top of page
  • orlamdeni

שאלה: כשאדם חטף אחת משבע ברכות שלא ברשות, האם צריך לחזור ולברך אותה ברכה.

שאלה: כשאדם חטף אחת משבע ברכות שלא ברשות, האם צריך לחזור ולברך אותה ברכה.


תשובה:


לכבוד הרה''ג אלחנן פרינץ שליט''א


כתב כת''ר:


מעשה אמיתי אירע שבוע שעבר בחופה שהכריזו ברם קול שם של רב שיברך את ברכת אשר יצר את האדם בצלמו. ניגש אדם אחר חטף את הכוס ובירך בלי רשות את ברכת אשר יצר. המסדר קידושין שהיה במקום הורה לברך שוב את ברכת אשר יצר. ונשאלנו מבית הוראה, האם זו ברכה לבטלה.


ואולי הוי כמי שבירך בכוח שאין עונים אחריו אמן ואז אין זו ברכה לבטלה. או דזהו כדין חטף מצווה. אגב, האם השבע ברכות זה של החתן או של הציבור (ונפק"מ אם החתן אמר שלא כיוון לצאת בברכה של מי שחטף). ע''כ דברי כת''ר.


א) בתחילה יש לחקור לגבי ברכת אירוסין ושבע ברכות של נישואין אם החובה לברך מוטלת על החתן, או שמא החובה מוטלת על הצבור שעומדים שם.


כתב הרמב''ם הל' אישות פ''ג הל'כג, ''כל המקדש אשה בין ע"י עצמו בין ע"י שליח צריך לברך קודם הקידושין או הוא או שלוחו כדרך שמברכין על כל המצות...''. הרי לדעת הרמב''ם החיוב לברך ברכת אירוסין הוא על החתן.


אלא לגבי ברכת נישואין כתב הרמב'ם שם פ''י הל''ג, ''וצריך לברך ברכת חתנים בבית החתן קודם הנישואין...''. הרי כאן הרמב''ם לא הזכיר שהחיוב לברך ברכות אלו הוא מוטל דוקא על החתן או שלוחו. ולכן משמע דשאני ברכות הנישואין שהן ברכות של שבח והחיוב מוטל על הצבור שעומדים שם.


וכן כתב רבינו אברהם בן הרמב''ם, בריש ספר מעשה רקח, לגבי ברכת אירוסין, וז''ל ''ואין ראוי שיברך אותה כי אם המקדש או שלוחו שמקדש לו, ולא דיין ולא זולתו, וקצת הממונים טועים ומברכים אותה על צד ההיקש משבע ברכות של הנישואין, והוא טעות לפי ששבע ברכות הם שבח להקב''ה ותפלה בעד החתן והכלה שיברך אותם הגדול שבנמצאים שם, אמנם זאת הברכה היא ברכה על המצוה, ואין ראוי שיברך אותה עושה המצוה.'' ע''ש.


הרי לדעת הרמב''ם ורבינו אברהם הז' ברכות הן חיוב על הצבור ולא החתן, ולכן ''הגדול שבנמצאים שם'' הוא יברך אותן בעד הנמצאים שם, ולא בעד החתן. וזה מפני שז' ברכות אינן ברכות של מצוה אלא ברכות של שבח.


וכ''ש די''ל הכי, שאף לגבי ברכת אירוסין מצינו שי''א שחיוב הברכה מוטל על הצבור שעומדים שם. ולכן כתב הט''ז י''ד ס''א ס''ק יז לדעת הרא''ש, ''דברכת שחיטה אינה באה על השחיטה עצמה דהא אין חיוב לשחיטה אם אינו רוצה לאכול, אלא עיקר הכוונה לתת שבח למקום ב''ה על שאסר לנו אכילת בשר בלא שחיטה, ובזה ודאי כל ישראל שייך באותה ברכה שהרי על כולם יש איסור, אלא שאין מקום לברך שבח זה אלא בשעת שחיטת שום בהמה, דוגמא לדבר שזכר הב''י בס''רסה. בשם ר''ת בברכת להכניסו בברית שהיא שבח והודאה בכל שעה על קדושה זו ע''ש. ומש''ה ניחא בברכת אירוסין שהחתן מארס והרב מברך, דגם שם מברך על איסור עריות שאסר לכל ישראל.'' ע''ש.


