מה הטעם שאין לברך ברכת מחיה המתים אלא אחר י''ב חדש. ומה הדין בשנה מעוברת.

לכבוד הרה''ג אריה ברינגר שליט''א

כתב כת''ר:

פגשתי אחד שאני מכירו, ושעבר ל"ע תאונה דרכים לפני כמה חודשים והיה במצב קשה והתעורר והולך על רגליו למרות תחזיות הפסימיות של הרופאים, והתעוררתי כשראיתיו האם אפשר לברך עליו ברוך מחיה המתים בשם ומלכות לפי דברי המ"ב בסימן רכ"ה שמביא שכל הברכות הללו מברכים בשם ומלכות, ומביא טעם לברכת מחייה המתים מהחידושי אגדות שלפי שבכל שנה האדם נידון בר"ה ויוה"כ אם למות אם לחיים ואם רואהו אחר ר"ה ויוה"כ זה ואח"כ אין רואה אותו עד אחר ר"ה ויוה"כ הבא הרי עבר עליו דין אם למות אם לאו וע"כ אומר ברוך מחיה מתים שניצול מדין מיתה בר"ה ויוהכ"פ שהרי ניצול ממות לחיים, וא"כ ג"כ בנידון דידן אף שלא עבר שתים עשרה חודש ולא עבר עוד ר"ה יש מקום לומר שיברך בשם ומלכות שהרי ניצול ממות לחיים ונידון לכך בר"ה שעבר. ע''כ דברי כת''ר.

א) כתוב בברכות נח: ''אמר ריב"ל הרואה את חבירו... לאחר י"ב חדש אומר ברוך מחיה המתים, אמר רב אין המת משתכח מן הלב אלא לאחר שנים עשר חדש שנאמר נשכחתי כמת מלב הייתי ככלי אובד.''

ופירש''י שם, ''ככלי אובד - וסתם כלי לאחר י"ב חדש משתכח מן הלב דיאוש בעלים לאחר י"ב חדש בפרק אלו מציאות (ד' כח.) מי שמצא כלי או שום מציאה חייב להכריז שלש רגלים ואם נמצא אחר הסוכות צריך להמתין ולהכריז בפסח ובעצרת ובחג דהיינו י"ב חדש ושוב אין צריך להכריז.'' ע''ש.

וכתב המרש''א שם לבאר הטעם שיש לברך ברכת מחיה המתים על חבירו אם לא ראוהו אלא עד אחר י''ב חודש, וז''ל ''לאחר שנים עשר חדש כו'. לפי שבכל שנה האדם נידון בראש השנה ויום הכפורים אם למות אם להיות חי, ואם רואהו אחר ר"ה ויה"כ זה ואחר כך אין רואה אותו עד אחר ר"ה ויה"כ הבא הרי עבר עליו דין אם למות אם לאו, וע"כ אומר ברוך מחיה מתים שניצול מדין מיתה בר"ה ויוה"כ, והשתא ניחא דמייתי עלה הכא מילתיה דרב דמיירי נמי בדוד שהיה חי ואמר שאחר שעבר עליו שנה הוא נשכח כמת וצריך לברך עליו ברוך מחיה מתים ומדמה ליה לכלי אובד כפירש"י, דבעבר לו שנה הוא אבוד לגמרי וא"צ להכריז, ומ"מ אם בעל אבידה מצאה אח"כ הרי מחזיר לו, ה"נ באדם בעבר לו שנה ואין רואהו הרי הוא כאבוד ומת ואם נמצא חייב לברך עליו ברוך מחיה מתים שזיכהו לחיים בדין ר"ה ויוה"כ ודו"ק.'' וכן הוא במ''ב ס''רכה ס''ק ד. ע''ש.

ב) אלא יש להעיר על פירוש המהרש''א כמו שהעיר רבי יצחק עטיה ז''ל ברוב דגן בברכות שם, וז''ל ''ולע''ד קשיא דהא מי לא עסקינן דגם בשנה מעוברת אם ראהו אחר י''ב חדש דהיה באלול קודם ר''ה, ואפילו בהכי מיחייב לברך לפי דברי הש''ס דתלו החיוב אחר י''ב חדש ולא אחר שנה. ותו דאטו דוקא בר''ה אדם נידון למיתה, א' אדם נדון בכל יום וכו', ונפ''מ שאם נגזר עליו בר''ה למיתה מפני רשעתו ובאמצע השנה הדר ביה אישתני למעליותא ממות לחיים, וכן דבר ואפכו, ואם כך עניין המיתה והחיים אין תלוי בר''ה בלבד. גם מה שסיים והשתא ניחא דמייתי הא דדוד נשכחתי כמת מלב וכו', לא אירייא דגם התם לא אמרו אלא אחר י''ב חדש דענין המת שישתכח מן הלב וגם בענין כלי אובד וגם בענין הרואה את חבירו כולהו לא נקטו אלא לאחר יב''ח ולא שנה, ולא ידעתי אמאי הרב ז''ל נקט בהו שנה, ובתרתי מינייהו הא דברכה וגם הכרזת אבידה נ''מ לענין דינא. לכן הנראה לומר בעיקר טעם שמברך מחיה המתים משום שהמת עצמו אחר יב''ח משתכח מן הלב ועכשיו שזכה לראותו הוי כאילו פנים חדשות באו לכאן ולכן מברך ברכה זו, ולכן סמכו בהדה אידך דרשא דאין המת משתכח אלא לאחר יב''ח כדי למיגמר מינה קצת טעם להאי ברכה דאידי ואידי חד שיעורא הוא וכאמור.'' ע''ש.

