top of page
  • orlamdeni

כשמתו חיילים במלחמה, האם מותר לשאוב זרע מהמת כדי להתעבר אשתו

שאלה: א) האם מותר לשאוב זרע מהמת כדי להתעבר אשתו, דשמא הוא אסור משום נוול המת.

ב) האם הבן שנולד ע''י זה נחשב ''בן המת.''

ג) האם מעשה זה פוטר את האשה מיבום וחליצה.


תשובה:


לכבוד הרה''ג נתנאל ווייל שליט''א


כתב כת''ר:


לאור המלחמה בה עמנו מצוי עלתה אצלי שאלה, מתוך המציאות עצמה, בנושא שאיבת זרע מנפטר לאחר מותו והשלכותיו על דין ייבום וחליצה. ודאי שראוי לדון בכל חלק בשאלה בנפרד:


1. האם מותר מצד ההלכה לשאוב זרע מנפטר (אף אם לא הביע את הסכמתו לכך).


2. באם האדם היה נשוי, ללא ילדים - האם יש בכך כדי להקים זרע על שמו אך שזה לאחר מותו והאיך זה משפיע על צורך האלמנה בחליצה (או אם מותר לה להתייבם, לעדות שנוהגות בכך).


3. באם יש אפשרות הלכתית לעשות שאיבת זרע ולזוג לא היו ילדים - האם יש להעדיף זאת על פני ייבום (לעדות שנוהגות כך)/חליצה ואולי אף לעודד לכך - וכך זה לא להקים זרע על שם המת אלא להקים זרע למת כפשוטו. ע''כ דברי כת''ר.


א) נראה שהוא מותר לשאוב זרע מנפטר ואין בזה חשש נוול המת. וי''ל שהטעם הוא מפני שזה לתועלת המת עצמו, שודאי שנוח לו שיהיה לו זרע של קיימא אחר מותו. וזה כמ''ש השואל ומשיב מה''ק ס''רלא, ''דבאמת ניוול המת לא שייך רק אם עושין בחנם שלא לצורך ומכוון לנוולו, אבל כאן אין עושין כדי לנוולו רק בשביל המעות ואין זה מיקרי ניוול, וגם כאן הנשים הפותחין בשביל להתיר מכבל העיגון אין זה מתכוון לנוול רק כי אם לצורך דבר גדול, וגם בעלה ניחא ליה בשביל שתיתר האשה מכבל העיגון, ועיין חולין דף י"א שאמרו וכי תימא בשביל איבד נשמה דהאי נינוולי ובשו"ת נוב"י מהד"ת חלק יו"ד סי' ר"י הקשה דאדרבה שם אם לא נינוולי יפטר הרוצח דאולי הרוג טריפה, ולפי מ"ש אתי שפיר דכל שהתורה חסה על איבד נפש מישראל אינו מקרי מנוול דאין עושין בשביל לבזותו רק בשביל איבד נשמה של זה, ועכ"פ דזה ודאי דכל שעושין לצורך ענין גדול תקנות עגונה לא שייך ניוול ומ"ש מהר"פ שם דהכא יש ספק שמא לא ימצאו הסימנים לכן אי אפשר לנוולו. הנה כל שעושה בשביל שיבוא איזה תכלית לא מקרי ניוול...''. ועיין עוד בשו''ת מהרי''ל דיסקין י''ד ס''לא. ועיין ביביע אומר ח''ג י''ד ס''כג אות כז.


ולכן אף בנד''ד שאיבת זרע מהמת היא ''לאיזה תכלית'', וגם היא ''לצורך דבר גדול'' שיהיה למת זרע של קיימא. וגם מי ששואב את הזרע ''אין עושין כדי לנוולו''. וגם י''ל דמסתמא המת מסכים לזה כמ''ש השואל ומשיב ''וגם בעלה (המת) ניחא ליה.''


ואף יש לדמות זה למ''ש החכמת אדם כלל קנז אות ח בדיני טהרת המת, וז''ל ''ויטלוהו צפרני ידיו ורגליו כדי שיבא למנוחה בטהרה כמו שהיה רגיל לילך בשבת לבית הכנסת.'' ע''ש. ויש להעיר, הלא יש כאן נוול המת בנטילת צפרניו? אלא צ''ל שכיון שזה כדי לתקן את המת ולצורכו, אז אין זה נחשב נוול כלל. ולכן ה''ה בנד''ד ששאיבת הזרע היא לצורך נחת רוח המת כדי שיהיה לו זרע של קיימא, והיא תיקון למת, ולכן אין בזה נוול כלל.


