לכבוד הרה''ג אביחי יצחקי שליט''א
כתב כת''ר:
אודות השימוש באמצעי המניעה "דאיפרגמה", באשה שאינה רוצה למנוע על ידי גלולות כיון שיש בהם הורמונים, והיא השתמשה בהתקן תןך רחמי אך דא עקא שהוא גרם לה לדימום ארוך יותר מהרגילות שלה, כמה ימים לפני המחזור של כתמים ולאחר מיכן הדימום עצמו היה יותר מהרגילות. ובערך ח' ימים עד שהיה אפשר לעשות הפס"ט.
א. האם מותר לה להשתמש בדיאפרגמה, או שמא מותר רק לאישה שאינה יכולה למנוע בשום אמצעי והיא בסכנת נפשות כדברי הפוסקים שהתירו המהרש"ם (ח"א סי' נח), והאג"מ (אה"ע ח"ד סי' סח)?
ב. ובנוסף דאף אם נימא שאסור וחשיב משמשת במוך, האם בזמן שהיא מניקה מותרת לשימוש בו כמו ג' נשים המשמשות במוך? ואם היא מניקה פעם אחת ביום חשיב מניקה? ע''כ דברי כת''ר.
א) מצינו מחלוקת גדולה לגבי אם האשה יכולה להשתמש במוך כשיש לה סכנה בהריון, י''א שמותר להכניס את המוך אף קודם תשמיש וי''א שזה אינו אלא הוא מותר להכניס את המוך רק אחר תשמיש. וכבר האריכו כמה פוסקים בדין זה כמבואר בפתחי תשובה אה''ע ס''כג ס''ק ב. ע''ש (ועיין מה שכתבתי בארחותיך למדני ח''ב ס''קד). ונראה שהחשש במוך הוא השחתת זרע. ולכן כתבו התוספות ביבמות יב: ד''ה שלש נשים, ''ור''ת אומר דלפני תשמיש ודאי אסור ליתן שם מוך דאין דרך תשמיש בכך, והרי הוא כמטיל זרע על העצים ועל האבנים כשמטיל על המוך, אבל אם נותנת מוך אחר תשמיש אין נראה לאסור דהאי גברא כי אורחיה משמש מידי דהוה אקטנה ואילונית דלא איתסרו בתשמיש משום דלאו בנות בנים נינהו, והאשה שנותנת אח''כ מוך לא הוזהרה אהשחתת זרע כיון דלא מיפקדא אפריה ורביה''. ע''ש.
ויש לחקור מאיזה טעם המטיל זרע על המוך נחשב כאילו האדם מטיל זרעו על עצים ואבנים? ואח''כ יש לחקור אם טעם זה שייך אף בדיאפרגמה.
כתב רש''י נדה ג. ''משמשת במוך - ממלאה אשה אותו מקום מוכין לשאוב את הזרע שלא תתעבר...''. ע''ש. ונראה שיש לדמות מוך זה למ''ש במשנה שבת סד: ''יוצאה אשה... במוך שבאזנה ובמוך שבסנדלה ובמוך שהתקינה לנדתה.'' ופירש''י שם, ''במוך שבאזנה - שנותנת לבלוע ליחה של צואת האוזן. לנדתה - באותו מקום שיבלע בו הדם ולא יטנף בגדיה.'' ע''ש. וכן הוא ברע''ב שם.
נראה מזה שהמוך הזה הוא אינו קשה כדבר שאינו בולע, אלא הוא כמו ספוג ששואב ובולע את הזרע. וזה כמ''ש הרמב''ם במשנה שבת הנ''ל, ''ומוך - מעט צמר מצמר גפן ודומיהם.'' ע''ש. וכן נראה מהמשיב דבר ס''פח, לגבי החילוק בין בדיקה ומוך, וז''ל ''דמה ענין בדיקה כרגע להנחת מוך איזה שעה כדי לשאוב את הזרע, ואין ברגע בדיקה כדי לשאוב.'' וכן כתב המשפטי עוזיאל אה''ע ח''ב ס''מג בסוף, ''בנתינת מוך באותו מקום כדי לספוג הזרע''. ע''ש.