וכתב התבואות שור שם, בשמלה חדשה ס''ק נט, לגבי ברכת אירוסין, ''ולא נתקנה מעיקרא דוקא על החתן... רק נתקנה על הנועדים לבית האירוסין כדמשמע בגמ' פ''ק דכתובות דגרסינן התם מברכין ברכת חתנים בבית חתנים וברכת אירוסין בבית האירוסין, וברכת חתנים פסקינן באה''ע ס''סא בהדיא דמברכין אפילו בשאין החתן אצלם, ש''מ דנתקנה על הנועדים, וה''נ בברכת אירוסין נתקנה על הנועדים, דהא בחד בבא ניתנו.''


ומ''ש ''וברכת חתנים פסקינן באה''ע ס''סא בהדיא דמברכין אפילו בשאין החתן אצלם'', נראה שהוא כיון למ''ש הטור ס''סב, וז''ל ''ויש אומרים שאם אוכלים בשנים או בשלשה בתים שאין מברכין ברכת חתנים ולא שהשמחה במעונו אלא בבית החופה. ולי נראה שאם יש שמש שמשמש בכל הבתים השמש מצרפן ומברכין בכולן שבע ברכות, וה"ר יחיאל אומר בשם מר ה"ר יהודה שאפילו אין שמש, כיון שהתחילו אותן של שאר הבתים לסעוד כשהתחילו אותן של החופה, כולם חשובים כאחד לשמחה ומברכין ברכת חתנים כיון שאוכלין מסעודה שתקנו בחופה, וכן עמא דבר. ע''כ.'' ע''ש. ומרן שם סע' יא

פסק כרבינו יחיאל ורבינו יהודה. ע''ש. ולכן משמע שאף אם החתן אינו בשאר הבתים, עדיין הם יכולים לברך שבע ברכות. ולכן צ''ל שז' ברכות הם שבח ואין החיוב לברך אותם מוטל דוקא על החתן.


וכתב רעק''א בי''ד שם ''אם באנו לדמותו לברכת אירוסין א''כ גם במדבר ואינו שומע ישחוט לכתחילה, דהברכה אינה מוטלת דוקא עליו וכמו בברכת אירוסין והחתן אינו שומע דמ''מ הרב מברך...''. ע''ש. ולכן כ''ש בברכות הנישואין שהחיוב לברך מוטל על הצבור שעומדים שם ולא על החתן.


ב) מ''מ אין לומר בחיוב זה שמי שמברך ז' ברכות צריך לכוין לצאת י''ח של הצבור שעומדים שם וגם כל הצבור שם צריכים לכוין לצאת י''ח ע''י המברך, שזה אינו. ונראה שיש לדמות דין זה למ''ש במשנה במגילה כג: "אין פורסין על שמע ואין עוברין לפני התיבה ואין קוראין בתורה... בפחות מעשרה." וכתב הרמב"ן במלחמות ה' במגילה ה. (דף ג. ברי''ף) "והשנויים במשנתינו כולם חובת הצבור הן, ואינן אלא במחוייבין בדבר אבל מגילה כשם שהצבור חייב כך כל יחיד ויחיד חייב" ע"ש. וכן כתב הר"ן שם. וכן כתב הפעולת שכיר על המעשה רב באות קעה לגבי קריאת המגילות בפסח שבועות וסוכות, "ושמעתי שהקשה חכם אחד לרבינו זצ"ל אם איתא שקריאת המגילות הללו הוא חיוב כ"כ איך מותרין לקרותן בשבת, ולהלא נגזר עליהן גזירה דרבה שמא יעבירנו ארבע אמות ברה"ר כמו מגלת אסתר. והשיב שהגזירה דרבה לא שייכא אלא בחיובים המוטלים על כל יחיד ויחיד כמו שופר לולב מגלה בזמנה והיינו דדייק רבה הכל חייבין בשופר הכל חייבין בלולב... אבל קריאת מגלות הללו לא הוקבעו כלל על היחיד כ"א על הרבים כמו קריאת ס"ת שאם אין כאן מנין עשרה אין חיוב כלל על היחיד, ובדבר שאין חיובם מוטל כ"א אם הרבים ליכא למיחש שמא יעבירנו." וכן מצאתי סברה זו לבעל החקרי לב בסמיכה לחיים א"ח ס"ב, שכתב ''שלא היתה תקנת נביאים לכל יחיד ויחיד שיקרא או שישמע קריאת ס"ת בשבת ויו"ט, אלא שיקראו בצבור בשבת ויו"ט סדרו של יום, וכל שקראו בצבור סדרו של יום אף אם כמה יחיד לא שמעו נתקיימה תקנתם." עיין ביביע אומר בח"ד י"ד ס"לא אות ג, שביאר כל זה. וכן הוא בציץ אליעזר ח''יח ס''ה. ע''ש. ועיין עוד ביביע אומר ח''ט בהוספות ומילואים ס''ק מ''ש על דעת האג''מ כרך ו' א''ח ס''מ אות ד. ע''ש. הרי מבואר מכל זה שקריאת תורה היא חיוב על הצבור ולא על היחיד.


