האם מותר לחולה שאב''ס למצוץ מים מספוג

לכבוד הרה''ג אלחנן פרינץ שליט''א

כתב כת''ר, ''מצוי היום בבתי חולים כי אחרי ניתוח בצום, נותנים לחולה נוזלים באופן מדורג. בתחילה נותנים לו מקל שבראשו מונח ספוג קטן שטובלים אותו במים ומרטיבים בזה מעט את השפתיים והפה של החולה שלא יהיה יבש. והחולה מוצץ את הספוג. האם בשבת מותר להשתמש במקל הזה עם הספוג להרטיב את פי החולה שאינו חולה של סכנה, שלכאורה זה ממש סוחט וצריך למימיו.''

א) כתב הרמ''א ס''שכ א, ''מותר למצוץ בפיו מן הענבים המשקה שבהן וכל שכן בשאר דברים (בית יוסף בשם שבולי לקט), ויש אוסרין למצוץ בפה מענבים וכיוצא בהם (הגהות מיימוני פרק כ"א).''

וזה כמ''ש הב''י שם, ''וכתב בהגהות פכ"א בשם רא"ם שיזהר אדם שלא יסחוט בשר הנבלע בו מרק לצורך משקה היוצא ממנו והנותן בשר במרק או השורה פתו ביין ומחזירו לפיו ומוצץ המשקים אסור וחוששני לו מחטאת, וכ"ש שלא ימוץ בפיו מענבים וכיוצא בהם. ושבלי הלקט כתב על זה בשם הרב רבי בנימין דאין במציצת בשר ופת ולא המוצץ בפיו משקה מפירות או מענבים דרך סחיטה כלל, ואפילו תימא דהוי דרך סחיטה לא חמירי מפרישין ופגין ואין איסור סחיטה שייכא אלא בדבר שדרכו להיות משקה כגון זתים וענבים דחשיב אבל הכא מה חשיבות יש למשקה בתוך פיו, ואפי' אם יתכוין למצוץ המשקה ממנו בפיו אוכל הוא חשוב ובטלה דעתו אצל כל אדם, וכ"כ בעל הדברות דאפילו למצוץ משק' מן הענבים מותר לכתחלה דאין דרך סחיטה בפיו אבל יניקה בפה לכתחלה אסור וכל דבר שאין דרכו בכך לא גזרו ביה ואינה תולדה עכ"ל. וע"פ זה יש להתיר מציצת קנה הסוקר בפיו בשבת כמו שכתבתי בסמוך.'' ע''ש.

ויש לחקור בדעת הרא''ם במ''ש ''חוששני לו מחטאת'', שלשון זו היא רק ספק וכמ''ש המ''א שם ס''ק ד, ''קרוב הוא לחטאת''. ואפשר לפרש הספק בשני אופנים. כתוב במשנה שבת פ''טז מ''ז, ''מעשה בא לפני רבן יוחנן בן זכאי בערב, ואמר חוששני לו מחטאת''. ופירש הרע''ב שם, ''דכיון שלא היה עקרב רץ אחריו חושש אני שמא חייב חטאת משום צידה'', דהיינו שיש ספק בדין עצמו אם האדם חייב חטאת או לא כשעקרב אינו רץ אחריו. אלא גם מצינו שכתוב במשנה שבת פ''כב מ''ג, ''ואם היתה נקובה, לא יתן עליה שעוה מפני שהוא ממרח. אמר רבי יהודה, מעשה בא לפני רבן יוחנן בן זכאי בערב ואמר חוששני לו מחטאת.'' ופירש הרע''ב שם, ''חוששני לו מחטאת - אם מירח השעוה לדבקה בדופני הכלי סביב הנקב.'' ופירש התוס' יו''ט שם ''הואיל ואם מירח חייב הלכך חושש אני שמא מירח. ולא שחש[ש] ונסתפק באם מירח אי חייב אי לא דאין נראה דרבי יהודה לאפלוגי את"ק אתא. ולשון רש"י שמא מירח כו' וכן לשון הר"ן.'' ע''ש. הרי כאן אין ספק בדין עצמו כלל, אלא הספק הוא רק במציאות, דהיינו אם האדם מירח או לא.