ולכן נראה שכיון שהזרע נכנס לתוך המוך, ובתוך המוך הזרע אינו נוגע בנרתיק של האשה, אז משום זה הוא דומה להטלת זרע על עצים ואבנים, שבתוך המוך הוא נחשב כעצים ואבנים, משא''כ אם המוך היה קשה והזרע רק נוגע במוך מבחוץ, שכיון שעדיין הזרע בתוך הנרתיק אז אין זה בכלל השחתת זרע, שהנרתיק הוא המקום שראוי להזריע בו.
וכן נראה לומר, שכתב הנודע ביהודה מה''ק י''ד ס''סד, לדון לגבי ''טבעת של שעוה תוך עומק הפרוזדור לצורך רפואה'', דהיינו למנוע נפילת הרחם, והשאלה אם הטבעת היא חציצה בשעת טבילה או לא, אבל נראה פשוט לדעת הנו''ב שאין חשש כלל לאיש להשתמש מטתו כשהטבעת עדיין בתוך אשתו. ע''ש. וצ''ל שאין חשש השחתת זרע בזה, אף כשהזרע נוגע בטבעת זו כשהיא בתוך הנרתיק. ונראה שכיון שהזרע עדיין בתוך הנרתיק שאין חשש כלל, משא''כ במוך הנ''ל שהזרע נבלע בתוך המוך, ואז הוא אינו בתוך הנרתיק אלא רק בתוך המוך, ולכן בזה ודאי יש חשחתת זרע כאילו הזרע נפל על עצים ואבנים.
ועוד י''ל, שכשהזרע נבלע בתוך המוך, אז המוך שואב הלחלוחית מהזרע וזה נחשב כהשחתת זרע בקום עשה, משא''כ כשהזרע רק נוגע בדבר קשה כגון ''הדיאפרגמה'', שהיא אינה שואבת שום לחלוחית מהזרע, והיא אינה דומה לצמר גפן ברמב''ם הנ''ל, ולכן הדיאפרגמה אינה משחיתה את הזרע בקום עשה.
וגם יש לדקדק ממ''ש רש''י בגמ' נדה הנ''ל ''ממלאה אשה אותו מקום מוכין'', שיש חשש השחתת זרע רק מפני שהאשה ''ממלאה'' כל אותו מקום במוכין, שאין זה דרך הנאת תשמיש להכניס כל האבר בתוך המוכין, משא''כ כשיש רק קצת מוכין בפנים קרוב לפי הרחם, שאז כיון שיש הנאת תשמיש בכל האבר אין לחוש להשחתת זרע. וזה כמ''ש הים של שלמה יבמות פ''ק אות ח, ''ואין זה כמטיל על עצים ואבנים דס''ס דרך תשמיש בכך וגוף נהנה מן הגוף.'' ע''ש. וכן י''ל לגבי הטבעת בנו''ב הנ''ל.
ולכן כיון שאין חששות אלו בדיאפרגמה, שהזרע עדיין נשאר בנרתיק ואינו נבלע בתוך הדיאפרגמה עצמה וגם הדיאפרגמה אינה שואבת הלחלוחית מן הזרע, וגם כיון שעדיין יש ''דרך תשמיש והנאה'' כשהדיאפרגמה בתוך האשה, אז צ''ל שהדאיפרגמה אינה משחיתה את הזרע, כמו הטבעת בנו''ב הנ''ל.
וגם אין לחוש למה שהדאיפרגמה מונעת את ההריון כיון שהיא סותמת את פי הרחם, שיש לדמות זה להיתר להשתמש מטתו כשאשתו מעוברת, וכמו שאין חשש השחתת זרע בתשמיש המטה עם אשתו כשהיא מעוברת אף שהעובר סותם את פי הרחם, ה''ה שאין חשש בדאיפרגמה שסותמת פי הרחם. וזה כמ''ש היעב''ץ ח''א ס''מג לגבי תשמיש המטה עם זקנה, ''אלא ודאי לא מקרי לבטלה כי אם כששחת ארצה.'' ע''ש.