וגם נראה דלא בעינן הסכמתו לזה, דבשלמא אם עושים כן לצורך אדם אחר כגון ליטול קרנית העין של המת לצורך סומא וכו', שמי יאמר שהמת מסכים לזה, אבל בנד''ד שאיבת הזרע היא לצורך נחת רוח של המת עצמו ולא משום אדם אחר, ולכן אין צריך הסכמה בפירוש לזה מזמן שהוא היה חי. וי''ל שכמו שא''צ הסכמת המת כדי ליטול צפרניו אחר מיתה, שה''ה שא''צ הסכמתו לשאוב זרע ממנו כדי ליתן לו זרע של קיימא, ששניהם לצורך המת עצמו, ולא לצורך אחר.


וכן נראה ממ''ש הערוך השלחן י''ד ס''שנז ב, וז''ל ''דאיסור בל תלין אינו אלא כשהוא דרך בזיון. וכך דרשו בספרי לא תלין נבלתו על העץ – מה עץ שהוא ניוול לו, אף כל שהוא ניוול לו. יצא אם הלינו לכבודו להכין תכריכים, או שיבואו רבים ללוותו, או לעשות ארון, או שיבואו מקוננות, או להביא ספדן, וכיוצא בו אינו עובר עליו, כיון שאינו עושה דרך בזיון.'' ע''ש.


הרי אף שאיסור בל תלין הוא מפני נוול המת כמ''ש הספרי, מ''מ עדיין מותר שלא לקבור את המת מיד כשזה לכבודו, שבזה אין נוול כיון שהוא לכבודו ולא בדרך בזיון. וכן י''ל בנד''ד, שהוא לכבוד את המת שיהיה לו זרע של קיימא, ולכן מותר לשאוב הזרע ממנו, ואין זה בכלל בזיון אלא הוא רק לכבודו. וגם יש ללמוד מזה שכמו שא''צ הסכמת המת כשהוא היה חי לשהות קבורו בשביל כבודו, ה''ה בנד''ד י''ל שא''צ הסכמתו כדי לשאוב ממנו הזרע שלו לכבודו.


ב) אלא יש לחקור אם הבן שנולד ע''י מעשה הנ''ל הוא נחשב הבן של המת או לא, שהרי אין בזה מעשה ביאה כדי להוליד בן זה, ולכן אולי י''ל שאין בן זה נחשב ''בנו'' של המת.


כתב החלקת מחוקק אה''ע ס''א ס''ק ה, ''יש להסתפק אשה שנתעברה באמבטי אם קיים האב פ"ו ואם מקרי בנו לכל דבר, ובלקוטי מהרי"ל נמצא שבן סירא היה בנו של ירמיה שרחץ באמבטי כי סירא בגי' ירמי"הו...''. ע''ש. ואפשר לפרש שאף שהחלקת מחוקק נסתפק בזה בתחילה, מ''מ כיון שבסוף הוא הביא ראיה ממ''ש בלקוטי מהרי''ל, ממילא שחלקת מחוקק הסכים לזה, שאף בלי מעשה ביאה, עדיין הילד נחשב הבן של האב.


וכתב על זה הב''ש שם ס''ק י, ''כתב בחלקת מחוקק יש להסתפק אשה שנתעברה באמבטי אם האב קיים פרו ורבו ואם נקרא בנו לכל דבר, ויש להביא ראיה מ"ש בהגהת סמ"ק והב"ח הביא בי''ד סי' קצ"ה אשה מוזהרת שאל תשכב על סדין ששכב עליהן איש אחר פן תתעבר משכבת זרע של אחר גזירה שמא ישא אחותו מאביו, נשמע דהוי בנו לכל דבר.''


וכן הוא בתשב''ץ ח''ג ס''רסג, שכתב ''ואם נאמין לספרים חיצונים מצינו בספר בן סירא כי אמו נתעבר' מש"ז של ירמיה באמבטי וסירא בגימ' ירמיהו, ובזה הוכשרה הבת לבוא בקהל ולירש בנכסי אביה וליאסר בקרובי אביה.'' ע''ש. הרי אף בלי ביאה עדיין הבת נחשבת לבת של אביה. וכן סברו כמה אחרונים.


