top of page
  • orlamdeni

האם מותר למכור חמץ לגוי קודם פסח כשהגוי אסור להיכנס למקום שהחמץ הוא שם

לכבוד הרה''ג אלחנן פרינץ שליט''א

 

כתב כת''ר:

 

נשאלנו בערב פסח, באחד שעובד בשירות המדינה משהו חשאי ביותר. והוא אמר שאין שום מצב שגוי יוכל להיכנס למשרד בו הוא עובד (וגם אם כן זה יהיה לאחר כמה ימים של בדיקה שאין שום בעיה איתו וכו').  והוא אומר שיש במשרד שלו דברים שהם תערובת חמץ וכדו' שהם של שאר אנשי המשרד (ויתכן גם דברים שלו). האם מכירת חמץ תופסת בכה"ג?

 

דהרי לפי המשנ"ב (בסי' תמח) מכירה לא תופסת אם הגוי לא יכול לקבל את החמץ. ואמנם לגבי השכרת המקום לגוי יש שהקלו בזה (משנ"ב תמח, סקי"ב). אולם יל"ע, האם מועיל שאם הגוי יתקשר והיהודי יוריד לו את החמץ בידיו?! איך עושים מכירת חמץ בנדו"ד. ע''כ דברי כת''ר.

 

א) נראה שיש לכתוב בשטר המכירה את התנאי שאם הגוי רוצה ליטול את החמץ שלו, אז הוא יכול להתקשר עם היהודי שיכול להביא את החמץ לגוי במקום פלוני אבל לא בשבת או יו''ט אלא רק בחול המועד.

 

מ''מ יש לחקור אם זה דומה למ''ש מרן ס''תמז ג, ''גגו של נכרי שהיה סומך לגגו של ישראל, ונתגלגל החמץ מגגו של נכרי לגגו של ישראל הרי זה דוחפו בקנה. ואם היה בשבת או ביום טוב כופה עליו כלי (דאסור לטלטלו ביום טוב ושבת).''

 

ופירש המ''ב שם, ''(ט) ה"ז דוחפו - אף דאין החמץ שלו ואינו עובר בב"י מ"מ אסור להשהותו ברשותו דלמא אתי למיכל מיניה בשעה שעולה על הגג להשתמש בו. (י) בקנה - וליגע בו בידים אסור דלמא אתי למיכל מיניה ואע"ג דחמץ שלו מטלטלו ושורפו בחוה"מ וכדלעיל בס"א התם שאני דכיון שהוא מחזר עליו לשורפו לא חיישינן שמא ישכח ויאכלנו. (יא) דאסור לטלטלו וכו' - היינו אף ע"י דחיפה בקנה דטלטול מן הצד שמיה טלטול וישהנו עד חוה"מ ואח"כ ידחפנו לגגו של עכו"ם או לר"ה.''

 

וזה כמ''ש הב''י שם בשם התה''ד, וז''ל ''וכתוב בתה"ד שהטעם מפני שאין הישראל בא לבערו אלא לדוחפו מרשותו שהרי אינו שלו ואינו חייב לבערו אז חיישינן דילמא אתי למיכל, אבל הכא שהוא שלו אם רוצה לבערו לא חיישינן דילמא אתי למיכל מיניה כדקאמר בפרק קמא דפסחים (יא:) הוא עצמו מחזר עליו לשורפו מיכל קא אכיל מיניה בתמיה עכ"ל.''

 

ולכאורה נראה דנד''ד דומה לדין מרן הנ''ל כיון שהיהודי אינו רוצה לבער את החמץ אלא רק להוציא אותו מרשותו כדי להביא אותו לגוי, ולכן הוא אסור ליהודי לטלטל את החמץ בידו.

