לכבוד הרה''ג אלחנן פרינץ שליט''א
כתב כת''ר, ''מי שנהג כל השנים להיות ער בליל שבועות, ומפני סיבות שונות רוצה להפסיק לנהוג כן, האם צריך לעשות התרת נדרים (ואולי יש למימר דקיבל על עצמו את הלימוד בליל שבועות שלא בתורת קבלה, אלא שרוצה לנהוג כמנהג הציבור).''
א) נראה מהשאלה שאדם זה אינו רוצה להפסיק מנהגו רק בפעם אחת כגון אם באותה שנה הוא חולה, אלא כוונתו להפסיק ממנהגו לגמרי. ולכן יש לחקור אם הוא צריך התרת נדרים בזה או לא.
ובתחילה י''ל שבמנהג זה יש שני צדדים. צד אחד הוא קבלה לעשות איזו מצוה בקום עשה, ובנד''ד הוא כדי ללמוד תורה בליל שבועות, וזה דומה למ''ש מרן י''ד ס''ריג ב, ''האומר אשנה פרק זה הוי כאלו נדר לתת צדקה'', ויש צד שני לקבלה זו דממילא האדם גם מקבל על עצמו דבר פרישות, דהיינו לפרוש משינה באותו לילה, וזה דומה למי שנודר שלא לשתות יין או שלא לאכול בשר או להתענות וכמבואר בס''ריד א, ''הרוצה לנהוג בקצת דברים המותרים לסייג ופרישות''. ע''ש. ולכן צריך לחקור משני צדדים אלו האם אדם זה צריך התרת נדרים כדי להפסיק מנהגו לגמרי.
מצינו שכתבו האחרונים שמי שנהג לעשות איזה דבר ג' פעמים זה כאילו הוא קיבל לנהוג אותו דבר לעולם, והוא צריך להמשיך במנהגו. וא''כ בנד''ד י''ל שכיון שאיש זה כבר נהג בכמה שנים ללמוד תורה בכל ליל שבועות, אז ממילא הוא חייב להמשיך במנהגו, והוא אינו יכול להפסיק מנהגו בלא התרת נדרים.
וכן כתב הפרישה בי''ד ס''ריד ס''ק ב, ''הלכך מי שנהג שלא לאכול בשר כו', עיין בש''ע שהאריך בזה. והאי נהג במאי איירי, אי נהג כן ג' פעמים, או מיירי שאמר...''. ע''ש. וכ"כ בשו"ע הרב ס''רמט אות יג וס''תסח אות יז, וכן הוא בקצוש"ע ס''סז אות ז, וכן הוא במ''ב ס''תקצז ס''ק ו, וכ"כ הכה"ח ס''תיז אות כה, וכן הוא בערה''ש ס''תקפא י. ועוד.
ולכאורה נראה לומר שלאו דוקא לגבי מנהגי פרישות שהם בשב ואל תעשה כגון שלא לאכול בשר או לשתות יין או להתענות וכדומה, שאלו דומים לנדר להפריש מאיזה דבר, אלא אף י''ל הכי לגבי מי שנהג לקיים איזו מצוה בקום עשה, שאם הוא כבר נהג כן ג' פעמים שהוא צריך להמשיך במנהגו. וכן י''ל לגבי מ''ש מרן הנ''ל ''האומר אשנה פרק זה הוי כאלו נדר לתת צדקה'', שאף מי שנהג ללמוד איזה פרק ג' פעמים שהוא ג''כ צריך להמשיך במנהגו. ולכן יש לחקור האם דעת הפרישה ודע' מוסכמת לגבי מנהגי פרישות או לא, ואז יש לחקור אם אף לגבי מנהגים שהם בקום עשה כגון ''אשנה פרק זה'', סברו הפרישה ודע' שהוא צריך להמשיך במנהגו.
ולכן יש לדון לגבי דעת מרן במנהגי פרישות. כתב מרן בי''ד ס''ריד א, ''דברים המותרים והיודעים בהם שהם מותרים, נהגו בהם איסור הוי כאילו קבלו עליהם בנדר ואסור להתירם בהם, הלכך מי שרגיל להתענות תעניות... ומי שרגיל שלא לאכול בשר... ורוצה לחזור בו מחמת שאינו בריא צריך ג' שיתיר לו אם בשעה שהתחיל לנהוג היה דעתו לנהוג כן לעולם...''. ע''ש.