ג) אלא כתב הט''ז אה''ע ס''א ס''ק ח, ''בח"מ כתב יש להסתפק אשה שנתעברה באמבטי אם אב קיים פו"ר ונקרא בנו לכל דבר, והביא הב"ש ראיה ממ"ש הב"ח בי"ד סי' קצ"ה אשה תזהר שלא תשכב על סדין ששכב עליו איש אחר פן תתעבר מש"ז של אחר גזרה שמא ישא אחותו מאביו נשמע דהוי בנו לכל דבר עכ"ל. ואין זה ראיה דשמא לחומרא אמרינן לקולא לא אמרינן, בפרט במידי דתלי בקום ועשה והוא נתעברה מעצמה דאינו יוצא בזה.'' ע''ש.


וכן הוא במשפטי עוזיאל אה''ע ח''ב ס''יט, וכן הוא בחלקת יעקב ח''א ס''כד. (ועיין בנועם ח''א דף קנז, שכתב הגרשז''א ז''ל ''ומ''ש בספר חלקת יעקב שם אות ז דבהזרעה מלאכותית אף אי אמרינן דבנו הוא לכל דבר מ''מ לא הוי רק ספק דדלמא לאו אביו הוא דבזה לא שייך לומר רוב בעילות אחר הבעל, אין אני מבין את דבריו, ולא מיבעיא אם הזרע הוא מהבעל עצמו, מהיכ''ת נחוש לשמא זרעה גם מאיש אחר...''. ע''ש.)


אלא יש לדון בדברי הט''ז. ויש לעיין מאיזה טעם הוא סבר דבעינן ''קום ועשה'' כדי לקיים מצוות פו''ר, ואם אין קום ועשה אז ''אינו יוצא בזה'', שהרי כתוב בפסוק ''פרו ורבו ומלאו את הארץ''. ויש לדקדק שלא כתוב לשון שדומה לביאה כדמצינו לגבי עריות בפר' אחרי מות, כגון ''לא תגלה ערותה'', או ''לא תקרב'', או ''לא תשכב'', או כדמצינו ביפת תואר, ''ואחר כן תבוא אליה ובעלתה והיתה לך לאשה.'' אלא לגבי מצוות פו''ר רק כתוב התוצאה, דהיינו דבעינן ''פרו ורבו ומלאו את הארץ'', ולא הזכיר בפסוק איך לעשות את זה, ולכן לא כתוב שזה בקום עשה כגון ''לגלות ערות אשתו'' או ''תקרב אל אשתו'' או ''תשכב עם אשתו'' או ''תבוא אליה''. ולכן נראה דלא בעינן קום ועשה כמ''ש הט''ז, אלא רק התוצאה שיהיה פו''ר, אף שזה נעשה בדרך שב ואל תעשה בלא מעשה ביאה מהאיש. ולפי זה יש להעיר על הט''ז איך הוא כתב דבעינן ''קום ועשה'' כדי להוציא י''ח.


ולכן נראה לומר שאם האדם מקיים איזו מצוה בדרך גרמא בעלמא, אז גם בעינן כוונתו כדי לקיים אותה מצוה, שבצירוף הגרמא עם הכוונה אפשר לקיים את המצוה, ואם הוא לא כיון לכך, אז נשארת הגרמא בלעדה והאדם אינו קיים את המצוה.


ויש לדמות זה לדין סירוס וכוס של עקרין שהיא גרמא בעלמא. ולכן כתב הרמב''ם הל' איסורי ביאה פ''טז הל''יב '' המשקה עיקרין לאדם או לשאר מינים כדי לסרסו ה"ז אסור ואין לוקין עליו.'' משמע שאם האדם אינו מתכוין לסירוס אלא לרפואה וכדומה, שהוא אינו אסור.


