top of page
  • orlamdeni

כשחייל חוזר לביתו כדי לנוח באמצע מלחמת עזה ואח''כ הוא צריך לחזור למלחמה, האם הוא צריך לברך ברכת גומל כשהוא עדיין בביתו

לכבוד הרה''ג יהודה לוין שליט''א

 

כתב כת''ר:

 

א. רציתי לשאול את כת"ר, מה דין חייל שמשתחרר באמצע מלחמה לביתו, ועתיד לחזור לשטח לאחר זמן. האם יברך הגומל כשיהיה בביתו, או שמא כיון שהוא עדיין באמצע מלחמה, אין זה נחשב שיצא מכלל סכנה ולכן יברך רק בסיום המלחמה? והאם זה משנה לכמה זמן הוא יוצא?

 

ב. אם באמת צריך לברך בכל פעם שיוצא מסכנה, האם בכל פעם כאשר הוא גומר פעילות מבצעית המחייבת ברכה, יצטרך לברך, גם אם הוא נשאר בשטח, רק שכרגע הוא במקום מרוחק ושקט יותר?

 

ג. מה מחייב ברכת הגומל? האם אדם שנכנס כמוביל אספקה של מזון או תחמושת לשדה הקרב, מתחייב בברכת הגומל? ע''כ דברי כת''ר.

 

א) בתחילה נראה ששאלה זו שייכת רק לאלו שנוהגים לברך ברכת הגומל כסתם במרן ס''שיט ט, ''הני ארבעה לאו דוקא דהוא הדין למי שנעשה לו נס כגון שנפל עליו כותל או ניצול מדריסת שור ונגיחותיו או שעמד עליו בעיר אריה לטורפו או אם גנבים באו לו או שודדי לילה וניצול מהם וכל כיוצא בזה כולם צריכים לברך הגומל, ויש אומרים שאין מברכין הגומל אלא הני ארבעה דוקא, וטוב לברך בלא הזכרת שם ומלכות.'' וכבר האריכו האחרונים באם קי''ל כהסתם או הי''א.  ולכן יש לדון בשאלת כת''ר לפי אלו שנוהגים כהסתם במרן הנ''ל, שהרי שעת מלחמה דומה ל''שעמד עליו בעיר אריה לטורפו או אם גנבים באו לו או שודדי לילה וניצול מהם.''

 

כתב מרן שם סע' ח, ''בכל חולי צריך לברך אפילו אינו חולי של סכנה ולא מכה של חלל אלא כל שעלה למטה וירד מפני שדומה כמי שהעלוהו לגרדום (פירוש מעלות שעושין דיינים לשבת כשדנין) לידון, ואין הפרש בין שיש לו מיחוש קבוע ובא מזמן לזמן ובין שאינו קבוע.''

 

וזה כמ''ש בב''י שם, ''וכ"כ הרא"ש בתשובה וסיים בה ואין הפרש בין שיש לו מיחוש קבוע לבא מזמן לזמן ובין שאינו קבוע, ואדרבה כל שהוא קבוע הוא יותר חזק, ואף על פי שנעשה לו נס פעמים רבות וניצל ממנו מן השמים רחמוהו ולאו כל שעתא ושעתא מתרחיש ניסא עכ"ל.'' (אלא יש טעות וצ''ל הרשב''א במקום הרא''ש, וכן הוא בשו''ת הרשב''א ח''א ס''פב. ע''ש.)

 

ולכן לכאורה נראה לומר בנד''ד שאף אם החייל נכנס ויוצא כמה פעמים ''מזמן לזמן'' באותה מלחמה, שעדיין הוא צריך לברך ברכת גומל בכל פעם ופעם שהוא יוצא מהסכנה, וכדמשמע מהרשב''א הנ''ל.

 

אלא ראיתי בעטרת זקנים על הש''ע שם, שכתב ''ונראה שאין לברך עד שיצא מן הצרה לגמרי, וכן בחולה עד שיחזור לבוריו לגמרי, וכמ''ש במכילתא על פסוק והתהלך בחוץ, וכן פירש''י. הרי כל זמן שאינו הולך על בוריו עדיין בספק סכנה, וא''כ לענין ברכת הגומל אין הטובה שלימה כל זמן שלא נגמרה, ואולי במה שתקנו לומר גמלני כל טוב שפי' הטוב הוא כולה ולא רובה, וכן אמרו חז''ל למה לא נאמר כי טוב ביום שני לפי שלא נגמר כו', הרי שלשון טוב מורה על טובה שלימה שנגמרה בטובה ובמלואה (אמ''ז בשם מהר''ש במהרר''ל ז''ל.)''. ע''ש. וכן הוא בא''ר שם ס''ק א. וכן הוא במאמ''ר שם ס''ק א. ע''ש. וכן דעת המ''ב שם ס''ק א, שכתב ''כשעלו ממנה - ודוקא כשעלו ממנה לגמרי, ואין בכלל זה מה שעומדים עם הספינה כשבאה לנמל והאנשים שבה יורדים ליבשה ליום או ליומים או עד שתגיע זמן הספינה לילך הלאה, דבזה אין מברכין דאכתי לא ניצול מן הסכנה לגמרי, וה"ה בהולכי מדבריות ובדרך הליכתם עוברים דרך איזה עיר ג"כ אין מברכין.'' ע''ש.

