לכבוד הרה''ג שמעון גארל שליט''א
כתב כת''ר:
בימים האלה שמעתי הרבה דברים בנוגע בני עמנו שהרוגים ע"י המחבלים הערעורים שר"י שהם נהרגו על קידוש ה'. שהם נהרגו לפי שם יהודים בין אם הם מה שנקראו "חילונים", חרדים, או דתיים. וזה נראה לי דבר פשוט. אבל שמעתי גם מאנשים שלכל הנראה הם ת"ח שכל מחללי שבת שנהרגו פשוט שהם נהרגים משום עבירות שבידם ואינם נקרא נהרג על ק"ה. מה דעתך בזה? וגם האם מותר או טוב לדון בטעמים שלכו' הם דברים נסתרים ואינו יכול לעמוד עליהם? ע''כ דברי כת''ר.
א) נראה שאף יהודי שהוא רשע גמור הוא בכלל נהרג על קדושת ה'. ולכן כתב הרמב''ם באגרת השמד (או אגרת קדוש השם) ''ואיש שיזכהו האל לעלות במעלה עליונה כזאת, כלומר שנהרג על קדושת השם, אפילו היו עונותיו כמו ירבעם בן נבט וחבריו, הוא מעולם הבא, ואפילו לא היה תלמיד חכם. וכך אמרו ע"ה פסחים נ' א' ע"ש "מקום שהרוגי מלכות עומדים. אין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתם, כגון ר' עקיבא וחבריו. וכ"ש דאיכא תורה ומעשים טובים, אלה הרוגי לוד".'' ע''ש.
הרי אף רשע גמור שעובד ע''ז במזיד וגם ''מחטיאי הרבים, כיצד אחד שהחטיא בדבר גדול כגון ירבעם'' כמ''ש הרמב''ם הל' תשובה פ''ג הל''י, הוא בכלל נהרג על קדושת ה' כמ''ש הרמב''ם הנ''ל. וכן י''ל לגבי מי שמחלל שבת, שהרי העבירה של ע''ז היא יותר חמורה מחילול שבת, שלגבי חילול שבת י''ל יעבור ואל יהרג, משא''כ בע''ז. ולכן ק''ו שמי שמחלל שבת הוא בכלל נהרג על קדושת השם.
וגם מצינו שלאו דוקא מי שכיון למסור את נפשו על קידוש ה' כמו בדין יהרג ואל יעבור, אלא אף מי שנהרג מפני שהוא יהודי אבל הוא נהרג כנגד רצונו והוא אינו מתכוין לזה כלל, הוא בכלל נהרג על קידוש ה'.
וכן משמע ממ''ש בסנהדרין מז. ''...א"ל רבא מי קא מדמית נהרג מתוך רשעו למת מתוך רשעו, מת מתוך רשעו כיון דכי אורחיה קמיית לא הויא ליה כפרה, נהרג מתוך רשעו כיון דלאו כי אורחיה מיית הויא ליה כפרה, תדע דכתיב מזמור לאסף אלקים באו גוים בנחלתך טמאו את היכל קדשך [וגו'] נתנו את נבלת עבדיך מאכל לעוף השמים בשר חסידיך לחיתו ארץ, מאי עבדיך ומאי חסידיך, לאו חסידיך חסידיך ממש, עבדיך הנך דמחייבי דינא דמעיקרא וכיון דאיקטול קרי להו עבדיך.'' ע''ש.
ודין ''עבדיך'' שייך בהריגה ע''י גוים כמ''ש רש''י שם, ''הרוגי מלכות. הני דעובדי כוכבים.'' ואף ביהודי שפירש מדרכי צבור כמבואר בגמ' שם, ופירש''י ''מדרכי צבור. כגון שנשתמדו.'' הרי אף משומד נחשב בכלל ''עבדיך'' אם הוא נהרג ע''י עכו''ם. וזה אף שהוא כנגד רצון המשומד, שודאי הוא אינו בוחר בהריגה כלל, וזה כנגד רצונו.
וכבר מצינו שהמדרגה של ''עבדיך'' היא גבוהה מאד, שהרי אף האבות נקראו ''עבדיך'', כמ''ש בשמות פ''לב יג, ''זכר לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך.'' וכן מצינו במשה רבינו, שכתוב ''וימת שם משה עבד ה' בארץ מואב על פי ה'.''