ולגבי קריאת התורה מצינו שכל כוונת הקריאה היא רק להשמיע דברי התורה. וכן כתב הרא"ש שם בברכות פ"ז אות כ, "דהא דאמרינן בשילהי ראש השנה כט. דכל שאינו חייב בדבר אינו מוציא אחרים ידי חובתן, והא דסלקי קטן ועבד ואשה דליתנהו בתלמוד תורה למנין שבעה, משום דס"ת לשמיעה קאי." ע"ש שזה דעת ר"ת. וכן הוא במאירי במגילה כד. שזה ששנינו קטן קורא בתורה הטעם לכך משום "שאין הכונה בקריאת התורה אלא להשמיע לעם, ואין זו מצוה גמורה כדי שנאמר בה הכלל שאמרו כל שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא את אחרים ידי חובתם." וכן הוא בב''י בחו''מ ס''לז שכתב, ''דלאו עשיית מצוה ממש היא אלא שמיעה בעלמא.'' ע''ש.


ולפי זה הכי י''ל לגבי ז' ברכות, שהחיוב על הנועדים שם הוא רק לשמוע את הברכות, כיון שהחיוב הוא על כולם ולא על כל יחיד ויחיד, ואין זה דומה לברכת מגילה שהחיוב על היחיד. ולכן כשהנועדים שם רק שומעים את הברכה הם יי''ח, ואין זה בגדר שאחד צריך לכוין להוציא י''ח של אחר.


שוב ראיתי סברה זו בהר צבי י''ד ס''א ד''ה ולכן רציתי, וז''ל ''וכבר מצינו ברכות שנתקנו לברך בצבור, ומ''מ לא רמיא על הצבור לכוין לצאת אלא לשמוע בלבד, וכמו דמשמע מהנודע ביהודה מה''ת ס''טו לענין ברכת התורה בציבור ''לדידן שכל אחד מהעולים מברך, א''כ אין אחד מהם מכוין להוציא אחרים בברכתו'', הרי דבהכי חייבו רבנן שזה יברך וזה ישמע דוקא אף בלי כוונה לצאת.'' ושוב כתב ההר צבי שם, ''והא דפשיטא להו להתבו''ש ולרעק''א להאי גיסא דברכת אירוסין אינו מוטלת דוקא על החתן, והמברך א''צ לכוין להוציא את החתן.''


משמע שכמו שאין המברך צריך לכוין להוציא את החתן, ה''ה שהוא אינו חייב לכוין לצאת י''ח של הנועדים שם, שהרי אף החתן בכלל הנועדים, ואם המברך א''צ לכוין להוציא י''ח של החתן, ה''ה שהוא א''צ לכוין להוציא י''ח של הנועדים. ולפי מה שפירשתי לעיל, הטעם הוא מפני שרק שמיעה בעינן, וכדמצינו לגבי מצוות קריאת התורה. (עיין עוד באורחותיך למדני ח''ח ס''רב.)


ולפי זה יש לדון בנד''ד. וי''ל שאף שאדם זה חטף את הברכה, מ''מ עדיין הצבור יי''ח כיון שאין דין זה תלוי ברצון הצבור אם הם רוצים לצאת י''ח ע''י אדם זה או לא, אלא הדין תלוי בשמיעה בלבד, וכדמצינו לגבי דין קריאת התורה, ולכן כיון שהצבור שמעו את הברכה, ממילא שהם יצאו י''ח ואין לחזור ולברך אותה ברכה.


ג) ועכשיו יש לדון אם הברכה עצמה פסולה מטעם ''אין זה מברך אלא מנאץ''. וזה כדמצינו בדרכי משה א''ח ס''נג ס''ק יא, וז''ל ''מצאתי בבנימין זאב סימן קס"ג וז''ל מצאתי באגודה בברכות פרק כיצד מברכין שכתב, שאין להתקוטט בעבור שום מצוה, כגון גלילות ספר תורה וכיוצא בו, דהרי שנינו (יומא לט ב): הצנועים מושכין ידיחם והגרגרים חוטפים. וכל המתפלל שלא ברשות מחמת אלמות וגיאות, אין עונין אמן אחר ברכותיו, שנאמר בוצע ברך ניאץ ה' עכ"ל.'' ע''ש. וכן פסק הרמ''א בש''ע שם סע' כב. ע''ש.


