האם מותר לתת לאדם משותק מהצוואר ומטה סמים מפעם לפעם כדי להקל על הדיכאון שלו

לכבוד הרה''ג סודי נמיר שליט''א

כתב כת''ר:

בעקבות המלחמה עלתה שאלה חריגה אבל יסודית ומבהילה. אחד החיילים בר מינן נפצע כמעט אנושות מפגיעה של טנק שלנו באזור של הצואר. אחר שהחיו אותו נותר משותק מהצואר ומטה איננו מסוגל להניע באיבר בגופו. הלא מזכיר לנו את גורלו של רשב"י ובנו שרק ראשם היו בחוץ וכל גופם שקוע.... עיניו ומוחו מתפקדים לגמריי, מחשבותיו מיושרות ואין מניעה לעסוק  בתורה אך מבחינת החומר כמעט נמנע ממנו עצמאות וקרוב שטבעי מצב כזה להיכנס לדיכאון.

עלה בדעתי שאלה מעט אתגרית. האם מותר יהיה בכי האי גוונא לצל תרופות פסיכודליות קרי סמים אשר החווה אתם חויית "טריפ" מתארים שזו הרגשה נעימה שלא ניתן לשער בעלמא הדין,  עד כדי כך שמי שחווה את זה יהפוך כל עולמו לחזור על כך ויכלה ממונו וחייו לשאוף אליו. כפי שהגר"ם פיינשטין זצ"ל אסר סמים משום שאתי לגרורי משום בן סורר.. על  שם סופו.  אלא שפה אין כל אפשרות של אתי לאיגרורי מכיון שרק מבחוץ ניתן לו גישה לכמות ועיתוי להכניס לגופו אותם סמים. אדרבא יהודי שמסר עצמו עבור הכלל ונתון במצב כה כלוא וחסר אונים אולי מצוה יהיה לשמחו בכך (אם כי כשחושבים על זה הוא עדיין במצבו למרו שהוא מונשים לאכול דבר כלשהו ולשתות אלכוהול) ואולי שאלה כזו טרם נשאלה? ע''כ דברי כת''ר.

א) כבר כתבתי בארחותיך למדני ח''ו ס''רלב שהוא אסור להשתמש בסמים כאלו. מ''מ נראה דנד''ד שאני.

מצינו בדרך שיש חיוב של שמחה בעבודת הקב''ה. וזה כמ''ש בתהלים ק' ב, ''עבדו את ה' בשמחה באו לפניו ברננה'', וכמבואר בשבת ל: ''שאין שכינה שורה לא מתוך עצבות ולא מתוך עצלות ולא מתוך שחוק ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך שיחה ולא מתוך דברים בטלים, אלא מתוך דבר שמחה של מצוה שנאמר ועתה קחו לי מנגן והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד ה'.'' וכן הוא ברמב''ם הל' סוכה פ''ח הל''טו ''השמחה שישמח אדם בעשיית המצוה ובאהבת הק'ל שצוה בהן. עבודה גדולה היא. וכל המונע עצמו משמחה זו ראוי להפרע ממנו שנאמר תחת אשר לא עבדת את ה' אלק'יך בשמחה ובטוב לבב.'' וכתב החיד''א ז''ל במדבר קדמות, מע' שין, אות כה. ''כשעוסק בתורה או מצוה או תפלה צריך שיהא שמח מאד יותר מאשר הרויח או מוצא אלף אלפים דינרי זהב... רבינו מרח''ו ז''ל, שער רוח הקודש.'' וכן הוא בכמה ספרי מוסר.

ולפי זה מובן מ''ש בתענית כב. ''ר' ברוקא חוזאה הוה שכיח בשוקא דבי לפט הוה שכיח אליהו גביה... א"ל הנך נמי בני עלמא דאתי נינהו, אזל לגבייהו אמר להו מאי עובדייכו, אמרו ליה אינשי בדוחי אנן מבדחינן עציבי.'' ופירש''י ''בדוחי. שמחים ומשמחים בני אדם.'' וי''ל שהטעם שהוא מצוה גדולה לשמח בני אדם, הוא מפני דבעינן שמחה כדי לעבוד הקב''ה. ונראה מזה שצריך לעשות איזה מעשה כדי שבני אדם יכולים לעבוד ה' בשמחה.