ולפי גמ' הנ''ל כתוב בשו''ת מהרי''ל ס''עב אות ג, ''ומה שכתבת באותם שנהרגו מתוך רשעם שנקראים קדוש וחסיד, אין הכי נמי, וכתוב כן גם בפסוק נתנו נבלת עבדך וגו', והעמדנו באותם שנהרגים מתוך רשען, וכל ישראל קדושים הם.'' ע''ש. הרי הפירוש של ''עבדיך'' בגמ' הנ''ל הוא ''קדוש וחסיד''. ולכן שפיר הוא לומר שזה בכלל נהרג על קדושת ה', ואף שזה כנגד רצון הנהרג והוא לא כיון לקיים מצוה זו.
וכן ראיתי באור זרוע ח''ב ס''תכח, שהביא הגמ' הנ''ל ושוב כתב ''הא למדת דבין לאביי ובין לרבא מת מתוך רשעו לא הוי ליה כפרה, נהרג מתוך רשעו בידי עכו"ם הויא ליה כפרה... נהרג בידי עכו"ם לכ"ע מתאבל עליו שאין לומר דמת מתוך רשעו לא הויא ליה כפרה.'' ע''ש. (עיין עוד בזה ברמ''א י''ד ס''שמ ה, והש''ך שם ס''ק ט, והרמ''א ס''שעו ד, והט''ז שם ס''ק ו.)
וראיתי בשו''ת חתם סופר י''ד ס''שלג שכתב לפי גמ' הנ''ל, ''תו איכא למשמע דנהרג בידי עכו"ם נתכפר לו מיד טרם צערי דקברי, דהרי אותן שהיה מאכל לעוף שמים לא חזו צערי דקברי, וגם בטרם נתנו לעוף השמים כבר קרי להו עבדיך, שהרי אומר נתנו נבלת עבדיך מאכל לעוף ש"מ מעתה שנקטלו קרי ליה מיד עבדיך ונתכפר להם, א"כ ראוי' ומחויב לקוברם בקבר אבותיהם לפי כבודם.'' ע''ש.
ב) ויש לחקור עוד בזה לפי מ''ש הרמב''ם הל' חמץ ומצה פ''ו הל''ג, ''אכל מצה בלא כונה כגון שאנסוהו עכו"ם או לסטין לאכול יצא ידי חובתו.'' ולכאורה משמע שמצוות אינן צריכות כוונה. אלא בהל' שופר פ''ב הל''ד, הרמב''ם פסק שמצוות צריכות כוונה. וכדי ליישב סתירה זו כתב הרב המגיד בהל' שופר שם שבכל מצוה שיש עשייה כגון אכילת מצה היא אינה צריכה כוונה, אבל בשמיעה בלבד שאין בזו עשייה היא צריכה כוונה.
וכן נראה דעת רבינו אברהם בן הרמב''ם, שכתב בשו''ת ס''לד ליישב סתירה הנ''ל, וז''ל ''ואי קשיא לך מאי שנא שופר ומגילה משאר מצות, זו ודאי קושיא עמוקה היא, והיא על הגמרא לא על אבא מארי זכרו לחיי העולם הבא, וכמה זמן נתקשית לי קושיא זו אחר פטירת אבא מארי ז''ל עד דאשכחת בה טעמא והוא שהמצות דאמרינן בהו מצות אינן צריכות כונה, מצות שקיומן בעשיית מעשה שגוף אותה העשיה היא המצוה כגון אכילה וטבילה וקריאה וכיוצא בהן, אבל שופר הואיל וגוף המצוה שמיעת קול בעלמא היא, כי לא מיכוין מאי קא עביד מן המצוה, אינו כאוכל מצה וטובל דאע''פ שלא כיון לבו בעת העשיה כבר קיים המצוה בעת העשיה שגוף המצוה היא שיאכל או יטבול, וכן נמי שומע מגילה כשומע שופר, תדע דלא הצרכנו קורא מגלה לכוין לבו לצאת אלא שומע קריאת מגלה בלבד הוא שיצרכנו אותו כוונה, אבל הקורא עצמו אין דינו חמור מדין קריאת שמע שאם כיון לבו לקרות אע''פ שלא כיון לצאת יצא. ואע''פ שלא נתפרש הכי בגמרא מהקושיא גמרינן ליה, ועוד שלא ראינו אותם הצריכו כונה לצאת אלא בשומע בלבד, וכמה טעם ברור הוא זה, ודקדוק יפה למבינים, וכבר גלינו אותו לכל התלמידים בבית המדרש מכמה שנים.'' ע''ש.
