במלחמת עזה חיילי ישראל היו במקום שיש ריח רע ממתים של מחבלים משום העיפוש. האם מותר להתפלל שם. (1)

שאלה: במלחמת עזה חיילי ישראל היו במקום שיש כמה מתים של מחבלים ומשום העיפוש מהמתים היה שם ריח רע מאד, וא''א לחיילים אלו להתפלל במקום אחר, האם עדיין הם מותרים להתפלל שם.

תשובה:

לכבוד הרה''ג חברון לוי שליט''א

כתב כת''ר, ''אנחנו נמצאים באיזור מסויים בעוטף כנראה לזמן ממושך, יש לידינו גופות מחבלים שלא עומדות לפינוי בקרוב והריח נורא. האם מותר להתפלל במקום.''

א) נראה שיש לעשות מחיצה בין המתים ובין מקום התפילה, ואז מותר להתפלל אף שהריח הרע מגיע למקום התפילה. ויש לצרף שני טעמים כדי לעשות ס''ס כדי להתיר אבל רק באופן שא''א להתפלל במקום אחר שאין הריח שם.

רבני צרפת

ב) כתב מרן א''ח ס''עט ב, ''ואם יש לה ריח לא מהני הפסקה ולא שינוי רשות. ויש אומרים דכי היכי דהפסקה מועלת לצואה עצמה הכי נמי מועלת לריח רע שלה.'' ע''ש. ודעת הי''א היא דעת רבני צרפת כמבואר בב''י שם. מ''מ הדין כהסתם שאין מועילה מחיצה בין הצואה והאדם אם עדיין מגיע לו הריח הרע.

אלא ראיתי ברב פעלים ח''ב י''ד ס''ז, שחולק על דעת הזבחי צדק ס''קג ס''ק לא, שסבר שבהפסד מרובה מותר לסמוך על אלו שלא פסקו כמרן. אלא היביע אומר ח''י י''ד ס''נח אות ג הביא הפוסקים שסברו כהזבחי צדק, וכתב ''נמצא שהשגתו של הרהמ''ח (הרב פעלים) בזה על דברי רבו הזבחי צדק, אינה השגה, ויש מקום לדברי הרב זבחי צדק, ובפרט לדידן דעבדינן ס''ס אפילו כששני הספקות הם נגד דעת מרן.'' ע''ש. וא''כ אף בנד''ד י''ל שכיון שהיא שעת הדחק, אז יש לסמוך על דעת רבני צרפת בי''א של מרן הנ''ל. ואף יש לצרף לזה טעם אחר כמבואר לקמן כדי לעשות ס''ס להתיר.

דעת הרמב''ם

ג) יש לחקור האם צריך להרחיק מריח רע דוקא של צואה או מי רגלים, או אף משאר דברים שגורמים ריח רע.

כתוב במשנה ברכות כב: ''...לא יתכסה לא במים הרעים ולא במי המשרה עד שיטיל לתוכן מים, וכמה ירחיק מהן ומן הצואה ד' אמות.'' ופירש המאירי שם ''וכמה ירחיק מהם – מכל אלו הנזכרים ומן הצואה ד' אמות.'' ע''ש. הרי אף לגבי מים רעים ומי המשרה שיש להם רוח רע צריך להרחיק מהם כמו בצואה.

ויש להביא ראיה לפירוש זה, שכתוב בפר' כי תצא ''כי ה''א מתהלך בקרב מחנך להצילך ולתת איביך לפניך והיה מחניך קדוש...''. וכתוב בספרי ''מכאן אמרו לא יקרא אדם ק"ש בצד משרה של כובסים, ולא יכנס לא למרחץ ולא לברסקי, וספרים ותפלין בידו.''. משמע שזה דרשה גמורה ואף בשאר דברים מלבד צואה יש חיוב מן התורה להרחיק מריח רע שלהם בשעת תפילה וכו'.

וכן מצינו בירושלמי ברכות פ''ג הל''ה, שכתב ''תני מרחיקים מצואת אדם ארבע אמות ומצואת כלבים ארבע אמות ובשעה שהוא נותן לעורות. רבי ירמיה בשם ר"ז נבילה שנסרחה צריך להרחיק ממנה ד' אמות.'' הרי לאו דוקא צואה אלא אף בנבילה סרוחה צריך להרחיק ד' אמות, וכדעת הספרי.