וגם כתוב בנדרים נ: ''רבי עבד ליה הלולא לר"ש ברבי... ולא אזמניה לבר קפרא (פירש''י לפי שהיה איש בדחן ומתיירא שמא יעשה שום דבר שישחוק) ... יומא דמחייך ביה רבי אתיא פורענותא לעלמא, א"ל לבר קפרא לא תבדיחן ויהיבנא לך ארבעין גריוי חיטי, א"ל ליחזי מר דכל גריוא דבעינא שקילנא, שקל דיקולא רבה חפייה כופרא וסחפיה על רישיה, ואזל ואמר ליה ליכיל לי מר ארבעין גריוי חיטי דרשינא בך, אחוך רבי א"ל לאו אזהרתך דלא תבדחן, א"ל חיטי דרשינא קא נסיבנא.''

ומעשה זה תמוה, מה היתה כוונת בר קפרא, הלא מה שהוא שם סל גדול על ראשו זה נראה כקלות ראש וכבר כתוב בפרקי אבות פ''ג יג, ''רבי עקיבא אומר שחוק וקלות ראש מרגילין לערוה'', ומאיזה טעם הוא רצה לשמח את רבי הלא אף בר קפרא ידע שזה מביא ''פורענותא לעלמא''.

אלא צ''ל שסבר בר קפרא שאם רבי אינו יכול לשמח ממילא שזה יהיה פגום גדול בעבודת רבי להקב''ה. ולכן הוא עשה מעשה כדי לשמח לרבי, ולגבי ''אתיא פורענותא לעלמא'' י''ל שבר קפרא סבר כמ''ש בברכות י. במעשה דחזקיהו המלך וישיעה הנביא, ''...אמר ליה משום דלא עסקת בפריה ורביה, א"ל משום דחזאי לי ברוח הקדש דנפקי מינאי בנין דלא מעלו, א"ל בהדי כבשי דרחמנא למה לך מאי דמפקדת איבעי לך למעבד ומה דניחא קמיה קודשא בריך הוא לעביד.'' ופירש''י שם ''כבשי דרחמנא. סתרים דהקב"ה...''. ע''ש.

ולכן סבר בר קפרא שלא היה לרבי לחוש ל''אתיא פורענותא לעלמא'', שזה ביד הקב''ה ''ומה דניחא קמיה קודשא בריך הוא לעביד'', אבל ''מאי דמפקדת איבעי לך למעבד'', דהיינו להיות בשמחה בעבודת הקב''ה. ולכן אף מכאן ראינו שצריך לעשות איזה מעשה כדי לגרום שמחת אדם כדי שהוא יכול לעבוד הקב''ה בשמחה. 

וגם כתוב בשבת ל: ''דרבה מקמי דפתח להו לרבנן אמר מילתא דבדיחותא ובדחי.'' ופירש''י שם, ''ובדחי רבנן. נפתח לבם מחמת השמחה.'' ופירש''י בפסחים קיז. ''הא ברבה. צריך ללמוד מתוך דבר שמחה.'' וגם נראה מזה שצריך לעשות איזה מעשה כדי שבני אדם יכולים לעבוד ה' בשמחה.

ולכן נראה בנד''ד אם הרופא יכול ליתן לאדם זה סמים מפעם לפעם במינון מוסדר כדי להרבות שמחתו, וכדי לדחות עצב ודיכאון, אז יש להתיר כיון שזה מועיל לעבודת הקב''ה.

ואין זה דומה לסתם אדם שרוצה להשתמש בסמים כדי למלא תאותו, אלא כאן כל כוונת הסמים היא כדי לעזור אדם זה שהוא במצב נורא לעבוד הקב''ה בשמחת לב, ואף אם זה מועיל רק בגדר ''חצי שיעור'', עדיין יש בזה מצוה רבה. ואין לחוש דשמא זה מביא לידי תקלה אם האדם מתמכר ולוקח עוד ועוד מסמים אלו, שהרי א''א לאדם זה לעשות מה שהוא רוצה שכל חייו תלוי בדעת אחרים, והוא תלוי ברופא שיכול להחליט את המינון המתאים ובאיזו תדירות לתת אותו כדי שלא יבא לידי מכשול. 