וראיתי במ''ב ס''תקצז ס''ק ו, שהוא עשה חילוק במרן בין הרישא והסיפא, שכתב המ''ב שם ''עיין י''ד ס''ריד דמשמע שם דמנהג של מצוה שנעשה כנדר הוא רק כשהורגל בה או אפילו פעם אחת וחשב בשעת מעשה שינהוג כן לעולם''. משמע שהוא פירש שמ''ש מרן ''רגיל'' הוא ענין אחר ממ''ש אחר כך ''דעתו לנהוג כן לעולם''. ולפי זה אף ברגיל, דהיינו מי שנוהג כן ג' פעמים אף שאין דעתו לנהוג כן לעולם, עדיין צריך התרה. וכן הוא כתב שם בס''ק ד, ''שכל מי שרגיל כו'. היינו ג' פעמים.'' ע''ש. וזה כמ''ש הפרישה הנ''ל בס''ק ב, ''הלכך מי שנהג שלא לאכול בשר כו'. עיין בש''ע שהאריך בזה. והאי נהג במאי איירי, אי נהג כן ג''פ או מיירי שאמר הואיל ונעשה לי נס בזה היום לא אוכל בשר דמשמעותן דלא יאכלנו כל שנה באותו היום, אבל עכ''פ אינו נדר גמור.'' וכן ראיתי בשערי דעה י''ד שם ס''ק ג שרצה לחלק בדברי מרן כהמ''ב הנ''ל שברישא כוונת מרן כשאין דעתו להתענות לעולם ורק בסיפא הוא במי שדעתו לנהוג כן לעולם. ונראה שכן פירשו האחרונים הנ''ל בדברי מרן.
ב) ולענ''ד אין זה כוונת מרן. אלא הוא אזיל בשיטת המרדכי ושאר הראשונים שסברו כוותיה, כמבואר בב''י שם. ולכן צריך לבאר דעת המרדכי. כתב המרדכי בריש פ' מקום שנהגו, ''נשאל לרבינו מאיר על מי שרגיל להתענות בכל שנה תענית שלפני ראש השנה... או מי שרגיל שלא לאכול בשר ולשתות יין מריש ירחא דאב או מיז' בתמוז ורוצה לחזור בו מחמת שאינו בריא, והשיב וז''ל אמר לי מורי קרובי רבי יהודה הכהן שצריך ג' שיתירו לו... דהוי כמו נדר ונשאל לחכם ומתירין לו, וכגון שבשעה שהתחיל לנהוג דעתו היה לעולם לנהוג כן, דומיא דאחרים נהגו בו איסור דהוי לעולם, ואפילו בפעם אחת אם נהג צריך היתר.'' ע''ש. וכן הוא בהג' מיימוני בסוף הל' שבועות.
ויש לדון במ''ש רבי יהודה הכהן, ''וכגון שבשעה שהתחיל לנהוג דעתו היה לעולם לנהוג כן''. ולכאורה משמע מלשון ''כגון'' שלפעמים יש אופנים אחרים שהם ''כמו'' נדר אף כשאין דעתו לנהוג כן לעולם, אלא זה אינו שי''ל שבכל אופן בעינן דעתו לנהוג כן לעולם, וה''כגון'' שייך למ''ש ''שבשעה שהתחיל'', לכן י''ל שלאו דוקא בשעה שהתחיל אלא אם לא היתה דעתו לנהוג כן לעולם אלא רק אחר ג' או ד' פעמים אז עדיין יש קבלת מנהג, אבל עכ''פ זה רק אם דעתו לנהוג כן לעולם, ואין קבלת נדר בשום אופן בנדון זה אם אין דעתו לנהוג כן לעולם. וזה כעין דמצינו בתשובת מהר''י זיין ז''ל בגינת ורדים א''ח כלל א ס''לג בענין אחר, שכתב הטור בס''קכט, ''תענית שאין בו נעילה כגון ט''ב וי''ז תמוז...'', וכתב מהר''י זיין ז''ל ''ואין לדחות ולומר דהאי ''כגון'' לאו דוקא, וה''ה לכל תענית... משמע דס''ל האי כגון הוי דוקא ובדיוקא אתמר, ודוקא תענית צבור''. ע''ש. וכן הוא בדברי המרדכי הנ''ל, י''ל דהאי ''כגון'' דוקא הוא כשדעתו לנהוג כן לעולם. הרי מבואר מדברי המרדכי שמ''ש ''דעתו היה לעולם לנהוג כן'', הוא הפירוש של הרישא כשהוא כתב ''מי שרגיל להתענות...'', והוא אינו דין אחר מהרישא. ולכן כל כוונת המרדכי לומר דהאי ''רגיל'' הוא רק כשהיתה דעתו לנהוג כן לעולם.
