לכבוד הרה''ג ישכר בעריש מאנדל שליט''א
לאחרונה היה כאן בלונדון "עצרת" גדול, (הגאון הצדיק המשפיע רבי צבי מאיר זילבערבערג שליט"א מירושלים עיה"ק הגיע ללונדון, לעורר את העם בעניני טעכנעלאגיע), ולא היה שייך לשכור 'אולם' גדולה שיחזיק את כל האנשים, על כן עשו את העצרת, בחצר גדולה מאד, וכדי שיהיה די מקום לכל אחד ואחד, קשרו את כל הכסאות זה בזה "באזיקונים", כדי שיעמדו כולם בשורה אחת, ושלא יוכלו להזיזן ממקומן, כך שכל אחד נשאר יושב על מקומו מבלי אפשרות לזוז את כסאו.
ונעשה דין ודברים, בין הני צורבא מדרבנן, מה הדין בנידון כזה "בשבת", האם שרי לחתוך את האזיקונים בכדי להפריד כסא מכסא, או לא.
מצד אחד המחבר בשו"ע סימן שי"ד סעיף ז' כתב, דחותמות "שבכלים", שהכיסוי שלהם קשור בחבל, יכול לחתכו בסכין, והטעם דלא מקרי סותר, משום דלאו סתירה גמורה זו, ואינו אסור בכלים, (כך הוא לשון המשנ"ב, ס"ק ל"א), וכן בשו"ע הרב סעיף י"ז כתב "ואף שהחבל עשוי לחבר הכיסוי עם הכלי, וכשחותכו הרי זה סותר חיבורם, אין בזה משום סתירה, לפי שהחבל הוא חיבור גרוע, שאינו חזק כל כך, וכשסותרו הרי הוא סותר בנין גרוע, ואין סתירה בכלים, אלא כשסותר בנין גמור."
ולאידך גיסא יש סברא לחומרא, כיון שכל הכסאות המה מחוברים ומקושרים זה לזה, למשל חמישים כסאות מקושרים זה לזה, הרי דינם "ככלי שמחזיק ארבעים סאה", ובאם מחזיק ארבעים סאה, הוי ליה כאוהל, ואית ביה בנין וסתירה, "אפילו בנין וסתירה כל דהוא", כך כתב המשנ"ב בסימן שי"ד ס"ק ב'.
"והנה נפשי בשאלתי", הרי כל כסא כשלעצמו, הרי הוא "פחות" מארבעים סאה, וכלשונו של המג"א בריש הסימן, דגדר של מ' סאה, פי' אמה על אמה ברום ג' אמות, בלא הרגלים, ורק אם נצרף כל הכיסאות ביחד – כיון שהמה מקושרים באזיקונים, יחד המה ארבעים סאה.
וכאן הבן שואל, האם מסתכלין על כל כסא בנפרד, א"כ אינו מ' סאה, ומותר לחתוך האזיקונים, או נימא כיון שביחד המה ארבעים סאה, א"כ דינן כקרקע, ואסור לחתוך האזיקונים? לא מצאתי איזה מקום או מקור להביא ראיה להצדדים, ואשמח מאד לשמוע דעת כת''ר. ע''כ דברי כת''ר.
א) כתב הב''י א''ח ס''שיד ''בפרק בכל מערבין (לה.) תנן נתנו במגדל ונעל בפניו ואבד המפתח ה"ז עירוב, ובגמרא ואמאי הוא במקום אחד ועירובו במקום אחר הוא רב ושמואל דאמרי תרווייהו הכא בבנין של מגדל עסקינן. וכתב על זה הרא"ש וז"ל משמע דס"ד מעיקרא דאיירי במגדל של עץ שהוא כלי ותימה מאי קשיא ליה הוא במקום אחד ועירובו במקום אחר והלא מותר לשבר כלי בשבת לאכול מה שבתוכו כדתנן בפרק חבית (קמו.) שובר אדם את החבית לאכול ממנה גרוגרות, וי"ל דבפרק המביא כדי יין (לג:) מוקי לה במוסתקי... והר"ן בפרק חבית תירץ בע"א דלא שרינן שבירת חבית אלא בכלי קטן כגון חבית דלא שייך ביה בנין וסתירה אבל בכלי גדול לא... וכתב בת"ה סימן ס"ה בשם א"ז דהא דשובר את החבית לאכול ממנה גרוגרות איירי בחבית שאינה מחזקת מ' סאה דהוי כלי ואין סתירה בכלים, ואפשר דלהר"ן נמי לא מיקרי כלי גדול אא"כ הוא מחזיק מ' סאה.'' ע''ש.
