מי שנוסע מארצות הברית לסין והוא עובר על קו התאריך, איך לו לנהוג לגבי ספירת העומר

לכבוד הרה''ג מנחם כהנוביץ' שליט''א

א. כתב כת''ר:

ידוע לי שיש שקו"ט גדולה בענין העובר את קו התאריך בימי הספירה לפי איזה מנין ממשיך לספור, והיות שלא זכיתי לעמוד על סודם של דברים אשמח להצעת הדעות והסברות בזה, ומה למעשה. ע''כ.

א) יש להביא דוגמא. ולכן יש לדון לגבי אדם שסופר את העומר בארצות הברית – ''היום שני ימים לעומר'' ואז הוא נוסע במטוס לסין ואח''כ כשמגיע הלילה מצד עצמו הוא צריך לספור ''היום שלשה ימים'', אבל בסין באותו לילה הם סופרים ''היום ארבעה ימים'', ואם הוא סופר כמותם אז מצינו שאדם זה מדלג יום אחד, ואין כאן ''תמימות''.

ונראה שיש ג' אפשרות בזה. א) הוא יכול להמשיך ולספור כמנהג המקום שהוא יצא משם, דהיינו ארצות הברית, ולכן מצינו שהוא אינו מדלג יום ויש תמימות, אלא לפי זה מצינו שכשיגיע חג השבועות בסין עדיין אדם זה סופר ''היום יום מ''ט'' וזה סתירה וזלזול יו''ט כמ''ש הר''ן בסוף פסחים בשם בעל המאור, ''ואם באנו לספור שתי ספירות מספק נמצא ספירה שניה מושכת עד יום טוב ראשון של עצרת ואתי לזלזולי ביום טוב ראשון דאורייתא.'' ע''ש. ב) הוא צריך להפסיק ספירתו משום ספק הנ''ל, אלא בזה הוא מאבד את המצוה. ג) הוא יכול לדלג יום אחד ולהמשיך לספור כאנשי מקומו בסין, אלא בזה כתבתי לעיל שנראה שאין בזה ''תמימות'' ולכן אף בזה הוא מאבד את המצוה.

ב) מ''מ עדיין נראה שאדם זה יכול לעשות כהאפשרות השלישית הנ''ל. ולכן כתב הרא''ש סוף פסחים אות מא, ''ועוד כתב בה"ג שאם הפסיק יום אחד ולא סיפר שוב אינו סופר דבעינן תמימות. ואין נראה לר"י דכל לילה ולילה מצוה בפני עצמה היא.'' ולכן י''ל שלדעת ר''י והרא''ש אף אם האדם בנד''ד דילג יום אחד הוא עדיין יכול להמשיך ולברך ולספור כמנהג סין. ואף לדעת הבה''ג י''ל שהוא מודה בנד''ד שאדם יכול להמשיך ולברך ולספור כמנהג סין. וזה מפני שיש סברה לומר שעדיין נדון זה בכלל ''תמימות''.

ולכן נראה שיש לדמות דין תמימות לגבי ספירת העומר לדין תמימות לגבי ד' מינים. וזה כמ''ש בסוכה לד: ''ת"ל ולקחתם שתהא לקיחה תמה''. וכתבו התוספות שם, ''שתהא לקיחה תמה. מהאי טעמא נמי פסלינן אתרוג חסר משום דאין זה לקיחה תמה''. ע''ש. (וכן כתב המג''א ס''תפט ס''ק ב והח''י שם ס''ק ד להשוות דין ספה''ע לדין לולב ע''ש.)

וכתב התה''ד ס''צט, ''אתרוגים שיש להם נקבים גדילים שנראה בהם חסרון אלא שאותם נקבים נעשים בעודן באילן בשעת גידולן ע"י קוצים יש להכשירן למצוה או לאו: תשובה: יראה דנהגו בפשיטות להכשיר ואע"ג דכתב בסמ"ק דנהגו פסול בחסרון כלשהו, הך חסרון דמתחילת ברייתו הוא לא פסלי...''. וכן פסק הרמ''א ס''תרמח ב, ''ונהגו להכשיר הנקבים שנעשו באילן על ידי קוצים, אע"פ שיש בהם חסרון, שזהו דרך גדילתן (תה"ד סי' צ"ט).'' ע''ש. משמע מזה שכשיש חסרון שהוא בכלל ''דרך גדילתן'' שאין זה פסול ועדיין זה בכלל ''לקיחה תמה'', אף שבעצם יש חסרון בגוף האתרוג.

