האם מותר לאשה לתרום רק שחלה אחת שלה לחברתה כדי שבעל חברתה יכול לקיים מצוות פו''ר. ומי אם הילד שבא משחלה זו

לכבוד הרה''ג נחום מרדכי ראפאפארט שליט''א

כתב כת''ר:

בזמן האחרון הגיע לעירינו רופא שהוא מומחה גדול לעניני לידה, עם המצאה חדשה (כמדומה לי שהמצאה זו כבר יצא בעולם לפני חמש שנים, אבל עכשיו הגיע דבר זה לעירינו) לעזור לזוגות שיש להם בעית לידה, שיזכו גם הם לזש"ק. והוא, שיש נשים שיש להם רחם, אבל גופם אינה מולדת ביצים, דהיינו שאין להם שחלות, והמציאו הרופאים בחסד ה', שכל אשה יש לה שתי שחליות, ואשה יכולה לחיות וללדת בשחלות אחת, ובכן יכולים לעשות השתלת שחלות מאשה אחרת, ובכך מייצור האשה ביצים ומולדת. (לקחת ביציות של אשה אחרת ולהשתל אותה באשה אסרהו בעל שבט הלוי, ונידון זה הוא שאינו לוקחים הביצים, אלא הכלי שמייצור הביצה, והביציות נולדות בהאשה).

על פי רוב צריכים לקחת זאת מקרובה של האשה, כדי שתועיל.

והמציאות הוא שהילדים היוצאים מזה יש להם הד. נ. א. של האשה שנתנה השחלות, והם דומים לאשה זו, לדוגמא אילו היה לוקחה זאת אשה לבנה מאשה שחורה, יצאו ילדים שחורים. ונשאלת השאלה האם מותר על פי תורה לעשות כן? ע''כ דברי כת''ר.

א) כתב האבן יקרה ח''ג ס''כט, ''שאלה: ע''ד התחבולה אשר המציאו הרופאים לחתוך כלי ההולדה מאשה חיה ולחברם בגוף אשה עקרה, וע''י כן תהיה מוכשרת להוליד. ושאל חו''ד להלכה מי היא אם הילד אשר יולד ע''י תחבולה זו, הראשונה או השניה, וכמה נ''מ לענין דינא. תשובה: ...הנה לכתחלה בודאי איסור לעשות כן  אף אם לא יהיה סכנה בדבר , מטעם סירוס האשה הראשונה, שגם סירוס האשה אסור עכ''פ מדרבנן ולדעת קצת באיסור עשה, אך אם עברו ועשו לענ''ד הולד הוא בן של השניה לכל דבר. והמקור הנפתח להלכה זו לענ''ד הוא הדין המבואר בש''ס סוטה (דף מ''ג ע''ב) ילדה שסבכה בזקנה לענין ערלה. ועיין היטב רש''י שם, והר''ן פ''ק דר''ה...''. ע''ש.

ויש להסתפק בפירוש ''כלי ההולדה'', האם זה הרחם בפני עצמו או השחלות בפני עצמן, או הרחם עם השחלות ביחד. וכמדומה לי שאם כוונתו היתה לרחם בפני עצמו, אז הו''ל לכתוב רק ''רחם'', אלא כיון שכתב ''כלי ההולדה'' נראה שכוונתו לרחם עם השחלות.

ולפי זה יש לדון לגבי כשיש רק השתלת שחלה אחת כבנד''ד, האם יש חשש סירוס ואם הילד הוא לאשה התורמת או לאשה המקבלת.

                                סירוס  

ב) כתב מרן אה''ע ס''ה יא, ''והמסרס את הנקבה בין באדם בין בשאר מינים, פטור אבל אסור.'' ויש לחקור בטעם שאין זה בכלל איסור תורה של סירוס. ואף לדעת הגר''א שם שסבר שיש בזה ביטול עשה מן התורה, יש לחקור מאיזה טעם שאין לאו בסירוס אשה.

כתב החינוך ס''רצא, ''ואשה מותרת לשתות כוס של עקרין שמסרסין אותה שלא תלד, שהנשים אינן מצוות על פריה ורביה.''