ולפי זה יש להעיר על דין הריגת יהודי כנגד רצונו ע''י גוי, שי''ל שאין בזה מעשה ע''י היהודי אלא כל המעשה הוא ע''י הגוי. ולכן נראה שצריך כוונה כדי לקיים מצוות נהרג על קידוש ה'. וא''כ כיון שהיהודי אינו רוצה כלל בהריגה זו, וזה כמו ''שאנסוהו עכו"ם או לסטין'' בדין מצה הנ''ל, אז הוא אינו מקיים מצוות נהרג לשם קדושת ה'. ולכן איך כתוב בגמ' סנהדרין הנ''ל שיש לו כפרה והוא בכלל ''עבדיך'' ובכלל ''קדוש וחסיד'' כמ''ש המהרי''ל.
וכן יש להקשות לפי מ''ש הכסף משנה בהל' שופר שם לתרץ הסתירה הנ''ל ברמב''ם, וז''ל ''והר"ן ז"ל כתב וז"ל וכן פסק הר"ם במז"ל בפרק ב' מהלכות שופר דצריך שיתכוין משמיע להוציא ושומע לצאת הא לאו הכי לא יצא, אלא שבפ"ו מהל' חמץ ומצה כתב דכפאוהו ואכל מצה יצא ולא פליגא דידיה אדידיה... דאע"ג דבתקיעת שופר לא יצא הכא יצא שכן נהנה כדאמרינן בעלמא המתעסק בחלבים ובעריות חייב שכן נהנה... עכ"ל.''. ע''ש. ו
ואף לפי זה יש להעיר, שהלא ודאי שגוף היהודי אינו נהנה כלל בהריגתו, ולכן איך הוא מקיים מצוות קידוש ה' כנגד רצונו, שכשאין הנאה הוא צריך כוונה כדי לקיים את המצוה. וכל שכן אם הגוים הורגים היהודי כשהוא ישן במטתו והוא מת מיד והוא אינו יודע כלל מזה, שאיך אפשר לו לקיים מצוות קידוש ה' בלי כוונה לצאת.
ולכן נראה לומר דשאני מצוות קידוש השם, כיון דילפינן מצוה זו ממ''ש ''ונקדשתי בתוך בני ישראל''. ויש לדקדק שלא כתוב לגבי האדם בלשון קום עשה ''וקדשתם אותי בתוך בני ישראל.'' וזה שלא כדמצינו בכמה מקומות אחרים בתורה שיש לשון קום עשה בענין חיוב האדם לקדש. ולכן לדוגמא כתוב שמות פ''כט כא, ''ולקחת מן הדם אשר על המזבח ומשמן המשחה והזית על אהרן ועל בגדיו ועל בניו ועל בגדי בניו אתו וקדש הוא ובגדיו ובניו ובגדי בניו אתו''. וכתוב שמות פ''מ י, ''ומשחת את מזבח העלה ואת כל כליו וקדשת את המזבח והיה המזבח קדש קדשים.'' וכתוב בויקרא פ''טז יט ''והזה עליו מן הדם באצבעו שבע פעמים וטהרו וקדשו מטמאת בני ישראל''. וכתוב בבמדבר פ''ו יא, לגבי נזיר ''וקדש את ראשו ביום ההוא''. הרי בכל אלו יש לשון קום עשה לגבי האדם.
ולפי זה נראה לומר שכיון שלא כתוב במצוות קידוש ה', לשון קום עשה לגבי האדם כגון ''וקדשתם אותי בתוך בני ישראל'', אלא רק ''ונקדשתי'' וזה רק לגבי הקב''ה, לכן משמע שמצוות קידוש ה' היא תלויה רק בתוצאה, דהיינו אם התוצאה היא שיש יהודי שנהרג מפני שהוא יהודי, אז יש קידוש ה', אף שהיהודי לא ידע מזה כגון כשהוא ישן על מטתו כשהגוים הורגים אותו, או אף כשהוא אינו מתכוין לזה והוא כנגד רצונו, שבאלו התוצאה היא שעדיין יש יהודי שנהרג רק מפני שהוא יהודי. ולכן שפיר הוא לומר שבכל אלו יש קיום מצוות קידוש ה'.