 

ולכאורה נראה שזה שלא כמ''ש מרן בשם הרשב''א הנ''ל שאף אם הוא ידוע שהמיחוש יבא מזמן לזמן, ולכן אין ''טובה שלימה'' כיון דליכא רפואה שלימה, עדיין צריך לברך ברכת גומל.  

 

ב) מ''מ ראיתי בשו''ת אהל יוסף (לבעל השלחן גבוה) א''ח ס''א, שהביא מ''ש העטרת זקנים הנ''ל ושזה נראה שלא כדעת הרשב''א והש''ע, ושוב תירץ, ''וכדי שלא להרבות מחלוקת בישראל, נראה להשוות דעת הרשב''א ז''ל עם הני רבוותא ז''ל, דלא כתב הרשב''א ז''ל בחולי הקבוע לבא מזמן לזמן דחייב לברך הגומל בין כל אחד ואחד, אלא בחולי... שיש לאדם זמן קבוע לבא לו מזמן לזמן וביני ביני מתרפא לגמרי, אבל בטירשיואנ''ס דאע''פ שיש לו נייחא יום אחד בין כל אחד ואחד, מ''מ אינו מתרפא לגמרי בין כל אחד ואחד שעדיין נשאר חלוש בין אחד לחברת' ואיך יברך הגומל לחייבים טובות ועדיין אינו טוב גמור. נמצא בין להרשב''א ובין להני רבוותא אינו חייב לברך הגומל...''. ע''ש.

 

ואח''כ האהל יוסף הביא מ''ש הרמב''ם הל' רוצח פ''ד הל''ג, וז''ל ''המכה את חבירו באבן או באגרוף וכיוצא בהן אומדין אותו. אם אמדוהו לחיים נותן חמשה דברים ונפטר. ואפילו חלה המוכה והכביד ומת מחמת המכה הרי זה פטור. ואם אמדוהו למיתה אוסרין את המכה בבית הסוהר מיד וממתינים לזה אם מת יהרג המכה ואם הקל ונתרפא רפואה שלימה והלך בשוק על רגליו כשאר הבריאים משלם המכה חמשה דברים ונפטר.'' ע''ש.

 

ולפי זה כתב האהל יוסף, ''הא קמן דאעפ''י שהקל ביני ביני מחוליו, כל שלא נתרפא רפואה שלמה וחזר והכביד הרי זה נהרג, דאמרינן מחמת חולי הראשון מת, ודון מינה ואוקי באתרין דאע''פ שיש לו נייחא בין טירשיואנה לטירשיואנה, כל שלא נפסק החולי מכל וכל, עדיין הוא אגיד באותו חולי ואיך יאמר הגומל לחייבים טובות שגמלני כל טוב ועדיין לא גמל אתו כל טוב שלם. וכן נמי להולכי דרכים כל שלא הגיע למחוז חפצו, אע''פ שבאמצע הדרך הגיע למקום ישראל ונח ושקט ושאנן מחצי צער הדרך, ודומה למי שהקל ביני ביני, דעדיין לא נפטר אלא בשיתרפא מכל וכל, הכא נמי אינו חייב לברך עד שיפטר מצער הדרך מכל וכל, וכן עמא דבר שאין מברכין הגומל מי שחלה מחולי הטירשייאנה אלא כשנתרפא לגמרי.'' ע''ש. (ועיין בשו''ת שדה הארץ ח''ג ס''ז, שג''כ כתב לפרש דעת הרשב''א כמו שפירש האהל יוסף. ע''ש.)

 

ועיין במחב''ר ס''ריט אות ה, שהביא דעת האהל יוסף, וכתב ''כך פשטה הוראה וכן נהגו בחולי זה המצוי ורגיל בגלילותנו.'' ע''ש. וכן הוא בכה''ח שם אות מג. ע''ש. ועיין עוד ביביע אומר ח''א א''ח ס''יג אות יא-יב ע''ש.

