שאלה: האם מותר להשתמש ברולר דבק בשבת, והוא גלגלת עם דבק שמוציאה סיבים הדבוקים בבגד.
תשובה:
לכבוד הרה''ג יניב שמחי שליט''א
כתב כת''ר:
ברצוני לשאול אם מותר להשתמש ברולר דבק בשבת (והוא גלגלת עם דבק שמוציאה סיבים הדבוקים בבגד). דפעמים ולובשים סוודר חדש וכיו"ב ומוציא סיבים על החולצה. לכן האם בשבת להעביר על החולצה עם גלגלת זו.
וכתבתי בזה בס"ד באריכות, ונראה שיש לדון כאן מכמה טעמים:
א- מה שיש לחוש משום מכה בפטיש, זה אינו כיון דלא הוי גמר מלאכתו כלל, אלא ניקוי הבגד בלבד (ולפי"ז יל"ע אי שרי לעשום עם הגלגלת על הסוודר עצמו).
ב- משום מלבן ג"כ אין לחוש דהא אין סיבים אלו בלועים בגוף הבגד. וכמ"ש הפוס' ללמוד מנוצות לכדוריות קטנות על בגד צמר (ע' חוט שני המובא בתשובה). ולדעת מרן השו"ע יש להתיר כן לכתחילה.
ג- עובדין דחול (דהא הגלגלת מיוחדת לכך), י"ל כמ"ש ביבי"א לגבי מברשת שיניים, חדא, דכל היכא דלא מצינו שחז"ל חששו על כך בהדיא אין לנו לגזור מדעתנו מהו עובדא דחול. ועוד דלצורך השבת שרי.
ד- מה שנותר לע' הוא האם במה שנדבק ע"ז סיבים יש לחוש שהגלגלת מוקצה, ויל"ד. ע''כ דברי כת''ר.
א) נראה שיש להתיר. מצינו ג' שיטות בדין המנער טלית בשבת שהוא אסור כמ''ש מרן ס''שב א. ע''ש. דעת מרן שם כדעת ר''ח שיש איסור רק כשיש טל על הטלית שזה דומה לכיבוס משא''כ אם יש עפר על הטלית שאין זה דומה לכיבוס ולכן הוא מותר. וגם יש שיטת רש''י ברמ''א שם שיש איסור מלבן אף בעפר. וגם יש דעת הרמב''ם שיש איסור של מכה בפטיש במלקט יובולת מן הטלית, וכתב מרן זה בסע' ב שם. אלא בהל' שבת פ''י הל''יח, מוסיף הרמב''ם שאף איסור מנער טלית הוא משום מכה בפטיש ע''ש. ונראה שיש להתיר בנד''ד לג' שיטות אלו.
לדעת ר''ח אין חשש כיון דליכא מים או טל על הבגד ולכן אין איסור להסיר הסיבים כיון שאין זה דומה לכיבוס. מ''מ עדיין יש לדון במ''ש הביאור הלכה שם ד''ה י''א דאסור, וז''ל ''...היוצא מכל זה דאפילו לדעת המתירים (דעת ר''ח שמותר לנער העפר) הוא דוקא באינו עושה שום פעולה כלל כ"א ניעור בעלמא מן האבק שעליו, אבל אם מכסכס ומשפשף את הבגד להסיר ממנו הכתמים כדי ליפותו לכו"ע יש עכ"פ איסורא בזה, דלא גרע מכסכוסי סודרא דלקמן, ובכל מיני בגד אסור ועיין לקמן בבה"ל ד"ה דהוי, ומה דמשמע לקמן בסימן של"ז ס"ב בהג"ה דמותר לכבד בגדים במכבדות שאינן עשויות מקסמים היינו להעביר את הניצוצות או את האבק כדמוכח בדרכי משה ובאופן דשרי, כגון בישן או באינו קפיד, אבל לא לשפשף להסיר בזה הכתמים דזה אסור אפילו ביד כמו בכסכוסי סודרא וכ"ש בכלי כנלענ"ד ברור.'' ע''ש.
ולפי זה נראה שיש לאסור את הרולר דבק בנד''ד כיון שהוא עושה ''פעולה בבגד'' והוא אינו רק מנער את הבגד. ולכן אף לדעת ר''ח יש לאסור. אלא כתב מרן שם סע' ז, ''טיט שעל בגדו משפשפו מבפנים דלא מוכחא מלתא לאתחזויי כמלבן, אבל לא בחוץ דדמי למלבן ומגררו בצפורן...''. הרי האיסור כאן הוא רק מדרבנן כיון שזה רק ''נראה כמלבן'', ולכן מטעם זה יש להתיר בשינוי כגון אם האדם משפשפו מבפנים. וכתב המ''ב שם ס''ק לב ''ואף דלעיל בס"ה אסר בסודר לשפשפו ולא מחלקינן בין מבפנים למבחוץ, התם הוא מכוין לצחצחו משא"כ כאן שאין כונתו אלא להסיר הטיט [הגר"א].'' וכן י''ל בנד''ד שאין כוונת הרולר בנד''ד לצחצח את הבגד אלא רק להסיר את הסיבים כמו כשכוונתו רק להסיר את הטיט בדין הנ''ל. וגם פירש המ''ב שם ס''ק לג, ''דדמי למלבן - שמתיפה הבגד עי"ז ומלבן ממש לא הוי דאין נותן עליו מים.'' ולכן אף בנד''ד י''ל שכיון דליכא מים יש רק חשש איסור דרבנן לדעת ר''ח ומרן שפסק בסע' א כמוהו.