וראיתי בבית יהודה ח''ב ס''מז שהוא הביא תשובת בעל היד מלאכי, שכתב בד''ה ברם עיקר, (דף קד ע''ד), ''הערה הרב המפורסם הר''ש בן הרשב''ץ בתשובותיו כ''י הנמצאות אתי במחיצתי, שבסימן תקמד מצאתי אליו ז''ל שכתב וז''ל ובפ''טז מהלכות א''ב בענין סירוס הרי שכפת את האדם וכו', ותמהו על הרמב''ם ז''ל מהיכן הוציא דין זה. וכפי ע''ד שהוציאו משני מקומות, הא' בפרק שמונה שרצים דאמרינן התם דכי מכוין אסור, ובפרק אלו הן הנשרפין (עז.) דאמרינן כפתו לפני ארי הושיבו בצנה פטור, ולמד ממנה הרב ז''ל לכל שהוא גרמא בכל איסורין היכא דקא מכוין עכ''ל.'' ע''ש. הרי שגרמא אסורה רק במכוין. (ואף שבעל היד מלאכי עצמו סבר שכוס של עיקרין אינה בכלל גרמא, מ''מ עיין מה שכתבתי בארחותיך למדני ח''ב ס''צו, שהעיקר שהיא גרמא.)


וכן מצינו סברה זו לגבי גרמא במחיקת השם, שכתב השלטי גבורים בפ' ד' מיתות, ''וגרם מחק בלא מתכוין למוחקו כגון שצריך לו לעשות טבילה ויש שם כתוב על בשרו, אע''פ שודאי כשירד לטבול יהיה השם נמחק כפסיק רישיה, כיון שאינו מתכוין לכך והוי ע''י גרם שרי ליה לירד ולטבול, דאינו אלא ע''י גרם דממילא המים מוחקין את השם...'' ע''ש. וכן כתב הכנה''ג י''ד ס''רעז. ע''ש. (ועיין מה שכתבתי על דבריו בארחותיך למדני ח''ב ס''פ.)


ולכן יש לדמות דיני איסורין לדיני שבת. ולכן מצינו לגבי שבת שאף שהזורה חייב אף שהוא גרמא בעלמא (עיין ב''ק ס. והרא''ש שם), מ''מ אם האדם אינו מתכוין לכך, אז אף שהוא פסיק רישיה הוא מותר. וזה מפני שבעצם עדיין המלאכה היא גרמא אלא מחשבתו וכוונתו מחלפת גרמא זו לאיסור, ולכן אם אין שם מחשבה וכוונה, אז ממילא מצינו שהמעשה שהאדם עשה נשאר רק גרמא בעלמא והוא מותר לכתחלה. וכבר הארכיו האחרונים בזה כמבואר באבני נזר בס''קצד אות ב, והחלקת יואב בא''ח ס''יא, דהא דמחייב רב אשי בזורה ורוח מסייעתו מטעם דמלאכת מחשבת אסרה תורה, דהיינו במתכוין, אבל בשאינו מתכוין הוי גרמא בעלמא ולא מהני פסיק רישיה לחשוב גרמא כמעשה.


ולפי זה ה''ה די''ל לגבי מצוות פו''ר שהאדם מקיים המצוה אף בגרמא אבל רק אם הוא גם מכוין לקיים את המצוה, משא''כ כשאין כוונה שאז הוא אינו מקיים את המצוה דרך גרמא. ולכן י''ל שאם האדם מוציא זרעו בכלי ואז האשה מכניסה את הזרע מהכלי לתוכה, אז אף שמצד האדם זה רק גרמא בעלמא כיון שהוא עצמו לא הכניס את הזרע לתוך האשה דרך ביאה, מ''מ כיון שהאדם כיון למצוות פו''ר, אז הוא עדיין קיים את המצוה כיון שיש כוונה וגם גרמא, אבל אם האדם הוציא זרעו לתוך אמבטיא של מים או על הסדין והוא לא כיון למצוות פו''ר כלל, ואחר כך אשתו נתעברה ע''י הזרע שבתוך המים או על הסדין, י''ל שהאדם אינו מקיים מצוות פו''ר כיון שיש רק גרמא בלי כוונה לקיים את המצוה.