ונראה שהספק של הרא''ם הנ''ל הוא רק לגבי המציאות, דהיינו אם האדם שמוצץ כיון ''לצורך משקה'' או לא. לכן יש ספק כשהאדם נותן בשר במרק או פת ביין שמא כוונתו רק ליתן טעם טוב בבשר או בפת, אבל אין כוונתו לסחוט את המרק או היין בפיו כדי ליהנות מהמרק או היין בפני עצמם, אבל אה''נ שאם הוא ודאי כיון למשקה אז פשוט לרא''ם שהוא ודאי חייב חטאת. וזה כמו שפירש התוס' יו''ט הנ''ל לגבי דין מירח. וכן נראה כוונת הרא''ם, שהוא גם כתב ''שיזהר אדם שלא יסחוט בשר הנבלע בו מרק לצורך משקה'', משמע שאין חשש כלל אם כוונת האדם שלא לצורך משקה כשרק כוונתו ליתן טעם טוב בבשר ולכן אם עכ''פ ממילא יש קצת סחיטה שהאדם אינו מתכוין לכך אז אין חשש. וכן נראה ממ''ש הרא''ם ''וכ"ש שלא ימוץ בפיו מענבים'', שבזה ודאי האדם מתכוין למשקה והוא חייב חטאת כיון שהענבים עומדים למשקה. ולכן נראה מזה שאם האדם כיון למצוץ את המשקה אז אין זה רק ''חוששני לו מחטאת'' אלא ודאי הוא חייב חטאת כיון שודאי הוא עבר על איסור דאורייתא.

וגם נראה שכשהאדם מכוין למשקה אז סבר הרא''ם שיש חשיבות למשקה, משא''כ כשהוא אינו מכוין לכך שאז אף הרא''ם מודה שאין חשיבות למשקה שבפה, ורק בזה הוא מודה לשבלי הלקט שסבר ''מה חשיבות יש למשקה בתוך פיו.''  (עיין לקמן עוד בדעת הרא''ם.)

ב) ויש להעיר על שתי דעות הנ''ל, מה החילוק בין מציצה בפה ובין מ''ש מרן ס''שכח לג, ''גונח מותר לינק חלב מהבהמה דבמקום צערא לא גזרו רבנן...''. ופירש המ''ב שם ס''ק קז, ''היינו דאף דעיקר חליבת הבהמה הוא מדאורייתא משום מפרק דהוא תולדה דדש וכמו שכתבנו בריש סימן שכ"א, מ"מ בזה שהוא ע"י יניקה דהוא רק כלאחר יד לא הוי רק איסור מדרבנן והתירו בזה...''. ע''ש.

ולכן יש לשאול לדעת השבלי הלקט, מאיזה טעם הוא מותר למצוץ פרי בפה, אבל הוא אסור לינוק חלב מבהמה אם לא משום שהאדם הוא חולה ויש לו צער?

וכבר הרגיש המ''א ס''שכ ס''ק ב בקושיא זו, וז''ל ''מותר למצוץ - ואף על גב דאסור לינק מהבהמה כמ"ש סי' שכ"ח סל"ג היינו משום דדרכו בכך אבל הכא שאין דרכו בכך לא גזרו.'' ע''ש. וזה אינו מובן, שהלא אין דרך אדם לינוק מבהמה כלל, ולכן איך כתב המ''א שזה בכלל ''דרכו בכך''? 

ולכן פירש המ''ב שם ס''ק י, ''מותר למצוץ וכו' - מטעם דאין דרך סחיטה בפיו וכל דבר שאין דרכו בכך לא גזרו בו, ואע"ג דאסור לינוק מהבהמה אפילו בפיו כמו שמוכח לקמן סימן שכ"ח סל"ג התם יניקה מן הבהמה אינו שינוי גמור [דדרך כל בע"ח לינוק] אבל הכא דאין דרך סחיטה כלל באופן זה לא גזרו.'' ע''ש.