מ''מ נראה שדין הרולר יותר דומה להמשפשף בפנים שמותר. וזה מפני דבשלמא בשעת כיבוס במים דרך האדם לשפשף את הבגד במים כדי להסיר את הכתמים, אבל ברולר הנ''ל אין שפשוף כלל אלא האדם רק מגלגל את הרולר על הבגד מצד זה לצד אחר, ואין זה נראה כמעשה שפשוף שבכביסה. ולכן נראה שאין חשש בזה והוא מותר אף לכתחילה. ולכן אף שכתב הביאור הלכה הנ''ל לדעת ר''ח ''דוקא באינו עושה שום פעולה כלל כ"א ניעור בעלמא מן האבק שעליו, אבל אם מכסכס ומשפשף את הבגד להסיר ממנו הכתמים כדי ליפותו לכו"ע יש עכ"פ איסורא בזה'', מ''מ עדיין י''ל שאף שיש פעולה בנד''ד יש להתיר כמו שיש להתיר את הפעולה לשפשף את הבגד מבפנים, שאין זה נראה כמלבן. ולכן אף בבגד חדש ושחורה (עיין מרן סע' א) יש להתיר לדעת ר''ח. וכן הוא, שמרן הנ''ל התיר לגרר בצפורן את עפר מן הבגד אף מצד חוץ, ופירש המ''ב שם ס''ק לד, ''ומגררו בצפורן - מבחוץ דזה לא נחשב ליבון וה"ה דמותר לגררו בגב סכין ואפשר דאפילו בחודו [ב"י].'' וי''ל שאף שהוא עושה פעולה, מ''מ כיון שאין דרך מלבן בכך יש להתיר אף לכתחילה. וכן י''ל לגבי הרולר שאף שהרולר מיוחד להסיר את הסיבים, מ''מ הוא אינו מיוחד למלאכת מלבן דהיינו שפשוף הבגד, ולכן עדיין י''ל שהוא דומה לדין חודו של סכין הנ''ל. כן נראה לענ''ד.
ב) מ''מ יש לדון לדעת רש''י, שהרי אם יש איסור להסיר את העפר מן הטלית משום מלבן, אז ה''ה די''ל שיש איסור להסיר את הסיבים בנד''ד. אלא כתב הרמ''א שם סע' א, ''יש אומרים דאסור לנער בגד מן האבק שעליו אם מקפיד עליו וטוב לחוש לדבריו (רש"י ואור זרוע), אבל מותר להסיר הנוצות מן הבגד בשבת (אור זרוע) ועיין לקמן סימן של"ז.'' ע''ש.
וזה כמ''ש האור זרוע הל' שבת אות פא (מכה בפטיש), וז''ל ''וכן אם הבגד מלוכלך בנוצות ההוא ודאי מותר להסירם לכתחילה לכ"ע ואמרי' נמי בירושלמי בפ' כלל גדול רבי זעירי בשם רב הונא (ניסתכסו) [נסתבכו] בגדיו בקוצין ה"ז (מבשרן) [מפשרן] במקום צנעה ובלבד שלא יקרע, וההיא שריא אפי' למאן דקפיד דלא מיירי בקוצים שנארגו בבגד אלא (שנסתבסו) [שנסתבכו] בו אחר כך.'' וזה כמו שחילק האו''ז שם לעיל לגבי דין מכה בפטיש, ''פירש"י אקופי ראשי חוטין התלויין ביריעה במקו' קשרי' כשניתק בה החוט וקושרה וכן קשין וכן קסמין דקין שנארגו בה (כליו) [בלא] מתכוין ונוטלין אותו ממנו לאחר אריגה גמר מלאכ' הוא וחייב משום מכה בפטיש עכ"ל.'' הרי שיש חילוק בדינים אלו בין ''נארגו בה'' או לא. וכן י''ל לגבי דין מלבן שמותר להסיר הנוצות כיון שהן אינן ''נארגו בבגד'' בתחילה, אלא רק אחר כך נסתבכו בבגד.
אלא זה קשה, שא''כ מאיזה טעם סבר רש''י שהוא אסור לנער העפר מן הבגד, הלא אף העפר היה נבלע בבגד אחר האריגה, ולכן הייתי אומר שאין חשש לנער את העפר. אלא נראה שצריך לחלק, וי''ל שדין עפר מיירי כשהעפר נבלע בבגד, ולכן זה נראה כמלבן אף כשהעפר נבלע אחר האריגה, משא''כ במה שנסתבך בבגד כגון קוצים בירושלמי הנ''ל, שאף שיש צד של הקוץ שתחוב בבגד מ''מ עדיין שאר הקוץ ניכר בחוץ. ולגבי זה יש להעיר על מ''ש המ''ב שם ס''ק ז, לגבי דין נוצות, ''שאין זה דומה לליבון שאין הנוצות תחובין בתוכו כמו המים והעפר, אלא עומדין מלמעלה ולכן מותר אפילו בחדש ומקפיד עליו.'' וי''ל דלא בעינן כולו ''עומדים למעלה'' דוקא, ולא בעינן שכולו אין ''תחובין בתוכו'', שהרי הדרך בקוצים שהביא הירושלמי הנ''ל, היא שחלק הקוץ תחוב בבגד ושאר נשאר ע''ג הבגד, ולכן אף באופן כזה י''ל שמותר להסיר את הקוצים או הנוצות, משא''כ בעפר שאף שהוא לא היה שם בשעת אריגה מ''מ כיון שהוא נבלע בבגד יש איסור לנער את הבגד לדעת רש''י.
ולפי זה בנד''ד י''ל שאין איסור לשמש ברולר הנ''ל בנד''ד שהרי הסיבים הם ע''ג הבגד וגם הם אינם משעת אריגה שהרי הם באים מהסוודר לחולצה, ואף אם יש סיב תחוב בחולצה עדיין יש להתיר כיון שאין כולו נבלע בבגד. כן נראה לענ''ד.
ג) ולדעת הרמב''ם נראה שיש איסור מכה בפטיש בזה, ולכן הוא כתב בהל' שבת פ''י הל''יח ''הלוקט יבולת שעל גבי בגדים בידו כגון אלו היבולות שבכלי צמר חייב משום מכה בפטיש. והוא שיקפיד עליהן. אבל אם הסירן דרך עסק הרי זה פטור. המנער טלית חדשה שחורה כדי לנאותה ולהסיר הצמר הלבן הנתלה בה כדרך שהאומנין עושין חייב חטאת. ואם אינו מקפיד מותר.'' משמע שדין מנער את הטלית הוא אסור מטעם מכה בפטיש.
ויש סברה לומר שדין מכה בפטיש שייך רק בתיקון שהאומן עצמו נוהג לעשות, משא''כ אם בעל הבית רק נוהג לעשות תיקון זה. ולכן אם האומן נוהג לעשות איזה תיקון בסוף מלאכתו, אז י''ל שאף בעל הבית חייב אם גם הוא עושה תיקון כזה, אבל אם אין מנהג האומן לעשות תיקון זה בסוף מלאכתו, אלא רק בעל הבית נוהג לעשות כן כשהוא מביא הכלי לביתו, אז אין זה בכלל מלאכת מכה בפטיש. ולכן נראה שאם האומן מוכר את הכלי בשוק, ואז מנהג בעל הבית לעשות איזה תיקון אחר כך בכלי כשהוא מגיע לביתו, אז אין כאן חשש מכה בפטיש, כיון שהכלי כבר נגמר ביד האומן.