ולכן שפיר הוא מ''ש הט''ז הנ''ל ''בפרט במידי דתלי בקום ועשה והוא נתעברה מעצמה דאינו יוצא בזה'', שהט''ז מיירי באדם שמוציא זרעו לתוך אמבטיא או על הסדין כמבואר בדבריו, ולכן האדם אינו מתכוין למצוות פו''ר, ולכן אם נתעברה האשה ע''י זרעו, אז האדם אינו מקיים את המצוה, ורק כשהוא עושה ''קום ועשה'' ע''י ביאה י''ל שהוא מקיים את המצוה, אף כשהוא אינו מתכוין למצוה בשעת ביאה (אף למ''ד מצוות צריכות כוונה כיון שיש כאן מעשה וגם הנאה לאדם, וכדמצינו בלסטים שכופין אדם לאכול מצה בליל פסח. ויש להאריך.)


וגם י''ל שכשיש גרמא, אף אם האדם אינו מתכוין בפירוש למצוה, אלא המציאות מוכיחה שזה למצוה, אז אף הוכחה זו מועילה כדי לקיים מצוות פו''ר בלי כוונת האדם. ויש לדמות זה למ''ש הרא''ש כתובות צז: וז''ל ''...ויש דברים שאפילו גילוי דעת א''צ משום דאיכא אומדנא דמוכח דאפילו לא גילה דעתו בשעת מעשה לא הוו דברים שבלב, משום דבלאו גילוי דעת אנן סהדי דלהכי איכוין...''. ע''ש. ולכן י''ל שכל זמן שהזרע בתוך האדם אז י''ל שכל כוונת הזרע הוא לפו''ר ויש חזקה לכך, ובפרט באדם שעדיין אין לו ילדים, ולכן אם בא רופא ושואב את הזרע משם, אז י''ל שכיון שכל כוונת הזרע לפו''ר אז אף בגרמא האדם מקיים מצוות פו''ר, אף כשהאדם אינו מתכוין לכך בפירוש כיון שעכ''פ הזרע בגופו עומד להתעבר את אשתו, וכן החזקה של זרע זה. משא''כ אם האדם מוציא זרעו באבמטיא או על הסדין, שמעשה זה מוכח שהוא לא כיון למצוות פו''ר כלל, והאדם מבטל את החזקה שזרעו עומד להתעבר את אשתו, ולכן הוא אינו מקיים מצוות פו''ר כלל ע''י זרע זה כיון שהוא רק גרמא בלא כוונה. ולפי זה שפיר הוא מ''ש הט''ז הנ''ל''במידי דתלי בקום ועשה והוא נתעברה מעצמה דאינו יוצא בזה'', שזה מיירי רק בזרע שבאמבטיא או על הסדין כנראה מהט''ז שם, אבל אה''נ שהט''ז מודה שכשיש זרע שעדיין בתוך האדם שכיון שיש לזרע זה חזקה שהוא כדי להתעבר את אשתו, אז אף אם הרופא שואב זרע זה כדי להכניסו בתוך האשה, שפיר י''ל שהאדם מקיים מצוות פו''ר, אף שמצד האדם זה רק גרמא בעלמא.


וראיתי בברכ''י אה''ע ס''א אות יד, שכתב לגבי זרע באמבטיא, ''מאי פסקא דקיים פו''ר כיון דלא כיון משום אקרובי ולא קרב זה אל זה אל אשה כלל, והוא יגע לריק באמבטי.'' ע''ש. וי''ל שאעפ''כ נד''ד שאני כיון שחזקת הזרע כשהוא עדיין בגוף האדם הוא כדי להתעבר אשה, משא''כ כשהאדם מוציא זרעו במים.


ד) ועוד יש לחקור דבנד''ד שאיבת הזרע נעשית רק אחר שכבר מת האדם, ולכן אולי י''ל שאין שייכות בין המת והבן שנולד מזרע זה כיון שהמת אינו כאדם חי אלא הוא רק כעץ ואבן וכעפרא דארעא והוא גם פטור מן המצוות, ולכן שמא י''ל שהמת אינו נחשב כ''אב'' בענין זה.


אלא זה אינו, שכתוב במשנה סנהדרין פ''יא א, לגבי קללת ומכת אב ואם, ''זה חומר במקלל מבמכה, שהמקלל לאחר מיתה חייב והמכה לאחר מיתה פטור.'' והטעם שהמכה פטור הוא כמ''ש הרע''ב שם ''דהא לא מחייב עד שיעשה בו חבורה, ואין חבורה לאחר מיתה.'' (וכן הוא ברש''י שם.) הרי שאף אחר מיתה המת נחשב לאביו של הבן, ואין לומר שנתפרדה השייכות ביניהם ע''י מיתת האב וכאילו גוף אביו רק כעץ ואבן וכעפרא דעלמא. וכל הטעם שמכה אביו אחר מיתתו הוא פטור הוא רק מפני שאין חבורה, אבל עדיין גוף המת נחשב אביו. ולכן י''ל שאף הזרע שנמצא באדם אחר מיתתו נחשב כשלו והוא אינו כזרע של הפקר, ולכן עדיין י''ל שהבן שבא מזרע זה נחשב בן המת.