ב) וכן מצינו חילוק זה לגבי יין ביומא עו: שאם האדם לוקח את המינון הנכון שזה מועיל מאד. ולכן כתוב שם, ''רב כהנא רמי כתיב תירש וקרינן תירוש זכה נעשה ראש לא זכה נעשה רש. (והיינו דרבא דרבא) רמי כתיב ישמח וקרינן ישמח זכה משמחו לא זכה משממו, והיינו דאמר רבא חמרא וריחני פקחין.''

וכתב בעל הטורים פר' שלח לך פ''יג כד, ''והיין אם זכה לשתותו כראוי אז חמרא וריחני פקחין וזוכה ללמוד וללמד.''

וכן הוא בשפתי חכמים פר' נשא פ''ו יא, שכתב ''וא"ת מדסמיך פרשת נזיר לפרשת סוטה משמע שמצוה להזיר מכל יין וענבים בתורת נזיר, וי"ל דזה משום שמא לא יוכל לעמוד על עצמו וימשוך ביין, ויין טובא מגריר גריר, לכן צותה התורה שיזיר מכל כמו שאמרו אמור לנזירא סחור סחור לכרמא לא תקרב, ולולי רוע תכונתו ודאי היה מצוה לשתות מעט לפעמים כי חמרא וריחני פקחין.''

וכן הוא בפלא יועץ אות י' ד''ה יין, שכתב ''יין - כתיב (משלי כג לא) אל תרא יין כי יתאדם. פרשו רבותינו ז''ל (סנהדרין ע, א) שאחריתו דם, שמרבה עברות ומתיר אסורין, והרבה יין עושה. והן אמת שיש תועלת ביין כששותה אותו כשורה, כמאמר רבותינו ז''ל (שם) שאמרו זכה ששותהו כשורה משמחו ונעשה ראש, וכדאמר רבא (שם) חמרא וריחני פקחין. אבל לפי הנזק הנמשך ממנו ושדעתו של אדם קרובה להתפתות בו ולצאת מן השורה, אפלו אם יהיה לעתים רחוקות, הרי ההפסד יתר על השבח.''

ולפי זה אף בנד''ד אפשר לומר שיש תועלת גדולה בסמים אלו, אם הרופא יכול להחליט את המינון המתאים ובאיזו תדירות לתת אותו כדי שלא יבא לידי מכשול. ואין לחוש ''שדעתו של אדם קרובה להתפתות בו ולצאת מן השורה, אפלו אם יהיה לעתים רחוקות, הרי ההפסד יתר על השבח'', שהרי בנד''ד כל זה ביד הרופא ולא ביד האדם הנ''ל שאינו יכול לעשות כלום בעצמו. 

וגם כתוב בספר תניא ח''א פ''ז, ''קליפה רביעית הנקראת קליפת נוגה, שבעולם הזה הנקרא עולם העשיה, רובו ככולו רע, רק מעט טוב מעורב בתוכה... כגון דרך משל האוכל בשרא שמינא דתורא ושותה יין מבושם להרחיב דעתו לה' ולתורתו, כדאמר רבא חמרא וריחא כו', או בשביל כדי לקיים מצות עונג שבת ויום טוב. אזי נתברר חיות הבשר והיין שהיה נשפע מקליפת נוגה ועולה לה' כעולה וכקרבן. וכן האומר מילתא דבדיחותא לפקח דעתו ולשמח לבו לה' ולתורתו ועבודתו שצריכים להיות בשמחה, וכמו שעשה רבא לתלמידיו שאמר לפניהם מילתא דבדיחותא תחלה ובדחי רבנן. אך מי שהוא בזוללי בשר וסובאי יין למלאות תאות גופו ונפשו הבהמית... הנה על ידי זה יורד חיות הבשר והיין שבקרבו ונכלל לפי שעה ברע גמור.'' ע''ש.

ובנד''ד אין לחוש ''למלאות תאות גופו ונפשו הבהמית'', כיון שהסמים הם רק ביד הרופא, ואדם זה בעצמו אינו יכול לקחת אותם כלל. ולכן אם ע''י שימוש בסמים אלו האדם יכול ''להרחיב דעתו לה' ולתורתו'' כמ''ש התניא, אז מה טוב ומה נעים, אם הרופא יכול לעזור לו להגיע למדרגה זו. ולאו דוקא שהוא מותר, אלא נראה שהוא מצוה כמ''ש השפתי חכמים הנ''ל ''ודאי היה מצוה לשתות מעט לפעמים...''.   

ואסיים בכבוד רב

מחבר הספר אורחותיך למדני