ונראה שאף הרא''ש סבר כדעת רבי יהודה הכהן, שכתב הרא''ש בפ''ב דנדרים אות ד, ''מכאן היה אומר ה''ר יהודה הכהן אם אדם נהג שלא לאכול בשר... צריך היתרה... מדרבנן.'' ואף שהוא לא הביא כל הלשון כבמרדכי הנ''ל, מ''מ מסתמא שהוא מסכים לכל מה שאמר רבו מהר''ם בשם רבי יהודה הכהן, שאל''כ הו''ל לחלוק עליו באיזה פרט כשהוא הביא דעתו. וכן י''ל לדעת הר''ן בנדרים פא: שכתב, ''מכאן היה אומר ה''ר יהודה הכהן ז''ל...'' ע''ש. ומסתמא שאף הר''ן סבר לכל מה שאמר רבי יהודה הכהן, וכשכתבתי לגבי הרא''ש. וכן הוא בב''י בס''ריד, שהוא הביא המרדכי והרא''ש והר''ן כאילו כולם מסכימים לדין אחד. וגם כתב שם שכן דעת הסמ''ק. ע''ש. וראיתי במשיב דבר ח''ב ס''עג, שכתב ''...אבל בלא זה אינו אלא כמנהג שלשה פעמים דהוי כנדר כמ''ש הרא''ש והר''ן בנדרים'' ע''ש. ומעיין ברא''ש והר''ן הנ''ל יראה שהם לא כתבו כלל דין ג' פעמים, אלא הם אזלו בשיטת רבי יהודה הכהן, וכמו שנראה מהב''י, ותו לא.
ולפי זה פסק מרן בש''ע ס''ריד א, ''דברים המותרים והיודעים בהם שהם מותרים, נהגו בהם איסור הוי כאילו קבלו עליהם בנדר ואסור להתירם בהם, הלכך מי שרגיל להתענות תעניות... ומי שרגיל שלא לאכול בשר... ורוצה לחזור בו מחמת שאינו בריא צריך ג' שיתיר לו אם בשעה שהתחיל לנהוג היה דעתו לנהוג כן לעולם...''. ע''ש. ויש לדקדק שמרן לא כתב ''כגון'' כלשון במרדכי אלא לשון ''אם'', ונראה שכוונת מרן היא להדגיש שאין לטעות לומר שפירוש של ''כגון'' הוא לאו דוקא אלא הוא דוקא, ולכן בעינן כוונתו לנהוג כן לעולם דוקא. וגם פשוט הוא שה''אם'' הוא הפירוש של ה''רגיל'', שמרן לא הפסיק ביניהם כדי לעשות שני דינים נפרדים אלא סרך לשונו מוכיח שהכל דין אחד, שהפירוש של ''רגיל'' הוא דוקא אם הוא כיון ''לנהוג כן לעולם.'' ופשוט שמרן אזיל כשיטת המרדכי הנ''ל וכמבואר בב''י שם. ומסתברא הוא, שהרי כבר כתב הסמ''ע בהקדמתו לש''ע ד''ה החמישית, לדעת מרן ומור''ם ''כי כוונתן היה שלא יפסקו מתוכם כי אם מי שלמד תחילה דברי בעל הטורים עם פירוש הב''י, וידע מתוכם מקום כל דין עם טעמו מהתלמוד ומגדולי המחברים.'' ע''ש. וכן כתב הברכ''י בי''ד ס''רעו אות ב בשם מהר''י זיין, ''ולכך צריך לעיין בב''י וכפי הסכמתו בב''י יובנו דבריו בש''ע.'' ע''ש. וכן הוא בנד''ד שכוונת מרן בש''ע כמ''ש בב''י בשם המרדכי בלי חולק. וכן הוא בשולחן גבוה שם ס''ק ב, שמרן אזיל בשיטת המרדכי, ושוב כתב בס''ק ג שמ''ש מרן אחרי כן, ''לפיכך הרוצה. כו', דברי עצמו הם'', משמע שכל מ''ש לעיל מזה הוא לפי המרדכי.