ולפי זה כתוב בש''ע ס''שיד א, ''אין בנין וסתירה בכלים, והני מילי שאינו בנין ממש כגון חבית. הגה: שאינה מחזקת ארבעים סאה (תרומת הדשן סימן ס"ה).'' ע''ש.
והמקור לתה''ד בשם האור זרוע (הל' עירובין ס''קלה) הוא מ''ש רש''י בעירובין לה. ''אי גדול הוא אהל הוא ואמאי עירובו עירוב, אי קטן שאינו מחזיק מ' סאה בלח כלי הוא...''. ע''ש.
מ''מ אין חילוק זה של פחות או יותר ממ' סאה מוסכם. ולכן כתב הרשב''א בעירובין שם, ''אלא הכא מגדל כלי גדול הוא, ולא אמרו שובר אלא כלים קטנים כחבית וכיוצא בהן שאדם רגיל ליחדן לפירות, אבל גדולים הרי הם כאהלים לענין זה. ומיהו אפילו כלי המחזיק ארבעים סאה בלח שהם כוריים ביבש, כלי קטן מיחשב לענין זה, וכדמוכח בשמעתין מדקא מייתי עלה (לקמן לה, א) ההיא דהקיש הזב ע"ג שידה תיבה ומגדל, וההיא ע"כ במחזקת כוריים היא שאינה מקבלת טומאה. וריב"א ז"ל כן העמידה לההיא דחבית בכלים קטנים, והא דהכא דמשמע דיש בנין וסתירה, בכלים גדולים. והוא הנכון לענין כל השמועות.'' ע''ש. (ועייןנ בביאור הלכה ריש ס''שיד שהביא רשב''א זה.)
וכן מצינו שיש מ''ד שאף כלי יותר ממ' סאה עדיין יש לו דין כלי, וכמ''ש בתוספות רבינו פרץ שם וז''ל, ''ומר סבר אוהל הוא – וא''ת היכי מייר אי מחזיק ארבעים סאה מאי טעמא דמאן דאסר ואמר כלי הוא, ואם אינו מחזיק ארבעים סאה מאי טעמא דמ''ד אהל הוא, וי''ל דלעולם מיירי דמחזיק ארבעים סאה, ומ''מ איכא מ''ד דכלי משום דלא מיחבר בקרקע.'' ע''ש.
וכן הוא בתוס' רי''ד שם, וז''ל ''סתם מגדל גדול הוא ומחזיק ארבעים סאה בלח ... ומ''ס אע''ג דיצא מתורת כלי הנה מילי לענין טומאה אבל לענין שבת תורת כלי עליו דהא מטלטל הוא ואין בנין בכלים...''. ע''ש.
ולכן נראה שלדעת הרשב''א אין חשש בנד''ד לחתוך את האזיקונים כיון שאף את''ל דבנד''ד יש דין כלי שמחזיק יותר ממ' סאה, עדיין יש דין אין בנין וסתירה בכלים.
ב) אלא עדיין יש לחקור לדעת רש''י והאור זרוע והתה''ד והר''ן, אם יש חשש לחתוך את האזיקונים בנד''ד. כתוב בערובין לה. ''ומתניתין במאי מוקמינן לה, אביי ורבא דאמרי תרוייהו במנעול וקטיר במתנא עסקינן ובעי סכינא למיפסקיה...''. ופירש''י שם, ''ומתני' - דעירוב במאי מוקמינן לה דהא לכ"ע אי גדול הוא אהל הוא ואמאי עירובו עירוב אי קטן שאינו מחזיק מ' סאה בלח כלי הוא ומאי טעמא דר' אליעזר. קטיר במתנא - קשור המנעול בחבל. ובעי סכינא למיפסקיה - דאי הוה מצי למיפסקיה בידיה שפיר דמי אפי' לר' אליעזר דאין חתיכ' אסורה אלא במחובר אבל הכא מקלקל הוא ושרי כדתניא במסכת ביצה (דף לא:) חותמות שבכלים מתיר ומפקיע וחותך, ואע"ג דהכא אהל הוא ואמרינן התם שבקרקע אסור לחתוך גזירה דרבנן היא דמיחזי כסותר, ולא סותר בנין ממש הוא דהא פתיחת דלת בעלמא הוא, כיון דשבות הוא לא גזרו עליו בין השמשות.'' ע''ש.
