האם מותר לבני מרוקו שנוהגים שלא לאכול אורז בפסח, לאכול אורז שיש הכשר מרבנים חשובים שאין בו חשש חמץ

לכבוד הרה''ג יאיר דלויה שליט''א

מכתב שני בענין זה

  אף בזה''ז מותר לב''ד לגזור גזירה על מקומם

א) כתב כת''ר ש''בזמן מהר"ש עמאר ההיתר בקטניות ואורז היה פשוט.'' ולכן נראה לומר שאם אח''כ בני מראכש והדרום היו מחמירים שלא לאכול קטניות בפסח, אז מסתמא שראו החכמים באותו דור שהיתה איזו תקלה בזה, ולכן הם החמירו וגזרו על העם שלא לאכול קטניות בפסח.

ואה''נ שכתב הרא''ש בשבת כד. ''ועוד תמיהני היאך יכלו הגאונים לחדש גזירה אחר שסתם רב אשי הש''ס.'' הרי שאין לנו להוסיף על גזירות רבותינו. וכן הוא ברב המגיד בהל' חו''מ פ''ה הל''כ, ''ואני אומר אין לנו לגזור גזרות מדעתנו אחר דורות הגאונים ז"ל''. וכן מצינו בפר''ח בא''ח ס''תסא והברכ''י בא''ח ס''תסג, וביוסף אומץ סוף ס''טז, וכן הוא בעין יצחק א''ח ס''ה אות יז, שכתב, ''דכל זמן דלא מצינו בפירוש דגזרו חז''ל, אין לנו להוסיף גזירות מדעתינו''

מ''מ אעפ''כ עדיין יש לנו רשות להסיר מכשול מבני ישראל, אם אנו רואים שאיזה דבר מביא לידי תקלה. וזה כדמצינו במו''ק ה. לגבי מציינין את הקברות, ''רבי אבהו אמר מהכא וטמא טמא יקרא טומאה קוראה לו ואומרת לו פרוש... אביי אמר מהכא ולפני עור לא תתן מכשול''. ופירש''י ''כלומר עשו דבר על הטומאה שלא יהו נכשלים בה נושאי תרומה וטהרות.''   

וכתב המשנה למלך הל' שביתת יו''ט, פ''ז הל''טז ''וראיתי לרבינו ז"ל בפ"ו מהל' טומאת צרעת דין ו' שכתב מצות עשה שיהיה המצורע המוחלט וכו' ומודיע העוברים עליו שהוא טמא... ומה שכתב רבינו באותו פרק דין ח' ולא המצורעים בלבד אלא כל המטמאים את האדם חייבים להודיע לכל שהם טמאים כדי שיפרשו מהם הוא אסמכתא בעלמא וכההיא דאמרינן בפ"ק דמ"ק (דף ה'.) רמז לציון מן התורה מנין רבי אבהו אמר מהכא וטמא טמא יקרא טומאה קוראה לו ואומרת לו פרוש.'' הרי שיש חיוב להודיע ולפרוש אחרים מחשש איסור. ועיין להחיד''א ז''ל בעין זוכר מע' צ אות יא אם יש בזה חיוב מן התורה או רק מדרבנן. ועיין עוד בשדי חמד כללים מע' ו כלל כו אות כה ע''ש. ובלב שומע מע' ל אות מז ע''ש. 

וזה כדמצינו שכתב הרמב''ם בהל' שביתת יו''ט פ''ו הל''כא, ''חייבין בית דין להעמיד שוטרים ברגלים שיהיו מסבבין ומחפשין בגנות ובפרדסים ועל הנהרות כדי שלא יתקבצו לאכול ולשתות שם אנשים ונשים ויבואו לידי עבירה. וכן יזהירו בדבר זה לכל העם כדי שלא יתערבו אנשים ונשים בבתיהם לשמחה. ולא ימשכו ביין שמא יבואו לידי עבירה.'' וכן הוא במרן ס''תקכט. ע''ש.

וכן מצינו ברמב''ם בהקדמתו למשנה תורה, ד''ה נמצא, וז''ל ''רבינא ורב אשי וחבריהם סוף גדולי חכמי ישראל המעתיקים תורה שבעל פה, ושגזרו גזרות והתקינו תקנות והנהיגו מנהגות, ופשטה גזירתם ותקנתם ומנהגותם בכל ישראל בכל מקומות מושבותם. ואחר ב''ד של רב אשי... נתפזרו ישראל בכל הארצות... לפיכך אין כופין אנשי מדינה זו לנהוג כמנהג מדינה האחרת, ואין אומרים לב''ד זה לגזור גזירה שגזר ב''ד אחר במדינתו...''. ע''ש. משמע מזה שב''ד בעיר יכולים לגזור גזירה, אבל אין רשות להם לגזור למדינה אחרת.