שוב ראיתי לרבי יוסף בן יצחק מונטקיו ז''ל בכתונת יוסף ס''יט, שהוא דן לגבי מי שכבר נהג ג' פעמים שלא להסתפר בין פסח לעצרת ועכשיו רצה לחזור שלא להסתפר רק עד ל''ג לעומר, והוא פירש שם מ''ש הב''י בשם המרדכי הנ''ל, וז''ל ''נקטינן מהכא דהיינו דוקא דבעינן שלשה שיתירו לו היינו משום דמיירי שבשעה שהתחיל לנהוג היה דעתו לנהוג כן לעולם, משמע דאם לא כיון זה בדעתו אלא לנהוג כן כשירצה ובאיזה שנה שירצה להסתפר יסתפר, ודאי דאפילו התרה נמי אינו צריך, אלא יסתפר בלא התרה כאלו לא היה, כמו שכן נראה בהדיא ממה שכתבתי בשם מרן ז''ל.'' ע''ש. הרי זה כשפירשתי לעיל, ודלא כדעת הפרישה ודע'.
ולפי זה י''ל שהאדם בנד''ד לא חשב בתחילה בדעתו שהוא רצה לנהוג כן לעולם, דהיינו ללמוד כל ליל שבועות לעולם, ולכן אף שהוא נהג כן ג' פעמים י''ל שלדעת מרן עדיין אין זה כקבלת נדר, ולכן הוא א''צ התרת נדרים, משא''כ לדעת הפרישה ודע', שאף שהוא לא חשב בתחילה שדעתו לנהוג כן לעולם, עדיין הוא צריך התרת נדרים כיון שהוא כבר נהג כן ג' פעמים.
ג) ויש לבאר עוד בזה. אה''נ דמצינו כמה פעמים שיש לקבוע החזקה ע''י ג' פעמים. ולכן מצינו לגבי נדה שכתב הרמב''ם בהל' איסורי ביאה פ''ח הל''ד, ''שאין האשה קובעת וסת עד שתקבענו שלש פעמים'', וכן י''ל לגבי מ''ש הרמב''ם בהל' איסורי ביאה פ''כא הל''ל. ''לא ישא אדם אשה ממשפחת מצורעים ולא ממשפחת נכפין. והוא שהוחזקו שלשה פעמים שיבואו בניהם כך''. הרי ע''י ג' פעמים יש חזקה שכן הוא בדרך הטבע שלמשפחה זו יש צרעת. וכן לגבי בדיקת המציאות כגון אם יש תולעים בתבשיל כמ''ש מרן בי''ד ס''פד ט, ''ויש מי שאומר דהנ''מ שלא נמצאו אלא א' או ב' אבל בג' או ד' הכל אסור''. וכתב הש''ך בס''ק לב, ''כיון שנמצא שם כל כך הוחזק התבשיל זה שיש שם יותר''. וכן מצינו ברמב''ם בהל' גירושין פ''ב הל''טז, שכתב ''מי שנשתתק והרי דעתו נכונה ואמרו לו נכתוב גט לאשתך והרכין בראשו, בודקין אותו שלש פעמים בסירוגין אם אמר להם על לאו לאו ועל הן הן הרי אלו יכתבו ויתנו.'' הרי ע''י הבדיקה ג' פעמים יש חזקה שדעתו נכונה. וכן הוא ברמב''ם בהל' נזקי ממון פ''ה הל''א, שכתב ''בהמה שהיתה רועה ופרשה ונכנסה בשדות ובכרמים, אע"פ שעדיין לא הזיקה מתרין בבעליה שלש פעמים. אם לא שמר בהמתו ולא מנעה מלרעות יש רשות לבעל השדה לשחטה...''. הרי בג' פעמים יש חזקה שבעל הבהמה אינו משמר הבהמה כראוי. וכן מצינו שכתב הרמב''ם בהל' שבת פ''יט הל''ד, ''ואי זה הוא קמיע מומחה זה שריפא לשלשה בני אדם או שעשהו אדם שריפא שלשה בני אדם בקמיעין אחרים.'' הרי ע''י ג' פעמים יש חזקה שזה קמיע מומחה. וכן יש הרבה כאלו, ובכולם קובעים חזקה ע''י ג' פעמים.