נראה מזה שאף באהל שמחזיק מ' סאה שיש לו דין בנין וסתירה מן התורה, מ''מ האיסור לחתוך את החבל הוא רק מדרבנן משום ''דמיחזי כסותר''. ואף מצד מה שאחר הפסקת החבל האדם יכול לפתוח את הדלת, עדיין אין חשש כיון שזה רק ''פתיחת דלת בעלמא'', דהיינו שמצד זה אין איסור אפילו מדרבנן, ונראה שזה כמ''ש בעירובין קב. ''וילון מותר לנטותו ומותר לפורקו''. ופירש רש''י שם ''מותר לנטותו - דלאו אהל הוא דלא קביעא התם אלא כן דרכו לינתן ולהסתלק כדלת בעלמא.''
אלא לכאורה נראה דנד''ד חמור טפי, שאת''ל שיש דין של אהל שמחזיק יותר ממ' סאה בנד''ד, אז מלבד האיסור דרבנן של חתיכת האזיקונים, אולי גם י''ל שהפרדת הכסאות אלו מאלו חמור טפי מרק ''פתיחת דלת בעלמא'', ולכן יש לאסור אף משום זה.
ג) מ''מ י''ל שאין חיבור של האזיקונים חיבור ממש כדי לומר שכל הכסאות הן נעשות ככלי גדול אחד של יותר ממ' סאה.
ולכן נראה שיש לדמות חיבור זה לאיגוד של ג' מינים בלולב, ובשלמא שיש איגוד במשיחה וכדומה, אבל לא אמרינן משום איגוד זה שכל הג' מינים נהפכים למין אחד חדש וגדול, שודאי זה אינו, אלא עדיין כל המינים נשארים במקומם, ועדיין זה נקרא לולב וזה נקרא הדס וזה נקרא ערבה, שאם תאמר שכל המינים נהפכים למין אחד חדש וגדול, אז פשוט שהאדם אינו יי''ח בזה כיון דבעינן ד' מינים וליכא. ולכן צ''ל דאה''נ שיש איגוד אבל לא משום זה יש שינוי בגופי החפצים כדי לומר שהם נהפכים לחפץ חדש גדול שלא היה שם לפני כן, אלא יש רק איגוד בין המינים ותו לא.
וכן י''ל במ''ש הרמב''ם הל' פרה אדמוה פ''יא הל''ד, ''מצות אזוב שלשה קלחין... ואח"כ אוגד שלשתן שמצותו להיות אגודה אע"פ שלא נתפרש בתורה שיהיה אגודה.'' ע''ש. ונראה פשוט שאין לומר שמפני האגודה הג' קלחים נהפכים לרק קלח אחד גדול, שא''כ האדם אינו יי''ח כיון דבעינן ג' קלחים! אלא אף כאן צ''ל דאה''נ שיש איגוד אבל לא משום זה יש שינוי בגופי החפצים כדי לומר שהם נהפכים לחפץ חדש גדול שלא היה שם לפני כן, אלא יש רק איגוד בין המינים ותו לא.
ולפי זה כן י''ל בנד''ד שלא מפני איגוד האזיקונים נהפכים כל הכסאות להיות כמו כסא גדול אחד כדי לומר שעכשיו יש כלי גדול חדש שמחזיק יותר ממ' סאה, שזה אינו, אלא עדיין נשאר כל כסא בפני עצמו, אף שיש איגוד ביניהם.
ולכן אף שכתב הרמב''ם בהל' שבת פ''יב הל''יא, ''קופה שהיא מלאה חפצים אפילו מלאה חרדל והוציא רובה מרשות זו לרשות זו פטור עד שיוציא את כל הקופה, וכן כל הדומה לזה שהכלי משים כל שיש בו כחפץ אחד.'' מ''מ אין לומר משום זה שיש בריה חדשה בכלי שכל הגרגרים של חרדל נעשו כגרגר אחד גדול של חרדל, שזה אינו, שאף הרמב''ם מודה שעדיין יש כמה גרגרים של חרדל בתוך הכלי, אלא לגבי דיני הוצאה בשבת הם נחשבים ''כאילו'' הם חפץ אחד.