הרי שאף שלגבי החולה עצמו אין דרכו לינוק מבהמה, מ''מ כיון שזה דרך כל בעלי חיים עדיין יש דין מפרק ולכן כיון שלגבי החולה עצמו זה כלאחר יד התירו חז''ל לינוק כשיש צער. אולם לגבי מציצת פרי אף שדרך אדם לעשות כן מפעם לפעם, מ''מ אין זה דומה ליניקת בהמה שזה דרך כל בעלי חיים, ולכן לגבי מציצת פרי בפה י''ל כמ''ש השבלי הלקט ''מה חשיבות יש למשקה בתוך פיו, ואפי' אם יתכוין למצוץ המשקה ממנו בפיו אוכל הוא חשוב ובטלה דעתו אצל כל אדם''. ואין לומר סברה זו לגבי יניקת חלב מבהמה שכיון שזה ''דרך כל בעלי חיים'', עדיין יש חשיבות לחלב שבפה.

ולכן נראה פשוט לדעה זו שה''ה בנד''ד שיש להתיר למצוץ המים שבספוג הנ''ל.  

ג) ועוד יש לדקדק בדין יניקת בהמה, שאף אם כמה אלפים חולים נוהגים לינוק מבהמה כשהם גונחים, מ''מ עדיין זה בכלל כלאחר יד, ואין לומר שכיון שזה דרך החולים שזה נחשב דרך מלאכה בכך. ועיין בב''י ס''שכ בד''ה תותים, לגבי בית מנשיא, שכתב ''ואפשר לומר דשל בית מנשיא לאו דוקא דאינשי טובא נמי הוו סחטי להו בחול אלא דנקט חד מינייהו, וחשיבותא דרבים הוי חשיבותא, אע''ג דלאו רובא בעלמא נינהו כדאמרינן שם בגמרא...''.  (ועיין עוד בתוס' שבת צב: ד''ה ואת''ל). מ''מ אין לומר לגבי כל החולים שרוצים לינוק בהמה שיש להם חשיבות אף שהם אינם הרוב וכמ''ש הב''י ''חשיבותא דרבים הוי חשיבותא אע''ג דלאו רובא בעלמא נינהו'' ולכן משום זה אין יניקה נחשב כלאחר יד, שזה אינו, שצ''ל שדין חולה גרוע יותר שאף אחד אינו רוצה להיות חולה ולכן אין בחולה חשיבות, ולכן זה יותר דומה למ''ש בשבת צב: ''המוציא משאוי על ראשו פטור, ואת''ל אנשי הוצל עושין כן, בטלה דעתן אצל כל אדם.'' הרי אף אנשי הוצל עצמם אם נושאים כן בשבת הם פטורים. וכן י''ל לגבי חולים הנ''ל שאף שכמה מהם יונקים מבהמה עדיין י''ל שבטלה דעת כולם וזה בכלל כלאחר יד, שהרי אף אחד מהם אינו רוצה להיות חולה. (עיין עוד בארחותיך למדני ח''ה ס''עט.)

ד) ואף צריך לחקור לדעת הרא''ם בדין זה. ונראה שהוא סבר שדין מציצת פרי או יין מהפת וכו' הוא יותר חמור מדין חולה שרוצה לינוק חלב מבהמה, שכיון שכמה בני אדם מוצצים פרי מפעם לפעם וכמה מהם מוצצים יין מפת לצורך משקה, אז זה מנהג חשוב ואין זה בכלל כלאחר יד, ואף משקה הפרי או היין יש להם חשיבות בתוך הפה כשהוא מכוין ''לצורך משקה'', ולכן סבר הרא''ם שודאי הוא חייב חטאת כשהוא מכוין לכך, משא''כ בדין חולה שיונק מבהמה שי''ל לגבי חולה בטלה דעתו כמו שכתבתי לעיל, ולכן זה נחשב רק כלאחר יד והוא אינו חייב חטאת.