ולכן י''ל שאף אם יהודים אלו לא קיימו המצוות ואף אם הם היו כירבעם המלך, עדיין הם קיימו קידוש ה', ואף אם הם לא כיונו למסור נפשם על קידוש ה', מ''מ עדיין הם קיימו מצוה יקרה זו.
ולפי זה י''ל שההרוגים ע''י המחבלים במעשה נורא הנ''ל, הם בכלל מ''ש הזוהר בראשית מא ע''א ''היכלא רביעאה, הכא קיימא חד רוחא גדריהאל (נ"א גהדהא"ל) שמיה, דא קיימא על כל אינון נשמתין דקטולי דשאר עמין לאעלא לון גו פורפרא דמלכא, ואתרשימו תמן, עד יומא דינקום לון קב"ה, דכתיב (תהלים קי ו) ידין בגוים מלא גויות מחץ ראש על ארץ רבה.''
וכן הוא בזוהר שם לט ע''א,''וכדין פורפירא לביש, ותמן חקיקין ורשימין כל אינון קטולי דשאר עמין עעכו"ם בההוא פורפירא, וסליק ההוא פורפירא לעילא, ואתחקק תמן גו פורפירא עלאה דמלכא, וקב"ה זמין לאלבשא ההוא פורפירא ולמידן עמין, דכתיב (תהלים קי ו) ידין בגוים מלא גויות.''
ג) מ''מ ראיתי לרבינו יונה בשערי תשובה שער ד' אות כ, שכתב ''ומה שאמרו רבותינו ז''ל כי מי שיש בידו חילול השם. תשובה ויום הכפורים ויסורין תולין ומיתה ממרקת. לפי שהמיתה ממרקת כל חטא אשר התשובה מועילה. ואם נהרג והתודה לפני מותו מעת שנפלה עליו אימת המות יש לו כפרה. ונחשב ההורג כשופך דם נקי וחסיד. שנאמר (תהלים עט). בשר חסידיך לחיתו ארץ. ואמרו רבותינו ז''ל (מדרש תהלים) כי זה נאמר גם על הרשעים שבהם. שנאמר עליהם (ירמיה ה). סוסים מיזנים משכים היו. כי נחשבו כחסידים. לפי שנעשה בהם הדין. כמו שכתוב ונקלה אחיך לעיניך כיון שלקה הרי הוא כאחיך.''
ולכאורה י''ל שאם נהרג מי שמחלל השם, אז יש לו כפרה רק אם ''התודה לפני מותו'', ולכן בנד''ד שההרוגים לא חזרו בתשובה קודם מיתתן י''ל שאין להם כפרה והם אינם בכלל הרוגים על קידוש ה'.
אלא זה אינו, די''ל שהשע''ת רק כתב ''ואם נהרג'', דהיינו שהוא מיירי רק בסתם הריגה, כגון אם ישראל הורג חבירו כשיש מחלוקת ביניהם, או כשישראל הורג חבירו בשוגג וכדומה, וכן אם גוי הורג ישראל לא מפני שהוא ישראל אלא מפני שיש מחלוקת ביניהם, או אם הגוי הורג ישראל בשוגג, אז אם הנהרג עושה תשובה לפני מותו אז היא מועילה לכפרה על עון חילול השם. והשע''ת לא בא לדון לגבי ישראל שנהרג ע''י גוי משום שהוא ישראל, שזה דין מיוחד, ובזה כתב המהרי''ל הנ''ל שהנהרג הוא ''קדוש וחסיד''.
