אם בחור אומר שהוא ילמד כמה פרקים כדי לעלות לס''ת בישיבה, ואז מצינו בשעת עלייה שיש שם רק שליש מבחורי הישיבה, האם עדיין הוא צריך ללמוד כל פרקים אלו

לכבוד הרה''ג אלחנן פרינץ שליט''א

כתב כת''ר, ''השבת מכרו בישיבתנו עליות לתורה לתלמידים: אחת (העליות) ע"פ לימוד פרקי תנ"ך, אחת ע"פ פרקי משנה, והשלישית ע"פ דפי גמרא. אלא שאחר שמכרו, היו אזעקות, ונאלצנו לחלק את המניין הגדול בישיבה (יותר מ-200 תלמידים), ל-3 ממ"ד גדולים. כעת אחד התלמידים שקנה טוען דהוא אינו מחוייב ללמוד, דהוא קנה עליה בה הוא עולה בבית המדרש בפני כל הישיבה.''

א) כתב מרן י''ד ס''ריג ב, ''האומר אשנה פרק זה הוי כאלו נדר לתת צדקה (או לעשות שאר מצות ונדרו קיים) (וכן משמע בטור ורא"ש ופוסקים).'' ועיין בגר''א שם. ולכן י''ל בנד''ד שכשבחור זה אומר שהוא ילמד פרקי תנ''ך או משנה או גמרא, אז זה בכלל ''כאלו נדר'' לעשות כן.

ולפי זה יש לדון במ''ש מרן ס''ריח א, ''כל הנודר או נשבע רואין דברים שבגללן נשבע או נדר ולומדים מהם לאיזה נתכוין והולכין אחר הענין ולא אחר משמעות הדיבור, כיצד היה טעון משא של צמר או פשתים והזיע והיה ריחו קשה ונשבע או נדר שלא יעלה עליו צמר או פשתים לעולם הרי זה מותר ללבוש בגדי צמר או פשתים ולהתכסות ואינו אסור אלא להפשילן לאחוריו, היה לבוש בגדי צמר ונצטער בלבישתו ונשבע או נדר שלא יעלה עליו צמר לעולם אסור ללבוש ומותר לטעון עליו ומותר להתכסות בגיזי צמר שלא נתכוין זה אלא לבגד צמר, וכן כל כיוצא בזה.'' ע''ש.

הרי שיש לאזיל בתר הענין כדי לידע אם זה בכלל הנדר או לא. ולכן אולי י''ל בנד''ד שהענין כאן הוא שהבחור רק כיון לעלות לס''ת רק בפני כל הישיבה ולא רק לפני שליש מהבחורים. אלא אין זה מוכרח כלל, שהרי שאר הבחורים שקנו את העליות לא אמרו כן, ולכן מהיכא תיתי לומר שבחור זה יצא מן הכלל והוא דוקא כיון לעלות לס''ת בפני כל הבחורים?

ב) ועוד, כתב הרמ''א שם על מרן הנ''ל, ''וכל זה דוקא בנודר בינו לבין עצמו, אבל בנודר לחבירו כל שלשון הנדר כולל הולכין אחריו אם לא באומדנא דמוכח (כך משמע בריב"ש ובהרמב"ן).'' ונראה שאף נד''ד בכלל זה שהבחור אמר בפני כל הישיבה שהוא ילמד כמה פרקים של תורה, ולכן זה בכלל ''בנודר לחבירו.'' וגם אין כאן ''אומדנא דמוכח'' שהוא כיון רק לעלות לס''ת דוקא בפני כל הישיבה. ולכן עדיין נדרו במקומו עומד.

