנ''ל בנחש שאין לו הנאה לגופו כשהוא מזיק איזה אדם או חיה שלא לשום צורך. 

ג) ויש לחקור במ''ש רבי ישראל אנקאוה ז''ל במנורת המאור, פ''יח בענין לשון הרע, וכת מספרת לשון הרע ח''א, שכתב ''החלק הראשון. יש מספר לשון הרע, ומסבב וגורם נזק גדול ורעה רבה לחבירו, מבלי תועלת לעצמו. והמזיד על חבירו בלשון הרע, בין יש לו תועלת, בין אין לו תועלת, כאלו מסלק ממנו יראת שמים וכאלו אמר עזב ה' את הארץ...''. ע''ש.

ולכאורה יש סתירה בדבריו, שבתחילה הוא כתב ''מסבב וגורם נזק גדול ורעה רבה לחבירו, מבלי תועלת לעצמו'', משמע שאם יש תועלת לעצמו שאין חשש כנראה מהר''ן והאברבנאל הנ''ל, אבל אח''כ הוא כתב ''והמזיד על חבירו בלשון הרע, בין יש לו תועלת, בין אין לו תועלת'', משמע שאין היתר לדבר לשון הרע אף ש''יש לו תועלת.''

אלא נראה שהוא ר''ל דבשלמא אם אין כוונתו כלל להזיק חבירו בלשון הרע אלא הוא כיון רק לתועלת עצמו, אז יש להתיר, וזה מ''ש בתחילה, אבל אם הוא כיון במזיד להזיק חבירו וגם משום איזו תועלת לעצמו, אז זה אסור, וזה מה שהוא כתב בסוף.

ויש לדמות זה למ''ש הרמב''ם הל' גזילה ואבידה פ''יג הל''יא, ''וצריך לבקר את האבדה ולבדקה כדי שלא תפסד ותאבד מאליה שנאמר והשבותו לו ראה היאך תשיבנו לו. כיצד מצא כסות של צמר מנערה אחת לשלשים יום ולא ינערנה במקל ולא בשני בני אדם. ושוטחה על גבי מטה לצרכה בלבד אבל לא לצרכה ולצרכו.'' וזה לפי מ''ש בב''מ ל. ע''ש.

וכתב הרב המגיד שם, ''ומה שאסר לצרכו ולצרכה בעיא דלא איפשיטא שם (ל.) ולחומרא.'' וכן הוא ברא''ש ב''מ שם אות כ, ''וכיון דלא איפשיטא אזלינן לחומרא.'' ע'ש.

ולכן ה''ה די''ל לגבי לשון הרע שיש חשש איסור תורה שצריך להחמיר, שאם האדם מכוין לתועלת עצמו וגם כדי להזיק חבירו, אז זה דומה לדין ''לצורכו ולצורכה'' ועדיין הוא אסור. מ''מ עדיין י''ל שאם האדם כיון רק לתועלת עצמו ולא כיון כלל להזיק חבירו בלשון הרע, אז הוא מותר.

ד) וגם ראיתי בראשית חכמה, שער הקדושה פ''יא, שכתב ''ואף על פי שאמרנו שעל דבור לבטלה נאמר רע, מכל מקום גם כן כל דבר שהוא פגום ויורה לחיצוני יקרא רע, והעד לשון הרע שהוא מזיק, ואף על פי שיגיע תועלת לאומרו, מכל מקום יקרא רע מצד עצמו שיש לחיצוני חלק בו, וכלל אומרו נצור לשונך, פי' מכל דבור שיש לחיצוני הנקרא רע חלק בו.'' ע''ש.

ויש לפרש דבריו בשני אופנים. אולי הוא מיירי באופן של ''לצורכו ולצורכה'' הנ''ל, דהיינו שיש תועלת לאדם אבל גם הוא כיון להזיק חבירו. ולכן ''מכל מקום יקרא רע''.

או שמא י''ל שהוא מיירי אף כשהאדם כיון רק לתועלת עצמו ולא כדי להזיק חבירו, שאף שזה מותר עדיין מצינו שלמעשה הוא מזיק את חבירו, כמו בדוגמא הנ''ל שכשהאדם מזיק את הרשע הוא רק כיון לעשות כן כדי להמלט מהכלא, אבל המציאות היא שעדיין הוא מזיקו. ולכן כתב הראשית חכמה ''יקרא רע מצד עצמו'', אבל הוא לא בא לומר שהוא אסור לדבר לשון הרע כשכוונתו רק לתועלת עצמו.

ולפי כל זה נראה בנד''ד שהוא מותר לאשה הנ''ל לדבר לשון הרע לחברתה אם האשה רק מכוונת להסיר הצער והחרדה והדיכאון שבנפשה, וכשאין כוונתה כלל להזיק בעלה לשעבר. 

ה) ולגבי האם מותר לה לספר זאת אפילו ליותר מאדם אחד. נראה שאף זה מותר אם עדיין זה רק לתועלת עצמה. אלא אם האשה רוצה לדבר כן לעוד ועוד נשים מה שקרה לה כשהיא היתה אצל בעלה לשעבר, אז זה יותר נראה כאילו היא אינה מכוונת רק כדי להסיר את הצער מלבה, אלא היא אף מכוונת להזיק בעלה לשעבר. ולכן יש למעט זה כל מה שאשפר.

מ''מ יש צד אחר לזה, שאם האשה מכוונת לא רק לתועלת עצמה אלא אף לתועלת אחרים כגון להזהיר אחרים כדי שהם יכולים להגן על עצמם כדי שלא ייפגעו ע''י בעלה לשעבר, אז עדיין הוא מותר. 

וגם הוא מותר אם כוונת האשה שבעלה שלעבר הוא יחזור בתשובה ממעשים הרעים שהוא עשה לה, ושהוא יתקן מעשיו. וזה כמ''ש השיטה מקובצת ב''ב לט: בשם מעליות הר''י ז''ל, וז''ל ''...אבל כשאומר לפני שלשה דבפרהסיא הוא, יש לתלות שהוא מתכוון שיגיעו הדברים לאזניו ויתקן מעשיו, כגון שיודע בו שאינו מקבל תוכחתו ולא יוסר מדבריו, וכדי שישמע שבני אדם מרננים עליו יתכן שישוב מדרכיו.'' ע''ש שאר דבריו. ולכן הכל לפי כוונת האשה.

ואסיים בכבוד רב

מחבר הספר אורחותיך למדני