לכבוד הרה''ג אליה דוד שוקרון שליט''א
כתב כת''ר:
המג"א (תרעא ס''ק א, וכן או"ח תרנח ס"ק יב הובא במשנ"ב שם ס"ק מב) אם יש לו שמן בצמצום ולחבירו אין לו כלל מוטב שידליק בכל לילה אחד ויתן גם לחבירו דהא מדינא אין צריך אלא אחד.
וצ"ע מנין למג"א, היכן מצינו שלאדם יש לוותר על הידור 'שלו' בשביל שייקים חבירו מצווה. ע''כ דברי כת''ר.
א) נראה שיש לפרש דין זה לפי מ''ש בסוטה כא. ''אמר רבא... מצוה בין בעידנא דעסיק בה בין בעידנא דלא עסיק בה אגוני מגנא.''
ופירש''י שם ''מצוה בעידנא דעסיק בה - והיינו לפי שעה דאמר מגנא מן היסורין... בעידנא דלא עסיק בה - משנגמר המצוה ואינו עסוק בה אגוני מגנא מן הפורענות.' ע''ש. ומסתמא שבכלל ''פורענות'' יש חשש סכנת נפשות.
ולפי זה יש לחקור אם האדם צריך להיכנס ליסורין ופורענות כשהוא אינו עושה איזו מצוה, כדי להציל או להגן את חבירו מיסורין ופורענות אם חבירו יעשה אותה מצוה במקום האדם. כתוב בב''מ סב. ''...עד שבא ר' עקיבא ולימד וחי אחיך עמך חייך קודמים לחיי חבירך.'' ע''ש. ולכן גם י''ל שאין לאדם לבטל קיום איזו מצוה ולהיכנס לפורענות וחשש סכנת נפשות, כדי שחבירו יכול לקיים אותה מצוה ולהציל ולהגן את עצמו מפורענות וסכנת נפשות.
וגם מצינו שכתב הסמ''ע ס''תכו, לגבי הצלת חבירו, ''ובהג"מ כתבו דבירושלמי מסיק דצריך אפילו להכניס עצמו בספק סכנה עבור זה, והביאו הב"י וכ' ז"ל ונראה שהטעם הוא מפני שהלה ודאי והוא ספק עכ"ל. גם זה השמיטו המחבר ומור"ם ז"ל ובזה י"ל כיון שהפוסקים הרי"ף והרמב"ם והרא"ש והטור לא הביאו בפסקיהן מ"ה השמיטוהו ג"כ.'' ע''ש. הרי למסקנה אין לאדם להיכנס את עצמו בספק סכנה כדי להציל את חבירו מודאי סכנה. ולכן ה''ה די''ל הכי לגבי קיום המצוות, שאין לאדם לבטל ספק קיום איזו מצוה כדי שחבירו ודאי יכול לקיים אותה מצוה.
ב) אלא שכתב המ''א ס''קנו, ''בשבת לג: אמרינן נשים דעתן קלות, דלמא מצערי להו ומגלי לן, אזלו טשו במערתא. משמע שמותר לו לברוח כשיש סכנת נפשות אע''פ שמתוך זה גורם צער לחבירו, ומשמע שהוא מחויב לסבול צער כדי שלא יהרג חבירו בחנם.'' ע''ש.
הרי שיש לחלק בין חשש סכנה או ספק סכנה, ובין צער, דהיינו שלפי מ''ש המ''א יש לאדם לקבל על עצמו צער שאין בו חשש סכנה כדי להציל את חבירו מודאי סכנה.
וכדעת המ''א נראה ממ''ש בנדרים פ: ''מעיין של בני העיר, חייהן וחיי אחרים חייהן קודמין לחיי אחרים, בהמתם ובהמת אחרים בהמתם קודמת לבהמת אחרים, כביסתן וכביסת אחרים כביסתן קודמת לכביסת אחרים, חיי אחרים וכביסתן חיי אחרים קודמין לכביסתן, רבי יוסי אומר כביסתן קודמת לחיי אחרים.'' ע''ש. ופירש''י, ''מעיין של בני העיר, שמושך והולך לעיר אחרת ואין בו אלא כדי סיפוק שתייתן של בני אותה העיר, הרשות בידן לסותמו שלא ילך לאותה עיר אחרת שלמטה הימנה, לפי שהמים שלהן הם והמים ברשותן, חייהן קודמין לחיי אחרים.''