וכתב רבי אברהם לופטביר ז''ל בזרע אברהם ח''ב ס''ג, על הרמב''ם הנ''ל, ''ואינו מובן הכוונה במה שהוסיף הרמב''ם ז''ל שבכלי משים כל שיש בו וכו', דמאי נ''מ בזה. ונראה דרמז בזה להא דאמרינן בחגיגה כ''ד גבי הכלי מצרף מה שבתוכו לקודש, מנא הני מילי א''ר חנן דאמר קרא כף אחת עשרה זהב מלאה קטורת, הכתוב עשה לכל מה שבכף אחת. ושם בגמ' אמרינן אר''נ אמר רבה בר אבוה כגון שצברן על גבי קרטבלא דאורייתא יש לו תוך מצרף אין לו תוך אינו מצרף ע''ש. ומבואר שכלי שאין לו תוך אינו מצרף המונח בתוכו לשוויה כדבר אחד. ולפ''ז י''ל כן לענין אגד כלי, דהטעם דחשיבי כדבר אחד משום שהכלי משים כל מה שיש בו כחפץ אחד כנ''ל, וע''כ זהו דוקא בכלי שיש לו תוך, וכמ''ש התוספות בפסחים פה: בד''ה בנגררין, וז''ל ואפילו למ''ד התם אגד כלי שמיה אגד הני מילי כלי שיש לו תוך יעו''ש.'' ע''ש.
ולפי זה נד''ד קיל טפי כיון שאין באיגוד האזיקונים ''תוך'' כדי לומר כאילו יש שם רק חפץ אחד, ולכן שפיר הוא לומר שעדיין כל כסא וכסא עומד בפני עצמו, ואין לחשוב אותם כאילו הם כסא גדול שמחזיק יותר ממ' סאה.
ד) וראיתי שלדעת התורה לשמה בס''קפט שבפורים אין לשלוח שתי מנות בכלי אחד משום אגד כלי שמיה אגד, כמבואר בשבת צב:. ועיין בידי חיים עמ' קס שהוא הוסיף שיש לדמות זה לדין חלה שהסל מצרף העיסות לאחת. וגם בזה אין לפרש לדעת התורה לשמה שכל המאכלים בתוך הכלי נחשבים ממש כמאכל אחד, אלא רק שכיון שיש צירוף ביניהם אין זה נראה כשתי מנות.
ועוד י''ל, שכתוב במשנה ביצה טו: ''ושוין בדג וביצה שעליו שהן שני תבשילין''. ופירש''י שם ''וביצה שעליו - שהיו טחין ביצה על הדג כשצולין אותו.''
וראיתי לרבי יעקב די ביטון ז''ל, בעדות ביעקב ס''צב, שכתב ''מסכת י''ט פ''ב מש''א, ושוין בדג וביצה עליה שהן ב' תבשילין כו' ע''כ. אמר הצעיר, הר''ן בסוף תעניות כתב שהגאונים הרא' שלמדין דין ב' תבשילין לענין ט' באב מהכא, והרמב''ן בתורת האדם כתב שאינו כן דקל הוא לענין עירוב ואינו לענין ט' באב ע''ש בהרב''י (ס''תקנב.) ב' הדיעות. ומסופקני לענין פורים אי קיימא נמי פלוגתייהו או דילמא כ''ע יודו דילפינן מהכא לענין מנות פורים דאם שלח לחבירו בפורים דג עם ביצה שעליו דקיים מצות ומשלוח מנות כו', וה''ה אם שלח לו פת לבד שפניו טחות בביצה דה''ל כב' תבשילין וקיים מצות שלוח מנות.'' ע''ש.
וי''ל שכל ספקו הוא רק לגבי כשטחו ביצה על גב הדג והכל נעשה גוף אחד ממש, אבל בנדון התורה לשמה הוא מודה שאין חשש כיון שאין חיבור ממש בין המאכלים שבתוך הכלי.