ויש לחקור אם אדם זה שמתפלל שלא ברשות, הוא מברך ברכה לבטלה מטעם ש''ניאץ ה''' פוסל את הברכה, או שמא י''ל שאף שהוא מנאץ מ''מ עדיין הברכה מצד עצמה היא כשרה ואין כאן ברכה לבטלה.


כתב הרא''ש בברכות פ''ז ס''ב, ''אכל טבל כתב רבינו משה ז"ל שאינו מברך עליו לא בתחלה ולא בסוף והראב"ד ז"ל השיג עליו וז"ל טעה בזה טעות גדול שלא אמרו אין מברכין אלא שאין מזמנים עליהם לומר שאין להן קביעות לזימון הואיל ואוכלים דבר איסור והוא כעין אכילת פירות שאין להן קביעות לזימון אבל ברכה תחלה וסוף למה לא יברכו הואיל ונהנה. ונ"ל כדבריו וכן מוכח מהא דאמרי' בפ"ק דסנהדרין (דף ו ב) ובפ' הגוזל קמא (דף צד א) הרי שגזל סאה חטים מחבירו טחנה אפאה והפריש ממנה חלה אין זה מברך אלא מנאץ, משמע שחייב לברך אלא שברכתו היא ניאוץ.'' ע''ש.


נראה מזה שלדעת הראב''ד והרא''ש הברכה מצד עצמה כשרה ואין כאן ברכה לבטלה אף שאדם זה מנאץ. וכן נראה בתשב''ץ חוט המשולש טור ג' ס''כט, וז''ל ''ומה שאמרו אין זה מברך אלא מנאץ לא לפוטרו מהברכה אמרו אלא לגנותו על מעשה הגזל שגזל חטים ועשה מהם גלוסקא וכו' דכיון דהיא גזולה אפי' מצות הברכה לניאוץ תחשב ולא אמרו זה להפקיע ממנו חובת הברכה.'' ע''ש.


מ''מ י''ל שלדעת הרמב''ם הברכה עצמה היא פסולה, ולכן יש כאן ברכה לבטלה. ולכן כתב הרמב''ם הל' ברכות פ''א הל''יט, ''כל האוכל דבר האסור בין בזדון בין בשגגה אינו מברך עליו לא בתחלה ולא בסוף.'' משמע שאם עכ''פ הוא מברך אז הוא מברך ברכה לבטלה.


אולם כתב הלחם משנה שם, ''...וחיזק סברת הראב"ד ז"ל מההוא דאמר בפרק הגוזל (ב"ק דף צ"ו) הרי שגזל חיטים טחנה ואפאה והפריש ממנה חלה אין זה מברך אלא מנאץ, משמע דמברך אלא דברכתו הוי ניאוץ. ול"נ לתרץ לדעת רבינו ז"ל דשאני התם דקנאה בשינוי דטחנה ואפאה ולכך מברך אלא שאמר נקרא ניאוץ, אבל בשאין שם שינוי אסור לברך. וראיה לזה ממ"ש הרב המגיד בפרק ו' מהלכות חמץ ומצה דהיכא דגזל חיטים או קמח ועשאו פת דיוצא ידי חובתו בפסח שקנאו בשינוי, ואי אמרת דלענין ברכה אפילו שקנאו בשינוי סובר רבינו ז"ל דאסור א"כ היכי קאמר דלענין מצה יוצא, הא שם השוה רבינו ז"ל הברכה והמצה שכן כתב שם זה הכלל כל שמברכין עליו וכו' משמע דברכה ומצה שוים, אלא ודאי דהיכא דקנאו בשינוי סובר רבינו ז"ל שחייב לברך, וא"כ אתי שפיר ההיא דגזל דאיירי בשינוי.'' ע''ש.


הרי שאף לדעת הרמב''ם אם הגזלן כבר קנה את החיטים אז מותר לברך על הפרשת חלה, וכמ''ש הראב''ד והרא''ש והתשב''ץ, ואין כאן ברכה לבטלה.