 

אלא נראה שזה אינו, דבנד''ד שהיהודי רוצה לקיים מכירת החמץ שלו לגוי, שאם יש איזה חסרון בדיני המכירה, אז היהודי יעבור על ב''י וב''י. ולכן אין זה דומה לדין ''נתגלגל החמץ מגגו של נכרי לגגו של ישראל הרי זה דוחפו בקנה'', שהרי שם החמץ הוא של גוי אף מתחילה ואין חשש כלל שהיהודי יעבור על ב''י וב''י, ולכן רק בזה יש לחוש שמא היהודי יאכל את החמץ, אבל בנד''ד כשהיהודי מוציא את החמץ לגוי שעומד בחוץ, זה דומה לביעור החמץ, דהיינו שע''י כן היהודי מקיים התנאי של המכירה כדי שהיהודי לא יעבור על ב''י וב''י, ולכן בזה י''ל כמ'ש התה''ד ''לא חיישינן דילמא אתי למיכל מיניה כדקאמר בפרק קמא דפסחים (יא:) הוא עצמו מחזר עליו לשורפו מיכל קא אכיל מיניה?''. ולכן י''ל בנד''ד ''הוא עצמו מחזר עליו כדי לקיים את המכירה כדי שלא יעבור על ב''י וב''י, מיכל קא אכיל מיניה?''.  

 

ב) מ''מ עדיין יש לחקור אם יש חשש בזה משום איסור רוצה בקיומו, דהיינו שהיהודי רוצה בקיום החמץ עד שהוא הביא את החמץ לגוי. וזה כדמצינו לגבי דיני יין נסך, שכתב מרן י''ד ס''קלג ו, 'אפילו אמר לו העכו''ם שמור בחנם חבית זו של יין... ורוצה הוא בקיומו ואסור.'' ולכן לכאורה י''ל כן לגבי חמץ, שכיון שהיהודי מוציא את החמץ בחוץ והוא שומר אותו שם עד שיבוא הגוי, אז זה דומה ל''שומר בחנם חבית זו''. ובשלמא בכל ענין של מכירת חמץ כשהחמץ נשאר בבית היהודי י''ל שאין חיוב מוטל עליו לשמור אותו בעד הגוי ולכן אין חשש של רוצה בקיומו, אבל בנד''ד נראה שכשהגוי אומר ליהודי שהוא רוצה ליטול חמצו והיהודי אומר שהוא מביא את החמץ בחוץ למקום פלוני והוא ישמור את החמץ שם עד שיגיע הגוי, אז נראה שיש חשש בזה של רוצה בקיומו כדמצינו בדין יי''נ הנ''ל. ולכן איך הוא מותר לכתוב תנאי כזה בשטר המכירה?

 

מ''מ נראה שאין שייך איסור רוצה בקיומו בחמץ, אלא רק בע''ז ויין נסך. וכן נראה ממ''ש רש''י בע''ז סד. לגבי יי''נ, ''דאסור להיות רוצין בקיומן דישראל מצוה לבטל עבודת כוכבים ותשמישיה.'' וכן הוא בר''ן שם. וכן הוא בב''י י''ד ס''קלג. ע''ש. משמע שאיסור זה שייך רק בע''ז שיש מצוה לבטל אותה, משא''כ בשאר איסורים כגון חמץ, שאף שיש מצוה של ביטול חמץ, מ''מ מותר ליהודי לראות החמץ של אחרים, משא''כ בע''ז. וכן פירש הפר''ח א''ח ס''תנ ס''ק ז, בדעת רש''י והר''ן ע''ש.

 

ג) אלא שיש להקשות על זה ממה שכתב הטור א''ח ס''תנ, וז''ל ''אסור להשכיר כלי לעו''ג בפסח שיבשל בהם חמץ מפני שרוצה בקיומו של איסור ע''י דבר אחר שלא יבקע הכלי, ועוד כיון שהכלי עצמו אסור בהנאה אסור להשכירו.'' ולכאורה נראה מזה ששייך האיסור של רוצה בקיומו אף בחמץ, ודלא כרש''י והר''ן הנ''ל. וכן כתב הפר''ח שם שיש מחלוקת בין הראשונים בזה. וכן בתוספות בע''ז לב. ד''ה והא, בסופו כתבו שסבר ר''ת שגם בבשר בחלב וחמץ שייך האיסור של רוצה בקיומו על ידי דבר אחר. ע''ש. ולכן לכאורה נראה שלרש''י והר''ן האיסור של רוצה בקיומו שייך רק בע''ז ויי''נ, אבל לדעת התוספות והטור הוא שייך בכל איסורי הנאה וגם בחמץ, וכ''כ הפר''ח הנ''ל.

