כשר''ה חל בשבת, האם הוא ראוי לכתחילה לשמוע שופר מאדם שנוהג כדעת הרי''ף שעדיין יש לתקוע בשבת במקום שיש ב''ד קבוע, אף שהשומע עצמו אינו נוהג כדעת הרי''ף

לכבוד הרה''ג יוסף מאיר קיפפעל שליט''א

כתב כת''ר:

רציתי לשאול שאלה למעשה בענין שופר בראש השנה שחל בשבת. כידוע, להלכה אנו פוסקים שאין תוקעין בשופר בראש השנה שחל בשבת משום גזירת חז״ל. אמנם עצם הענין היה נידון גדול במשך הדורות — הרי״ף היה תוקע בפני בית דינו, ובירושלים עורר הגאון רבי עקיבא יוסף שלזינגר זצ״ל את הפולמוס מחדש ורצה לחדש תקיעת שופר בשבת בירושלים. למעשה לא נתקבלה שיטתו להלכה, אבל עצם הדבר היה נידון הלכתי רציני בין גדולי ירושלים.

בנוסף לזה יש נידון יסודי בגדר תקנת חז״ל: האם כשגזרו שלא לתקוע בשבת עקרו את מצות השופר דאורייתא באותו יום לגמרי, מדין יש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה, או שעצם החיוב דאורייתא עדיין קיים אלא שחז״ל אסרו למעשה את התקיעה משום הגזירה שמא יעבירנו ד׳ אמות ברשות הרבים.

ורבי עקיבא איגר נוקט שעצם החיוב דאורייתא עדיין קיים גם בראש השנה שחל בשבת, אלא שמחמת גזירת חז״ל אין תוקעין למעשה.

ודאי שאין כוונתי לשאול האם אנחנו צריכים לתקוע בשבת — למעשה אנו נוהגים ככלל ישראל שאין תוקעין. אלא שאלתי היא באופן שהתקיעה נעשית ממילא על ידי אדם אחר. כיום בירושלים, ובפרט באזור העיר העתיקה, ישנם אנשים מקבוצות שונות שכן תוקעים בשופר בראש השנה שחל בשבת. נניח שאדם שומר תורה ומצוות אינו משתתף במנין שלהם, אינו תוקע, אינו מטלטל את השופר ואינו מסייע להם בשום צורה, אלא רק יכול לשמוע את התקיעות מבחוץ. לפי דברי רבי עקיבא איגר שעצם החיוב דאורייתא עדיין עומד, האם יש מקום לומר שיש לאדם כזה ענין לשמוע את התקיעות שנעשות ממילא ולכוון לצאת ידי מצות שופר דאורייתא?

ואפילו בלי ללכת במיוחד: אדם הולך בעיר העתיקה בראש השנה שחל בשבת ושומע שופר ממקום שבו תוקעים. האם יש סיבה שיעצור וישמע את שיעור התקיעות ויכוון לצאת, שהרי מצד אחד החיוב דאורייתא עדיין קיים, ומצד שני הוא עצמו אינו תוקע, אינו מטלטל ואינו עושה את המעשה שמחמתו נגזרה הגזירה?

או שמא אף אם החיוב דאורייתא בעצמותו עדיין קיים, תקנת חז״ל מחייבת אותנו שלא לקיים אותו בפועל בשבת גם בדרך של שמיעה מאחר, וממילא אין שום ענין לשמוע או לכוון לצאת?

וכן, אם יש צד שיש בזה קיום, האם למעשה הדבר תלוי בכוונת שומע ומשמיע, בדין בר חיובא ובכשרות התוקע, בפרט כאשר התוקע הוא מאחת הקבוצות שאינן נוהגות לפי ההלכה המקובלת?

בקיצור: לפי הצד - ובפרט לפי דברי רבי עקיבא איגר - שחיוב השופר דאורייתא עדיין קיים בראש השנה שחל בשבת, כאשר אדם אחר תוקע ממילא, האם יש איזו מעלה או אפילו חיוב להשתדל לשמוע ולכוון לצאת, או שתקנת חז״ל שאין תוקעין שוללת גם קיום המצוה בדרך זו? ע''כ דברי כת''ר.

א) מצינו מחלוקת בין התוספות והר''ן אם אדם יי''ח מן התורה כשאדם עובר רק על צד דרבנן. וכן הוא לגבי סוכה בפ' ישן, שכתוב במשנה לגבי ר' יוחנן בן החורונית ''שמצאוהו שהיה יושב ראשו ורובו בסוכה ושלחנו בתוך הבית... אף הם אמרו לו אם כן היית נוהג לא קיימת מצות סוכה מימיך.'' הרי שאף שהוא לא קיים רק דברי חכמים מ''מ עדיין אמרו לו שאף המצוה מן התורה לא קיים. וכן כתבו התוספות בסוכה ג. וז''ל ''וקאמרי לא קיימת מצות סוכה מימיך, דאפילו מדאורייתא לא קיים'' ע''ש.