ב) וכן הוא במהרש''ם ח''א ס''נח, בד''ה ובגוף, שכתב ''שמעתי שבזה''ז נותנים הרופאים לנשים כאלה כמין כיסוי של גומיע דק, ונקרא בלשונם פעסאר, שמכסין בו פי האם והוא המקור מסביב שלא יקלוט הזרע, וא''כ התשמיש כמו בשאר נשים, אלא דכמו דבמעוברת סגור פי המקור כן ה''נ בזה, ואינו דומה כלל למשמשת במוך דהוי כמשליך זרעו על המוך, משא''כ בנד''ד. ויש לפרש דכ''ע מודו להקל במקום סכנה.'' ע''ש.
ונראה לומר שאין החשש אם האדם ''משליך זרעו על המוך'', אלא החשש הוא רק כשהמוך שואב ובולע את הזרע, כנראה מלשון רש''י הנ''ל. וכדמשמע מהנו''ב הנ''ל.
אלא יש להעיר על המהרש''ם, מאיזה טעם הוא התיר זה רק במקום סכנה? הלא אם אין חשש השחתת זרע בזה, אז הו''ל להתיר אף שלא במקום סכנה. ואולי כוונתו לומר שעדיין יש חשש של ביטול פו''ר ומשום זה אין להתיר אלא כשיש סכנה. וזה לפי הכלל שכתב הברכ''י אה''ע ס''א ס''ק ב, ''דאם קיים פו''ר אין חייב לבעול בכל עונה, אבל משום לערב אל תנח תסגי לעתים רחוקות ואין צורך בכל עונה...''. ע''ש. (ויש כמה פרטים לכלל זה.) וא''כ אולי כוונת המהרש''ם לומר שאם עדיין האדם לא קיים פו''ר אז אין לו למנוע הריון אא''כ יש חשש סכנה. אולם נראה שהוא דחוק לפרש כן בדעת המהרש''ם כיון שהוא לא הזכיר הענין של פו''ר כלל. ולכן יותר נראה לומר שהוא סבר שכיון שהכיסוי של גומי הוא דבר חדש שלא דנו בו הפוסקים, אז אין לסמוך על סברתו אלא במקום שיש חשש סכנה, אף במי שכבר קיים פו''ר.
וכן ראיתי לרבי יהודה גרינולד ז''ל בשו''ת זכרון יהודה ס''רמו, שהביא המהרש''ם הנ''ל ואף הוא סמך עליו רק כשיש חשש סכנה, רק ''כשכבר קיים פו''ר.''
וגם ראיתי לרבי אברהם יודלביץ ז''ל בשו''ת בית אב ח''ז ס''יב, בסוף התשובה, שהוא הביא מ''ש המהרש''ם הנ''ל, וכתב ''א''כ בגומיע והראבר של המהרש''ם ז''ל יש להתיר גם כן מטעם ס''ס, דילמא קי''ל כהמתירין לשמש במוך קודם תשמיש היכא דאיכא חשש סכנת נפשות כשתתעבר, ואפילו את''ל כהאוסרין מוך קודם תשמיש, מ''מ דילמא בהראבער והגומיע הזה דהוא עשוי רק לכסות פי האם והמקור מודי דשרי משום דכל הזרע לא מטיל רק על הראבער והגומיע הזה ובקצתו אין לחוש.'' ע''ש. משמע שהוא סבר שמ''ש המהרש''ם הנ''ל הוא רק בגדר ספק ואינו ודאי, ולכן משום זה המהרש''ם לא התיר אלא במקום סכנה.
וכן ראיתי לרבי ישראל ינובסקי ז''ל בספר טהרת ישראל ח''ב ס''רמ ס''ק מ, שהביא דעת המהרש''ם הנ''ל, ואף הוא התיר רק במקום סכנה. ע''ש.