 

ולענ''ד זה אינו, שי''ל שיש כאן שני איסורים נפרדים, ויש לחלק בין רוצה בקיומו ששייך רק בע''ז ובין רוצה בקיומו ע''י דבר אחר ששייך בכל איסורי הנאה. ולפי זה מצינו שאין מחלוקת בין רש''י והר''ן ובין התוספות והטור. 

 

ויש לבאר חילוק זה בדין רוצה בקיומו. ובתחילה יש לעיין במקור הטור, והוא בע''ז לב. בדין חרס הדרני שהם היו שורין היי''נ בחרס זה כדי שהחרס יכול לבלוע את היין, ואחר כך כשהם רוצים לשתות את היין הם שורין את החרס במים ואז היין הנבלע בחרס הוא יוצא והוא ראוי לשתיה. ופריך הגמרא מהו לסמוך בהן (החרס הדרני) כרעי המטה, רוצה בקיומו ע''י דבר אחר שרי או אסור, ופסקו הראשונים שהוא אסור. ונראה שהאיסור כאן הוא משום הנאה מגוף היי''נ שהיין מקיים את החרס, והחרס מקיים כרעי המטה, ונמצא שהיהודי נהנה מגוף היי''נ. ולכן האיסור הוא משום הנאה, ועל כן דין זה שייך בכל איסורי הנאה. אולם בפ' השוכר הנ''ל הוא איסור אחר, שאין שם שום הנאה מגוף האיסור אלא היהודי רוצה בקיומו כדי שיהיה לו שכר או טובת הנאה מהעכו''ם משום מלאכתו, אבל הוא אינו נהנה מגוף היי''נ. ולכן יש לחלק בין רוצה בקיומו ע''י דבר אחר, שהוא אסור משום הנאה מגוף האיסור, ובין סתם רוצה בקיומו, שזה שייך רק בע''ז וכדומה כנראה מהגמרא שם. וכן יש לדייק מרש''י בע''ז לב. שכתב, ''ישראל רוצה בקיומו של היי''נ ולא בשבילו אלא בשביל החרס ולסמיכה.'' משמע שיש הנאה מגוף היי''נ לסמיכה, וכן הוא יותר מפורש במאירי שם שכתב, ''הא חרס הדרני נעשה עצמו כיין הקרוש ואסור בהנאה אף ע''י דבר אחר.'' נראה שהאיסור כאן הוא משום הנאה ולכן זה שייך בכל איסורי הנאה, אבל סתם רוצה בקיומו בפ' השוכר, הוא שאני שאין שם שום הנאה מגוף האיסור. ואת''ל שזה דחוק לומר שיש שני פירושים לרוצה בקיומו, זה אינו ש''רוצה בקיומו'' לחוד ו''רוצה בקיומו ע''י דבר אחר'' לחוד. ועוד י''ל, שכבר כתב השאגת אריה בס''עז, בדף ע. ''דכה''ג מצינו בהרבה מקומות בגמרא שהלשונות שוים והפירוש מתחליפין וכמבואר בהתוספות ושאר הפוסקים.'' ע''ש. וכן הוא בתוספות בחולין סח. ד''ה אדם, וז''ל ''ואין תימה על שהלשון שוה והפירוש משתנה דכי האי גוונא אשכחן...''. ועיין עוד בזה ביד מלאכי אות שעד, ובעין זוכר מע' ל' אות יד. ע''ש. וכ''ש הוא כשיש קצת שינוי בלשון, דהיינו בין סתם רוצה בקיומו, ובין רוצה בקיומו ע''י דבר אחר.

 

ולפי זה שפיר הוא מ''ש הטור הנ''ל, שבנדון דידיה היהודי רוצה בקיומו של החמץ של הגוי כדי שלא ישבר הכלי, ונמצא שהוא נהנה מגוף החמץ, ואף חמץ של גוי אסור בהנאה. וכן יש לבאר בדברי התוספות בע''ז לב. שהאיסור של רוצה בקיומו שייך בשאר איסורי הנאה רק אם יש הנאה מגוף האיסור. ולכן אין מחלוקת בין הראשונים בזה. ודלא כסבר הפר''ח הנ''ל.