וראיתי בפרי מגדים (משבצות זהב סימן נח ס"ק ב) לגבי ק''ש אחר ד' שעות, ''ורבנן תקנו דלאחר ד' שעות כקורא בתורה, ועקרו ממנו קריאת שמע דין תורה, וכן הוא בתוספות סוכה ג. ד"ה דאמר בר' יוחנן החורנית, ועתה מצאתי בפסקי התוספות ברכות י"א סימן כו דכל שעובר על סייג לא יצא מן התורה...''. ע''ש. ועיין עוד בזה בפר''מ ס''קפד בא''א בס''ק ח, ובפתיחה הכוללת ח''ד אות יא, ובשער המלך בהל' לולב פ''ח הל''א, ובפתה''ד בס''קפד באות ב, ובערוגת הבושם א''ח ס''ב. ע''ש.

אולם זה אינו מוסכם, שכתב הר''ן שם על המשנה הנ''ל ''לאו דוקא דהא מדרבנן הוא דמיתסר שמא ימשך אחר שולחנו, אלא הכי קאמר לא קיימת מצוה סוכה כראוי וכרצון חכמים וכדתנן בפסחים קטז: כל מי שלא אמר שלשה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו, כלומר שלא קיים מצותן כראוי.'' הרי שרק הצד מדרבנן לא קיים. ולכן מצינו שלדעת התוס' אם האדם אינו מקיים הדרבנן אז הוא אינו יי''ח אפילו מדאורייתא, ולדעת הר''ן בכה''ג הוא עדיין יוצא מדאורייתא.

שוב ראיתי לחיד''א ז''ל בעין זוכר מע' ע' אות ח, שכתב ''עשה כבית שמאי לא עשה כלום. כתבו התוספות ריש סוכה דף ג' דהיכא דבית הלל מחמירין מדרבנן ובית שמאי מוקמי לה אדאורייתא אם עשה כב"ש לא יצא י"ח אפילו מדאורייתא. והביאו הרב ארעא דרבנן אות תק"א. אמנם הרמב"ן והר"ן והריטב"א סברי דלא קיים המצוה כראוי כרצון חכמים אבל יצא י"ח מדאורייתא מיהא וכמ"ש בעניותי בספרי הקטן דברים אחדים דף קי"ו ע"ש.'' הרי שהר''ן סבר כהרמב''ן והריטב''א. 

וראיתי בדברי ירמיהו, על הרמב''ם הל' ברכות פ''ד הל''א שכתב לגבי ברכת המזון, ''ואם היה מזיד חוזר למקומו ואם בירך במקום שנזכר יצא יד"ח. ולא כן דעת הטור בסי' קפ"ד עיי"ש שדעתו דאין יוצא בדיעבד וחוזר ומברך, ונראה דרבינו לא ס"ל כמ"ש בתוס' בפ"ק דסוכה דאם לא עשה הדאורייתא כתיקון החכמים אף ידי דאורייתא לא יצא עיי"ש, ולומר דאף דיצא ידי דאורייתא חייבו החכמים לברך מדרבנן זה לא נראה דיחייבו ברכה בלי אכילה ומשום קנס בלבד וכ"כ לעיל דאין דעת רבינו כתוס' הנ"ל.'' ע''ש. ולפי זה משמע שהרמב''ם סבר כהר''ן, משא''כ לדעת התוס' שאף מן התורה הוא לא יי''ח.

אלא ראיתי בערוך השלחן א''ח ס''תרלד אות ה, שכתב ''ויש לדקדק בלשון רבינו הבית יוסף, שכתב 'כאלו לא אכל בסוכה', והא מדאורייתא וודאי יצא, כיון שאינו אלא משום גזירה שמא ימשך אחר שולחנו. ובאמת לשון הרמב"ם שכתב 'מי שהיה ראשו ורובו בסוכה, ושולחנו חוץ לסוכה, ואוכל הרי זה אסור, וכאלו לא אכל בסוכה... גזירה וכו'.' עכ''ל. והאריך בכוונה, והכי פירושו הרי זה אסור מדרבנן, והחמירו עליו כאלו לא אכל בסוכה. אבל מדאורייתא וודאי יצא. אבל רבינו הבית יוסף שכתב להדיא 'כאלו לא אכל בסוכה' משמע דגם מן התורה כן, וזה אי אפשר. ונראה דהעניין כן הוא, דוודאי אינו אלא דרבנן, אך רבנן עשאוהו שגם מן התורה אינו יוצא, מפני שהקלקול קרוב. והוכרחו לזה מלשון המשנה (כח א), שאמרו על זה שהעושה כן 'לא קיים מצות סוכה מימיו.' וזהו שאומר הרמב"ם הרי זה אסור, כלומר מדרבנן, ועשאוהו כאלו לא אכל מן התורה. ורבינו הבית יוסף גם כן כוונתו כן, אלא שקיצר בדבריו (וכן כתבו התוספות בברכות יא א ובריש סוכה).'' ע''ש.