ויש לבאר קצת מזה. מצינו בכל מלאכות שבת דבעינן אומנות. וזה כמ''ש רש''י בביצה יג: ''אע"ג דלמעשר הויא מלאכה, לשבת מלאכת מחשבת שהיא מלאכת אומנות אסרה תורה, שנסמכה פרשת שבת למלאכת המשכן בויקהל והתם מלאכת מחשבת כתיב.'' ורש''י כיון למ''ש בשמות פ''לה לג, לגבי המשכן ''...לעשות בכל מלאכת מחשבת''. ופירש האונקלוס שם, ''בכל עבידת אומנון''. הרי בעינן מלאכה כמו שעושים האומנים, ולכן כתב רש''י הנ''ל ''מלאכת מחשבת שהיא מלאכת אומנות''.
ואל תשיבני דלא מצינו דבעינן מלאכת אומן בשאר מלאכות מלבד מלאכת קשירה לדעת הרמב''ם, שזה אינו, וזה כמ''ש האורה ושמחה בהל' שבת פ''י הל''א, וז''ל ''והוא מעשה אומן. דעת הרמב"ם שאינו חייב אלא אם היה קשר אומן. וראיתי בערוך השולחן (סי' רמ"ב סכ"ב) שכתב שם כלל בכל מלאכות שבת דאינו חייב עד שיהיה מעשה אומן וכל מה שאינו מעשה אומן לא נקרא מלאכת מחשבת והביא כן מרש"י (ביצה י"ג ע"ב ד"ה אלא), ולפי דברי העה"ש שבכל המלאכות דינא הכי היא שאינו חייב עד שיהיה מעשה אומן, קשה טובא למה לא כתבו הרמב"ם אלא גבי קשירה, ועוד קשה דהכא גבי קושר ס"ל לרש"י כשיטת שאר מן הראשונים שגם הקושר קשר הדיוט חייב ולא מצריך מעשה אומן, ובביצה כתב דבכל מלאכות שבת אינו חייב אלא על מעשה אומנות. והנראה לבאר כי זה ודאי כל מלאכה שהיא אומנות אינו חייב אלא כשעושה מעשה אומנות כגון הטווה או האורג או הבונה ואם לא עשה מעשה אומנות פטור, וכבר הזכיר זה הרמב"ם בפ"ט (ה"ז) גבי הטווה את הצמר מן החי דפטור משום שאין דרך טויה בכך, ובגמ' (ע"ד ע"ב) משמע דהיינו משום שאינו מעשה אומנות ר"ל שאין זו טויה יפה, אמנם מלאכות שאין בהם מעשה אומנות כגון קוצר ובורר ומבשל חייב אף כשלא עשה מעשה אומנות, אך בקשירה כיון שיש בהם מעשה אומנות ויש בהם מעשה הדיוט לפיכך הצריך הרמב"ם לומר שדוקא במעשה אומן חייבים אבל קשר הדיוט אינה מלאכה, ובזה פליג רש"י וסייעתו דגם במעשה הדיוט חייב אבל מודה רש"י שמלאכה של אומנות אינו חייב אלא כשעשאו מעשה אומנות כמו שכתב במס' ביצה הנ"ל. ונראה דבשאר מלאכות שיש בהן מעשה אומן ויש בהן מעשה הדיוט כגון במלאכת כתיבה חייב גם במעשה הדיוט דלא כתב הרמב"ם דבעינן מעשה אומן כי אם בקשירה, אמנם דברי הערה"ש הנ"ל שהשוה כל המלאכות למלאכת קשירה צ"ע. [עוד כתבתי מענין זה להלן פרק י"א ה"ט].''. ע''ש.
הרי שיש מלאכות שהן מעשה אומנות כגון הטווה או האורג או הבונה, ויש מלאכות שאינן מעשה אומנות כגון קוצר ובורר ומבשל. ונראה שמלאכת מכה בפטיש אף שהיא דבר קל לעשות כגון הנוטל ראשי החוטים התלויים ביריעה כמ''ש רש''י בשבת עה: מ''מ היא דוקא מלאכה שהאומנים נוהגים לעשות. ולכן מצינו שכתב רש''י בשבת עג. ''מכה בפטיש. הוא גמר כל מלאכה שכן אומן מכה בקורנס על הסדן להחליקו בגמר מלאכה.'' וכן הוא ברמב''ם בהל' שבת פ''י הל''יח, ''המנער טלית חדשה שחורה כדי לנאותה ולהסיר הצמר הלבן הנתלה בה כדרך שהאומנין עושין חייב חטאת.'' וכן הוא ברמב''ם שם הל''יז, ''המפיס שחין בשבת כדי להרחיב פי המכה כדרך שהרופאין עושין שהן מתכוונין ברפואה להרחיב פי המכה הרי זה חייב משום מכה בפטיש, שזו היא מלאכת הרופא.'' והרופא הוא אומן. וכן הוא ברבינו חננאל שבת עה: שכתב ''וכשמשלים האומן מלאכתו כל ראשי נימין התלויים בין קיסם וקליפה שנסתבכו בבגד נוטלן.'' ע''ש. וכן הוא בר''ן בפ' כלל גדול שכתב (דף לא: ברי''ף) ''עיקרן של דברים כפר''ח שפי' שהאומן מכה בפטיש על הכלי לשוות עקמימותו''. ע''ש. וכן הוא במאירי בפירוש המשנה עג. שכתב ''המכה בפטיש, ובכללו כל גמר מלאכה שזו היא דרך האומנים כשגומרים מלאכתם מעיינים בה אם נשאר בה דבר מועט להשלים תקונו ומתקן...''. וכן לשון חידושי הר''ן שם בשם רבינו יונתן ע''ש. וכן הוא ברבינו ירוחם נ' יב ח''יד שכתב ''והמכה בפטיש, כלומר שאחר שגמר האומן מלאכתו מכה עם הפטיש...''. וכן פירש ריבב''ן בשבת עג. ''ורבינו ישעיה פירש מכה בפטיש על הכלי, בשעת גמר מלאכה לוקח האומן הפטיש...''. וכן הוא בספר הבתים (שערי המלאכות האסורות ביום השבת, שער יג) ''יש מי שאומר שמכה בפטיש שאמרו שחייב הוא כדרך האומן כשמעיין במלאכתו אם חסר בה דבר מתקן אותו בפטיש.'' ע''ש. וכן הוא בסמ''ג לאוין ס''עה, ''על שם שהאומן שמלאכתו בפטיש מכה בפטיש על הכלי...''. וכן הוא ביראים ס''רעד, ''נקרא מכה בפטיש על שהאומן מלאכתו בפטיש...''. וכן הוא בראב''ן ס''שנב, שכתב ''מכה בפטיש שכן דרך האומן לנוטלן מן הבגד אחר אריגה והוא גמר מלאכתו של בגד''.