וראיתי בט''ז שם ס''ק ב, שבאיר מ''ש הרמ''א, וז''ל ''באומדנא דמוכח. דברי הג"ה הזאת דברי ריב"ש סימן קצ"ה, וצריך שתדע דהתם קאי לענין שאחד היה מבקש מהקהל שיקבלו לסופר זקן אחד ועמו נער אחד, וקבלו הקהל את שניהם בנדר בסתם, ואח"כ סילקו הזקן שלא עשה כהוגן ורצו איזה יחידים לומר שגם הנער נסתלק כיון שעל ידי בקשת המבקש קבלום ובקשתו היתה שיהיה עם הזקן וכיון שנסתלק הזקן ממילא נסתלק הנער, לזה השיב הריב"ש שם כיון דבלשון קבלת הקהל משמע שלא תלאו זה בזה אין אנו משגיחים בבקשת המבקש, ולא אמרינן דניזול בתר אומדנא דהיינו שודאי נתכוונו כפי שביקש המבקש כמו דאזלינן הכא בתר אומדנא לענין קונם צמר, דהיינו דוקא בנודר בינו לבין עצמו הולכים אחר כוונתו משום דבעינן שיהיו פיו ולבו שוין, אבל בנותן מתנה לחבירו כל שלשון המתנה כולל הולכים אחריו, ואין הולכים בזה אחר אומדנא דמוכח אא"כ באומדנא כההיא דמי שהלך בנו למדינת הים והוא בחושן המשפט סי' רמ"ו סעיף א' ע''כ. מבואר כוונתו דאם הלשון מורה על ענין אחר אף על פי שמצד כוונת הלב יש להבין שהיה איזה דבר בדעתו שעל ידו יתבטל משמעות הלשון הא לא אמרינן כיון שהוא לטובת חבירו זכה חבירו מצד לשונו של הנותן דבזה לא בעינן פיו ולבו שוין אא"כ הוה אומדנא דמוכח, מה שאין כן בנודר בינו לבין עצמו אנן מבטלים הלשון לפי משמעותו ומפרשינן ליה על דבר אחר כההיא דרישא, שלפי המשמעות משמע איסור לבישה לפי דעת הרא"ש ולפי דעת הרמב"ם שתיהם במשמע כמ"ש בסעיף א', מ"מ מתוך כוונתו אנו מפרשים דבריו שעל הפשלה לאחוריו קאמר שיהיה אסור ולא בלבישה בזה דוקא הם חולקים, אבל באמת אם נתן מתנה לחבירו ואמר לשון שיש לו שני משמעות ודאי הברירה ביד הנותן לפרשו בענין שטוב לו והמוציא מחבירו עליו הראייה, ובדרך זה תדע להבין הג"ה זאת שהיא סתומה.'' ע''ש.

נראה לגבי נתינת מתנה לחבירו, שהט''ז מחלק בין מ''ש בתחילה, כשלשון ש''מורה על ענין אחר'', דהיינו שאין בלשון זו ספק שקול על כוונת הלשון, ולכן אם הלשון נוטה יותר להנאת חבירו שמקבל את המתנה, אז יש לפרש בלשון הנותן מה שהוא יותר טוב לחבירו. אלא בסוף כתב הט''ז לגבי לשון ''שיש לו שני משמעות'', דהיינו שיש ספק שקול בכוונת הנותן, שבזה יש לפרש את הלשון כמה שהוא יותר טוב לנותן ולא לחבירו שמקבל את המתנה. (כך נראה לחלק לפי מ''ש הבאר היטב שם בדעת הט''ז.)

ולכן בנד''ד נראה שאין ספק שקול בכוונת הלשון, אלא היא ''מורה על ענין אחר'', דהיינו שבכל אופן הבחור ילמד כמה פרקים של תורה, בין כשהוא זוכה לעלות בפני כל בחורי הישיבה או בין לפני רק שליש מהם. וכן נראה לומר, שאף שאר בחורים שזוכים לעלות לס''ת, אף אחד מהם לא אמרו שהם כיוונו לעלות רק בפני כל בחורי הישיבה ולא בפני שליש מהם.

ולפי זה יותר נראה לדמות נד''ד למה שכתב הט''ז בתחילה לגבי ''מורה על ענין אחר''. ולכן נד''ד דומה ל''בפני הקהל'', שהרי הבחור אמר בפני הקהל שהוא הסכים ללמוד כמה פרקים של תורה כדי לעלות לס''ת. ולפי זה י''ל ''דבלשון קבלת הקהל משמע שלא תלאו זה בזה אין אנו משגיחים בבקשת המבקש'', שלא משמע מלשון הבחור שהוא כיון לומר שהוא ילמד פרקי תורה רק כדי לעלות בפני כל בחורי השיבה ולא בשליש מהם. וגם זה כמ''ש הט''ז ''לטובת חבירו זכה חבירו מצד לשונו של הנותן'', דהיינו שהוא לטובת הישיבה שבחור זה ילמד פרקים של תורה, שהרי כל כוונת הישיבה היא שהבחורים ילמדו הרבה תורה. ולכן הבחור אינו יכול לבטל מזה ואין לחוש למה שהוא אומר שהוא כיון ללמוד פרקים אלו רק אם הוא יוכל לעלות לס''ת בפני כל בחורי הישיבה. ואף י''ל כמ''ש הט''ז הנ''ל ''בנותן מתנה לחבירו כל שלשון המתנה כולל הולכים אחריו'', שכיון שלשון הבחור לא שלל עלייה לס''ת בפני רק שליש של הישיבה, ממילא שלשונו כולל אף זה.

ולכן נראה בנד''ד שהבחור יכול לעלות לס''ת אף שזה רק בפני שליש בחורי הישיבה, וגם הוא צריך ללמוד כל הפרקים שהוא הסכים ללמוד בשעת קנין העלייה.

ואסיים בכבוד רב

מחבר הספר אורחותיך למדני