וגם נראה לומר שאם אדם יוצא ממקום ראשון שאין שם דרך גדילתן שיהיו נקבים באתרוג, למקום שני שכן הוא דרך גדילתן שיהיו נקבים באתרוג, שעדיין הוא יי''ח באתרוג של מקום שני, שהרי במקום שני אתרוג זה כשר והוא בכלל ''לקיחה תמה'', אף שאתרוג כזה במקום הראשון הוא פסול.  

ולפי זה הכי י''ל לגבי ספירת העומר, שכשאדם הגיע למקום (סין) שהם סופרים יום אחר ממקום שהוא יצא משם, אז אם הוא סופר כמותם אין זה נחשב ''חסרון'' בספירתו, שמה שהוא סופר הוא כמו ''דרך גדילתן'' של אותו מקום (סין). וכן כשהוא ספר במקום שהוא יצא משם (ארצות הברית), אף ספירה זו היתה ''דרך גדילתן'' של אותו מקום, ולכן אף שבעצם יש חסרון בספירתו כגון כשהוא מדלג מיום שני ליום ארבעה, מ''מ כיון שהוא סופר כאנשי מקומו בכל מקום ממקומות אלו, אז הוא מקיים ''דרך גדילתן'' בכל מקום, ולכן מצינו שעדיין זה בכלל ''תמימות'' אף שבעצם הוא מדלג יום אחד בספירתו (וזה דומה לבעצם יש חסרון באתרוג.).

ולכן אין זה דומה לדין מי ששכח לספור יום אחד שאין לו להמשיך לספור בברכה כמ''ש הבה''ג הנ''ל, שזה מיירי במקום שאף מצד אנשי מקומו אדם זה מדלג יום אחד, משא''כ בנד''ד שאנשי סין מודים שאדם זה שסופר כמותם הוא סופר היום הנכון.

ולפי זה י''ל כאן ס''ס, דהיינו ספק שמא הדין כדעת ר''י ורא''ש הנ''ל שכל יום של העומר הוא מצוה בפני עצמה, ואף אם האדם מדלג יום אחד הוא יכול להמשיך ולספור בברכה, ואת''ל שזה אינו אלא העיקר כדעת הבה''ג שאסור לו להספור עוד בברכה, אז שמא י''ל שהבה''ג מודה בנד''ד שהאדם יכול להמשיך ולספור בברכה כאנשי סין כיון שעדיין זה בכלל ''תמימות''. וכבר מצינו דמועיל ס''ס לברך לגבי ספירות העומר כדמצינו במרן ס''תפט ח, ומ''ב שם ס''ק לח. ע''ש.      

ב. עוד כתב כת''ר:

בנו של ידידי שי' עתיד לחגוג ברמ"צ באמצע חודש אייר הבעל"ט, ודן עמי ידידי בדין ברכתו לאחר עשייתו ברמ"צ, דאם נאמר כסברא שספירת כל הימים היא מציאות אחת (שזו אחת הסברות בשקו"ט בענין העובר קו התאריך) - י"ל דספירתו בקטנותו שהיא מדרבנן אינה מועילה לספירתו בגדלותו שהיא דאורייתא ואף בזה"ז שכל ספירתנו דרבנן - הרי התוס' מגילה יט, ב ועוד חילקו בין חד דרבנן לתרי דרבנן, ואף אם לא נחלק - הנה שמעתי דנים בזה באם יבוא משיח צדקנו בימי הספירה (והרי בניסן עתידין להגאל וכיון שעדיין לא אירע - מאמינים אנו שיהי' היום ממש) - הרי ספירתנו בגלות מדרבנן לכאו' לא תועיל לספירה בגאולה מדאורייתא. ע''כ.