לכן י''ל שכל מכה בפטיש הוא רק כשהאומן נוהג לעשות אותו תיקון, ואז אחר כך הכלי ראוי למכור בשוק. ולכן מצינו במסתת את האבן שהוא חייב משום מכה בפטיש (שבת עה:), ופירש''י שם ''לאחר שנעקרה מן ההר ונחצבה מחליקה'', שבזה האבן ראויה למכור לבונים. וכן הצר צורה בכלי והמנפח בכלי זכוכית בגמ' שבת שם, שאף בזה הכלי נעשה ראוי למכור בשוק. וכן הנוטל ראשי החוטים התלויים ביריעה אחר שקשרו החוטים בשבת עה: ע''י זה היריעה ראויה למכור בשוק.
ולפי זה נראה שרק בדבר שהאומנים נוהגים לעשות, י''ל שאף בעל הבית חייב משום מכה בפטיש, אף שהוא דבר קל כגון לנער טלית חדשה, או ליטול ראשי החוטין, מ''מ עדיין הוא חייב משום מכה בפטיש כיון שכך מנהג האומנים לעשות פעולות אלו.
שוב ראיתי באבן האזל בהל' שבת פ''י הל''יז, שג''כ כתב שמלאכת מכה בפטיש היא מלאכת אומן, כיון שאומנים בדרך כלל עושים את הגימורים של המלאכה, וז''ל ''חשב לנו עוד מלאכה א' והוא מכה בפטיש, והיינו מלאכת אומן שהמכה בפטיש הוא דבר השייך לאומן וחייבין עליו בשבת, וזה גופה הוי חשיבותו שנקרא מלאכה בשביל זה, ולכן סתם הרמב"ם הדברים וכתב המכה בפטיש הכאה א' חייב, דהיינו שאין חילוק כלל אם הכה ע"ג מסמר בכותל או על גבי כלי כיון שהכה בפטיש זהו חשיבותו ומיקריא מלאכה, ואמרינן עלה בגמ' דכל מידי דאית בה גמר מלאכה חייב משום מכה בפטיש, והיינו דמידי דאית בה גמר מלאכה דמי למלאכת אומן וחייב משום מלאכת אומן... ולכן גבי המפיס מורסא כתב הרמב"ם שזו היא מלאכת הרופא ולא דייק כלל לכתוב שהוא גמר מלאכה, אלא דכיון שהוא מלאכת הרופא הוי מלאכת אומן וחייב משום מכה בפטיש... אבל מכה בפטיש הא אמרינן דאינה מלאכה שיש בה חידוש פעולה ומלאכה מצד עצמה אלא דחשיבות מלאכת האומן מחשיב לזה מלאכה, דמלבד כל המלאכות שיש בכל א' חשיבות מלאכה ישנה עוד חשיבות הכאת פטיש וכן כל מלאכת אומן ג"כ מחשיב את המלאכה ונקרא עליו שם מלאכה...''. ע''ש. ולכן שפיר י''ל שאין חשש של מכה בפטיש בנד''ד.
וכן נראה ממ''ש האורה ושמחה בהל' שבת פ''י הל''יז, לגבי מ''ש הרמב''ם שם ''המפיס שחין בשבת... חייב משום מכה בפטיש שזו היא מלאכת הרופא'', וז''ל ''שזהו מלאכת הרופא. צ"ב מאי כוונתו בזה שכתב שזו היא מלאכת הרופא, דמשמע דמפני שזהו מלאכת הרופא לפיכך יש בזה משום מכה בפטיש, וזה תימה, דאם כן יהיה חייב במכה בפטיש גם בשאר מיני רפואות, שהרי גם שאר מיני רפואות מלאכת הרופא הוא, ואנן דוקא בהפסת שחין אמרינן דאיכא מכה בפטיש כמו שנתבאר לעיל, ועוד גם מלאכת הקצב יהיה בו משום מכה בפטיש שהרי זו היא מלאכת הטבח וכן עוד הרבה, ומ"ש מלאכת הרופא משאר המלאכות, ונראה לפרש דאין הטעם הזה לומר שזהו הסיבה שהוא נקרא מלאכה אלא בא לומר טעם למה חשוב הדבר למלאכה, כי הסיבה שהוא נקרא מלאכה הוא מפני שהוא עושה פתח, אלא דאפי"ה אם לא היה זה מלאכת אומן לא היינו מחשיבים זה למלאכה כיון שאין זה נקב חשוב, ויתבאר בהל' הסמוכה שכמה מיני מלאכות דמכה בפטיש איכא שאינו חייב בהן אלא מפני שדרך האומנין לעשותן, ולפיכך בעינן לטעמא דמפני שזהו מלאכת הרופא יש לנקב זה חשיבות מלאכה, אבל פשוט הדבר דלא כל דבר שדרך האומן לעשותו חשוב מלאכת מכה בפטיש דו"ק והבן.'' ע''ש.
ואולי כן סברת המ''ב בס''שיז ס''ק כג, וז''ל ''והטעם אפשר דכשקשרו האומן בשעת מלאכה יש בזה משום מכה בפטיש כשחותכו ומנתקו אח"כ דהוא גמר מלאכה, אבל שאר קשירות שנקשרו אחר שכבר נגמר הבגד אין שייך בזה משום מכה בפטיש כשמנתקו אח"כ.'' ע''ש.
וכן ראיתי במנחת שלמה ח''א ס''ט אות ה, לגבי אם חיבור זרם חשמלי לכלי יש בו משום מכה בפטיש, שהוא כתב ''נראה דמכה בפטיש היינו דוקא כשחסר עדיין תיקון שהאומנין רגילים לעשותו ונשאר כך בתיקון זה לעולם...''. ע''ש.