מ''מ יש להליץ קצת בעד המהרש''א, שכתוב בעדיות פ''ב מ''י, ''משפט רשעים בגיהנם שנים עשר חדש, שנאמר (ישעיה סו, כג) והיה מדי חדש בחדשו.'' ופירש הרע''ב שם ''שנאמר והיה מדי חודש בחדשו - כשיבא חודש באותו החודש שמת בו, יצא מגיהנם ויבוא להשתחוות לפני ה'.'' וכן הוא במלאכת שלמה שם, וז''ל ''משפט רשעים בגיהנם י"ב חדש - דכתיב והיה מדי חדש בחדשו מדקאמר בחדשו משמע באותו חדש עצמו כלומר מניסן לניסן או מתשרי לתשרי וקאמר יבא כל בשר וכו'.'' ע''ש.

משמע מזה שדרשינן מפסוק ''מדי חדש בחדשו'' דבעינן אותו חודש ממש, ולכן אף בשנה מעוברת יש לרשעים משפט י''ג חדש כדי שמי שמת בניסן הוא בגיהנם עד ניסן הבא וכו'. ולכן כאן הענין הוא של שנה ממש ולאו דוקא י''ב חודש.

ולפי זה י''ל שהטעם שאין שכחה למת אלא עד אחר י''ב חודש הוא מפני שקרוביו מודאגים עליו כל השנה כיון שמא המת הוא בגיהנם ומקבל עונש כל השנה, ודאגה זו מונעת את השכחה, אבל אחר שנה, אז פרחה הדאגה וממילא באה השכחה. ולכן כשכתוב בגמ' ''אין המת משתכח מן הלב אלא לאחר שנים עשר חדש'', צ''ל שלאו דוקא י''ב חדש אלא הוא ה''ה י''ג חודש בשנה מעוברת, שכן יש לדרוש ממ''ש ''מדי חדש בחדשו''.

אלא מצינו לגבי אמירת קדיש בשנה מעוברת, שכתבו הפוסקים שאין להוסיף עוד חודש, ועיין בפר''מ ס''נה א''א ס''ק י, ומטה אפרים דיני קדיש שער ג' סע' יג, ובקיצור ש''ע ס''כו אות יז. ועוד. ולכן אף בברכת מחיה המתים י''ל שאין צריך להוסיף עוד חודש בשנה מעוברת, וקושית הרוב דגן במקומה עומדת.

וגם אין סברה לחלק בשכחת אבידה שהיא י''ב חדש בשנה פשוטה אבל היא י''ג חדש בשנה מעוברת. ולכן כיון שכתב רש''י ''וסתם כלי לאחר י"ב חדש משתכח מן הלב דיאוש בעלים לאחר י"ב חדש'', משמע שאף בשנה מעוברת יש שכחה אחר י''ב חדש, וא''כ ממילא שכן י''ל לגבי המת, שהפסוק הנ''ל משוה אותם.

ואף יש להעיר על המהרש''א שאם הברכה תלויה בדין ר''ה ויוה''פ, אז מאיזה טעם בעינן י''ב חדש כדי לברך, הלא אם הוא ראה חבירו באלול ושוב הוא ראה אותו בחשון הלא אף בזה י''ל ''אין רואה אותו עד אחר ר"ה ויה"כ הבא הרי עבר עליו דין אם למות אם לאו, וע"כ אומר ברוך מחיה מתים שניצול מדין מיתה בר"ה ויוה"כ'', אף שזה בתוך ג' חדשים.

ולכן נראה שהוא יותר פשוט לפרש הטעם של ברכת מחיה המתים כמ''ש הרוב דגן ''שהמת עצמו אחר יב''ח משתכח מן הלב...'', דהיינו שאין הברכה תלויה בדין האדם בר''ה, אלא רק בשכחת המת.

ולפי זה אין לומר ''בנידון דידן אף שלא עבר שתים עשרה חודש ולא עבר עוד ר"ה יש מקום לומר שיברך בשם ומלכות שהרי ניצול ממות לחיים ונידון לכך בר"ה שעבר'', שהרי לדעת הרוב דגן אין הברכה תלויה בדין ר''ה. ולכן אין לברך.

ועוד אף לדעת המהרש''א י''ל דאה''נ שאדם זה ניצול ממיתה בפעם זו, אבל מי יאמר שהוא לא ימות אח''כ תוך י''ב חדש. ולכן אף לדעת המהרש''א והמ''ב י''ל שאין לברך בנד''ד.

ואסיים בכבוד רב

מחבר הספר אורחותיך למדני