ואף כאן י''ל כסברה הנ''ל, דבשלמא לגבי נער שנעשה בר מצוה בימי העומר שיש מחלוקת הפוסקים האם הוא יכול להמשיך לספור בברכה או לא, שבזה אין אנשי מקומו ג''כ הולכים מחיוב של חינוך לחיוב של גדול, אבל לגבי זמן ביאת המשיח כל האנשים הולכים מזמן חיוב דרבנן לרוב הפוסקים לזמן חיוב דאורייתא, וכל חיובים אלו הם בכלל ''דרך גדילתן'' באותו זמן, ולכן עדיין י''ל שיש ''תמימות'', ומותר להמשיך לברך ולספור את העומר.

ואסיים בכבוד רב

מחבר הספר אורחותיך למדני 

ועוד כתב הרב הנ''ל בענין זה. וזה מה שהשבתי לו:

לכבוד הרה''ג מנחם כהנוביץ' שליט''א

כתב כת''ר:

לכאו' צע"ק ממאחז"ל מנחות סה, ב "וספרתם לכם - שתהא ספירה לכאו"א", ובשו"ע סתפ"ט שכ"א מברך לעצמו, והמשנ"ב שם דן בכוונת הדברים ומעלה ב' פירושים - א' שלא יוצא י"ח בשמיעה מאחר, ב' שאי"ז כשמיטין ויובלות שהיא ספירה המוטלת על בי"ד אלא על כל יחיד (וכ"ה משמעות התוס' מנחות שם, אולם ברש"י - שכ"א חייב לספור"), ולפי' הב' לכאו' קשה לומר שיוצא י"ח בברכה שהיא לפי המקום כשהמצוה מוטלת עליו באופן יחידי לפי מנינו שלו, שמתחיל במקום ממנו יצא. ע''כ דברי כת''ר..

א) כתב המ''ב ס''תפט ס''ק ה, בפירוש שני לגבי הפירוש של ''וספרתם לכם'', וז''ל ''יש מאחרונים שכתבו דכונת התורה הוא רק דלא נימא דמצוה זו אב"ד לבד קאי כמו בשמיטין ויובלות דכתיב שם וספרת לך אלא קאי אציבור, אבל באמת אם שמע מחבירו שספר והתכוין לצאת וגם חבירו כוון להוציאו יצא כמו בכל מקום דקיי"ל שומע כעונה.''

ונראה מזה שיש חיוב על היחיד לספור ולא על הצבור. אולם הלא אף לגבי ד' מינים החיוב על היחיד, ועדיין מצינו שאם היחיד הולך למקום שיש נקבים באתרוגים וכן דרך גדילתן באותו מקום, שעדיין הוא יי''ח, אף שבמקום שהוא יצא משם אין נקבים באתרוגים שאין דרך גדילתן בכך. ולכן מצינו שאף שהחיוב על היחיד, עדיין מה שנחשב ''חסר'' תלוי במנהג המקום שהוא שם, ואם המקום שהוא שם כך דרך גדילתן, אז עדיין זה בכלל ''לקיחה תמה'' אף שבעצם מצינו שיש חסרון בגוף אתרוג. ולכן הכי י''ל לגבי ספירת העומר שיש לאדם לאזיל בתר מנהג המקום שהוא שם אף שאין זה כמנהג המקום שהוא יצא משם, ואף אם הוא סופר כמנהג המקום שהוא בא לשם מצינו שיש חסרון בספירת עצמו, מ''מ אין לחוש לזה ועדיין זה בכלל ''תמימות'' כדמצינו לגבי דין אתרוג.

ב) ועוד י''ל, שדין ספירת העומר קיל טפי מדין אתרוג הנ''ל, שלגבי אתרוג י''ל שאם אדם מביא אתרוג שיש בו נקבים ממקום שאין כך גדילתן ולכן האתרוג פסול, למקום שני שכך דרך גדילתן שם, שעדיין האתרוג פסול שבזה יש לאזיל רק בתר המקום ששם גדל האתרוג שהוא מקום הראשון, משא''כ לגבי ספירת העומר שכשאדם בא ממקום אחד למקום אחר, הוא אינו ''מביא עמו'' שום חפצא של מצוה כגון גוף אתרוג, שמה שהוא כבר ספר במקום הראשון הוא כבר פרח באויר והוא לא הביא משם שום חפצא כשהוא מגיע למקום שני, ולכן בזה שפיר י''ל שיש לו לספור כמקום שני שכך ''דרך גדילתן'' של הספירה באותו מקום.   

ואסיים בכבוד רב

מחבר הסר אורחותיך למדני