ולכן יש לפרש בדעת הרמב''ם בדין מנער טלית שהוא אסור מטעם מכה בפטיש, שזה רק אחר אריגת הטלית ע''י אומן, שבסוף מלאכתו הוא ''המנער טלית חדשה שחורה כדי לנאותה ולהסיר הצמר הלבן הנתלה בה כדרך שהאומנין'', אבל בבגד שכבר קנה בעל הבית אחר שכבר גמר האומן מלאכתו, לא שייך בו מכה בפטיש, ולכן בנד''ד ש''לובשים סוודר חדש וכיו"ב ומוציא סיבים על החולצה.'' פשוט שלא שייך מכה בפטיש בחולצה, כיון שכבר יצאה החולצה מבית האומן, וסיבים אלו באים רק אח''כ, וזה כמו שחילק האור זרוע הנ''ל בשם רש''י, ''וכן קסמין דקין שנארגו בה (כליו) [בלא] מתכוין ונוטלין אותו ממנו לאחר אריגה גמר מלאכ' הוא וחייב משום מכה בפטיש'', הרי אם לא היו הסיבים בשעת אריגה אין חשש מכה בפטיש.
ד) ולפי זה יש להעיר על מ''ש המ''א ס''ק ד, על דעת האור זרוע והרמ''א הנ''ל, וז''ל ''להסיר הנוצות. ובספר הזכרונות דף נ"ג חשש לאיסור הקורע אב מלאכה לפיכך מי שנסתבכו לו בגדיו בקוצים מפרישן בצנעה ומתמהמה כדי שלא יקרעו ואם נקרעו אינו חייב שהרי לא נתכוין ועיין סי' שי"ז ס"ג.'''
ובתחילה י''ל שצריך להפסיק בלשונו בין ''דף נ''ג'' ל''חשש'', שמ''ש ''הקורע אב מלאכה לפיכך מי שנסתבכו...'' זה לשון הרמב''ם הל' שבת פ''כב הל''כד לפי הירושלמי באו''ז הנ''ל. (עיין מ''ש המעשה רקח והדברי ירמיהו והאורה ושמחה שם), ואין זה לשון הספר זכרונות. והמעיין בספר זכרונות (הל' שבת פ''א) יראה שיש לו חשש אחר, דהיינו שהוא סבר שלדעת הרמב''ם הנ''ל הוא אסור להסיר הנוצות, וז''ל ''להרמב''ם וה''ה הוי מכל דבר שמצהיב ע''ג השחור, וא''כ מ''ש הרב בעל דהג''ה בשם אור זרוע שמותר להסיר הנוצות מן הבגד בשבת, אם הם לנבנות לדבריהם ז''ל נראה שאסור שהרי צהוב לבן מקרי.'' ע''ש. אלא לפי מה שכתבתי לעיל לדעת הרמב''ם נראה שזה אינו, שכל דינו הוא רק משום מכה בפטיש ובשעת גמר מלאכה ע''י אומן, וזה לא שייך כשהבגד כבר יצא מבית האומן והוא ביד בעל הבית ואז נוצות נסתבכו בבגד. ולכן נראה שאף הרמב''ם יודה למ''ש האור זרוע והרמ''א הנ''ל.
וכן ראיתי בדברי כת''ר, שכתב ''ואף שבמג"א הביא בשם ס' הזכרונות לאיסורא, מ"מ יעו' בחזו"ע (שבת ח"ו, הל' מלבן ה"ב) דהביא לדברי הרב גדולות אלישע (סק"ט) דהרמב"ם דכתב דאסור לנער טלית חדשה שחורה להסיר הצמר הלבן הנתלה עליה והעושה כן (במקפיד) חייב חטאת, וכתב הרה"מ שפירוש הרמב"ם עיקר. איננו חולק על דברי האו"ז הנ"ל, דהרמב"ם מיירי בדבר שנתלה בו בגוף הבגד, בשעת עשיית הבגד. (וכמ"ש מרן הכס"מ דחיובו לדעת הרמב"ם הוא משום מכה בפטיש כמו המסיר יבלת מעל הבגדים. וכ"כ בספר הבתים עמ' שכ לפי דעת הרמב"ם). והאו"ז מיירי בנוצות שנתלו אח"כ על הבגד. ודלא כהחיי אדם בנשמת אדם (כלל מח סי' מד) שלא ירד לזה. ע"ש. וסיים דאף שבספר הזכרונות חשש לאיסור, דלא כהרמ"א, אבל לא ראה שהאו"ז הביא ראייה לדבריו מהירושלמי וכו'. ולענין דינא כיון דהרמ"א והוא"ז כתבו להתיר בזה, נקטי' להקל. ומ"מ טוב להחמיר היכא דאפשר. עכת"ד הגדולות אלישע. וכתב ע"ז בחזו"ע, דכ"ש לדידן דקי"ל כפסק מרן שהאיסור לנער בגד היינו מן הטל, ולא מן העפר, ושלא כשיטת רש"י,דפשיטא שאין לחוש להסרת נוצה או זרע פשתן מן הבגד. וכ"כ בערוך השלחן (סק"ט). ואפי' האו"ז שחשש לשי' רש"י פסק בנ"ד להתיר. וכ"כ המשנ"ב (ע' שעה"צ סק"ט). וכ"כ הגאון מהרש"ם בס' דעת תורה (סי' שב ס"ב) דאם נתחב קיסם בבגד לאחר גמר עשייתו והוציאו, אין בזה משום מכה בפטיש, דדוקא במה שנתחב קודם אריגה שייך זה. ומש"כ הרה"ג ר' שלום שבדרון להעיר שגם בנתחב לאחר מכן אסור להסירו לכתחילה, כ' ע"ז ביבי"א ח"ה (הנ"ל) דליתא. ע"כ. וכ"כ הרב בני ציון (סק"ה) שכל הפוסקים מודים להתיר הסרת הנוצות וכן פשוט להלכה. ודלא כמ"ש המג"א בשם ספר הזכרונות, והפמ"ג, והבא"ח (פרשת ויחי ס"ח). וכ"כ להקל בספר מנוחת אהבה (ח"ב פי"ב הע' נה) ובזה שרי אפי' למאן דקפיד. וכן אין בזה חילוק בין בגד חדש לישן ודלא כהמשנ"ב דס"ל דאם מקפיד אז בבגד חדש ושחור אסור להסירן, דליתא. וכן כתבו הערוך השולחן (סעיף ט), וקצות השלחן (סי' קטז דמ"ז ע"ב) והמנוחת אהבה ח"ב (עמ' תטז) ובשו"ת כרם חמד ח"ב (סי' ז, עמ' צ'). ועוד שלדעת מרן דפסק דדוקא בטל אסור, ודלא כרש"י, בודאי בנ"ד מותר כל זה בכל ענין. וכן עיקר. עכת"ד מרן בחזו"ע. ועמ"ש להוכיח דשרי אפי' קפיד, בס' אדני שלמה מגנוז (ח"ז עמ' רנד). ע"ש.''