 

ג) ונראה שיש להסביר הדמיון בין חולי ''שעדיין נשאר חלוש'' אף בין זמן לזמן שבא החולי, ובין הולכי דרכים שנוחים באיזה מקום יום או יומים בין נסיעתם. ולכאורה י''ל שאף בהולכי דרכים כשהם נוחים באיזה מקום בין נסיעה לנסיעה עדיין נשארת בהם קצת חלישות הדרך, ולכן משום זה עדיין אין להם לברך הגומל וכמ''ש האהל יוסף הנ''ל. אולם נראה שאין זה עיקר הטעם בהולכי דרכים, שהרי אחר יום או יומים כשהם נוחים באיזה מקום באמצע הדרך, חוזר כוחם והם כבריאים וחזקים, ולכן אין לומר בזה ''שעדיין נשאר חלוש''. אלא נראה שעיקר הטעם שעדיין אין להם לברך הגומל הוא מפני שאף כשהם נוחים באיזה מקום באמצע הדרך, מ''מ אין להם היסח הדעת מהנסיעה, ועדיין יש להם קצת טרדה. וזה כמ''ש הרמב''ם הל' תפילה פ''ד הל''טו, ''לפיכך הבא מן הדרך והוא עיף או מיצר אסור לו להתפלל עד שתתיישב דעתו. אמרו חכמים ישהה שלשה ימים עד שינוח ותתקרר דעתו ואח"כ יתפלל.'' ומ''ש הרמב''ם הוא לגבי הבא מן הדרך, וכ''ש כשהאדם עדיין באמצע הדרך י''ל שיש לו טרדה ואין לו היסח הדעת מנסיעה.

 

וזה כדמצינו בעירובין סה. ''אמר ר"א הבא מן הדרך אל יתפלל שלשה ימים שנאמר ואקבצם אל הנהר הבא אל אחוא ונחנה שם ימים שלשה ואבינה בעם וגו' (עזרא פ''ח טו).'' ופירש''י שם, ''ונחנה שם ימים שלשה. והדר ואבינה מכלל דעד השתא לא הויא בינה.'' וכתב המעשה רקח על הרמב''ם הנ''ל, ''פרק הדר דף ס"ה וכתב מרן ז"ל דאפשר שגירסת רבינו היתה הבא מן הדרך ולא הבא בדרך כגירסתינו ע"כ. ומהפסוק שהביא שם ר' אליעזר מוכיח דכוונתו לבא מן הדרך שהרי עזרא היה בא מן הדרך וחנה בנהר ההוא, אף שיש לדחות כיון שמשם נסעו שוב לבא לירושלים לא מקרי בא מן הדרך, אלא דאם נאמר דגירסת רבינו היא הבא מן הדרך ע"כ דהכא קרי ליה בא מן הדרך כיון שחנה שם וקבץ את ישראל ודו"ק.'' ע''ש. עכ''פ בין באמצע הדרך או בין שבא מן הדרך יש לו טרדה ואין לו היסח הדעת מהנסיעה.

 

ולכן יש לפרש מ''ש האהל יוסף הנ''ל, שהטעם שהולכי דרכים אינם מברכים הגומל באמצע הדרך אף כשהם נוחים באיזה מקום יום או יומים, הוא מפני ''צער הדרך''. וי''ל שבכלל ''צער הדרך'' הוא  הצער בדעתם שהם יודעים שהם צריכים לצאת לדרך עוד פעם אחר קצת ימים. אלא בנדון הרשב''א הנ''ל י''ל שבין מיחוש למיחוש יש היסח הדעת לגמרי ואין שום טרדה, ולכן משום זה האדם יכול לברך גומל בין מיחוש למיחוש.

 

ד) ולפי כל זה יש לדון בנד''ד. ונראה שאף כשהחייל חוזר לביתו לקצת ימים באמצע המלחמה, עדיין אין לו לברך ברכת הגומל כיון שהוא יודע שאחר קצת ימים הוא צריך לחזור למלחמה, ולכן אין לו היסח הדעת מהסכנה, ועדיין יש לו קצת טרדה בלבו, והוא דומה למי שהולך בדרך שנח באיזה מקום לקצת זמן בין נסיעה לנסיעה. וגם י''ל שאין זה משנה לכמה זמן הוא יוצא, אלא העיקר הוא שאין לו לברך כל זמן שאין לו היסח הדעת מהמלחמה וכשעדיין יש לו קצת טרדה בלבו, ורק כשיש לו היסח הדעת וביטול הטרדה אז י''ל שזה בכלל ''טובה שלימה'' שכתב העטרת זקנים הנ''ל, ואז יש לו לברך.   