וק''ו שי''ל כן לפי מ''ש הכסא אליהו ס''תרצה אות ב, לגבי מ''ש העדות ביעקב הנ''ל, וז''ל ''ולע''ד אין שום מקום להסתפק בזה, דפשיטא דיוצא אליבא דכ''ע כיון דאפילו הרמב''ן שכתב דלא גמרינן מעירוב, כלומר דלקולא אמרינן דחשיבי שני תבשילין ולא להחמיר לענין איסור שני תבשילין בערב ט''ב, מינה דגם לענין ומשלוח מנות איש לרעהו לקולא הוא, ואיכא למימר דחשיב שני תבשילין''. ע''ש. ולכן ק''ו שיש להתיר לשלוח מנות בכלי אחד, שאם כשיש חיבור ממש בין הביצה והגד האדם יי''ח, כ''ש שהוא יוצא י''ח כשאין חיבור בין הביצה והדג והם רק מונחים בכלי אחד.
ולכן עדיין י''ל בנד''ד שאף שיש איגוד בין הכסאות, לא משום זה הם נחשבים כאילו הם כסא גדול שמחזיק יותר ממ' סאה.
ה) וכן נראה לומר לפי מ''ש רש"י בשבת לא: שפירש לגבי פתילה שהיתה בתוך שמן שכל אחד נחשב כתיקון במקום אחר, וז''ל ''הלכך מכבה על מנת להדליק היינו במקומו, אבל כי חס על הנר או על השמן ועל הפתילה אינו חס ואינו חושש אם משליכה אפי' צריך לשמן להדליק בו פתילה אחרת לאחר זמן בתוך נר זה אין זה סותר ע"מ לבנות במקומו, שאין הכיבוי וההבערה לא בשמן ולא בנר אלא בפתילה הלכך לא שייכא סתירה ובנין אלא בפתילה וכיון דאין מחשבת סופו לחזור ולהדליק פתילה זו אין כאן עוד בנין במקום סתירה''.
הרי אף שהפתילה והשמן הכל בתוך הנר וכולם כמו גוף אחד כמ''ש הרמב''ם הנ''ל ''שהכלי משים כל שיש בו כחפץ אחד'', מ''מ עדיין הפתילה והשמן שהם זה אצל זה בתוך הנר נחשבים כשלא במקומו, ושהם כבשני מקומות נפרדים, לגבי דין ''סתירה ובנין''.
ולכן ה''ה בנד''ד לגבי דיני ''סתירה ובנין'', י''ל שאין חיבור ע''י האזיקונים מועיל כדי לומר כאילו הכסאות נחשבים ככסא גדול אחד שמחזיק יותר ממ' סאה.
ו) ויש להוסיף על זה, והוא שהחיבור ע''י האזיקונים הוא רק לזמן קצר כגון קצת ימים, שכמדומה לי שאחר ה''עצרת הגדול'' הנ''ל הם חותכים את האזיקונים כדי להשתמש בכסאות אלו לאיזה שימוש אחר, כגון לצורך סעודת מצוה וכו', ובזה בעינן כל כסא בפני עצמו, ולכן אין חיבור עראי כזה נחשב חיבור כדי לומר שיש כאן כלי גדול אחד שמחזיק יותר ממ' סאה.
וראיתי שכתב הבכורי יעקב ס''תרכו ס''ק יא, ''שיש לצדד להקל לסכך ע''י נכרי ביו''ט באין לו סוכה אחרת, דזה ודאי לא מקרי בנין ממש שיהא מלאכה דאורייתא, דלא הוי אלא אוהל עראי שאסור רק מדרבנן...''. ע''ש. נראה שכיון שהסכך הוא רק לשבעת ימים שזה בכלל אהל עראי.
וכן נראה ממ''ש המ''ב ס''שטו ס''ק לב, ''כל אהל וכו' - היינו אפילו עשאו לקבע שיתקיים כמה ימים...''. ע''ש. וכן כתב שם ס''ק לה, ''כיון שעשאו לקבע שיתקיים זמן כמה ימים.'' ע''ש.
ולפי זה יש סברה לומר שכדי להפך שני כלים לכלי אחד ע''י חיבור, בעינן חיבור קבע ולא חיבור עראי, ולכן האזיקונים בנד''ד אינם מועילים לעשות כלי גדול אחד שמחזיק יותר ממ' סאה.