וכתב הפרישה שם ס''ק ל, ''דאיסור של סרוס אין שייך אלא בזכרים (דאשה אינה מצווה על פו"ר אינה מצוה ג"כ על הסרוס אבל איסור מיהא איכא דהא לא לתוהו בראה, ודוקא סירוס אבל להשקות כוס של עיקרין מותר לנקבה לכתחלה כיון דבזכרים אינו אלא איסור, ועד"ר כ"פ) וכן ברמב"ם ע"ש.''

וכן כתב החתם סופר אה''ע ח''א ס''כ, ''ומה שהקשה עצי ארזים ס"ק י"ט הא באשה נמי איכא עשה דלשבת יצרה, לפע"ד היכי דאיכא ירקונא או צער לידה לא קאמיבעי' לי כלל דשרי' אפי' אין לה שום ולד, דלא דמי לשארי מ"ע שצריך אדם לצער עצמו לקיים מצות בוראו ית"ש אבל הכא טעמא משום לשבת העולם ושבת דגופי' עדיף וכי מאי ישוב עולם שייך בבעלי ירקון וחולי' ומסתכנים בלידה אין זה שבת ולא מחייב להחריב עצמו כדי ליישב העולם, ועוד נ"ל דעשה דלשבת דברי קבלה לא חמירא כ"כ כפ"ו דאורייתא.'' ע''ש.

הרי נראה מזה שאף האשה שייכת לחיוב ''לא תהו בראה לשבת יצרה'' וכמ''ש הב''ש ס''א ס''ק ב, ''דאשה נמי מצווה על שבת כמ"ש בתו' ב"ב דף י"ג ובתוספת גיטין דף מ"א.'' ולכן משום זה עדיין יש איסור דרבנן לסרס אשה בידים. ולדעת הגר''א יש ביטול עשה.

ולכן נראה בנד''ד שאם האשה תורמת שחלה אחת שלה לאשה אחרת שאינה יכולה לבא להריון, אז אין חשש איסור בזה, שהרי האשה התורמת עדיין יכולה לבא להריון כיון שעדיין נשארת שלחה אחת בתוכה, וכתב העין יצחק ח''א אה''ע ס''יא סוף אות כג, לגבי דעת ר''ת שניטל ביצה אחת עדיין יכול להוליד, ''וניטל ביצה אחת מוליד על כן אינו בלאו דבארצכם לא תעשו, כיון דמוליד.'' וכן כתב שם אות כד, ''מזה הסוגיא הוכיח הר''ת והר''י בתוס' יבמות (דף ע''ה) דס''ל דניטל ביצה אחת מוליד... ועל כן אין בהך דסרסו בביצים איסור דמסרס.'' ולכן כיון דלכ''ע אשה שיש לה רק שחלה אחת יכולה להוליד, ממילא שאין בנטילת רק שחלה אחת משתים איסור סירוס.

ואדרבה האשה תורמת היא מוסיפה על ''לשבת יצרה'' כיון שהיא עוזרת אשה אחרת להוליד בנים. ולכן י''ל שלא שייך איסור סירוס כלל באשה בכה''ג, אף לדעת האבן יקרה הנ''ל.

וכן נראה לפרש במצוות ''לשבת יצרה'', שי''ל שמצוות פו''ר היא מצוה על גוף האדם לקיימה בזרע שלו, אבל האדם מקיים מצוות לשבת יצרה אף אם הוא רק עוזר אחרים לקיים מצוות פו''ר, שסוף כל סוף הוא מרבה בני אדם בעולם, וזה מ''ש ''לא תהו בראה לשבת יצרה.''