                   

וכן י''ל לגבי מ''ש כת''ר, ''אם באמת צריך לברך בכל פעם שיוצא מסכנה, האם בכל פעם כאשר הוא גומר פעילות מבצעית המחייבת ברכה, יצטרך לברך, גם אם הוא נשאר בשטח, רק שכרגע הוא במקום מרוחק ושקט יותר?''. ונראה שבכל זה אין לו לברך כיון שעדיין אין לו היסח הדעת מהמלחמה והסכנה.

 

ואף כתב כת''ר, ''מה מחייב ברכת הגומל? האם אדם שנכנס כמוביל אספקה של מזון או תחמושת לשדה הקרב, מתחייב בברכת הגומל?''. וי''ל שהחשש סכנה מחייב בגומל, ולכן בין אם הוא חייל ובין אם הוא רק מוביל אספקה של מזון או תחמושת לשדה הקרב, כיון שעדיין יש חשש סכנה מהאויבים שיכולים לצאת פתאום מהמנהרות וכו', עדיין יש לו חיוב לברך, שעדיין זה בכלל מ''ש מרן הנ''ל ''שעמד עליו בעיר אריה לטורפו או אם גנבים באו לו או שודדי לילה וניצול מהם.''

 

ולכאורה יש לדקדק בלשון מרן הנ''ל, שרק אם ממש ''עמד עליו'' הארי או אם ממש ''באו לו שודדי לילה'' אז יש לו לברך, משא''כ כשיש רק חשש זה והם לא עמדו עליו ולא באו לו, שאין לו לברך. אלא י''ל שמרן מיירי רק במקום דלא שכיח שם ארי או שודדי לילה כגון באמצע העיר, משא''כ כשהאדם בדרך והסכנה מצויה, אז אף אם לא באים השודדים עדיין יש לו לברך. וכן הוא בב''י שם שהביא מ''ש בתשובת הריב''ש בדין זה, וז''ל ''תשובה נראה שצריך לברך שהרי הולכי מדברות שצריכים להודות זהו מפני סכנת אריה וגנבים המצוים בדרכים, וא"כ כשעמד עליו אריה לטורפו אפילו בעיר אם גנבים באו לו אם שודדי לילה וניצל מהם וכיוצא בנסים אלו כ"ש שצריך להודות.'' ע''ש. הרי שיש לחלק בין עיר דלא שכיח שם סכנה, ובין הולכי מדברות דשכיח שם סכנה, שאף אם לא באו הארי והשודדים בבמדבר עדיין האדם צריך לברך ברכת גומל. ולכן הכי י''ל לגבי מקום המלחמה שהוא דומה לדין הולכי מדברות שצריכים לברך אף כשלא באו שודדים כיון שעכ''פ הסכנה מצויה שם.

 

ואסיים בכבוד רב

 

מחבר הספר אורחותיך למדני   

4 views

Recent Posts

See All

האם בימינו נכון לבטל תורה בשביל לעלות לרגל (בג' הרגלים)? אם כן, האם הוא הדין גם בשבעת ימי ההשלמה שאחר שבועות

לכבוד הרה''ג יהודה לוין שליט''א א) נראה שאף שנהגו לעלות לירושלים בג' רגלים אחר החרבן, מ''מ אין זה בכלל חיוב אלא הוא רק מנהג טוב ומדת חסידות, שהרי לא מצינו זה ברמב''ם או בטור וש''ע. ולכן כתוב במדרש שיר

מה יעשו כשאין מקום לכל הכהנים לעמוד בשעת ברכת כהנים במזרח, האם חלק מהכהנים יכולים לעמוד ליד הבימה באמצע בית הכנסת

לכבוד הרה''ג גמליאל הכהן רבינוביץ שליט''א א) ולכאורה נראה שכיון שהכהן שעומד באמצע בית הכנסת הוא אינו עולה לדוכן, זה מעכב המצוה. וכן נראה מהפסוק ''וישא אהרן את ידו [ידיו] אל העם ויברכם וירד מעשת החטאת

מי שנהג כל השנים להיות ער בליל שבועות, ומפני סיבות שונות רוצה להפסיק לנהוג כן, האם צריך לעשות התרת נדרים

לכבוד הרה''ג אלחנן פרינץ שליט''א כתב כת''ר, ''מי שנהג כל השנים להיות ער בליל שבועות, ומפני סיבות שונות רוצה להפסיק לנהוג כן, האם צריך לעשות התרת נדרים (ואולי יש למימר דקיבל על עצמו את הלימוד בליל שבוע

Comentarios


bottom of page