ואה''נ שכתב מרן י''ד ס''רטז ד, ''אמר לחבירו קונם לביתך שאני נכנס, שדך שאני לוקח, מת או שמכרן או נתנן לאחר מותר...''. וי''ל דבשלמא שנכסי האדם אינו נחשב שלו אחר מיתתו, ולכן הנודר יכול ליהנות מנכסי המת, אבל עדיין י''ל שגוף האדם מתיחס אליו אף אחר מיתתו כנראה מדין קללת ומכת אביו הנ''ל. ולכן אף הזרע שבגופו מתיחס אליו אחר מיתתו. ולכן שפיר י''ל שהבן שבא מזרע זה הוא נחשב כבן המת.


ה) ולפי זה יש לחקור לגבי יבום וחליצה. ראיתי לגרשז''א ז''ל בנועם ח''א דף קנה, שכתב ''ומ''מ נראה במי שהוציא את זרעו לתוך כלי ומת בלא בנים לפני שהכניסו את הזרע לתוך האשה, דאע''ג שנתעברה אח''כ וילדה ילד של קיימא, אפילו הכי חייבת ביבום משום דאף שהולד מתיחס אחריו והוא בנו לכל דבר, מ''מ כיון דבשעה שמת בעלה עדיין מחוסר מעשה של הכנסת הזרע לגופה, מיד כבר חל עליה חובת יבום. ואף שלענין ירושה שפיר נקרא יורש, היינו מפני שדין ירושה לא תלוי דוקא בשעת מיתה ויכול שפיר לחול עליו שם יורש גם זמן רב אחר מיתת המוריש... משא''כ ביבום''. ע''ש. הרי מבואר שהאשה בנד''ד עדיין צריכה יבום או חליצה כיון שכבר חלה עליה חובה זו בשעת מיתת בעלה.


וכשאני לעצמי אין זה ברור, שהגרשז''א ז''ל רק כתב כן מסברה והוא לא הביא ראיה לדבריו. ולכן נראה שיש לדמות דין יבום לדין מזוזה או ציצית. וי''ל שאם יש חדר שהוא יותר מד' אמות על ד' אמות והוא חייב במזוזה, ואחרי כן בא האדם ובונה כותל באמצע החדר כדי שלא נשאר בו ד''א על ד''א, אז נסתלק החיוב של מזוזה בחדר זה, ועכשיו הוא פטור. וכן י''ל בבגד של ד' כנפות שחייב בציצית, אם בעל הבגד חותך אותו כדי שעכשיו יש רק ג' כנפות, ממילא שעכשיו הבגד פטור מציצית ונסתלק החיוב של ציצית ממנו. והכי י''ל לגבי האשה בנד''ד, דאה''נ שיש חיוב יבום מיד כשמת בעלה, אבל אם אח''כ היא נתעברה מזרע של בעלה ויש לה זרע של קיימא, אז נסתלק החיוב של יבום ממנה כיון שעכשיו יש לבעלה זרע של קיימא.


ואה''נ שכתוב בפר' שמיני פ''יא ד, ''אך את זה לא תאכלו ממעלי הגרה וממפריסי הפרסה, את הגמל כי מעלה גרה הוא ופרסה איננו מפריס טמא הוא לכם''. ולכן י''ל שאם בא האדם עם סכין והוא חותך רגלי הגמל, או ע''י הסכין הוא עושה מפריס פרסה בגמל, שעדיין הגמל אסור באכילה, כיון שא''א לסלק את האיסור מגוף הגמל. מ''מ אין לומר כן לגבי יבום שא''א לסלק החיוב ממנה, שזה אינו, דשאני גמל שכל גוף הגמל אסור ולא רק הרגלים, ולכן אין מועיל תיקון ברגליו ע''י סכין, משא''כ באשה שצריכה יבום, שכל הטעם שהיא צריכה יבום הוא רק מפני שאין לה זרע של קיימא שמתיחס לבעלה, ולכן אם היא נתעברה אח''כ מזרע של בעלה, אז ממילא שנסתלק החיוב מעליה, והיא א''צ יבום או חליצה וכדמצינו לגבי מזוזה וציצית הנ''ל.