ה) וגם נראה שלא שייך לומר כאן ''עובדין דחול''. ואף שמצינו בכמה מקומות שגזרו חז''ל מפני עובדין דחול, מ''מ י''ל בזה כדמצינו בשאר גזירות של חז''ל, שכתב הרא''ש בשבת כד. ''ועוד תמיהני היאך יכלו הגאונים לחדש גזירה אחר שסתם רב אשי הש''ס.'' הרי שאין לנו להוסיף על גזירות רבותינו. וכן הוא ברב המגיד בהל' חו''מ פ''ה הל''כ, ''ואני אומר אין לנו לגזור גזרות מדעתנו אחר דורות הגאונים ז"ל''. וכן מצינו בפר''ח בא''ח ס''תסא והברכ''י בא''ח ס''תסג וביוסף אומץ סוף ס''טז. וכן הוא בעין יצחק א''ח ס''ה אות יז, שכתב ''דכל זמן דלא מצינו בפירוש דגזרו חז''ל, אין לנו להוסיף גזירות מדעתינו''. ועוד. ולכן נראה שה''ה לגבי עובדין דחול די''ל הכי, דבשלמא כשאמרו חז''ל שאיזה מעשה אסור מטעם עובדין דחול שיש לאסור אותו מעשה וכל שדומה לאותו מעשה. אולם אין לנו לחדש ולאסור כמה דברים משום עובדין דחול שלא מצינו בדברי חז''ל. ועיין ברב פעלים ח''א א''ח ס''כה שאף שכתב מרן בס''תקכב ב, ''אין יוצאין בכסא, אחד האיש ואחד האשה...'', והטעם משום עובדין דחול, מ''מ אין לדמות דין זה לרכיבת אופניים, מכמה טעמים ע''ש. ונראה מזה שאין לנו להוסיף על מה שגזרו חז''ל. וכן הוא ברב פעלים שם בהשמטות שבריש הספר ע''ש.
וראיתי במרן ס''שלז ב, שכתב ''אסור לכבד הבית אא''כ הקרקע מרוצף...''. וכתב הב''ח בס''שלז, ''ומנהגינו כר''י לאסור הכיבוד לגמרי אפילו במרוצף, ואפשר דלאו משום גזירה אטו שאינו מרוצף נהגו כך אלא משום דמטלטלין דברים המוקצים... וגם נראה כעובדין דחול ואל תטוש תורת אמך. וביש מדינות נוהגים לכבד הבית בבגד או במטלית... ונהרא נהרא ופשטיה.'' נראה מזה שבעיר שאין מנהג לאסור שאין לחוש לעובדין דחול, וכן לפי מה שהתיר מרן לכבד הבית כשהקרקע מרוצף, פשוט לו שאין לחוש לעובדין דחול. אלא י''ל שאם כבר נהגו לאסור איזה דבר משום עובדין דחול, אף שמצד הדין אין לחוש לעובדין דחול כיון שלא מצינו שגזרו חז''ל על זה, מ''מ יש לקיים המנהג כמבואר בב''ח, אבל אם אין מנהג קבוע אין להוסיף על מה שגזרו חז''ל. ועיין בקצות השלחן ח''ח דף קכב. שכתב על דברי הב''ח, ''ושאר אחרונים לא הזכירו כלל איסור דעובדין דחול.'' ועיין בביאור הלכה שם ד''ה שלא ישתברו, שהוא הביא כמה אחרונים שהקילו בכבידת הבית, אלא בסוף כתב, ''שאין כדאי להקל בזה דמחזי כעובדא דחול וכמזלזל באיסור שבת וכמ''ש הב''ח.'' וי''ל שאף הב''ח לא כתב כן אלא רק במקום שכבר יש מנהג לאסור, אבל אם אין מנהג קבוע אין לחוש לעובדין בחול כיון שלא מצינו שגזרו חז''ל על זה.
ולפי זה יש לפרש מ''ש המ''א בס''שלח ס''ק ח, שכתב הרמ''א שם ''ומותר לשחוק בעצמות שקורין טשי''ך.'' וכתב המ''א, ''עצמות. באיסקק''י, ונהגו לעשות האיסקק''י של כסף דאל''כ מיחזי כעובדא דחול...''. ע''ש. וי''ל שמצד הדין אין חשש של עובדין דחול כיון שלא מצינו חז''ל שגזרו על זה, ולכן לא חש הרמ''א כאן לעובדין דחול, מ''מ כתב המ''א ''נהגו'' לחוש לעובדין דחול, ולכן עושין אותם מכסף. אולם כשאין מנהג קבוע אין לחוש לזה, וכדמצינו לגבי כבידת הבית דלעיל.
וכן נראה ממ''ש השלטי הגבורים בפ' זה הבורר (דף ה. ברי''ף), והוא המקור למ''א הנ''ל, וז''ל ''ואם תאמר מנין יצא זה המנהג לעשות הסקקא''י של כסף כיון דשל עץ סגי ביחוד, אפשר דהטעם הוא כי באולי אע''פ שצחוק בחנם שרי, אסור לצחוק בשל עץ משום דדמי לעובדא דחול...''. הרי הוא לא סבר שמעיקר הדין צריך לעשותם מכסף, אלא הוא רק כתב כן כדי להסביר את המנהג. ולכן נראה שכשאין מנהג ידוע שאין להוסיף על גזירות אלו. (עיין אורחותיך למדני ח''ח ס''עו.)