ולכן אף שכתב המ''ב שם ס''ק יב לבאר דעת הרא''ם, ''דס"ל דלא גריע דבר זה מיונק מן הבהמה, דגם שם הוא שינוי ואעפ"כ אסרו חכמים'', מ''מ כיון שכתב הרא''ם לגבי מציצת הפרי ''חוששני לו מחטאת'', צ''ל שהוא אינו דומה לדין יניקה מבהמה ממש, שלגבי יניקה מבהמה יש קולא של כלאחר יד ולכן הוא פטור, משא''כ במציצת אדם בריא בפרי שאין זו נחשבת כלאחר יד ולכן סבר הרא''ם ש''חוששני לו מחטאת'', שאם הוא ודאי כיון למשקה אז ודאי הוא חייב חטאת.

וגם י''ל לדעת הרא''ם שהטעם ששייך מפרק ביניקה מבהמה הוא מפני שעכ''פ ''דדרך כל בע"ח לינוק'' כמ''ש המ''ב הנ''ל ולכן יש חשיבות לחלב בפה האדם ואם לא מפני שזה כלאחר יד הוא היה חייב חטאת, אבל נד''ד הוא קיל טפי, שהרי אין דרך כל בעלי חיים למצוץ מים מספוג, וגם אין זה דרך אדם בריא כדמצינו במציצת יין מפת או מציצת משקה מפרי, אלא הוא רק דרך חולה למצוץ מים מספוג, ולכן י''ל שאף הרא''ם מודה שאין חשיבות כלל במים בפה החולה אף כשהחולה מכוין למים ודלא כדמצינו לגבי אדם בריא, שדין חולה גרוע טפי שאין לו חשיבות ובטלה דעתו כמ''ש לעיל וכן י''ל לגבי המים שבפיו, ולכן י''ל שאף הרא''ם מודה לגבי חולה למ''ש השבלי הלקט ''אבל הכא מה חשיבות יש למשקה בתוך פיו''. ולפי זה אף לרא''ם אין כאן חשש מפרק אפילו מדרבנן אף כשהוא מכוין למים כיון שאין חשיבות למים אלו כלל, והוא מודה לשבלי הלקט בענין זה. ואפושי מחלוקת לא מפשינן.

ולכן מצינו שבין לדעת הרא''ם ובין לדעת השבלי הלקט שיש להתיר בנד''ד. וכ''ש שיש להתיר שכיון שנראה שלדעת הרמ''א שהעיקר כדעת הסתם שהוא דעת השבלי הלקט ודלא כדעת הי''א שהוא דעת הרא''ם.

וכן נראה לומר, שכתב מרן ס''שיט טז, ''מים שיש בהם תולעים מותר לשתותן על ידי מפה בשבת דלא שייך בורר ומשמר אלא במתקן הענין קודם אכילה או שתיה אבל אם בשעת שתיה מעכב את הפסולת שלא יכנס לתוך פיו אין זה מעין מלאכה ומותר.'' וזה כדעת הרא''ש. וכתב הט''ז ס''שכ ס''ק ב, ''והלנע"ד דדבר זה דומה לדין שכ' בסי' שי"ט סט"ז והוא דעת הרא"ש דמותר לשתות ע"י מפה כו' דכשם ששם אין איסור בורר במה שהוא עושה בפיו כך אין כאן איסור דש במה שמוצץ בפיו דמ"ש מלאכת בורר ממלאכת דש.'' ע''ש.

ונראה שאף י''ל שכן דעת הרשב''א ח''ד ס''עה, שכתב ''שלא אסרו על אדם (לאכלו) [לאכול] מאכלו חתיכות גדולות או קטנות. דכענין שאמרו (שבת ע"ד ע"א) לענין בורר היו לפניו שני מיני אוכלין, בורר ואוכל, בורר ומניח לא יברור ואם בורר חייב חטאת... דאלמא כל שאוכל לאלתר כדרך שדרכן של בני אדם לאכול, אף על פי שיש באותו צד בעצמו חיוב חטאת בשמניח לאחר זמן ואפי' לבו ביום''. ע''ש. ולכן אף י''ל שלמצוץ משקה בפה הוא ''כדרך שדרכן של בני אדם'', ולכן הוא מותר.