אלא אין זה דומה כלל לקבלת מנהג, שהרי הספק אצלינו הוא אם דעתו לנהוג כן לעולם או רק לכמה שנים אלא אינו כל ימיו. ולדוגמא אף אם ראינו ג' פעמים שהוא נהג להתענות יום אחד בשנה, עדיין אין הוכחה מזה אם כוונתו היתה להתענות י' או כ' שנים או אם כוונתו להתענות לעולם. הרי שאין מה שהוא כבר נהג ג' פעמים נחשב הוכח כלל על כוונתו, שאף אם אנו רואים שהוא כבר התענה ג' פעמים עדיין י''ל שמא כוונתו להתענות רק י' שנים או כ' שנים. ולכן אין מועיל כלל מה שהוא עשה ג' פעמים כדי לברר כוונתו. משא''כ בכל דינים הנ''ל, שע''י ג' פעמים שפיר הוא לברר שכן החזקה כגון שזה קמיע מומחה וכו'. ולכן לגבי תבשיל שיש בו תולעים, אם השאלה היא אם יש הרבה תולעים בתבשיל י''ל שאם הוא כבר מצא ג' תולעים אז יש חזקה שיש עוד תולעים שם, אבל אם השאלה אם היה נ' תולעים או מאה תולעים בתבשיל אז אם הוא מצא רק ג' תולעים אז אין להוכיח מזה כלל אם יש רק נ' תולעים או אם יש מאה. וכן הוא בקבלת מנהג השאלה היא אם דעתו להתענות לעולם או רק לכמה שנים, ולכן אם אנו רואים שהוא כבר התענה ג' פעמים עדיין אין להוכיח מזה כלל אם דעתו להתענות לעולם. ובשלמא אם השאלה היא אם ''דרכו להתענות'' או לא, בזה י''ל שאם ראינו שהוא מתענה ג' פעמים י''ל שדרכו להתענות, אבל אין זו השאלה בקבלת מנהג להתענות וכדומה, אלא רק אם דעתו להתענות לעולם או רק לכמה שנים, ובזה אין שום הוכחה אם הוא מתענה ג' פעמים כפי שביארתי לעיל. לכן מ''ש הפרישה הוא קשה, ונראה שאין כן דעת הראשונים הנ''ל ולא דעת מרן ולא דעת הרמ''א שקיבל דעת מרן בשתיקה.
ד) שוב ראיתי בט''ז א''ח ס''רמט ס''ק ג, שכתב לגבי תענית יארציי''ט, וז''ל ''כתב רש''ל בתשובה ס''ט דנהגו להשלים בערב שבת... רק שהוא היה מקובל באם אירע יא''צ הראשון בערב שבת אז המנהג שלא להשלים, ונתן טעם לזה ע''פ תשובת מהרי''ק דיום שמת אביו חשוב כמו נדר ובשבת לא חל הנדר אלא דאם חל בחול אז חל הנדר וחייב להשלים גם בערב שבת, והראיה דהא אפילו מי שקיבל עליו התעניות סתם בערב שבת מחויב להשלים ע''כ. ולענ''ד תמוה, דמ''ש אותה שעה שחל השבת מיום השבת דפטור מתענית זה אע''פ שכבר התענה בחול, ותו דהא לא מקרי דרך נדר אא''כ היה בדעתו שינהוג כן לעולם כמבואר בי''ד ס''ריד. ...ע''כ אני אומר דהמיקל בדבר שלא להשלים בערב שבת לא הפסיד.'' ע''ש.
הרי לדעת הט''ז שאף אם כבר התענה בחול עדיין הוא פטור מלהשלים התענית בערב שבת, וגם משמע ממ''ש ''ותו...'' שאם כבר חל היארציי''ט ג' פעמים בחול עדיין הוא פטור מלהשלים התענית בערב שבת, שרק אם דעתו היתה להתענות ולהשלים ''לעולם'' בכל יארציי''ט אז י''ל שאף בערב שבת הוא צריך להשלים כיון שרק בזה יש כמו נדר.
וראיתי בב''ח סוף ס''רמט שהוא סבר כהמהרש''ל, וז''ל ''אם בתחילה כשהתחיל להתענות אירע ביום ו' יזהר שיקבל עליו שלא ישלים דיאר ציי''ט הוי כמו נדר... וכיון שלא השלים בתחילה שוב א''צ להשלים, אבל אם אירע בתחלה בימות החול והשלים נעשה כנדר וצריך להשלים אף אם יחול אח''כ ביום מו'.'' ע''ש. וכתב על זה הא''ר שם ס''ק יא, ''ומ''ש בימות החול והשלים ר''ל שהשלים בסתם בלא תנאי דאז הוי כנדר וכמו שדעתו להשלים לעולם...''.