או י''ל שהשע''ת ג''כ מיירי אף בישראל שנהרג ע''י גוי מפני שהוא ישראל, שהרי הוא הביא הפסוק ''בשר חסידיך לחיתו ארץ'', וזה כמ''ש בגמ' סנהדרין הנ''ל. אלא א''כ מצינו שיש שתי מדרגות בגמ' שם, דהיינו ''חסידיך'' וגם ''עבדיך'', ולכן כתוב בגמ' שם, ''תדע דכתיב מזמור לאסף אלקים באו גוים בנחלתך טמאו את היכל קדשך [וגו'] נתנו את נבלת עבדיך מאכל לעוף השמים בשר חסידיך לחיתו ארץ, מאי עבדיך ומאי חסידיך, לאו חסידיך חסידיך ממש, עבדיך הנך דמחייבי דינא דמעיקרא וכיון דאיקטול קרי להו עבדיך.'' ע''ש. ולכן פירש השע''ת שאם מי שמחלל השם עושה תשובה קודם מיתתו אז הוא בגדר של ''חסידיך'' וזה מ''ש השע''ת ''נקי וחסיד'', משא''כ במי שאינו עושה תשובה, שאז הוא רק בגדר ''עבדיך''. וכן הוא, שודאי שיש מדרגות שונות בקידוש השם זו למעלה מזו (עיין פסחים נ.), אבל עדיין י''ל שמי שאינו חוזר בתשובה קודם מיתתו ואינו בגדר של ''חסידך'', מ''מ הוא בגדר של ''עבדיך'', וכבר כתבתי שאף מדרגה זו היא גבוהה מאד, שאף האבות נקראו ''עבדיך'' כמ''ש ''זכר לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך.'' וכן מצינו במשה רבינו.
ד) וגם צריך לחקור במ''ש המאירי בגמ' סנהדרין שם, וז''ל ''כל הרוגי בית דין שמתו מתוך רשעם ולא חזרו בתשובה במיתתן אין מיתתן מכפרת, וכן הדין במתים מאליהם או שהם הרוגי מלכות, אבל התשובה אפילו אינה באה עד דכדוכה של נפש מכפרת ונותנת לו מדור לפי כבודו כמו שבארנו בחבור התשובה''
והוא קשה להלום דברי המאירי עם הגמ' הנ''ל, שכתוב בגמ' ''מת מתוך רשעו כיון דכי אורחיה קמיית לא הויא ליה כפרה, נהרג מתוך רשעו כיון דלאו כי אורחיה מיית הויא ליה כפרה.'' משמע מ''מתוך רשעו'' שהנהרג עדיין רשע והוא לא עשה שום תשובה קודם מיתתו. ולכן איך כתב המאירי דבעינן תשובה דוקא כדי לכפר.
וכן נראה מרש''י שם שהסוגיא דברה לגבי מי שלא עשה תשובה קודם מיתתו, שמה שאמר רבא שם הוא כדי להשיב על הא ''דתני רב שמעיה יכול אפילו פירשו אבותיו מדרכי ציבור יטמא, ת"ל בעמיו בעושה מעשה עמיו''. ופירש''י שם, ''אלמא לא כיפרה לו מיתתו אם לא חזר בו''. הרי הוא לא חזר בו, ועדיין הוא רשע, ועל זה ''א"ל רבא מי קא מדמית נהרג מתוך רשעו למת מתוך רשעו מת מתוך רשעו...''. הרי שרבא מיירי לגבי מי שלא חזר בתשובה.
וכן הוא בקהלת רבה פר' ד' אות א, על הפסוק ''ושבתי אני ואראה את כל העשקים אשר נעשים תחת השמש, והנה דמעת העשקים ואין להם מנחם, ומיד עשקיהם כח ואין להם מנחם.'' וכתוב במדרש שם, ''ורבי חנינא פתר קרייה בהרוגי מלכות שהם באים לחיי עולם הבא אע''פ שאינן מתודין.'' ע''ש.
וגם הוא קשה להבין מ''ש המאירי ''וכן הדין במתים מאליהם או שהם הרוגי מלכות''. הרי הוא השוה אותם כדי לומר שדיניהם שווים, אבל הלא רבא בגמ' הנ''ל עשה חילוק ביניהם, דהיינו בין ''אורחיה קמיית'' ובין ''לאו אורחיה קמיית''. ואת''ל שרבא מיירי כשיש תשובה, אז מאיזה טעם אין כפרה לאורחיה קמיית. אלא צ''ל שרבא מיירי כשאין תשובה, ויש לחלק בין ''אורחיה קמיית'' שאין לו כפרה ובין ''לאו אורחיה קמיית'' כגון הרוגי מלכות שיש להם כפרה.
