האם מי שלובש תפילין מותר לנשק חבירו

לכבוד הרה''ג מרדכי מיכאל עסיס שליט''א

כתב כת''ר, ''האם שרי ליה לאדם שפארו אלו התפילין חבושות עליו לראשו וזרועו, האם מותר לו להתנשק עם חבירו, [כגון מי שנוהג לחבוש תפילין בשעת ברית מילה ובאים המוזמנים לאחל לו מזל טוב ולהתנשק עמו האם צריך להמנע כל עוד התפילין עליו מלהתנשק או דשרי לן] והאם דמי ליה לאיסור שהביא הרמ"א שאין לנשק בניו הקטנים בבית הכנסת.''

א) כתב הרא''ש בברכות פ''ג ס''כח, ''והיה אומר ר' יונה ז"ל מתוך דברי רבי' משה ז"ל מצאנו תירוץ לדבר זה דודאי היסח הדעת לא הוי אלא כשעומד בקלות ראש ובשחוק אבל כשעומד ביראה ומתעסק בצרכיו אע"פ שעוסק במלאכתו ואומנתו ואין דעתו עליהן ממש אין זה נקרא היסח הדעת דאי לא תימא הכי איך יוכל אדם להניח תפילין כל היום.'' וכן הוא בב''י א''ח ס''מד.

ולפי זה י''ל שאין חשש נשיקת חבירו כשהאדם מוכתר בתפילין, אם האדם אינו נושק בדרך קלות ראש, אלא רק משום שמחת ראיית חבירו, שאין זה גרוע ממי שעוסק בצרכיו.     

ואף שכתב הכה''ח ס''כח אות ב, ''אמנם הרב שאגת אריה סי' ט"ל כתב דכל היסח הדעת אסור והוכיח כן מדברי הרמב"ם והרמב"ן ז"ל וסיעתם וכתב וכן עיקר יעו"ש. וכ"כ האר"י ז"ל בשער הכוונות דרוש ה' דתפילין דאסור להסיח דעתו מהתפילין בכל רגע ואפי' בהיותו מתפלל רק כשהוא עוסק בתורה או מתפלל י"ח פטור יעו"ש.''

מ''מ אם האדם יכול לזכור שהוא לובש תפילין בשעת נשיקה, אז אין חשש, וזה כמ''ש האור זרוע הל' תפילין ס''תקפה, ''וצריך אדם כשהוא לבוש בתפילין לזכור שהתפילין הם עליו ולא להסיח דעתו מהם שלא ישן בהם. ולא יפיח בהם כי מחמת שזוכר שנושא השם הנכבד אינו בא לידי קלות ראש ותופס יראת שמים בלבו כדאמרינן וכו' הלכך כשאדם מכוון בתפלתו או בהלכה שלו אין זה היסח הדעת דכ"ש דאיכא יראת השם.'' ע''ש. ולכן אף לדעת הרמב''ם והרמב''ן הנ''ל, אם האדם זוכר בשעת נשיקת חבירו שהוא לובש תפילין אז אין כאן היסח הדעת.

ב) וגם נראה שאין לחוש למ''ש הרמ''א בס''צח א, בשם הבנימין זאב וספר אגודה, ''ואסור לאדם לנשק בניו הקטנים בבית הכנסת כדי לקבוע בלבו שאין אהבה כאהבת המקום.'' ע''ש. ולפי זה לכאורה הכי י''ל כשהאדם לובש תפילין שאין לו לנשק חבירו כיון שזה סימן שהוא אוהב חבירו יותר מהקב''ה, שהרי יש כמה אזכרות בתפילין, וזה דומה לאדם שעומד בבית הכנסת שהוא עומד לפני  השכינה ששרויה שם, וכן אדם זה שלובש תפילין הוא עומד לפני האזכרות שיש בתפילין, וגם לפני האותיות ש - ד – י שיש בבית וברצועות. וכ''ש הוא, שכשהתפילין על האדם אז האזכרות על גופו ממש, משא''כ בבית הכנסת שאינו נוגע בגופו.

מ''מ מצינו בפר' ויחי, שכתוב שם לגבי יעקב, ''ויגש אותם אליו וישק להם ויחבק להם''. הרי שיעקב נשק מנשה ואפרים. וגם כתוב שם, ''וישתחו ישראל על ראש המטה''. ופירש''י, ''הפך עצמו לצד השכינה, מכאן אמרו שהשכינה למעלה מראשותיו של חולה.'' ולכאורה זה קשה, שכיון שהשכינה שרויה שם איך יעקב נשק מנשה ואפרים שהיו כבניו הקטנים כמ''ש ''אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי.'' והלא כיון שהשכינה שם והמקום דומה לבית הכנסת שהשכינה שרויה שם, אז הוא אינו ראוי כלל לנשק הנערים.

אלא י''ל שכיון שהברכה מיעקב לנערים היא בכלל רצון הקב''ה, שכך רצונו שתהיה ברכה לבני ישראל, אז אדרבה י''ל שהנשיקה היא בכלל אהבת המקום, שבזה יעקב מחבב רצונו של הקב''ה שהוא לברך הנערים. וכן נראה לומר לפי מ''ש הבן איש חי בפר' ויקרא אות יא, ''ואין לנשק בניו הקטנים בבית הכנסת, דאין ראוי להראות שם אהבה אחרת זולת אהבת המקום, מיהו נשוק ידי ת''ח מותר כי זה עושה לכבוד התורה ואהבתה, וכן אותם הנוהגים שהעולה לס''ת בירידתו ינשק ידי אביו או רבו ושאר קרובים שחייב בכבודם מן התורה, גם זה הוא בכלל מצוה שעושה כן לכבוד השי''ת שצוה בכבודם. אך ידי קרובים שאין חייב בכבודם מן הדין לא ינשק''. ע''ש. וכן הוא בכה''ח בס''קנא אות ו. ע''ש. הרי שיש להתיר כל נשיקה שהיא בכלל מצוה ורצון הקב''ה, וכן י''ל לגבי נשיקת מנשה ואפרים.