וכתב הב''ש ס''פ ס''ק טו, ''שאי' בש''ס נדרים פ: כביסתן וחיי אחרים כביסתן קודם אע''ג דאינו אלא צער, מיהו שם רבי יוסי ס''ל כן, ורבנן פליגו על זה וס''ל חיי אחרים קודם...''. ע''ש. הרי שלרבנן יש לאדם לקבל צער (מניעת כביסה) כדי להציל את חבירו מסכנה, דהיינו כדי ליתן לו מים לשתות. וזה ראיה לדעת המ''א הנ''ל. (מ''מ עיין בארחותיך למדני ח''ג ס''קכ, שביארתי כל השיטות בזה.)
ולכן י''ל דבשלמא כשאדם מקיים איזו מצוה אז יש לו הצלה מפורענות שיש בה חשש סכנה, אבל כשאדם מקיים אותה מצוה אבל הוא עדיין אינו מקיים הידור אותה מצוה, אז י''ל שאין לא חשש פורענות של סכנה, אבל עדיין יש לו חשש פורענות של צער בעלמא. ולכן בזה י''ל שיש לו לקבל עליו חשש צער כדי להציל חבירו מחשש סכנה כשחבירו אינו יכול לקיים אותה מצוה כלל. ולכן יש לאדם לבטל הידור מצוה שלו ולקבל עליו חשש פורענות של צער, כדי לעזור חבירו לקיים גוף המצוה וכדי להציל חבירו מחשש פורענות של סכנה.
ולפי זה שפיר הוא מ''ש המ''א ס''תרעא ס''ק א, ''ואם יש לו שמן בצמצום ולחבירו אין לו כלל מוטב שידליק בכל לילה א' ויתן גם לחבירו דהא מדינא א"צ אלא א','' שזה לפי שיטתיה בס''קנו הנ''ל ''שהוא מחויב לסבול צער כדי שלא יהרג חבירו בחנם.''
אלא יש להעיר, מאיזה טעם כתב המ''א בס''קנו ''שהאדם ''מחויב'' לסבול וכו', אבל לגבי נ''ח הוא רק כתב ''מוטב'', משמע שאין זה ''חיוב''. וכן הוא במ''א ס''תרנח ס''ק יב, וז''ל ''אדם שיש לו אתרוג מיוחד ובעיר אחרת אין להם כלל מוטב שישלחנו לשם והוא יברך על של הקהל (מט"מ הג"ה במהרא"ק מ"צ).'' ע''ש.
וי''ל שמעשה דרשב''י חמור טפי כיון שהוא ודאי שרשב''י יבוא לידי סכנה, משא''כ אם אדם אינו מקיים מצוות נ''ח כלל, דבשלמא שאין לו הצלה מפורענות אבל הוא אינו ברור שמשום זה הוא יבוא לידי פורענות של סכנה. ועוד, דמסתמא שהוא מקיים מצוות אחרות כגון תפילין וברכת המזון וכו', ולכן עדיין יש לו קצת הצלה ממצוות אלו, ולכן דין זה אינו חמור כל כך כמעשה דרשב''י הנ''ל, ולכן רק כתב המ''א ''מוטב'' לגבי נ''ח.
ג) או י''ל שסבר המ''א שיש לדמות דינו למ''ש בשבת ד. ''וכי אומרים לו לאדם חטא כדי שיזכה חבירך?''. וכתבו התוספות שם, ''והא דתנן בהשולח (גיטין דף מא: ושם) מי שחציו עבד וחציו בן חורין כופין את רבו ועושה אותו בן חורין ואע"ג דבהאי פירקא (דף לח:) א"ר יהודה כל המשחרר עבדו עובר בעשה דלעולם בהם תעבודו, שאני פריה ורביה דמצוה רבה היא כדמשני התם בר"א שנכנס לבה"מ ולא מצא שם י' ושחרר את עבדו להשלימו לי' מצוה דרבים שאני, ועוד י"ל דדוקא היכא דפשע קאמר וכי אומרים לו לאדם חטא כדי כו'... וגבי חציה שפחה וחציה בת חורין שנהגו בה מנהג הפקר וכפו את רבה בהשולח (גיטין דף לח:) משום שהיתה מחזרת וממציאה עצמה לזנות ודומי' לאנוסין והוי נמי כמצוה דרבים.'' ע''ש.