ואמרו לי שכן סברת ר''ח מבריסק ז''ל שמצוות לשבת יצרה היא מצוה כללית לגרום ישוב העולם, משא''כ מצוות פו''ר שהיא חלה על האדם עצמו להוליד בנים. ולכן יש לפרש מ''ש בחגיגה ב: לגבי  מי שחציו עבד וחציו בן חורין, ''לישא שפחה אינו יכול, בת חורין אינו יכול, ליבטיל והלא לא נברא העולם אלא לפריה ורביה שנאמר לא תהו בראה לשבת יצרה, אלא מפני תיקון העולם כופין את רבו ועושה אותו בן חורין.'' וי''ל שבזה רבו מקיים מצוות לשבת יצרה כיון שהוא גורם ישוב העולם. וכן כתוב בספר זכרון אהל יצחק על מסכת גיטין דף שדם, ובספר נחלת אליהו ב''ב דף רנב לדעת ר''ח מביסק (וספרים אלו אינם תחת ידי לעיין בהם.)

ואולי כן יש לפרש לדעת הר''ן בריש פ' האיש מקדש, שכתב ''דאף על גב דאשה אינה מצווה בפריה ורביה, מכל מקום יש לה מצוה, מפני שהיא מסייעת לבעל לקיים מצוותו''. וראיתי שם בחידושי אנשי שם שהעיר ''לא אשכחן עיקר לסיוע זה בשום מקום.'' ע''ש. וי''ל שהאשה מקיימת מצוות לשבת יצרה, שעכ''פ היא גורמת ישוב העולם ע''י מה שבעלה מקיים מצוות פו''ר.

ג) אלא ראיתי שהט''ז ס''ה ס''ק ו יש לו שיטה אחרת בזה. ולכן הוא כתב שם ''והמסרס את הנקבה כו' פטור... הטעם כיון שמסרס אותה על ידי מעשה כגון הכאה או בעיטה או שאר דברים הגורם סירוס ובא על ידי מעשה שלו אין לומר בו היתר דאפי' בבהמה אסור משום צער ב"ח בלא איסור סירוס, ובפרישה נתן טעם לאיסור בנקבה משום דלא תוהו בראה וזה אינו אמאי מותר להשקות הנקבה עיקרים כמ"ש סעיף שאחר זה אלא כדפירש רש"י, והא דפטור בנקבה אפי' אם בא על ידי מעשה שלו נראה הטעם דבנקבה אין שייך סירוס בהפסד איברי זרע ממש שאינה בחוץ כמו בזכר ע"כ לא הוה הסירוס בידים ממש אפי' אם בא ע"י מעשה שלו וע' סעיף י"ב.''

ולגבי כוס של עיקרין כתב הט''ז שם ס'ק ז, ''ואשה מותרת לשתות עיקרים כו'. דכאן שאין בא אלא ע"י שתיה אין (איסור) אפי' לכתחלה דאין כאן צער כלל.'' ע'ש. וזה כמ''ש לעיל ''דאפי' בבהמה אסור משום צער ב"ח.''

ולכן נראה לפרש לדעת הט''ז, שעיקר הטעם שסירוס אשה פטור הוא מפני ש''איברי זרע... אינה בחוץ כמו בזכר''. אלא עדיין אסרו חז''ל לסרס אשה משום צער האשה, משא''כ כשאין לה צער כגון בכוס עיקרין, שאז הוא מותר אף לכתחילה.

ולפי זה י''ל שכיון שבניתוח בזה''ז יש הרדמה כללית, ולכן אין שום צער לאשה בשעת נטילת השחלה שלה, ממילא שזה דומה לדין כוס של עיקרין, ואין חשש סירוס בזה אף מדרבנן. וגם י''ל כדלעיל, שאין כאן סירוס כלל כיון שעדיין נשארת שחלה אחת בגופה והיא יכולה להוליד ממנה.