ה) וראיתי שכת''ר כתב ''ציין לי באריכות הרה"ג דרור טוויל (רבה של שדרות) דלמעשה יש להקל בשאלתנו. וכ"כ לי הרה"ג רחמים משה שעיו (מח"ס שו"ת מחקרי ארץ): "מרהיטת לישנה דהבית יוסף נראה שדעתו נוטה לסברת השבולי הלקט ובעל הדברות שמציצה לתוך פיו לא נחשב סוחט. והרמ"א בהגה כתב בסעיף א' אבל מותר למצוץ בפיו מן הענבים המשקה שבהן וכ"ש בשאר דברים. ויש אוסרין למצוץ בפה מענבים וכיוצא בהם, עכ"ל הרי שסברת השבלי הלקט כתב בסתם וסברת היראים בשם יש אומרים וקיימא לן סתם ויש הלכה כסתם. באופן שההלכה הרווחת היא שבמציצה אין איסור סוחט, ואם ירצה להחמיר כסברת היראים תבא עליו ברכה. וכל זה באדם בריא, אבל חולה אפילו שאין בו סכנה אין להחמיר, בפרט בנדון דידן שאם לא ישתה יכול להסתכן חלילה. באופן שמותר לכתחילה לתת לחולה למצוץ מקל עם מים והמחמיר בזה עתיד ליתן את הדין.''

ולענ''ד יש מקום לומר שאף הרא''ם מודה בנד''ד שיש להתיר, שדין חולה קיל טפי מדין בריא כיון דליכא חשיבות כלל במים שבפה החולה. ולכן אף שגם כתב כת''ר, ''ואמנם מצינו פוסקים שכתבו שטוב להחמיר גם בשאר מאכלים (פת, מיני מזונות, בשר ועוד) שלא למצוץ בפיו המשקה, והכי ציינו הב"ח (שכ ד"ה 'כתב בהגהת'), שולחן ערוך הרב (שכ, ב), כף החיים (שכ, סקי"ב), שביתת השבת (דש סעיף טו, סקל"ה) וקצות השלחן (קכו, יג). אך במקום חולי לכאורה אין מקום להחמיר.'' מ''מ י''ל שכל זה בבריא, משא''כ בחולה שי''ל שאף הרא''ם מודה להקל כיון שאין חשיבות לחולה .

אלא ראיתי שגם כתב כת''ר, ''הרה"ג שמואל יוסף שטיצברג כתב לי: "בוודאי שזה נחשב סוחט וצריך למימיו. אך בד"כ אחרי ניתוח הוא נחשב 'חולה שיש בו סכנה'. אבל בוודאי כיון שיכול להימנע מזה ולשתות כדרכו מעט מעט ולא ע"י טיבול הקיסם הנ"ל, אסור לעבור על איסור תורה". וכן כתב לי גם בעל שו"ת חיי הלוי: "נראה פשוט שבשבת אסור, שיש בזה איסור סחיטה, וע"כ יתן המים בידיו על השפתיים" (כל הראיות שמביא מעכ״ת הוא כשמוצץ ממאכל כגון פרי או פת. או בשר, ובזה שייך לומר שהוא דרך אכילה, משא״כ כשמוצץ מספוג לא נקרא דרך אכילה, וע״כ יש ליתן המשקה באצבעותיו ולא בספוג עכ"ל).''

ויש להשיב שאין זה איסור תורה כלל אפילו לדעת הרא''ם כיון שאין חשיבות למציצת חולה שבטלה דעתו, משא''כ במציצת בריא שזה מנהג חשוב וכמ''ש הב''י ''חשיבותא דרבים הוי חשיבותא, אע''ג דלאו רובא בעלמא נינהו כדאמרינן שם בגמרא...''. וגם אין לומר לגבי מציצית מים מספוג שזה ''דרך כל בעלי חיים.''

ולכן למסקנה נראה שיש להתיר לחולה למצוץ מים שבספוג הנ''ל.   

ואסיים בכבוד רב

מחבר הספר אורחותיך למדני