וכן ראיתי בשו''ת מהר''ש (אנגל) ח''ז סוף ס''פו, שהביא דעת המהרש''ם הנ''ל, וכתב ''ובשו''ת מהרש''ם ח''א ס''נח הביא שיטת הרדב''ז להתיר נתינת מוך קודם תשמיש במקום סכנה... ובפרט לכסות פי המקור בגומי כפי מ''ש המהרש''ם התשמיש הוא כדרך כל הארץ, ולא חשיב כמטיל זרעו על עצים ואבנים.'' ע''ש. משמע שאף הוא סבר שמ''ש המהרש''ם לגבי כיסוי פי הרחם הוא אינו היתר גמור, אלא רק יש לצרף אותו לאלו שמתירים שימוש במוך קודם תשמיש כשיש סכנה. ועיין עוד בשרידי אש ח''ג ס''טו. ע''ש.
ג) מ''מ נראה שיש טעם להקל אף כשאין סכנה, וזה לפי הטעמים שכתבתי לעיל לחלק בין מוך ודאיפרגמה. וכן נראה ללמוד מפוסקים אחרים.
ולכן ראיתי בשו''ת מחנה חיים ח''א ס''נג בד''ה ואומר אני, שכתב שהאיסור להשתמש במוך הוא משום שהאדם ''שופך זרעו במוך ולא על בשרה כלל והוי זורע על עצים ואבנים... אבל... כאשר בא זרעו סמוך להאם אם יש מסך מבדיל שלא יקלוט האם את הזרע, אין זה כמו שופך זרעו על עצים ואבנים...''. ע''ש. הרי החשש הוא רק כשהזרע נבלע במוך ואינו נוגע בנרתיק כלל.
וגם כתב שם במסקנה אות א' (דף פה ע''ג), ''אם המקום כולו ממולא במוכין, רק באמצע המוך יהיה חור לכניסת האבר אז אסור לבעל לבעול דהוה השחתת זרע''. וזה לפי מ''ש רש''י בגמ' נדה הנ''ל ''ממלאה אשה אותו מקום מוכין''. וזה מפני שאין לו הנאה כדרך הנאת תשמיש כמ''ש המחנה חיים לעיל מזה, ''במסך מוך מבדיל בין בשר לבשר אין זה דרך גבר בעלמא'' ע''ש. וזה כמ''ש היש''ש הנ''ל.
ובאות ב' (דף פה ע''ג) כתב, ''אבל אם המוך מונח בעומק הרחם והאבר נכנס בה ומגיע בשר בבשר יחד ונהנה הנאת תשמיש כדרך כל איש, אז ליכא על הבעל איסור בביאתו דכל להנאתו מותר.'' וזה כדלעיל.
אלא הוא כתב שם באות ג', ''וכל זה אם לא נתן המוך שם כדי להשחית הזרע רק לשם דבר אחר, אבל הונח שם רק כדי להשחית אסור לבעל לבעול אותה, דמוך לא מרבה התענוג.'' ע''ש.
ונראה שאין חשש זה בדאיפרגמה כיון שהיא אינה משחיתה את הזרע בקום עשה אלא היא רק מונעת הכנסת הזרע לתוך פי הרחם. ולכן זה בכלל מ''ש המחנה חיים באות ג', ''אם לא נתן המוך שם כדי להשחית הזרע רק לשם דבר אחר'', והדבר אחר הוא רק מניעת הכנסת הזרע לתוך פי הרחם (עיין לקמן המלמד להועיל), ואין השחתת הזרע בידים בזה, משא''כ במוך שהוא שואב את הלחלוחית מהזרע והוא משחיתו בידים. ולכן נראה שהמחנה חיים מודה בדין הדאיפרגמה שאין חשש איסור, וכמ''ש באות ב' הנ''ל ''אם המוך מונח בעומק הרחם והאבר נכנס בה ומגיע בשר בבשר יחד ונהנה הנאת תשמיש כדרך כל איש, אז ליכא על הבעל איסור בביאתו דכל להנאתו מותר.'' א''כ זה כדעת המהרש''ם הנ''ל. ונראה שאף כשאין סכנה וכשהאדם כבר קיים פו''ר, עדיין הוא מותר לאשתו להשתמש בדאיפרגמה, שמ''ש המחנה חיים הוא אינו דוקא לגבי כשיש סכנה. אלא רק יש לדון לפי הכלל של הברכ''י הנ''ל. (ועיין במחנה חיים שם אות ד', דמשמע דבנד''ד אף מצד האשה אין חשש.)