הרי הערה''ש פירש שדעת הרמב''ם ומרן כדעת התוספות, אלא אין זה מוכרח שלפי מ''ש הדברי ירמיהו הנ''ל הרמב''ם סבר כדעת הר''ן.

ולפי זה לכאורה נראה דנד''ד תלוי במחלוקת זו בין התוספות ובין הרמב''ם הרמב"ן והריטב"א והר''ן, דהיינו שאם האדם עובר ותוקע את השופר בשבת כנגד גזירת רבה, אז לדעת התוספות הוא אינו יי''ח כלל, אבל לדעת הרמב''ם ודע' הוא יי''ח מצד דאורייתא.

ב) אלא ראיתי בשו''ת רעק''א ס''קכט ד''ה אבל אף, שכתב לגבי הכלל כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד לא מהני, ''...ממ"ש הרי"ף פ' משילי, דאי עבר ואקני בשבת דמהני. והביא ראיה מירושלמי דוכולן מה שעשה עשוי.'' ואח''כ בד''ה ואולי גם, כתב ''דהיכא דיומא קגרים ל"ש ביה לא מהני.'' ע''ש. וכן כתב בס''קעד שם, וז''ל ''כיון דרק יומא קגרים ויכול לעשות בזמן היתר אין זה בכלל אי עביד לא מהני .'' ע'ש. הרי שלא שייך לומר לגבי שבת אי עביד לא מהני. וא''כ אולי י''ל שאם האדם תוקע בשופר בר''ה שחל בשבת והוא עובר על גזירת רבה, שעדיין הוא יי''ח כיון דאי עביד מהני. וי''ל שאף התוספות מודים לזה כיון דשאני איסור לתקוע בשופר בשבת מפני ''דיומא קגרים''.

וראיתי לרבי שמעון פירסט ז''ל בספרו שם משמעון ח''ב ס''יב אות ז, שכתב על רעק''א הנ''ל ''ראיה לזה ממה דאמרינן במס' שבת קה: הקורע על מתו אע''פ שחילל שבת יצא ידי קריעה, דלכאורה קשה, לימא אי עביד לא מהני ונמצא דצריך לחזור ולקרוע אחר השבת – וממילא תקשה מה זה דאמרינן שם אע''פ שחילל שבת – הרי לא היה מחלל שבת, דהיה רק מקלקל ובמקלקל ליכא חילול שבת דכל המקלקלין פטורין – הרי מזה ראיה כיון דיומא קא גרים לא אמרינן אי עביד לא מהני – ולכן צריך לחזור ולקרוע ושפיר הוי מתקן. וכדומה שראיתי שכתבו בזה במל בשבת מילה שלא בזמנו שאין צריך להטיף עוד דם ברית, ועיין בדגול מרבבה בהל' שחיטה...''. ע''ש. הרי שלא שייך לומר לגבי שבת אי עביד לא מהני.

וכבר כתב כן הט''ז ח''מ ס''רח ס''ק א, וז''ל ''...ק"ל מההוא דס"ס קצ"ה וס"ס רל"ה דהקונה קנין בשבת דהמקח קיים ולא אמרינן אי עביד לא מהני, ע"כ נלע"ד לתרץ הדברים דכל שיש איסור בענין מצד עצמו אומרים אי עביד לא מהני כההיא דפרק האשה שנפלו השתא דאמרי רבנן לא לזבין בנכסי אחיו אי עביד זבין לא הוה זבינא מטעם כל מאי דאמרי רבנן לא תעביד אי עביד ל"מ, משא"כ במוכר בשבת שהאיסור מצד שהיום גורם.'' ע''ש. (ועיין בסמ''ע שם.) וא''כ אולי י''ל שאם האדם תוקע בשופר בר''ה שחל בשבת והוא עובר על גזירת רבה, שעדיין הוא יי''ח כיון דאי עביד מהני, ''שהיום גורם'' כמ''ש הט''ז.