וכן הוא בריב''ש ס''רעא שכתב ''אבל חכמים יחידים לא היו גוזרים גזירות על כל ישראל כי אם לבני עירם או מדינתם, כי אחרים אין להם לקבל גזירותיו... ואין לרבנים יחידים לגזור ולאסור במלכות אחרת חוץ לממשלתם דברים המותרים מדין התלמוד''. ע''ש. הרי אף שיש רשות לב''ד באיזו עיר להסיר תקלה מהעם ולאסור מה שהוא מותר מצד הדין באותה עיר, מ''מ אין גזירה זו שייכת למקומות אחרים.

וכן הוא בחתם סופר ח''מ ס''מא, שכתב הרב השואל, ''ובמה שאינו מהדין אין לשום רב ומורה לגזור במדינתו מה שנוגע למדינה אחרת כמ''ש הריב''ש בתשובה''. וכתב החת''ס שם, ''האמת כן הוא בודאי שאין רב יכול לגזור על מדינה אחרת שיש שם חבר עיר.'' הרי ההקפדה על עיר אחרת, אבל על אותה עיר עצמה שפיר הוא לב''ד לגזור גזירה. (ועיין בציץ אליעזר ח''יט ס''נא אות ג, שכתב ''הרבה מן הראשונים ומן הפוסקים ובכללם הטור והש''ע... סוברים דכשהשעה צריכה לכך יכולים אף בית דין בזה''ז להכות ולהעניש ואפילו דין מיתה. אלא יש חילוקי דעות איזה ב''ד יכול להעניש כך, ובאיזה אופן...''. ע''ש. וק''ו שב''ד יכולים לגזור גזירה באותה עיר.)

ולפי זה יש להסביר מ''ש הכנה''ג א''ח ס''תסא, ''אמר המאסף שמעתי בימי ילדותי שפעם אחת אשת חבר היתה מטגנת דגים בשמן במחבת, והמנהג כשטוגנין דגים טחים אותם בקמח שלא ידבקו במחבת, ולפי שבפסח אין יכולין לעשות כן, לקחה האשה הנזכרת מצה אפויה וטחן אותה עד אשר דק דק היטב ונעשית כקמח והטיח בה את הדגים, ובעת ובעונה ההיא נכנסה השכנה וראתה לאשה הנזכרת שהיתה מטחת הדגים באותה הקמח, וחשבה שהיתה קמח ממש, למחר הביאו לה דגים לטגן וטחה אותם בקמח ממש, ביני וביני נכנס בעלה וראה את אשתו שהיתה טוחה הדגים בקמח ויגער בה, אף היא תשיב אמריה כזאת וכזאת עשתה אשה החכם אתמול ומה תצעק עלי... ונשמעו הדברים לחכמי העיר גזרו שלא יעשו עוד כן מפני מראית העין, וכן הוא המנהג עד היום הזה''. ע''ש. כל דבריו.

וכתב הפר''ח שם ס''ק ב על זה, ''ואני אומר שהכל מותר מן הדין ואין לנו לגזור גזירות מדעתינו, ומה בכך אם אשה אחת טעתה בדין''. ויש להשיב, שנראה שמה שגזרו חכמי העיר, הוא רק לאותה עיר אבל לא לשאר העולם, והרשות בידם לגזור כן, כנראה מהרמב''ם והריב''ש הנ''ל. ומסתמא שכן סברת הכנה''ג עצמו שהעיד על גזירה זו ולא פקפק כלל על חכמי העיר. שוב ראיתי שכן כתב הפעולת צדיק ח''ג ס''יד, ליישב מ''ש הכנה''ג מהשגת הפר''ח ע''ש.   

              בטל הטעם בטלה הגזירה באותה קהלה

ב) מ''מ נראה שאם ב''ד באיזה מקום גזרו גזירה על מקומם, אז אם בטל טעם הגזירה אז גם בטל הגזירה, שאין זה דומה לב''ד הגדול שגזרו גזירה לכל בני ישראל. ולכן בנד''ד אם טעם הגזירה במראכש היה משום ''דהוי מידי דמידגן, כמ"ש בסמ"ק סי' רכ"ב דף קי"א ע"ב'' כמ''ש כת''ר, וכן הוא בב''י א''ח ס''תנג ''והחרדל כמו כן יש לאוסרו בפסח משום דהוא מידי דמידגן אע"ג דבימיהם היה מותר מ"מ עתה יש להחמיר בדורות הללו שאינם בקיאים כ"כ באיסור והיתר כדורות הראשונים'', אז י''ל שכשהוא אפשר לקנות קטניות עם הכשר של ב''ד (וכמבואר בשאלה הראשונה של כת''ר), אז לא שייך חשש זה שהעם ''אינם בקיאים'', שהרי הב''ד בקיאים, והעם יכולים לסמוך עליהם. ולכן שפיר י''ל שהב''ד במראכש לא גזרו בכה''ג.