ויש לפרש לדעת המהרש''ל והב''ח, דשאני תענית יארציי''ט כיון שמנהג העולם להתענות לעולם ולכן אם איש זה כבר התענה בימי החול אפילו פעם אחת, אז מסתמא שדעתו כמנהג העולם להתענות כל ימיו, אבל בפרישות אחרת כגון שלא לאכול בשר או להתענות בשאר ימים, שאין באלו ''מנהג העולם'' והכל לפי דעת היחיד, אז הכל מודים שאם הוא כבר נהג כן ג' פעמים או יותר שאין שום הוכחה אם כוונתו לנהוג כן לעולם או לא, וכפי שביארתי לעיל. אלא דעת הט''ז אינה כן, אלא אף כשיש ''מנהג העולם'' עדיין הכל תלוי בדעת היחיד ואין לומר דמסתמא כוונתו לנהוג כמנהג העולם. וכן כתב במש''ז שם לדעת הט''ז, וז''ל ''לא הונח לו לומר הואיל ובפעם אחת חל בחול ולא נתן דעתו אם יכול בע''ש כנדר הוה''. ע''ש.
הרי מצינו שבין לדעת הט''ז ובין לשאר האחרונים שדברו בדין יארציי''ט, י''ל שהכל מודים שבפרישות אחרת דבעינן דוקא דעתו לנהוג כן לעולם, ואין בזה ''סתם דעתו'' כיון שאין הוכחה לומר שכוונתו כשאר בני אדם שהרי אין כאן ''מנהג העולם'' כדי לומר שהוא כיון לאותו מנהג, שמה שהוא נהג איזו פרישות הוא רק מדעת עצמו ולא כאיזה מנהג ידוע. וכ''ש אם אמרינן שהעיקר כהט''ז הנ''ל וכמ''ש הא''ר שם. וכן נראה כיון שכן משמע מהמרדכי הנ''ל שהביא המנהג שלא לאכול בשר מר''ח אב שהוא ''מנהג העולם'', ועדיין כתב המרדכי שזה רק אם דעתו לנהוג כן לעולם. אלא צ''ל שאף כשיש מנהג קבוע לנהוג כן לעולם, עדיין הוא תלוי בדעת האיש אם דעתו לנהוג כן לעולם, ולא מועיל ג' פעמים לזה כפי שביארתי לעיל, וכנראה מהט''ז..
ולפי זה י''ל שהט''ז חולק על הפרישה הנ''ל, ונראה שאף המהרש''ל והב''ח הנ''ל מודים בזה כשאין כבר מנהג קבוע. וכבר כתבתי לעיל שנראה שהעיקר שלא כהפרישה אלא כדעת מרן בשם הראשונים.
מ''מ אף לדעת הפרישה ודע', יש לחלק בנד''ד. וי''ל שמצד הפרישות, דהיינו שהאדם מקבל על עצמו שלא לישון כל ליל שבועות, אין כאן קבלה ממש, וזה מפני שהוא לא כיון בזה בפירוש אלא הוא רק כיון בקום עשה ללמוד תורה כל אותו לילה, ורק אגב אורחיה ממילא הוא לא ישן. ולכן נראה שאין לחוש לצד זה אף לדעת הפרישה.
ה) אלא עדיין צריך לחוש לצד אחר, דהיינו דנד''ד דומה לדין ''האומר אשנה פרק זה הוי כאלו נדר לתת צדקה'', שהוא בקום עשה, שי''ל לדעת הפרישה כיון שהוא כבר נהג כן ג' פעמים ממילא שהוא חייב להמשיך במנהגו והוא צריך התרת נדרים אם הוא רוצה להתיר מנהגו.
מ''מ עדיין י''ל לדעת הפרישה שלגבי קבלת לעשות איזו מצוה בקום עשה, האדם צריך לפרש כן בפירוש, כמו כשהוא אומר ''אשנה פרק זה'', ולכן רק אם הוא אומר כן בג' פעמים נפרדים, אז הוא צריך להמשיך במנהגו. ולכן י''ל שאם קודם ליל שבועות הוא אומר בפירוש ''אשנה תורה כל ליל שבועות'', והוא אומר כן שנה אחר שנה ג' פעמים, אז לדעת הפרישה הוא צריך להמשיך במנהגו, אבל אם הוא אינו אומר בפירוש כן, אלא הוא רק הולך לבית המדרש בליל שבועות כדי ללמוד שם, אז אף אם הוא עושה כן ג' פעמים בליל שבועות בשנה אחר שנה, אז אין כאן קבלת מנהג, ואף לדעת הפרישה הוא אינו צריך התרת נדרים כדי להפסיק מנהגו לגמרי.