ג) מ''מ עדיין יש לדון בנשיקת חבירו, שנראה מהבא''ח הנ''ל שכיון שהוא אינו חייב בכבודו מן התורה, אז אין לנשק אותו בבית הכנסת, וזה בכלל האיסור שכתב הרמ''א הנ''ל.

אלא כתוב במשנה ברכות נד. ''והתקינו שיהא אדם שואל את שלום חברו בשם, שנאמר והנה בועז בא מבית לחם ואמר לקוצרים ה' עמכם, ויאמרו לו יברכך ה', ואומר ה' עמך גבור החיל.'' ופירש''י שם, ''שיהא אדם שואל את שלום חברו בשם. בשמו של הקב''ה, ולא אמרינן מזלזל הוא בכבודו של מקום בשביל כבוד הבריות להוציא שם שמים עליו'' ע''ש. הרי מצינו שאין בזוי להקב''ה בשאלת שלום לחבירו, וזה אף שהוא הזכיר שמו של הקב''ה, ולכן אף שהוא אינו מזכיר השם של הקב''ה לשבחו, אלא רק כדי ליתן כבוד לחבירו, עדיין זה מותר. ואין זה בכלל מ''ש הרמ''א הנ''ל ''שאין אהבה כאהבת המקום.''

ונראה שצ''ל שהטעם הוא מפני שאף זה בכלל רצון הקב''ה שיהיו אהבה אחוה שלום ורעות בין אדם לחבירו. וי''ל שכל זה בכלל מצוות ואהבת לרעך כמוך, וזה כמ''ש החינוך ס''רמג לגבי מצוות ואהבת לרעך, ''והמתנהג עם חבירו דרך אהבה ושלום ורעות ומבקש תועלתם ושמח בטובם, עליו הכתוב אומר (ישעיה מט, ג) ישראל אשר בך אתפאר.'' וגם כתוב בפרקי אבות בשם ר''א בן שמוע, ''וכבוד חברך כמורא רבך.'' ולכן כיון ששאלת שלום בכלל רצון הקב''ה, התקינו חז''ל להזכיר שמו בשעת שאלת שלום ואין בזה בזוי כלל כמ''ש רש''י הנ''ל. ולפי זה ק''ו הוא, שאם הדין כן בהזכרת השם, כך י''ל בלי הזכרת השם בבית הכנסת, שמותר לנשק חבירו בתוך שאלת שלום ואין בזוי למקום בזה, אלא אדרבה נראה שביותר החיבה בין אדם לחבירו יש יותר כבוד למקום, ובזה י''ל כמ''ש החינוך הנ''ל ''עליו הכתוב אומר ישראל אשר בך אתפאר.'' ויש לפרש בפסוק זה, שלגבי איך אדם נוהג עם ישראל חבירו, דהיינו ''ישראל אשר בך'', בזה אמר הקב''ה ''אתפאר'', דהיינו אם האדם נוהג עם חבירו ''דרך אהבה ושלום ורעות'' כמ''ש החינוך, אז אמר הקב''ה בזה אני ''אתפאר''.

ולפי זה מובן הטעם שהתירו חז''ל להפסיק בברכות ק''ש לצורך שאלת שלום, אף לחבירו, שלכאורה זה נראה כבזיון במה שהאדם מראה אהבה לחבירו יותר מהקב''ה, והוא מבטל מ''ש הרמ''א הנ''ל ''שאין אהבה כאהבת המקום.'' אלא צ''ל שהוא מותר כיון שזה רצון הקב''ה, וזה מביא תפארת להקב''ה כמ''ש ''ישראל אשר בך אתפאר'' כמ''ש החינוך הנ''ל.   

ולכן צ''ל דהאי דינא של הרמ''א לגבי נשיקת קטנים שאני, שלא שייך לומר בילדים קטנים נתינת כבוד כדמצינו בגדולים, ולכן י''ל שדקדקו הראשונים והרמ''א לכתוב ''קטנים'' דוקא, כדי לאפוקי נשיקת גדולים שהיא מותרת בבית הכנסת. (עיין עוד בארחותיך למדני ח''ב ס''י.)

ולפי זה אף לגבי אדם שלובש תפילין י''ל הכי, שאם הוא מותר להזכיר שם הקב''ה בשעת שאלת שלום לחבירו, אז ה''ה שהוא מותר לשאול שלום חבירו כשתפילין עם האזכרות על גופו. וגם נשיקת חבירו בכלל שאלת שלום כמ''ש בבראשית פ''כט יג, ''ויהי כשמע לבן את שמע יעקב בן אחתו וירץ לקראתו ויחבק לו וינשק לו ויביאהו אל ביתו.'' וכן מצינו ביוסף שם פ''מה טו ''וינשק לכל אחיו.'' וכן מצינו בדוד ויהונתן בשמואל א' פ''כ, ''וישקו איש את רעהו... ויאמר יהונתן לדוד לך לשלום.'' ע''ש.

ולכן נראה שאין חשש לנשק חבירו כשהאדם לובש תפילין, וכ''ש בשעה כשאחד מהם מקיים מצוה כגון עלייה לתורה או ברית מילה שזה בכלל מ''ש החינוך הנ''ל ''ושמח בטובם'', ועל זה ''הכתוב אומר ישראל אשר בך אתפאר.''  אלא עדיין הוא צריך לזכור שהתפילין עליו, ואין לו לבוא לידי שחוק וקלות ראש.

ואסיים בכבוד רב

מחבר הספר אורחותיך למדני