ה) שוב ראיתי בשו''ת משנה הלכות ח''טז ס''קכא, שהאריך בדין ''מומר שנהרג על היותו יהודי, אי הוי בכלל קידוש השם.'' ואחר שהוא הביא מ''ש בגמ' סנהדרין הנ''ל ומ''ש האור זרוע והמהרי''ל, הוא כתב ''והנה פשוט דכל הני ראשונים לא כתבו כלום מהרהור תשובה, אלא מדין נהרג ע''י עכו''ם... דהא גופיה שנהרג ע''י עכו''ם מכפרת.''
וגם הוא כתב שם, ''יש כאן חילוק בין... נהרגו על רשעתם או על אחד מהרשעיות שעשו כגון שגנבו וכיוצה בזה... וע''ז נחלקו אם בעי הרהור תשובה או סגי בצער שנהרג... אבל היכא שנהרג ע''י מלכות בשביל שהוא יהודי ולא בשביל איזה חטא שיש עליו, זה ענין אחר שהוא גדר של קדוש השם, וכל שנתקדש שם שמים על ידו זה בעצמו הוא הכפרה בעצמה.'' ע''ש.
ואח''ז הוא כתב ''האי גברא שנהרג מהסקאדים (טילים) שהגוים שלחו על בני ישראל וח''ו להכחיד את כלל ישראל, ואצלם אין נ''מ אם יפול על שומרי התורה ומצות או במקום אחר, שהרי שלחו לתל אביב ולבני ברק ולשאר בכל מקום שיש יהודים, א''כ הם ח''ו על הכלל כלו יצאו וכלם היו, ואם נפל הסקאד (טיל) מהגוים לפענ''ד הוא בגדר אחר ולא בגדר הרוגי עכו''ם אלא מהרוגי עכו''ם בשביל שהם בני ישראל... א''כ מי שמת תחת יד הרשעים ועל ידם וכיוצא בזה, הרי הם כלם קדושים.'' ע''ש.
ו) ולכן למסקנה נראה שודאי שההרוגים במעשה נורא הנ''ל הם בכלל ''ונקדשתי בתוך בני ישראל'', וכמ''ש המהרי''ל ''ומה שכתבת באותם שנהרגו מתוך רשעם שנקראים קדוש וחסיד, אין הכי נמי, וכתוב כן גם בפסוק נתנו נבלת עבדך וגו', והעמדנו באותם שנהרגים מתוך רשען, וכל ישראל קדושים הם.'' ע''ש. וכן הוא ברמב''ם באגרת השמד הנ''ל שכתב ''שנהרג על קדושת השם, אפילו היו עונותיו כמו ירבעם בן נבט וחבריו, הוא מעולם הבא.'' וזה אף כשהם לא חזרו בתשובה קודם מיתתם כפי המבואר לעיל.
ואם יש מי שמפקפק בזה כדי לומר שעדיין הם רשעים ואין להם כפרה במיתתם, אז יש לו ליזהר ממ''ש הרמב''ם באגרת השמד הנ''ל לגבי שאין ללמד חובה על בני ישראל, ''וכמו כן ישראל בימי אליהו, היו כולם עובדי ע"ז ברצון בעוונותיהם, לבד ז' האלפים "כל הברכים וגו' וכל הפה אשר לא נשק לו" (מלכים א י"ט י"ח). ועם כל זה, כשעמד ללמד חובה על ישראל בחורב, כמו שאמר שם פ' ט' וי' "ויאמר מה לך פה אליהו, ויאמר קנא קנאתי לה' אלקי צבקות כי עזבו בריתך בני ישראל". אמר לו שמא בריתך? אמר לו "אף מזבחותיך הרסו". אמר לו שמא מזבחך? אמר לו "ואת נביאיך הרגו בחרב". אמר לו והרי אתה קיים? אמר לו "ואותר אני לבדי, ויבקשו את נפשי לקחתה". השיבו הקב"ה עד שאתה מלמד חובה על ישראל, לא היה לך ללמד על אומות העולם שיש להם בית הוועד, בית לעבודה זרה, ותלמד חובה על ישראל? שנאמר ישעיה י"ז ב' "עזובות ערי ערוער". לך שוב לדרכך מדברה דמשק. כל זה מובא לחכמים במדרש חזית א' ו'.'' עיין ברמב''ם שם עוד דוגמאות כזו.