וכן דעת הטור א''ח ס''פו, שכתב ''הרוחץ במים סרוחים או במי משרה ששורין בהן פשתן או קנבוס, לא יתכסה בהן ויקרא. ואסור לקרות כנגדן כמו כנגד הצואה''. ופירש הב''י שם, ''ומשמע לרבינו דכי קתני "כמה ירחיק מהם", קאי אמים הרעים ומי משרה ומי רגלים.'' ע''ש. וכן פירש המלאכת שלמה במשנה הנ''ל, וז''ל ''ומשמע מתוך ירושלמי זה דכמה ירחיק מהם דקתני מתני' קאי אמים הרעים ומי המשרה ומי רגלים וכן מפורש בטור סי' פ"ו.'' ע''ש. וכן פסק מרן בש''ע כדעת הטור. וכתב המ''ב שם ס''ק ג, ''וכתב הפמ"ג דאיסורו הוא מה"ת כמו צואה.'' ונראה שיש להביא ראיה לדעת הפר''מ מספרי הנ''ל.

ד) אלא כתב הרמב''ם בפירוש משניות על המשנה הנ''ל, ''עד שיטיל לתוכן מים - אינו חוזר על המים הרעים ועל מי משרה, אבל הוא חוזר על מי רגלים, שנופל עליו שם המים הרעים... ויהיה תיקון דברי זו המשנה להיות כן: אבל לא יתכסה במים הרעים ובמי משרה, ולא יקרא כנגד מי רגלים עד שיטיל לתוכן מים. וכמה ירחיק מהן אם לא הטיל לתוכן מים, ומן הצואה? ארבע אמות.'' ע''ש. הרי מבואר דלא בעינן הרחקת ד' אמות בשאר דברים סרוחים, אלא רק מצואה ומי רגלים.

וכן פירש הב''י ס''פו, וז''ל ''ומשמע לרבינו דכי קתני כמה ירחיק מהם, קאי אמים הרעים ומי משרה ומי רגלים. ויש לתמוה על הרמב"ם, שלא הזכיר זה בהלכות קריאת שמע. ולכן נראה לי שהוא מפרש, דהא דקתני כמה ירחיק מהם, לא קאי אלא אמי רגלים בלבד, וכן נראה מדבריו בפירוש המשנה'' (ועיין שם מ''ש אח''כ הב''י.).

וכן נראה ממ''ש הרמב''ם הל' ק''ש פ''ג הל''ח, ''כמה ירחיק אדם מצואה וממי רגלים ואחר כך יקרא ארבע אמות.'' הרי הרמב''ם לא הזכיר שצריך להרחיק משאר דברים סרוחים. וכן בכל פ''ג שם הוא לא הזכיר את זה.

ונראה שזה לפי מ''ש הרמב''ם הל' תפילה פ''ד הל''ט, ''היה עומד בתפלה ומצא צואה כנגדו אם יכול להלך לפניו כדי שיזרקנה לאחריו ארבע אמות יהלך ואם לאו יסלקנה לצדדין. ואם אינו יכול יפסיק. גדולי החכמים לא היו מתפללים בבית שיש בו שכר ולא בבית שיש בו מורייס בעת עפושו מפני שריחו רע אף על פי שהמקום טהור.'' ע''ש.

משמע מזה שאין חיוב להרחיק משאר דברים של עיפוש וסרחון מלבד צואה או מי רגלים, ורק גדולי חכמים לפנים משורת הדין היו מרחיקים מאלו. וגם כתב הרמב''ם שאף שיש באותו מקום דברים כאלו, מ''מ עדיין המקום הוא ''מקום טהור'', דהיינו שזה בכלל ''והיה מחניך קדוש''.

והמקור לדבריו הוא כמ''ש הכסף משנה שם, ''גדולי החכמים וכו'. עירובין פרק הדר (דף ס"ה.) שמואל לא מצלי בביתא דאית ביה שיכרא, ר"פ לא מצלי בביתא דאית ביה הרסנא.'' משמע שזה רק משום חסידות של חכמים אלו, ולא מצד הדין.

וכן פירש מהרח''ו ז''ל בשו''ת באר מים חיים ס''פג, וז''ל ''מדקאמר גדולי חכמים נהגו כן, ואי משום דינא הכי הוא מה לי גדולים מה לי קטנים, אלא שמע מינה משום מדת חסידות קאמר... ופשוט הוא דאין להתרחק אלא מצואה ממש.'' ע''ש. ומשום זה הוא התיר מי שיש לו ריח רע בפיו להתפלל ע''ש. ועיין מ''ש שם בנו מהרש''ו ז''ל. וזה כדלעיל.