ועוד י''ל להקל לדעת הט''ז, וזה מפני שצער הסירוס הוא לצורך מצוה של לשבת יצרה. ולכן מצינו לגבי כוס עיקרין שכתוב ביבמות סה: ''יהודית דביתהו דר' חייא הוה לה צער לידה שנאי מנא ואתיא לקמיה דר' חייא אמרה אתתא מפקדא אפריה ורביה, אמר לה לא, אזלא אשתיא סמא דעקרתא...''. וכן פסק מרן ס''ה יב, ''ואשה מותרת לשתות עיקרין כדי לסרסה עד שלא תלד.'' משמע שיש לאשה רשות לשתות כוס עיקרין, וכמו כן יש לה רשות שלא לשתות אותה אם היא מוחלת על צער גופה בשעת לידה כדי לעזור בעלה לקיים מצוות פו''ר וכדי שהיא עצמה יכולה לקיים לשבת יצרה, וזה מ''ש מרן ''מותרת'', דהיינו שאין חיוב לשתות כוס עיקרין. ולכן ה''ה די''ל שיש לה רשות למחול על צער גופה בסירוס אברי זרע שלה שהם בפנים בגופה כדי לעזור בעל חברתה לקיים מצוות פו''ר וכדי שהיא עצמה יכולה לקיים מצוות לשבת יצרה. ולכן לפי טעמים אלו נראה שאף לדעת הט''ז יש להתיר בנד''ד.

          האם הילד לאשה התורמת או לאשה המקבלת 

ד) נראה שלפי מ''ש האבן יקרה הנ''ל יש לדמות דין זה למ''ש בסוטה מג: ''והאמר רבי אבהו ילדה שסיבכה בזקינה בטלה.'' ופירש''י שם, ''בטלה לגבי זקינה. ואינה חייבת בערלה ואין בה דין רבעי, וכי תנן במסכת ערלה דמרכיב חייב בערלה [זקינה] בילדה תנן שאף אותו ענף חייב בערלה ואע"ג שקצצו מזקינה נעשה עכשיו ילדה שזו היא נטיעתו.'' הרי מה שנתרם מבוטל על ידי המקבל, בין לחומרא ובין לקולא.

וכן הוא בר''ן פ''ק ר''ה (דף ב ע''א ברי''ף), וז''ל ''דקי"ל ילדה שסבכה בזקנה בטלה כדאיתא בפרק משוח מלחמה (דף מג ב) ואפילו ילדה בילדה נמי לכי מטו שלש לילדה ראשונה שניה נמי שריא.'' ע''ש. הרי מה שנתרם מבוטל על ידי המקבל, בין לחומרא ובין לקולא.

ולפי זה אף בנד''ד י''ל שאין לחוש לאשה תורמת אלא לאשה מקבלת, ולכן הילד הוא של המקבלת.

ה) וראיתי בציץ אליעזר ח''יט ס''מ, שהביא מ''ש האבן יקרה הנ''ל ולמד מזה שאף לגבי ביצית מופרית במבחנה מזרע הבעל ואשתו, שהושתלה ברחם של אשה אחרת (רחם פונדקאית) אם הילד היא האם הפונדקאית. וז''ל ''אם כן דון מינה דה''ה נמי בביצית הניטלת מגופה של אשה אחת ומשתילים אותה בגופה של אשה אחרת להריון וללידה, שמתבטלת הביצית לגופה של האשה האחרת והולד מתיחס לאשה השניה אשר בנידוננו היא זאת הפונדקית, והולד מתייחס איפוא אחריה.'' ע''ש.

אלא שמעתי שיש שהקשו על הצ''א הנ''ל, ממ''ש בנדרים נז: ''דא"ר אבהו א"ר יוחנן ילדה שסיבכה בזקינה ובה פירות אע"פ שהוסיפה מאתים אסור.'' ופירשו התוספות שם ד''ה ילדה, ''ילדה שסיבכה בזקינה ובה פירות. שהם ערלה אפילו הוסיף במאתים דהיתר אסורים הפירות דעיקר חשוב ואינו בטל בתוספות היתר...''. ע''ש. וכן פסק מרן י''ד ס''רצד כב, ''...אבל אם הרכיב ענף מלא פירות של ערלה בתוך אילן זקן הפירות של הענף אסורים לעולם אפילו גדלו הרבה.''  ע''ש.

ולכן י''ל שכשיש ביצית מופרית במבחנה, אז זה דומה ל''בה פירות'' בגמ' נדרים הנ''ל, שהרי ביצית מופרית היא בכלל ''פרי הבטן'' כמ''ש ''ברוך פרי בטנך'' (דברים פ''כח ד), ולכן כיון שהיא חשובה ממילא שאין ביטול כמ''ש התוספות הנ''ל, ולכן אין לומר כמ''ש הצ''א הנ''ל ''שמתבטלת הביצית לגופה של האשה האחרת והולד מתיחס לאשה השניה אשר בנידוננו היא זאת הפונדקית.'' 