וכן נראה לומר, שכתב הרמב''ם הל' שביתת יו''ט פ''ד הל''ח, ''שני כלים שהן מחוברין בתחלת עשייתן כגון שתי נרות או שני כוסות אין פוחתין אותן לשנים מפני שהוא כמתקן כלי.'' ע''ש. משמע שאם החיבור נעשה אחר ''תחלת עשייתן'' שאין כאן חשש מתקן מנא, כיון עדיין נחשב כל אחד מהם ככלי בפני עצמו.
וכן נראה ממ''ש המ''א ס''שמ ס''ק יד, וז''ל ''תולדת קורע - נ"ל דאם נדבקו הדפין להדדי ע"י שעוה או בשעת הקשירה מותר לפתחן כמ"ש סי' שי"ד ס"י דלא נעשה לקיום כל שכן הכא דנעשה ממילא.'' משמע שחיבור זה נעשה אחר ''תחילת עשייתן'', ולכן אין חשש מתקן מנא, שחיבור זה הוא רק חיבור עראי.
ז) וכן נראה מדינים אחרים שאין חיבור עראי נחשב חיבור ממש. ולכן כתב רמב''ם הל' פרה אדומה פ''יב הל''ה ''שני כלים שחיברן עד שנעשו כגוף אחד. כגון שתפר שני בגדים או שתי יריעות הרי אלו חיבור לטומאה ולהזאה מפני שהן ככלי אחד.'' ע''ש.
הרי רק ע''י חיבור של קבע כגון בתפירת בגדים י''ל ששני כלים נהפכים לכלי אחד, משא''כ בחיבור עראי. וכן נראה ממ''ש שם הל''ו, וז''ל ''שלל הכובסין והבגד שהוא תפור בכלאים והן עומדין להתירן אינו חיבור להזייה והרי הן חיבור לטומאה.'' ונראה לגבי דין בנין וסתירה בכלים שיש לדמות דין זה להזייה, שלגבי דיני בנין האדם חייב מן התורה רק בבנין של קבע. ואין לדמות דין בנין וסתירה שתלוי בקיום לדין טומאה שתלוי רק בנגיעה בעלמא לקצת רגעים..
וגם מצינו שכתב רמב''ם הל' פסולי המוקדשין פ''יא הל''כא ''היתה מחיצה מלמטה בכלי שיש בו עשרון של מנחה. אע"פ שהוא מעורב מלמעלה לא יקמוץ. ואם קמץ פסולה.'' ופירש הכסף משנה שם, ''ונראה שרבינו מפרש כגון קפיזא דקבא היינו שהיתה מחיצה מלמטה והוא מעורב מלמעלה ולהכי קרי שני כלים ופסול, כלומר והתם משום דמפסקי מחיצתא מתתא מיהא פסול, אבל הכא דליכא מחיצה כלל אפשר דכשר וכגון עריבת התרנגולים היינו שהוא חלוק מלמעלה ומעורב מלמטה ולהאי קרי כלי אחד וכשר.''
הרי בכלי אחד שיש בו מחיצה בתוך הכלי למטה, זה נחשב כשני כלים. ולכן ק''ו בנד''ד, שאף את''ל שמשום האזיקונים זה נחשב ככלי אחד גדול (מה שאינו נ''ל), מ''מ אין כאן כלי אחד ממש כבדין הרמב''ם הנ''ל, כיון שעדיין כל כסא עומד בפני עצמו ויש הפסק קצת אויר ביניהם ובפרט למטה בין רגלי הכסאות, וזה דומה כאילו שיש מחיצה ביניהם למטה, ולכן עדיין הם נחשבים כשני כלים.
וגם כתב הרמב''ם הל' מלוה ולוה פ''ג הל''ג, ''חבל כלים הרבה של אוכל נפש כגון שחבל עריבה ויורה וסכין חייב על כל כלי וכלי בפני עצמו. אפילו שני כלים שהן עושין מלאכה אחת חייב עליהן משום שני כלים ולוקה שתים על שניהם... וכן אם חבל צמד בקר החורש לוקה שתים.'' ועיין במצודת ציון שמואל א' פ''יא ו, שפירש ''צמד בקר – על שם שדרכם ללכת מצומדים ומחוברים.'' הרי אף שהם מחוברים ע''י העול שעליהם, מ''מ עדיין הם נחשבים כשנים, וצ''ל שזה מפני שאין חיבור של קבע.