ולכן י''ל שסבר הרמב''ם שהבבלי בגמ' עירובין הנ''ל, לא סבר כמ''ש בספרי והירושלמי, ואנן קי''ל כהבבלי דהא דצריך להרחיק משאר דברים סרוחים הוא רק מדת חסידות ותו לא.

וכן יש לפרש לדעת רש''י, שהרי במשנה ברכות הנ''ל כתב רש''י ''וכמה ירחיק מהם - ממי רגלים.'' משמע שזה שלא כמ''ש המאירי הנ''ל שסבר שההרחקה היא שייכת ''מכל אלו הנזכרים'', אלא סבר רש''י שהיא שייכת רק לגבי מי רגלים וכמ''ש הרמב''ם בפירוש משניות שם. וכן הוא בב''ח ס''פו שכתב ''אבל הרמב"ם מפרש דהא דתני וכמה ירחיק מהן אמי רגלים לחודיה קאי וכן פי' רש"י במשנה וכמה ירחיק מהן ממי רגלים עכ"ל.'' ע''ש.

ואף הוא ברע''ב במשנה שם שכתב ''וכמה ירחיק מהם - מן המי רגלים שלא הטיל לתוכן מים, ומן הצואה.'' הרי דין הרחקה לא שייך במי המשרה וכו', אף שיש בהם עיפוש וריח רע כמ''ש רש''י בברכות כה: ''מי המשרה. ששורים שם הפשתן והקנבוס והם מסריחים.'' ע''ש. וכן הוא בתפא''י שם שכתב ''וכמה ירחיק מהם - ממי רגלים.''

וראיתי בברכ''י ס''פו אות א, שהרגיש בכל זה וכתב שיש מחלוקת בין הרמב''ם והרע''ב ובין הטור, וז''ל ''ואפשר דרבינו עובדיא והרמב''ם סברי דהגם בירושלמי מפרשה הכי, אנן לא מפרשינן הכי''. ע''ש שאר דבריו.

וגם ראיתי במ''ב ס''פו ס''ק ג, שכתב לגבי ריח רע משאר דברים ''וברמב"ם פ"ד מהלכות תפלה הלכה ט' משמע דמותר ורק גדולי החכמים היו נזהרין מזה בעת התפלה עיי"ש. ולפלא שלא העירו בזה.'' וכן הוא, שי''ל שהרמב''ם לא סבר כהטור וש''ע ס''פו, אלא שא''צ הרחקה כשיש ריח רעה מעיפוש של שאר דברים מלבד צואה ומי רגלים. (ועיין בערוך השלחן שם אות ג בדעת הרמב''ם.)

ולפי זה מצינו שלדעת הרמב''ם ודע' שאין איסור להתפלל לפני הסרחון של מתים כבנד''ד שנראה שיש להם דין ''נבלה סרוחה'' בירושלמי הנ''ל. ולכן י''ל ס''ס בנד''ד, דהיינו שמא הדין כרבני צרפת שכיש מחיצה אין לחוש לריח רע, ואת''ל שזה אינו אז שמא הדין כהרמב''ם ודע' שא''צ להרחיק מריח רע של עיפוש בשאר דברים כגון נבילה סרוחה או גוף סרוח.

צירוף הס''ס הנ''ל כדי לעשות ''עשה הקל''

ה) ועוד י''ל שנראה שלפי ס''ס הנ''ל אפשר להפך ''והיה מחניך קדוש'' ל''עשה הקל'' כדי להתיר להתפלל במקום של רוח רעה. וזה כדמצינו בתוספות פסחים נט. ד''ה אתי עשה, ''ור"י מתרץ דדוקא בלא תעשה דחמיר בעינן בעידנא דמיעקר לאו דלקיים עשה, אבל עשה דחמיר דחי עשה הקל בכל ענין אפילו לא מקיים עשה חמור בעידנא דקא עבר אעשה הקל כדמוכח בהשולח (גיטין דף לח.) גבי רבי אליעזר ששיחרר עבדו, ובשילוח הקן (חולין דף קמא.) דהוה דחי עשה דמצורע דחמיר לעשה דשילוח הקן אי לאו דאמר רחמנא שלח תשלח אפי' לדבר מצוה.'' וכן הוא בחיי אדם ס''סח אות כב ע''ש.