ז) וגם כתב כת''ר, ''האם מותר או טוב לדון בטעמים שלכו' הם דברים נסתרים ואינו יכול לעמוד עליהם?''.
מצינו שבכמה מקומות חז''ל דרשו על טעם העונשים, ולכן לדוגמא כתוב במשנה שבת פ''ב מ''ו, ''על שלוש עבירות נשים מתות בשעת לידתן, על שאינן זהירות בנדה ובחלה ובהדלקת הנר.''
אלא עדיין יש לחקור בזה, שרש''י בשבת לב. פירש הטעם למה דוקא בשעת לידה באו העונשים לאשה, וז''ל ''האשה כשהיא בבריאות פעמים שזכיותיה תולין ואין כח במקטרג להזכיר עונה, אבל משהגיעה לפתח הסכנה וצריכה לנסים שם מזכירין עונותיה ומעשיה אם ראויה היא לנס אם לאו.'' ע''ש. וזה כמ''ש הירושלמי שם, ''ומאן דמר יולדות מיכן שאין השטן מקטרג אלא בשעת סכנה.'' הרי כשהאשה בשעת סכנה אז יש יותר חשש שיבואו עונשים אליה.
וא''כ הוא, אז נראה שלאו דוקא עונשים לגבי נדה חלה והדלקת נרות אף שיש טעמים נכונים לחוש לעבירות אלו, אלא יש לחוש גם לכמה עונשים משום עבירות אחרות, שבעת סכנה יש ''כח במקטרג להזכיר עונה''. וזה כדמצינו באמוראים בגמ' שם, ''וגברי היכא מיבדקי, אמר ריש לקיש בשעה שעוברים על הגשר, גשר ותו לא אימא כעין גשר, רב לא עבר במברא דיתיב ביה עכו"ם אמר דילמא מיפקיד ליה דינא עליה ומתפיסנא בהדיה, שמואל לא עבר אלא במברא דאית ביה עכו"ם אמר שטנא בתרי אומי לא שליט, ר' ינאי בדיק ועבר ר' ינאי לטעמיה דאמר לעולם אל יעמוד אדם במקום סכנה לומר שעושין לו נס שמא אין עושין לו נס ואם עושין לו נס מנכין לו מזכיותיו, אמר רבי חנין מאי קראה קטנתי מכל החסדים ומכל האמת, רבי זירא ביומא דשותא לא נפיק לביני דיקלא.'' ע''ש. משמע מזה שיש חשש שהם ימותו מאיזה מין עבירה שהם עשו, כל מאן כדאית ליה, ולאו דוקא משום מין עבירה מיוחדת.
ולכן אף לגבי אשה בשעת לידה י''ל שכיון שהיא בסכנה, אז יש לחוש שלאו דוקא שמא היא תמות משום נדה חלה והדלקת נרות אף שיש טעמים נכונים לחוש לעבירות אלו דוקא, אלא אף יש חשש שמא היא תמות משום עבירות אחרות גם כן, כדמצינו באמוראים הנ''ל שלא הזכירו שמא הם ימותו משום איזה מין עבירה מיוחדת.
ולפי זה מצינו שאם אשה מתה בשעת לידה, אז הוא קשה לידע בדיוק משום איזו עבירה היא מתה. וכן י''ל בכל שאר מקומות שכתבו חז''ל שאיזה עונש בא משום עבירה פלוני, שלאו דוקא הוא שכיון שהאדם כבר בשעת סכנה אז אף על עבירות אחרות הוא ראוי למות כיון שיש ''כח במקטרג להזכיר עונה.'' ולכן מצינו שהוא קשה מאד לאדם שעומד בחוץ ואינו יכול להסתכל בלב חבירו, לידע בדיוק מאיזה טעם בא איזה עונש לחבירו. וזה כמו שאמר הקב''ה לשמואל הנביא ''כי האדם יראה לעינים וה' יראה ללבב.''