וגם ראיתי לרבי שמעון סופר ז''ל בשו''ת התעוררות תשובה ח''א ס''ג, ד''ה והנה בנד''ד, שג''כ דן בכיסוי על הרחם, וז''ל ''והנה בנד''ד ליתן רק מוך כנגד פי הרחם לבד קיל יותר מאד, די''ל דהא דאסור ר''ת ודימה אותו למטיל זרע על עצים ואבנים, מיירי כדפירש''י בנדה במוך, שממלאת כל אותו מקום במוך ולא הוי התשמיש כדרך כל הארץ, אבל אם נותנת מוך רק נגד פי הרחם לבד דהתשמיש גופא הוא כדרך כל הארץ וגם זורה מבפנים, קיל טובא יותר... ואולי גם ר''ת מודה לזה במוך נגד פי הרחם לבד דשרי... והוי המוך רק מניע שלא תוכל להתעבר וודאי... וזה יש להתיר גם לר''ת... ונראה להתיר אם קיים כבר הבעל פו''ר.'' ע''ש. הרי אף לדעתו יש לחלק בין דין מוך ודין דאיפרגמה שהוא קיל טפי וכמ''ש המהרש''ם הנ''ל, ונראה שיש להתיר אף כשאין חשש סכנה וכפי הכלל שכתב הברכ''י הנ''ל.
וכן נראה ממ''ש רבי קולונימוס צוקרמן ז''ל בשו''ת מנחת הקומץ ס''צד, ד''ה ולהלכה, וז''ל ''ואפשר ליתן המוך בשעת תשמיש שלא ימלא כל הרחם רק לכסות במוך תחתית הרחם במקום ביצי האשה שלא יבוא הזרע עליהם והאבר ישנו ברחם והנאתו ככל דרך תשמיש''. ע''ש. ואף שיש לפקפק בהבנתו בצורת גוף האשה באותו מקום, מ''מ מצינו שאף לדעתו יש לחלק בין מ''ש רש''י הנ''ל ''ממלאה אשה אותו מקום מוכין'', שאין בזה ההנאה הרגילה, לבין כסוי רק על פי הרחם שיש ההנאה הרגילה בשעת תשמיש.
וגם ראיתי בשו''ת מלמד להועיל ח''ג ס''חי, שכתב ''שיסתום הרופא או חכמה את פי הרחם בסתימה ראויה... ובזה אין אני רואה שום צד ונדנוד איסור הואיל ואין משחיתין את הזרע אלא שמונעין את הזרע מליכנס ברחם (א''ה לענ''ד איני רואה היתר פשוט בזה.)'' ע''ש.
ולכן יש סברה לומר שאילו המהרש''ם ראה כל הפוסקים הנ''ל שג''כ מחלקים בין מוך ובין דאיפרגמה, אז אף הוא היה מודה שיש להתיר לשמש בדאיפרגמה אף כשאין חשש סכנה לאשה, ולפי הכלל של הברכ''י הנ''ל.
ואגב גם י''ל שהרופאים מייעצים שגם צריך להניח קצת משחה ''קוטל זרע'' על הדאיפרגמה כדי להבטיח שהאשה לא תכנס להריון. ולכאורה נראה שזה אסור כיון שמשחה זו קוטלת את הזרע. אלא אמרו לי רופאים מומחים שמשחה זו אינה קוטלת את הזרע אלא היא רק מונעת את תנועתיות הזרע ולכן משום זה הזרע אינו יכול להיכנס בפי הרחם, אבל אין בזה קטילה ממש. ואם כנים דברים אלו, אז נראה שאף הוא מותר להניח קצת ממשחה זו על הדאיפרגמה, שכמו שכיסוי הרחם רק מונע הכנסת הזרע לתוך הרחם, ה''ה שמשחה זו רק מונע הכנסת הזרע לתוך הרחם, ובשניהם אין השחתת זרע.
ואסיים בכבוד רב
מחבר הספר אורחותיך למדני