וכן פסק מרן י''ד ס''רסז עט, ''המשחרר את עבדו עובר בעשה דלעולם בהם תעבודו. ומותר לשחררו לדבר מצוה אפילו היא מדבריהם כגון שלא היו בבית הכנסת י', הרי זה משחרר עבדו ומשלים בו מנין י'. וכן כל כיוצא בזה.'' ע''ש.

ולפי זה י''ל בנד''ד שהאיסור לקרות כנגד צואה וריח רע וכו' הוא מ''ע כמ''ש הערוך השלחן ס''עד ד, ''ובצואה הוי עשה דוהיה מחניך קדוש (פרי מגדים במ"ז ריש סימן זה.)''. ע''ש. אלא לפי הס''ס הנ''ל הוא נעשה ''עשה הקל'' כמ''ש התוספות. ולכן שפיר הוא לומר שתפילה בצבור דוחה אותו.

וגם י''ל שאף לדעת הרמב''ן בספר המצות מ''ע ס''ה, שסבר שתפילה מדרבנן, מ''מ הוא מודה שיש מ''ע מן התורה ''שנתפלל אליו בעת הצרות ותהיינה עינינו ולבנו אליו כעיני עבדים אל יד אדוניהם.'' ע''ש. ולכן אין לנו צרה גדולה משעת מלחמה, ולכן י''ל שחיוב תפילה באותו זמן הוא מן התורה, ולכן שפיר י''ל שתפילה זו יכולה לדחות העשה הקל בנד''ד שקיל טפי מפני הס''ס הנ''ל.

ריח רע של מצוה

ו) ראיתי שכת''ר הביא מ''ש חכם אחד, ''הריח מגופות מחבלים הוא ריח טוב, לעשות נקמה בגוים, כן ירבו, מותר להתפלל בהודיה לה'.''

וי''ל שאף שהיא מצוה גדולה להרוג מחבלים, מ''מ אין הריח רע שבא ממצוה זו בכלל ריח טוב כדי להתיר להתפלל כנגדם, ועדיין יש חשש ביטול מ''ע של והיה מחנה קדוש.

ולכן מצינו שכתוב בפרקי אבות פ''ה מ''ה, ''עשרה נסים נעשו לאבותינו בבית המקדש... ולא הסריח בשר הקדשיז מעולם.'' ופירש התשב''ץ במגן אבות שם, ''ולא הסריח בשר הקודש מעולם. קדשים קלים הם הנאכלים לשני ימים ולילה א' ובפחות מזה הזמן הבשר הוא מסריח בזמן הקיץ ויש ימים שהחמה יוצאה מנרתיקה ונעשה נס שלא הבאיש ורמה לא היתה בו וזה הנס היה מפני קדושת הקדשים.'' ויש להעיר, שאם ריח רע של עשיית מצוה הוא ריח טוב, אז מאיזה טעם בעינן נס זה? אלא צ''ל שאף ריח רע של מצוה מבטל קדושת המחנה והמקדש, ולכן מפני זה בעינן נס הנ''ל.

ולפי זה ה''ה בריח עיפוש של גוף המחבלים, אף שזה ריח מעשיית מצוה גדולה להציל עם ישראל, עדיין הריח מבטל קדושת המחנה, ולכן אין כאן והיה מחנה קודש. ולכן אין להתיר בנד''ד מטעם זה. (ואף שיש לפלפל ולעשות חילוקים, מ''מ כן נראה עיקר.)

ואגב אורחיה אין להקשות לשיטת הרמב''ם הנ''ל שא''צ להרחיק מריח רע של שאר דברים, ממה דמצינו דבעינן נס במקדש כדי לבטל ריח רע של הקרבנות, די''ל דשאני המקדש שקדושה חמורה טפי, ולכן סבר הרמב''ם שאין להביא ראיה ממה דמצינו במקדש לגבי דין והיה מחנה קודש. (אלא א''כ אף אין להביא ראיה כנגד החכם הנ''ל ממה דמצינו במקדש. מ''מ כיון דלא מצינו ראיה מפורשת לסמוך על סברת החכם הנ''ל, נראה שהוא יותר טוב לסמוך על הס''ס שכתבתי לעיל כשא''א באופן אחר.)

ואסיים בכבוד רב ובברכת הצלחה מרובה בכל מעשי ידיך.

מחבר הספר אורחותיך למדני