ולפי זה הכי י''ל לגבי קיום המצוות, שגוף המצוה הוא נחשב ''מצוה רבה'' כנגד מצוות הידור, שהרי אף בלי ההידור האדם מקיים את המצוה, ולכן ההידור הוא רק טפל לו. ולכן לפי התירוץ הראשון של התוס' אף י''ל ''אומרים לו לאדם חטא (בביטול הידור מצוה) כדי שיזכה חבירך (בקיום גוף המצוה שהוא מצוה רבה כנגד מצוות הידור.)''
וגם לפי התירוץ השני י''ל שמי שאין לו שמן לנ''ח הוא אנוס, ולכן ''אומרים לו לאדם חטא כדי שיזכה חבירך''.
אלא א''כ מאיזה טעם כתב המ''א לגבי דינו ''מוטב'' ולא כתב ''חייב'' או ''כופין'', שהרי כתבו התוספות ''כופין את רבו עושה אותו בן חורין'' כדי לקיים מ''ע של פו''ר.
ויש לתרץ לפי מ''ש הש''ך י''ד ס''שה ס''ק יא, ''וכן בספר צדה לדרך שחבר מהר"ר יששכר בער על פירש"י בחומש האריך שם בתשובה אחת שהסכימו עמו כמה גדולי הדור דיכול לפדות על ידי שליח, וכתב דאף הריב"ש לא קאמר אלא דלא מצינו שום חיוב מה"ת על אדם אחר שיעשה עצמו שליח במקום האב לפדותו אם אין האב רוצה לפדותו או אם מת האב, ואפי' ב"ד אינם מחויבים מה"ת לעשות עצמם שלוחים במקום האב לפדותו.'' משמע מזה שאין חיוב על האדם לעזור את חבירו לקיים מ''ע. ולכן אם האב מת אין חיוב על חבירו לפדות את הבן. ולכן כ''ש שאין כופין על זה.
וכן יש לדקדק בדין של מי שאין לו תפילין, שכתב בכה''ח בס''כה באות ה, ''ואם אין ידו משגת לקנות לו תפילין ולא ציצית אינו מחויב לחזור על הפתחים כדי לקנות תפילין וציצית. עו''ת אות א. בשם ירושלמי דפאה. א''ר אות א. שתילי זתים סוף אות א.'' ויש לדקדק בזה שאם יש חיוב מיוחד לעזור ישראל אחר לקיים איזו מצות עשה הלא העני יכול לומר לעשיר אין לי תפילין וציצית, והעשיר מחויב לקנות לו, ואין מקום לומר שהוא אינו מחויב לחזור על הפתחים, אלא נראה שהוא פשוט להירושלמי שאין חיוב על ישראל אחד לעזור חבירו לקיים מצות עשה, וכ''ש שאין כופין על זה. (עיין עוד בארחותיך למדני ח''א ס''יא אות יב. ע''ש.)
ולכן נראה שדוקא לגבי חציו עבד וחציו בן חורין כופין את רבו, כיון שקיום מצוות פו''ר תלוי ברבו דוקא ולא משום איזה אונס אחר, משא''כ כשאין לעני תפילין וציצית, שהעניות משום כמה אנוסים שהתרחשו בחיי העני ולא משום אדם אחד, ולכן לא שייך לומר בזה שכופין אדם אחד ליתן כסף לעני כדי שהוא יכול לקנות ציצית ותפילין.
ולפי זה ה''ה בדין המ''א הנ''ל שאין חיוב לעזור חבירו לקיים מצוות נ''ח, שאין זה דומה לדין כופין את רבו הנ''ל, אלא הוא דומה לדין פדיון הבן או ציצית ותפילין. ולכן משום זה כתב המ''א רק ''מוטב''.
ואסיים בכבוד רב
מחבר הספר אורחותיך למדני
Comments