ולכן י''ל בנד''ד כמ''ש במכתב הראשון:

כתוב בשו''ת מהר''י וייל ס''סה, ''...ואל תשיבני והלא בכתובת בני דכרין עיקר התקנה הוי משום דניקפוץ אדם ויתן בתו כבנו (כתובות נב:) וחכמים תקנו אפילו היכא דליכא אב משום דלא פלוג כדאיתא בפ' נערה, יש להשיב שאני התם דהוי תנאי ב''ד ונתקן במנין בחכמי כל ישראל משום הכי לא פלוג, אבל תקנת הקהילות דלא נתקן אלא במדינה זו איכא למימר דלא נתקנו אלא היכא דשייך ביה טעמא ותם לריק.'' ע''ש.

...משמע שרק בגזירה או תקנה או מנהג שפשט בכל ישראל אין לומר בטל הטעם בטלה הגזירה, אבל כשיש גזירה או תקנה או מנהג במקום אחד (כגון במרוקו) י''ל שאם שוב לא שייך טעם הגזירה באותו מקום דממילא שמותר לבטל את הזירה. ולא שייך לומר בזה ''לא פלוג.''

וכן נראה ממ''ש הפר''ח י''ד ס''קטז ס''ק ב, לגבי שביתא ומים מגולים וזוגות ומלח סדומית, וז''ל ''ונראה ליישב זה, דשביתא אף בזמן התלמוד לא נתפשט בכל המקומות, וכן לענין גלוי יש מקומות הרבה דלא שכיחי בהו כלל נחשים ועקרבים, וכן לענין זוגות מסיק הש''ס בפ' ע''פ דכל דקפיד קפדי בהדיא ודלא קפדי לא קפידי בהדיא, גם בענין מלח סדומית אינו דבר שישנו בכל המקומות אלא בסדום ובבנותיה וכן בעיירות הסמוכים להם והנראים עמהם וכיוצא, א''כ בכל הני בודאי כשאסרו תחלה לא אסרו אלא במקום שיש חשש, אבל באיים הרחוקים שאין מלח סדומית מצוי שם, וכן במקומות דלא שכיחי נחשים שם, וכן במקום שאין שביתא מצויה שם לא גזרו ולא נכנסו מתחלת הגזרה''. ע''ש.

...ושוב ראיתי ביד מלאכי מע' ל' אות שנח, שכתב ''לא פלוג רבנן. לא אמרינן אלא במילתא דהוי תנאי ב''ד ונתקן במנין בחכמי כל ישראל, אבל בתקנת קהלות דלא נתקן אותו דבר רק לאותה המדינה בלבד, אז איכא למימר דלא נתקנה אותה תקנה אלא היכא דשייך אותו הטעם לבד, מהר''י ווייל ס''סה. ועיין פר''ח י''ד ס''קטז ס''ק ב.'' ע''ש. ע''כ כתבתי במכתב הראשון.

ולכן נראה בנד''ד שכשיש קטניות בהכשר ב''ד, אז מותר בני מראכש לאכול אותם בפסח שאין חשש בזה של ''שאינם בקיאים'' שכתב הסמ''ק הנ''ל. וי''ל כמ''ש כמ''ש מהר''י וייל הנ''ל, ''דלא נתקנו אלא היכא דשייך ביה טעמא.''

וגם י''ל כמ''ש הט''ז י''ד ס''קסב ס''ק ג, ''וכתב נ"י בשם הר"ן... דכיון דרבית סאה בסאה הוא דרבנן לא גזרו בכהאי גוונא עכ"ל.'' וגם כתב בש''ע הרב סק''א א''ח ס''רנב ס''ק יב, ''משא"כ כשריסקן מבעוד יום אף בזיתים וענבים לא גזרו בכהאי גוונא.'' וכעין זה מצינו בכמה מקומות אחרים. ולכן אף בנד''ד י''ל דלא גזרו בכה''ג כשיש קטניות עם הכשר ב''ד.

וכל זה אם אמרינן שב''ד במארכש גזרו על מקומם לאסור קטניות, אבל ק''ו שיש להתיר אם לא היתה גזירה מיוחדת כלל אלא רק העם מעצמם נהגו כן, שי''ל שהם קבלו מנהג להחמיר בקטניות רק משום שהם לא היו בקיאים כמ''ש הסמ''ק הנ''ל, אבל ודאי שהם לא קבלו כן כשהוא אפשר לקנות קטניות עם הכשר ב''ד, שלא שייך בזה ''אינם בקיאים.'' ויש לדמות זה למ''ש הרמ''א ס''תקסח ב, ''תענית שני וחמישי ושני שנוהגים להתענות אחר פסח וסוכות או אפילו בעשרת ימי תשובה ואירע בהם ברית מילה מצוה לאכול ואין צריך התרה כי לא נהגו להתענות בכהאי גוונא.'' וכן הוא בנד''ד די''ל דלא קבלו עליהם שלא לאכול קטניות בפסח בכה''ג כשיש קטניות עם הכשר ב''ד. כן נראה לענ''ד.

ואסיים בכבוד רב

מחבר הספר אורחותיך למדני