ולפי קושיא זו על הצ''א אולי אף בנד''ד י''ל הכי שכשיש השתלת שחלה, כבר יש ביצים בשחלה אף שהן עדיין לא מופרות, והן דבר חשוב, ולכן אין לומר שהשחלה מבוטלת לגבי האשה המקבלת את השחלה.

אלא כל זה אינו, ואין להקשות על מ''ש הצ''א מדין ''ובה פירות'' בגמ' נדרים הנ''ל, וזה מפני שבביצית מופרית היא עדיין קטנה והיא עדיין אינה עובר ברחם וכ''ש שהיא עדיין אינה ילד, אלא היא רק ''מיא בעלמא'' כמ''ש ביבמות סט: ''ואי מיעברא עד ארבעים מיא בעלמא היא''. ולכן עדיין י''ל שהיא מבוטלת ברחם של אם הפונדקית.

וכן הוא, שיש לחלק בין דין פרי ערלה ודין פרי בטן של אשה. ולכן כתב מרן י''ד ס''רצד א, ''הנוטע עץ מאכל מונה לו ג' שנים מעת נטיעתו וכל הפירות שיהיו בו בתוך ג' שנים אסורין בהנאה לעולם... והפגים והתמרים שאינם מתבשלים והענבים שלקו ואין נגמרים בבישולן כולם חייבים בערלה ופטורים מרבעי.'' ופירש הט''ז שם ס''ק א, ''חייבים בערלה. דכתיב את פריו ודרשינן את הטפל לפריו, אבל גבי רבעי לא כתיב אלא פריו ולא את.'' ע''ש.

ולפי זה י''ל בדין ''ובה פירות'' בגמ' נדרים הנ''ל שזה מיירי אף בפירות ש''אין נגמרים בבישולן'', שכיון שכתוב ''את פריו'', ממילא שאף פירות אלו יש להם חשיבות והם בכלל מ''ש התוספות הנ''ל ''דעיקר חשוב'', משא''כ בנטע רבעי שכתוב רק ''פריו'' ולא ''את'', שאין פריות שאינן נגמרין בבישולן חשיבות, ולכן יש ביטול. 

ולכן אף לגבי פרי בטן של אשה י''ל שאין לו חשיבות כשלא ''נגמר הפרי'', כגון כשהיא עדיין במבחנה, וזה דומה לדין נטע רבעי הנ''ל. וכן הוא, שהרי לא מצינו בתנ''ך ''את'' לגבי פרי בטן של אשה. ולכן כתוב ''אשר מנע ממך פרי בטן'' (בראשית פ''ל ב), ''וברך פרי בטנך'' (דברים פ''ז יג), ''ברוך פרי בטנך'' (דברים פ''כח ד), ''ארור פרי בטנך'' (דברים פ''כח יח), ''ואכלת פרי בטנך'' (דברים פ''כח נג), ''פרי בטני חטאת נפשי'' (מיכה פ''ו ז), ''שכר פרי הבטן'' (תהלים קכז ג). הרי בכל פסוקים אלו לא מצינו לשון ''את פרי''. ולכן שפיר הוא לומר שכשעדיין לא נגמרה הביצה המופרית בנדון הצ''א, אז אין לה חשיבות והיא מבוטלת ברחם אם הפונדקאית. 

וכ''ש שי''ל כן לגבי השתלת שחלה בנד''ד, שהביצים בשחלה עדיין אינן מופרות. ויש חילוק גדול בין ביצה שאינה מפורית וביצה מופרית. וזה כמ''ש המחנה חיים ח''א ס''נג ד''ה ולענ''ד, וז''ל ''...דמזרע איש או מזרע אשה לבד לא יוצר נפש כל אדם, ואין הזרע של אחד מהם רק כח אשר על ידו היה יכול לעשות צירוף עם כח אחר, ולהכין כח נפש חיה... אבל... שכבר נתאחדו זרע איש עם זרע אשה ונתהוה הכח לנפש אדם אשר ברוב ימים יוגמר הצלם אלקים, אז מי שמשחית זרע הנ''ל הוא מחבל נפש אדם ממקור ישראל...''. ע''ש.  וכן הוא בציץ אליעזר ח''ט ס''נא פ''א סוף אות ו. ע''ש.