 

ד) ולפי זה יש לעיין בדברי הפר''ח הנ''ל. ונראה שהוא השוה הדין של רוצה בקיומו לגבי יי''נ לדין של רוצה בקיומו ע''י דבר אחר ששייך בכל איסורי הנאה. ולענ''ד זה אינו כמו שביארתי לעיל. ומ''ש הפר''ח שדברי הטור אינם מכוונים להלכה שהוא הביא דין רוצה בקיומו לגבי חמץ, כבר כתבתי לעיל שאף שרוצה בקיומו שייך רק בע''ז וכדומה, מ''מ לגבי חמץ שייך רוצה בקיומו ע''י דבר אחר, וזה מה שהביא הטור, ולכן אין להקשות על הטור. וכן י''ל לדעת התוספות בע''ז לב. ונסתלקה קושיות הפר''ח.

 

וכן מ''ש הפר''ח להוכיח שאין איסור של רוצה בקיומו מדין של עכו''ם שהביא דורון לישראל ביום טוב אחרון של פסח שמותר בלילה ולא אסרינן משום רוצה בקיומו, אף זה יש לדחות שאה''נ שאין איסור של רוצה בקיומו שזה שייך רק בע''ז, ואף אין כאן רוצה בקיומו ע''י דבר אחר כיון שאין בזה שום הנאה מן החמץ בפסח. וכן מ''ש הפר''ח מתשובת הרשב''א שאין איסור בשומר חנם לגבי חמץ, כן הוא שאף בזה אין שום הנאה מגוף החמץ, ולכן אין להביא ראיה מזה שרוצה בקיומו ע''י דבר אחר מותר בפסח. וכן מה שהוכיח הפר''ח מדברי הרמב''ם בהל' יסודי התורה פ''ה, שחולה שאין בו סכנה מותר לעשות רטיה של חמץ, ומזה משמע שאין בו איסור של רוצה בקיומו, אף זה יש לדחות שאף שיש כאן הנאה מן החמץ, מ''מ כיון שאין זה דרך הנאתן התירו לחולה. ולכן אין להתיר רוצה בקיומו ע''י דבר אחר מטעם זה. ולכן מצינו מכל זה שאף שאין איסור של רוצה בקיומו בחמץ כמו בע''ז וכמו שיש להוכיח מכל הראיות של הפר''ח, מ''מ עדיין יש איסור של רוצה בקיומו ע''י דבר אחר, שזה נחשב הנאה מן האיסור ודלא כהפר''ח בזה. ועיין עוד בזה בארחותיך למדני ח''א ס''פ. ע''ש.

 

עכ''פ מצינו דבנד''ד אף אין חשש רוצה בקיומו כשהיהודי שומר את החמץ עד שיגיע הגוי ליטול אותו. וזה כמ''ש הפר''ח הנ''ל בשם תשובת הרשב''א שאין איסור בשומר חנם לגבי חמץ. ולכן נראה שאין חשש לכתוב תנאי בשטר המכירה שאם הגוי רוצה ליטול את החמץ שלו בפסח, אז הוא יכול להתקשר עם היהודי שיכול להביא את החמץ לגוי במקום פלוני אבל לא בשבת או יו''ט כיון שיש חשש מוקצה, אלא רק בחול המועד. כן נראה לענ''ד.

 

ואסיים בכבוד רב

 

מחבר הספר אורחותיך למדני

1 view

Recent Posts

See All

האם חיבור כסאות ע''י אזיקונים נהפך כל הכסאות לכמו כסא גדול אחד של יותר ממ' סאה כדי לומר שעכשיו יש דין אהל ואסור לחתוך האזיקונים בשבת

לכבוד הרה''ג ישכר בעריש מאנדל שליט''א לאחרונה היה כאן בלונדון "עצרת" גדול, (הגאון הצדיק המשפיע רבי צבי מאיר זילבערבערג שליט"א מירושלים עיה"ק הגיע ללונדון, לעורר את העם בעניני טעכנעלאגיע), ולא היה שייך

Comments


bottom of page