ונראה שזה משום שכתב מרן ס''ריג הנ''ל, ''האומר אשנה פרק זה הוי כאלו נדר לתת צדקה'', דהיינו כמו שמי שאומר ''סלע זה לצדקה, או שאומר הרי עלי סלע לצדקה'' כמ''ש מרן ס''רנט א (ולדעת הרמ''א אף במחשבה בפירוש הוא חייב בצדקה כמ''ש ס''רנח יג), אבל אם הוא אינו מכוין כן בפירוש אלא רק נהג כן בלי אמירה או כוונה כן בפירוש, אז אף אם הוא נהג ליתן כסף לצדקה ג' פעמים, אין כאן קבלת מנהג שצריך התרת נדרים. וכן י''ל לגבי ''אשנה פרק זה'', שאם הוא לא אמר כן בפירוש או לא כיון כן בפירוש אלא הוא רק עשה כן ג' פעמים אז אין לומר שיש בזה קבלת מנהג שצריך התרת נדרים כדי להתירו. וזה אף לדעת הפרישה.
משא''כ לגבי קבלת איזו פרישות, שבזה י''ל שסבר הפרישה שאם הוא פירש מאותו דבר ג' פעמים שהוא צריך התרת נדרים, אף כשהוא לא קיבל בפירוש לנהוג פרישות זו לעולם.
ויש להסביר חילוק זה בין קבלת מנהג קום עשה ומנהג פרישות. כתוב בראש השנה ו. ''בפיך, זו צדקה'', הרי שצדקה בכלל נדר, אלא נראה שזה דוקא אם אמר ''הרי עלי'', או ''הרי זו'', כמ''ש הרמב''ם בהל' מתנות עניים פ''ח הל''א. ונראה ששתי לשונות אלו הן כמו שמצינו לגבי חיוב קרבן נדר ונדבה, שנדר הוא בלשון ''הרי עלי'', ונדבה בלשון ''הרי זו'', ובנדרים הוא חייב באחריותן, ובנדבות הוא אינו חייב באחריותן כמבואר ברמב''ם הל' נדרים פ''א הל''ב. ע''ש. וי''ל שלגבי קרבן נדר או נדבה או צדקה יש שינוי רשות, דהיינו שיש העברת קרבן מרשות אדם זה לרשות המקדש. וכן בצדקה יש העברת כסף מרשות האדם לרשות העני. ולכן כדי לבטל חזקת מרא קמא י''ל שצריך אמירה בפירוש, וכיון דילפנין דין ''אשנה פרק זה'' מדין צדקה אז אף בזה בעינן אמירה בפירוש ולא מועיל מה שאדם רגיל לנהוג כן ג' פעמים. אולם במנהג פרישות שאין שייך כאן העברת חפץ מרשות לרשות, אז סבר הפרישה שאף אם האדם נוהג איזו פרישות ג' פעמים זה דומה כאילו קבל על עצמו לנהוג כן לעולם, והוא צריך התרת נדרים כדי להתיר מנהגו.
וכן נראה לחלק, שהמעיין בפרישה ס''ריד ס''ק ב, וכן בשו"ע הרב ס''רמט אות יג וס''תסח אות יז, וכן בקצוש"ע ס''סז אות ז, וכן במ''ב ס''תקצז ס''ק ו, וכן בכה"ח ס''תיז אות כה, וכן בערה''ש ס''תקפא י, יראה שכולם דברו לגבי מנהגי פרישות כגון תענית ומ''ש מרן ס''ריד שהוא לגבי מנהגי פרישות, אבל הם לא דברו כלל לגבי דין אשנה פרק זה שהוא בס''ריג. ולכן נראה דשפיר הוא לחלק ביניהם כמו שכתבתי לעיל.
ולפי זה למסקנה נראה שאדם הנ''ל א''צ התרת נדרים, בין לדעת מרן ובין לדעת הפרישה ודע'. כן נראה לענ''ד.
ואסיים בכבוד רב
מחבר הספר אורחותיך למדני
Комментарии