וכן י''ל לגבי עונש צרעת, שכתב הרמב''ם הל' טומאת צראעת פ''טז הל''י, ''אינו ממנהגו של עולם אלא אות ופלא היה בישראל כדי להזהירן מלשון הרע.'' אלא גם מצינו כתוב בתנחומא פר' מצורע ס''ד, ''כך שנו רבותינו, על אחת עשרה דברים הנגעים באים על האדם. על עבודה זרה, ועל חלול השם, ועל גלוי עריות, ועל הגנבות, ועל לשון הרע, ועל המעיד עדות שקר, ועל הדיין המקלקל את הדין, ועל שבועת שוא, ועל הנכנס בתחום שאינו שלו, ועל החושב מחשבות של שקר, ועל המשלח מדנים בין אחים. ויש אומרים, אף על עין רעה...''. ע''ש. ולכן אף מזה ראינו שהוא אינו ברור לאדם שעומד בחוץ ואינו יכול להסתכל בלב חבירו, לידע מאיזה טעם בא נגע צרעת לחבירו.
ובשלמא שכתוב בברכות ה. ''אמר רבא ואיתימא רב חסדא אם רואה אדם שיסורין באין עליו יפשפש במעשיו... פשפש ולא מצא יתלה בבטול תורה... ואם תלה ולא מצא בידוע שיסורין של אהבה הם'', אבל כל זה לגבי האדם עצמו, אבל לחבירו שאינו יכול לראות בלב אדם זה, הוא קשה מאד לידע מאיזה טעם בא איזה עונש לאדם זה. ולכן אין לאדם לומר שהוא יודע בוודאות הטעם שבא איזה עונש לחבירו, שנראה שזה בכלל גסות רוח לומר שהוא יודע בנסתרים, שאין לנו נביאות בזה''ז.
וכל זה לגבי אדם פרטי, אבל כן נראה לומר כשהעונש בא למדינה. לכן כתב הרמב''ם הל' תעניות פ''א הל''ב-ג, ''ודבר זה מדרכי התשובה הוא. שבזמן שתבוא צרה ויזעקו עליה ויריעו ידעו הכל שבגלל מעשיהם הרעים הורע להן ככתוב עונותיכם הטו וגו'. וזה הוא שיגרום להסיר הצרה מעליהם. אבל אם לא יזעקו ולא יריעו אלא יאמרו דבר זה ממנהג העולם אירע לנו וצרה זו נקרה נקרית. הרי זו דרך אכזריות וגורמת להם להדבק במעשיהם הרעים. ותוסיף הצרה צרות אחרות. הוא שכתוב בתורה והלכתם עמי בקרי והלכתי גם אני עמכם בחמת קרי. כלומר כשאביא עליכם צרה כדי שתשובו אם תאמרו שהיא קרי אוסיף לכם חמת אותו קרי.''
ואף שכתוב בפרקי אבות פ''ה מ''ח, ''שבעה מיני פורעניות באין לעולם על שבעה גופי עבירה... חרב באה לעולם על ענוי הדין, ועל עיוות הדין, ועל המורים בתורה שלא כהלכה.'' ופירש הרע''ב שם, ''ענוי הדין - שיודעים להיכן הדין נוטה ומעכבין ואין פוסקין אותו. עוות הדין - לזכות את החייב ולחייב את הזכאי. ועל המורים בתורה שלא כהלכה - לאסור את המותר ולהתיר את האסור.'' ע''ש. לכאורה משמע שכשבאה מלחמה, דהיינו ''חרב'', שזה רק מפני טעמים אלו.
מ''מ אף בזה י''ל שלאו דוקא הוא, שהרי מצינו בזה''ז כמה מיני עבירות בארץ כנודע, והוא קשה לומר שהעונש של מלחמה באה לארץ מפני עבירות הנ''ל דוקא ולא משום עבירות אחרות שהן חמורות מאד. ולכן י''ל שכולנו צריכים לחזור בתשובה מכל עבריה ועבירה שיש בנו, בין החרדים בין הדתיים ובין החילונים, ואין לאדם לומר שחבירו צריך לחזור בתשובה אבל הוא עצמו אינו צריך כיון שהוא שומר תורה ומצוות ותלמיד חכם ואין בו עבירה, שזה אינו, שלפי מ''ש בפרקי אבות הנ''ל חרב ומלחמה באו לעולם משום ''ענוי הדין, ועל עיוות הדין, ועל המורים בתורה שלא כהלכה'', כל אלו שייכים לגבי החכמים, שהרי הם הדיינים וגם הם ''המורים בתורה''. ולכן כולנו צריכים לעשות חשבון הנפש ולחזור בתשובה.
ואסיים בכבוד רב
מחבר הספר אורחותיך למדני
Comentários