ולפי זה י''ל שאם אדם חטף ברכה מאחר כמו בנד''ד, אז אין כאן גזילה כלל, שהאדם לא תפס שום חפץ בידו מאחר, וגם קי''ל שאין גזילה בקול (עיין לקמן מ''ש האו''ז בשם ר''ת). ולכן זה דומה לדין גזל חיטים הנ''ל, וגם הוא עדיף טפי, שעכ''פ לגבי החיטים היתה שם גזילה בתחילה, משא''כ בנד''ד שאין גזילה אף מעיקרא. ולכן נראה בנד''ד שאף הרמב''ם יודה שאף שאדם זה מנאץ ה', מ''מ הברכה מצד עצמה היא כשרה.


ולכן אם הצבור שעומדים אצל החופה שומעים את הברכה אז הברכה כשרה, ואין לחזור ולברך אותה. ואף אם הצבור אינם מכוונים לצאת י''ח בברכה זו מ''מ עדיין יש ''שמיעה'' ודי בזה כדי לקיים מצוות ז' ברכות כמו שכתבתי לעיל.


וכן י''ל לגבי מ''ש הדרכי משה הנ''ל ''וכל המתפלל שלא ברשות מחמת אלמות וגיאות, אין עונין אמן אחר ברכותיו, שנאמר בוצע ברך ניאץ ה','' שאף שאין עונין אמן מטעם שיש כאן ניאץ ה', מ''מ עדיין הצבור יוצאים י''ח בתפילה של אדם זה כגון בחזרת הש''ץ, שאין עניית אמן מעכבת את זה. ולא שמענו שהצבור צריכים לחזור חזרת הש''ץ כשאדם זה הולך לדרכו.


ויש לדמות זה וגם נד''ד למ''ש האור זרוע ח''א ס''שצט, וז''ל ''וכבר היה מעשה באחד שנתנו לו ילד למוהלו והקדימו אחר וברך ומל אותו. יש שרצו לדון שיתן לו תינוק אחר למולו וליתן כדפרי'. והשיב ר"ת שאינו חייב לו כלום. לפי שמלתא דלא שכיחא היא ולית בה חסרון כיס ולא עבדינן שליחותייהו ולא דיינינן לי' בבבל כדא' פ' החובל... והיכא ששליח צבור קרא לראובן לקרות בתורה והקדימו שמעון. פר"ת וכן ריב"א דאין לו עליו כלום. שכולנו חייבין לקרות בתירה ומשום שקראו שליח צבור לא זכה בברכה יותר מאחריני.'' ע''ש.


הרי שהצבור יוצאים י''ח של קריאת התורה, אף אם הקדימו אחר לש''ץ. וכן י''ל לגבי מ''ש הדר''מ הנ''ל, וגם י''ל הכי בנד''ד, שבעצם העומדים אצל החופה ''כולנו חייבין בז' ברכות, ומשום שקראו לאדם פלוני, לא זכה בברכה יותר מאחרני.'' וגם נד''ד הוא ''מלתא דלא שכיחא היא ולית בה חסרון כיס'' כמ''ש ר''ת. ועיין ברמ''א ח''מ ס''שפב שכתב ''היה לו בן למולו בא אחר ומלו חייב ליתן לו י' זהובים, אבל נתנו לאחר לימול ובא אחר ומלו פטור (רבי' ירוחם נל"א ח"ד).'' ע''ש. וכן הוא בב''י י''ד ס''רסד. ע''ש.


ולכן נראה בנד''ד שאף שאדם זה שחטף ברכה אחת של ז' ברכות יש לו מדות רעות, מ''מ עדיין הברכה כשרה, ואין לחזור לברך אותה ברכה. כן נראה לענ''ד.


ואסיים בכבוד רב


מחבר הספר אורחותיך למדני

9 views

Recent Posts

See All

עד כמה זמן צריך לטרוח כדי לקיים מ''ע כמו תפילין

לכבוד הרה''ג שלמה יוסף אליצור שליט''א כתב כת''ר: רציתי לשאול את הרב מהו גדר חובת הטרחה במצוות עשה. הנה בהוצאת ממון על המצוות מצאנו גדרים מפורשים בגמ' ובפוסקים, אך בנוגע לטרחה אין כל כך מקורות. ואתן דו

האם יש חשש רבית בקנין דירה על הנייר.

לכבוד הרה''ג נחום רוזנטל שליט''א כתב כת''ר: אשאל קמי כת"ר, איך הדין בדירה שקונים על הנייר אם יש לחוש שאין כאן יצא השער, ואין כאן יש לו שהרי אין הדירה בנויה, ואם אח"כ מתייקרת הדירה הרי יש כאן איסור פסי

Comments


bottom of page