וזה כמ''ש כת''ר, ''...ומש"כ בשם היערות דבש ותפארת ישראל דס"ל דהוא משום עובדין דחול, הנה בחזו"ע ח"ד (עמ' מח) וח"ו (עמ' צו) וביבי"א (ח"ד, חאו"ח סי' ל) כתב דאין לחוש בזה לעובדא דחול, ולחיבת הקודש אעתיק דבריו בזה: ומ"ש הב"ח (סי' שלז) לחוש בזה משום עובדין דחול, וכן מסיק החזון איש שם, הנה מדברי הב"י מתבאר שאין לחוש לזה. וכ"נ דעת מהריק"ש שמתיר בזה. וה"ט שכל שלא מצינו בדברי חז"ל שחששו לכך בהדיא (כבשבת דף קלח וש"נ), אין לנו לחוש לד"ז מדעתינו. וכמ"ש כיו"ב בשו"ת מהר"ש גרינפלד ח"ב (ס"ס יג). ע"ש. וע' באגרות הרמב"ם (דף מב ע"ב). ובשו"ת הרמב"ם (ירושלים תרצ"ד סי' סד). ע"ש. או משום שמכיון שיש בזה צורך שבת חשיב כדבר מצוה, דשרי שבות דעובדין דחול במקום מצוה. וכמ"ש הרמ"א (סי' שלג ס"א), ובפמ"ג מש"ז שם. ובמשנ"ב בבאה"ל (שם, ובסי' שלח ס"א ד"ה הואיל.) ע"ש. גם בס' קצות השלחן חלק ח (עמוד קכב) כ', דהיכא דלא הוי פ"ר שישברו הקסמין אין חשש לעובדין דחול אפי' לסברת הב"ח. ע"ש. עכ"ד. ועמ"ש בס"ד בשו"ת קול רינה ח"ב (סי' כ) במש"כ בגדרי עובדין דחול.''
ולכן ה''ה בנד''ד שאין לחוש לעובדין דחול, ובפרט שאין מנהג קבוע לאסור את הרולר מטעם זה.
ו) וגם נראה שאין כאן חשש מוקצה, שאם מותר להשתמש ברולר זה כדלעיל, ממילא שהוא אינו כלי שמלאכתו לאיסור, ולכן אין כאן חשש מוקצה.
ואסיים בכבוד רב
מחבר הספר אורחותיך למדני
שוב כתבתי מכתב שני לרב הנ''ל בענין זה:
לכבוד הרה''ג יניב שמחי שליט''א
א) יש לבאר עוד נקודה בזה, דהיינו אם יש חשש איסור בהדבקת הסיבים לרולר דבק. ואמרו לי שדרך שימוש ברולר זה שאחר זמן מה כשיש כמה סיבים נדבקים ברולר, המנהג הוא להשליך את החלק הדביק לאשפה, ולהחליף את החלק הדביק בחלק חדש. ולכן יש לחקור אם נד''ד דומה למ''ש הרמב''ם הל' שבת פ''י הל''יא, ''המדבק ניירות או עורות בקולן של סופרים וכיוצא בו הרי זה תולדת תופר וחייב...''. וכן פסק מרן ס''שמ יד. ע''ש.
ב) בתחילה י''ל שאין כאן חשש איסור תורה, שיש לדמות זה למ''ש מרן ס''שטז ז, ''הצד נחשים בשבת או שאר רמשים המזיקים... אם בשביל שלא ישכנו מותר.'' ופירש המ''ב שם ס''ק כז, ''...ואפי' להרמב"ם דמחייב בעלמא במלאכה שא"צ לגופה מודה בזה, וכתבו דטעמא משום דס"ל דזה לא מיקרי מלאכה כלל והוי כמתעסק בעלמא כיון שאין רצונו בעצם הצידה כלל ואדרבה כונתו להבריח אותו מעליו.'' ע''ש. וכן י''ל בנד''ד שהאדם אינו רוצה בסיבים אלו כלל, אלא כל כוונתו רק ''להבריחים מעליו'', דהיינו לסלקם מן הבגד ולשהליכם לאשפה. ולכן אף אם אין כוונת האדם להפריד את הסיבים מהחלק הדביק ולכן אין צד להתיר משום דביקה שאינה להתקיים, מ''מ כיון שהכל הולכים לאיבוד עדיין אין כאן איסור תורה.
וגם כתב הרמב''ם הל' שבת פ''יב הל''ב, ''וכן המדליק את הנר או את העצים בין להתחמם בין להאיר הרי זה חייב.'' ויש לדייק שאם אין הנר להאיר או להתחמם שיש רק איסור דרבנן. וכן ראיתי בטל אורות במלאכת מבעיר, דף תלח, שכתב ''ואיכא לספוקי אם הדליק נר ביום השבת, שאינו נהנה כלל, דהא שרגא בטהירא מאי מהני, אי חייב משום מבעיר או לא''. ואחר שהוא הביא הרמב''ם הנ''ל הוא כתב, ''דסובר הרמב''ם דאפילו לרבי יהודה דמחייב במלאכה שא''צ לגופה, אפילו הכי אם הדליק את הנר או את העצים שלא להתחמם ושלא להאיר דפטור, והיינו טעמא שאם הדליק את העצים שלא לצורך כלל, לא להתחמם ולא לצורך האפר, והעצים נדלקים ואזלי לאיבוד, היינו מבעיר דרך השחתה ופטור מפני שהוא מקלקל. וכן אם הדליק את הנר שלא להאיר, ואינו נהנה ואזיל לאיבוד, היינו מבעיר דרך השחתה דפטור.'' (עיין עוד באורחותיך למדני ח''ה ס''סז.) וכן י''ל בנד''ד שהסיבים והחלק הדביק של רולר הולכים לאיבוד ואין שום צורך להם. ולכן אין כאן איסור תורה אף אם אין כוונת האדם להפריד את הסיבים מהחלק הדביק ואין כאן היתר של אינו מתקיים. וזה אף לדעת הרמב''ם שסבר שמלאכה שא''צ לגופה חייב.
ומצינו שכתב המ''א ס''שכ ס''ק כג, לגבי סחיטת משקים שהולכים לאיבוד, ''ואפי' למ"ד פסיק רישיה דלא ניחא ליה אסור מ"מ הכא שרי משום דסוחט משקין תולדה דדש היא ואינו אסור אלא כשהמשקין היוצאין אינן הולכים לאיבוד (מ"מ פ"ט ורשב"א וריב"ש סי' שצ"ד), והר"ן ספי"ד כתב דמ"מ אסור מדרבנן הסוחט השער או עור פטור אבל אסור (רמב"ם פ"ט וספר חסידים סי' תתכ"ז) עיין סי' ש"ל ס"א וסי' שכ"ו ס"ח.'' ועיין במחצית השקל שם שכתב ''דעת המ''מ והעומדים השיטתו דבלא''ה אפילו איסור דרבנן ליכא''. ע''ש. מ''מ מצינו שדעת ר''י כדעת הר''ן, וכן פירשו האחרונים בדין זה. ועיין במאמ''ר והביאור הלכה שם. ועיין בשו''ת זכר יהוסף ס''קא, ואחיעזר ח''ג סוף ס''לד, ובחז''א א''ח ס''נו אות ד. ועיין מרן ס''שכח לד - לה וס''של ח ובב''י שם לגבי אם מותר לאשה להוציא החלב מדדיה ע''ג קרקע כשיש לה צער. עכ''פ י''ל בנד''ד שכיון שהסיבים והחלק הדביק הולכים לאיבוד שאין כאן חשש איסור תורה.