וכן י''ל בנד''ד שכיון שאין חיבור של קבע בין הכסאות, ממילא שהם אינם נחשבים ככלי אחד גדול שמחזיק יותר ממ' סאה.
ולפי זה יש לחקור במ''ש התה''ד ס''סה ומרן א''ח ס''רנט ז, וז''ל ''תנור שמניחים בו החמין וסותמין פיו בדף ושורקין אותו בטיט מותר לסתור אותה סתימה כדי להוציא החמין'' ע''ש. ופירש המ''ב בס''ק יט, ''שאין זה בכלל סתירת בנין אפילו מדרבנן כיון שלא נעשה לקיום כלל.'' דהיינו הסתימה היא בערב שבת והסתירה למחר בשבת. ואף דמצינו שאם הסתימה לשבוע וכדומה שיש איסור אף שהוא אינו לקיום, מ''מ אין לומר משום זה שהדף והתנור נעשים כאחד ממש כדי לומר שעכשיו יש רק כלי אחד, שזה אינו, שעדיין י''ל שהם נחשבים כשני כלים שהם רק מחוברים זה לזה לקצת ימים.
ח) וכן נראה לומר ממ''ש בעל הפלאה בשו''ת גבעת פנחס ס''נו לגבי דיני חציצה, וז''ל ''אך כל הנ''ל בביטלו לשעתו אבל בביטלו עולמית נ''ל הדבר פשוט דאין בו חשש חציצה וכדקי''ל בכ''מ דביטלו עולמית הוי כחד, וראיה מפורשת מעירובין (דף ק''ד) בבוזקין מלח ע''ג כבש דקאמר אי דמבטל ליה קמוסיף אבנין אי דלא מבטל ליה הוי חציצה, הרי מפורש דהיכא דמבטל ליה ליכא חציצה אע''ג דמלח לא חזי למזבח... וכהנהו דברים דחשיב במתני' פרק יו''ד דמקוואות אלו שאין צריך שיבואו בהן מים כסת עגולה וכדור וכו' כיון דמבטל עולמית הוי כחד, וראיה עוד מכלים המצופין באבר דצריכין טבילה ואין בהם משום חציצה משום דממ''נ אם הצפוי עיקר הוי כחד וסלקא ליה טבילה שפיר דלא חייץ, ואי גוף הכלי עיקר בטל הצפוי ולא בעי טבילה כלל...''. ע''ש. הרי כשיש ביטול עולמי ליכא חציצה והוי כחד.
וכן הוא ביד שאול י''ד ס''רעא אות ה, שכתב ''דכן הוא באו''ח ס''שנח וס''שעב וס''תרלג ג, דכל שביטל לעולם מקרי ביטול, וגם לענין טומאה מיקרי ביטול בזה, ועיין עירובין דף ע''ח וברמב''ם פ''ז מטומאת מת ה''ו, ותוי''ט פט''ו מאהלות.'' ע''ש.
ולפי זה אין לומר בנד''ד שכל הכסאות נהפכים לכסא אחד גדול שמחזיק יותר ממ' סאה מפני החיבור של האזיקונים, כיון שאין כאן ''ביטלו עולמית הוי כחד'' כמ''ש הגבעת פנחס הנ''ל.
ולכן למסקנה נראה בנד''ד כמ''ש כת''ר בתחילה ''מסתכלין על כל כסא בנפרד, א"כ אינו מ' סאה, ומותר לחתוך האזיקונים'', ואין לומר כמ''ש כת''ר אח''כ ''או נימא כיון שביחד המה ארבעים סאה, א"כ דינן כקרקע, ואסור לחתוך האזיקונים''. וזה מפני שאין כאן חיבור של קבע, וגם משום שאין אגד כלי מהפך שני חפצים לחפץ אחד. ולרווחא דמילתא אף יש לצרף לזה דעת הרשב''א הנ''ל שסבר שעדיין כלי שמחזיק יותר ממ' סאה נחשב ככלי ולא כאהל.
ואסיים בכבוד רב
מחבר הספר אורחותיך למדני