ויש דלמות זה למ''ש מרן אה''ע ס''קנז א, ''מי שיש לו אח מאביו, אפלו הוא ממזר או עובד ע" א, ואפלו הוא קטן, משיצא ראשו ורבו לאויר העולם קודם שימות אחיו, הרי זה זוקק (פי' קושר, מענין "אסורים בזקים" (איוב לו, ח)) את אשתו ליבום. אפילו הוא גוסס או פצוע מכות שאינו יכול לחיות מהם, לא תנשא כל זמן שהוא חי.'' ופירש הערוך השלחן שם אות ב, ''גוסס שאינו יכול לחיות אסורה להנשא עד שימות.''


הרי בזה כבר חל החיוב של יבום על האשה, אלא כשהאח מת, ממילא שנסתלק חיוב זה ממנה והיא מותרת לשאת אדם אחר. ולכן ה''ה די''ל שאף שכבר חל החיוב של יבום על האשה במיתת בעלה, מ''מ אפשר להסתלק חיוב זה אם אח''כ יש לה זרע של קיימא מבעלה ע''י הכנסת זרעו לתוכה.


ונראה שגם יש לדמות זה למ''ש מרן אה''ע ס''קנו ד, ''מי שמת והניח אשתו מעוברת, אם הפילה הרי זו תתיבם. ואם ילדה ויצא הולד חי לאויר העולם, אפילו מת בשעה שנולד, הרי אמו פטורה מהחליצה ומן היבום.'' נראה מזה שכבר חל החיוב של יבום על האשה כשמת בעלה והיא עדיין חייבת ביבום עד שעת לידה כשיש לה ולד של קיימא, שרק אז נסתלק החיוב ממנה. ולכן מצינו שבעצם הוא אפשר לאשה להיות חייבת ביבום ואח''כ אפשר לסלק את החיוב ממנה.


ואה''נ בנד''ד שעדיין אין הכנסת הזרע לתוך האשה קודם שמת בעלה משא''כ בדין מעוברת במרן הנ''ל, אבל מהיכא תיתי לומר שזה לעיכובא, שהלא בסוף מצינו שיש לה ולד של קיימא מזרע של בעלה, ולכן עדיין י''ל שנסתלק החיוב מיבום ממנה, ויש דלמות זה לדין מזוזה וציצית הנ''ל.


מ''מ למעשה ליבי מהסס להתיר כיון שכבר הורה זקן שאשה זו צריכה יבום או חליצה, וכיון שלא שמעתי שחכמי הדור חולקים על מ''ש הגרשז''א ז''ל הנ''ל, קשה להתיר את האשה בלי חליצה.


ואסיים בכבוד רב


מחבר הספר אורחותיך למדני

5 views

Recent Posts

See All

האם יש ראיה לדעת הלבוש שיש דין מכה בפטיש בבישול אוכלים, ממ''ש הירושלמי שבגמירת הכנת השום או החטים יש חיוב משום מכה בפטיש

לכבוד הרה''ג אמיר גרינבאום שליט''א כתב כת''ר, ''אשמח מאוד לשמוע מה דעת הרב בשאלה אם יש איסור 'מכה בפטיש' באוכלין, ואם נוקט הרב לאיסור מה ההגדרה מתי יהיה אסור משום מכה בפטיש ומתי נקרא רק כדרך אכילה, ונ

האם מותר לאדם לשמש מטתו בשעת מלחמת עזה, שכתב הרמ''א ס''רמ יב שאף בשאר צרות מלבד רעב יש איסור

לכבוד הרה''ג מנחם בורשטין שליט''א א) נראה שהאסיור לשמש מטתו בעת רעב הוא רק מדת חסידות. וזה כמ''ש תוספות תענית ט. ''אסור לאדם לשמש מטתו בשני רעבון. ואם תאמר הרי יוכבד נולדה בין החומות ואותו העת עת רעב

bottom of page