ג) ולפי זה יש להוסיף טעם אחר כדי להתיר לכתחילה לשמש ברולר זה בשבת. ויש לחקור בגדר חוזק הדיבוק או החיבור במ''ש הרמב''ם ''המדבק ניירות או עורות בקולן של סופרים וכיוצא בו הרי זה תולדת תופר וחייב.'' ונראה לומר שאם יש שני חלקים נדבקים זה בזה והאדם עדיין יכול ליטול בידו חלק אחד מחבירו בלי קלקול החלקים, אז אין דיבוק כזה נחשב חזק כלל, והוא אינו בכלל מה שאסר הרמב''ם הנ''ל.
וכן נראה, שפירש המרכבת המשנה על הרמב''ם הנ''ל ''ובר"פ אלו עוברין משמע דדיבוק ניירות בקולן של סופרים חשיב אומנות עיי"ש.'' וכן כתב הדברי ירמיהו על הרמב''ם שם. וזה כמ''ש בפסחים מב: ''וקולן של סופרים וכו': הכא תרגומא פרורא דאושכפי... והא תנא רבי חייא ארבעה מיני מדינה ושלשה מיני אומנות... אמאי קרי ליה האי קולן של סופרים קולן של רצענין מיבעיא ליה, אמר רב אושעיא לעולם פרורא דאושכפי ומאי קרי ליה קולן של סופרים דסופרים נמי מדבקין בהו ניירותיהן.'' ופירש''י שם ''פירורא דאושכפי. גלו"ד והרצענים מדבקין בו את העור כשמתחלק לשתים או מדבקין שתי עורות יחד לעשותן עבה...''. ע''ש.
נראה מזה שכשכתב הרמב''ם הנ''ל ''עורות'' הוא מיירי לגבי עורות של נעלים וכיוצא, וידוע שבנעלים בעינן דיבוק חזק מאד בין העורות, שהרי האדם רוצה לשמש בנעלים אלו לכמה שנים, ולכן בדיבוק שאינו חזק כל כך אחר קצת שימוש ודאי שהעורות יפרדו זה מזה. ולכן בעינן דיבוק חזק מאד כדי לומר שיש איסור תורה של דביקה. ונראה שזה כוונת הרמב''ם שכתב ''בקולן של סופרים וכיוצא בו'', דהיינו רק דבק שהוא חזק מאד כקולן של סופרים. וזה כדרך האומנים, שידוע שהאומן לא מרע נפשיה, ולכן ודאי שהוא משתמש בדבק חזק מאד, שאם הוא מוכר נעלים שהעורות בהם יתפרדו זה מזה אחר שבוע או חודש, ודאי שהקונים לא יבואו לקנות עוד פעם ממנו. ולכן י''ל שכשיש שני דברים נדבקים זה בזה, והאדם יכול להפרידם בידו, והוא דבר שהוא קל לעשות, שאין זה בגדר ''המדבק ניירות או עורות בקולן של סופרים וכיוצא בו הרי זה תולדת תופר וחייב.'' ולכן נראה שהוא מותר אף לכתחילה להפריד חלק זה מחלק אחר.
וכן נראה ממ''ש הרמב''ם שם הל''ט, לגבי איסור תפירה, ''התופר שתי תפירות חייב. והוא שקשר ראשי החוט מכאן ומכאן כדי שתעמוד התפירה ולא תשמט. אבל אם תפר יתר על שתי תפירות אף על פי שלא קשר חייב שהרי מתקיימת התפירה.'' הרי אם יש שתי תפירות בלי קשירה אז האדם יכול ליטול חלק אחד של הבגד בידו ולהמשיך אותו כדי להפריד את שני החלקים זה מזה, ואין כאן קלקול של קריעה בבגד, משא''כ כשיש קשרים בראשי החוט שאם האדם מפריד בכח חלק זה מחלק אחר, אז הוא יקרע את הבגד. וכן י''ל לגבי ג' תפירות שיש חשש קלקול. אלא בנד''ד כשהאדם נוטל את הסיבים בידו מן הרולר, הוא דבר קל לעשות ואין כאן קלקול בנטילה זו. ולכן הוא מותר.
וכן נראה, שכתוב במשנה כלאים פ''ט מ''י, ''התוכף תכיפה אחת אינה חבור, ואין בה משום כלאים, והשומטה בשבת פטור...''. הרי שיש להשוות חיבור בדין כלאים לחיבור בדין שבת. וכן כתב הגינת ורדים א''ח כלל ג ס''יז על משנה זו, ''תו שמעינן ממתניתין, דכלאים וטומאה ושבת דין אחד להם, ומה דחשיב חיבור לזה חשיב חבור לזה.'' ע''ש.
ומצינו שכתב התה''ד ס''רצו, בדיני כלאים ''שאם נעשו הקנוייפ"לן רפויים בתוך הנקבים שיוכל לפורקן באצבעותיו כה"ג לא מיקרי חיבור.'' ע''ש. ולפי זה י''ל בנד''ד שכיון שהאדם יכול לפרק הסיבים מהרולר ''באצבעותיו'' שאין כאן דביקה וחיבור בתחילה, ואין זה דומה ל''המדבק ניירות או עורות בקולן של סופרים וכיוצא בו''. ולכן נראה להתיר לשמש ברולר זה בשבת, ובפרט שהסיבים והחלק הדביק של רולר הולכים לאיבוד ואין שום צורך בהם, ולכן אין כאן חשש איסור תורה מעיקרא, ולכן שפיר הוא לסמוך על מה שביארתי שאין דביקה כזו אסורה כלל. כן נראה לענ''ד.
ואסיים בכבוד רב
מחבר הספר אורחותיך למדני
Comments