ולכן ודאי שיש ביטול של הביצים של השחלה שאינן מופרות, בגוף האשה שמקבלת את השחלה. ולכן אם אח''כ הביצה מופרית מזרע בעל האשה שמקבלת את השחלה, אז ודאי שילד זה הוא בן האשה שמקבלת את השחלה.

ו) שוב ראיתי בשו''ת צור יעקב ס''כח ד''ה והנה מ''ש, שהביא מ''ש האבן יקרה הנ''ל, וכתב ''כלי ההולדה מוליד הולד, זה הוא רק גורם שיקלט הזרע להוליד, אבל עיקר הלידה מזרע האב והאם כמבואר בש''ס נדה (ל''א ע''א)... א''כ פשיטה דהולד של השניה שמזרעת ויולדת, לא בעל הכלי, ובן סירא היה בנו של ירמיהו שנתעברה באמבטי כמבואר בשו''ת תשב''ץ ח''ג ס''רסג...''. ע''ש.

ויש להעיר על הצ''א הנ''ל שגם הביא תשובה זו, שהרי נראה ממ''ש הצור יעקב שיש לחלק בין כלי ההולדה שרק גורם שיקלט הזרע ובין ביצית מופרית בזרע האב והאם, י''ל דבנדון הצ''א אם הילד אינה אם הפונדקית אלא האשה שנתנה זרע שלה כדי להוליד את הבן.

מ''מ אף לפי מ''ש הצור יעקב, עדיין י''ל שבהשתלת השחלה אין הביצית המופרית שבאה אח''כ משחלה זו נחשבת לאשה התורמת כלל, שבשעת הניתוח עדיין אין כאן ביצה מופרית ואין לביצים בשחלה חשיבות כלל כמו שכתבתי לעיל, ובפרט לפי מ''ש המחנה חיים הנ''ל, ולכן ודאי שהשחלה היא לאשה שמקבלת אותה, והיא אם הילד שבא אח''כ משחלה זו.

ז) ואה''נ שהילד לא יראה כדמות האשה שמקבלת את השחלה אלא כדמות האשה התורמת, אבל אין זה מעלה או מוריד. ואה''נ שכתב רש''י בריש פר' תולדות ''אברהם הוליד את יצחק... ע"י שכתב הכתוב יצחק בן אברהם הוזקק לומר אברהם הוליד את יצחק לפי שהיו ליצני הדור אומרים מאבימלך נתעברה שרה, שהרי כמה שנים שהתה עם אברהם ולא נתעברה הימנו, מה עשה הקב"ה צר קלסתר פניו של יצחק דומה לאברהם, והעידו הכל אברהם הוליד את יצחק וזהו שכתב כאן יצחק בן אברהם היה שהרי עדות יש שאברהם הוליד את יצחק.''

מ''מ אין לחוש בנד''ד שמא יאמרו שאין ילד זה לאשה המקבלת השחלה, דשאני הכא כיון שאשה זו היא ילדה את הילד, ויש עדות גדולה מהמיילדות שהילד שלה, משא''כ לגבי אברהם אבינו שאין עדות כזו שיצחק בא ממנו. ויש עוד חילוקים. 

ולכן למסקה נראה שהוא מותר וגם מצוה לאשה לתרום שחלה אחת שלה לחברתה כדי שבעל חברתה יכול לקיים מצוות פו''ר, וגם הוא ודאי שהשחלה היא לחברתה שמקבלת אותה, ולכן חברה היא אם הילד שבא אח''כ מאחד הביצים שבשחלה זו.

ואסיים בכבוד רב

מחבר הספר אורחותיך למדני