וכן הוא בשפתי דעת י''ד ס''טז ס''ק ג, וז''ל ''וראיתי בספר ידי אליהו למהר"א גאליפאפה ז"ל שפלפל בסוגיא דאי עביד לא מהני והביא קושיא בשם מהרימ"ט אמאי השוחט בשבת שחיטתו כשירה ואף בשוגג הא כל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני יע"ש שתירץ בזה, והכי נמי כאן יש להקשות כן והתי' נמי שייך כאן דמעשה גופא לא אסרה תורה אלא יום הוא שאסור ולא שייך לומר כל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד דאי עביד לא מהני.'' ע''ש. (ועיין עוד בנו''ב מה''ת י''ד ס''ט ד''ה וזה רבות שנים.)

ג) וגם משמע מזה שאף לגבי קיום מצוה י''ל הכי שהוא יי''ח בשבת מטעם שלגבי האיסור ''יומא קא גרים'', ואין זה בכלל מצוה הבאה בעבירה. וכן הוא בשו''ת רעק''א ס''קעד ד''ה אמנם, לגבי אם מל שלא בזמנו בשבת, וז''ל ''להדיא קתני בברייתא שבת (דף ק"ה), הקורע על מתו, ואף על פי שחלל שבת יצא ידי קריעה, עיין ב"י יו"ד (סי' ש"מ) הביא הירושלמי, דבאמת פריך מ"ש ממצה גזולה דאינו יוצא משום דהוי מצוה הבאה בעבירה, ומשני תמן גופה עבירה הכא הא הוא עשה עבירה כך אנו אומרים הוציא מצה מרה"י לרה"ר אינו יוצא י"ח בפסח, ופירש הב"י דהוא דרך הוכחה, דהא ודאי בהוציא המצה מרה"י לרה"ר דודאי יצא וע"כ הטעם דאין גופה עבירה, וא"כ זכינו לדין דגם בזה במל בשבת שלא בזמנו דכיון דאין גופה עבירה לית בזה משום מה"ב.'' ע''ש.

ולכן אף לגבי תקיעת שופר בשבת י''ל שאם האדם תקע שהוא יצא י''ח שאין בזה מצוה הבאה בעבריה וגם אין לומר אי עביד לא מהני, וכל זה מפני רק ''יומא קא גרים'' את האיסור.

אלא אין זה ברור שראיתי בחכמת שלמה א''ח ס''תקפח ה, שכתב ''והנה ראיתי בש"ע הקטנים באשל אברהם סימן ת"ר שהביא בשם תשובה אחת שנסתפק באם עבר ונטל השופר בשבת ותקע בו ובירך אם יצא י"ח שופר או לא, ונ"מ לענין שלא יצטרך לברך ביום שני שהחיינו להסוברים דאם בירך ביום א' לא יברך ביום שני שהחיינו ע"ש... ויש להעיר בזה דלכך נתן רבא בביצה דף י"ט טעם אחר לטבילת כלים משום מתקן ולא קאמר הטעם משום שמא יעבירנו, והרי טעם זה מוכרח גבי שופר ולולב ועיין במפורשים ולפמ"ש י"ל דהנה משמע לרבא בכל הני דאפילו בדיעבד לא מהני דאל"כ לא אשתמיט תנא מלאשמועינן דהיינו דוקא לכתחלה ובדיעבד יצא, ובע"כ בדיעבד נמי לא מהני, ולפ"ז אתי שפיר דבשלמא בהני דהוי מצוה א"ש כיון דאסרו לכתחלה משום שמא יעבירנו ממילא בדיעבד לא יצא דהוי מהב"ע, אך גבי טבילת כלים דלא הוי מצוה מכח גזירה דשמא יעבירנו הוי ראוי שיועיל בדיעבד כיון דמה דהוה הוה... לכך לא רצה רבא לתרץ בזה שמא יעבירנו דלמה לא יועיל בזה בדיעבד, אבל התם גבי מצוה דהוי מצוה הבאה בעבירה שפיר סגי בהך טעמא כיון דלכתחלה עכ"פ אסור מכח שמא יעבירנו ממילא אף דיעבד לא מהני כיון דהוה מהב"ע...''. ע''ש. (ויש להעיר עליו מדין קורע בשבת יצא.)

הרי החכ''ש לא סבר כרעק''א הנ''ל, אלא לדעתו י''ל שאם בר''ה הוא תקע בשבת אז הוא לא יצא י''ח, וזה משום מצוה הבאה בעבירה. 

ד) מ''מ י''ל דשאני נד''ד כיון שי''ל שהתוקע הוא שומר תורה ומצוות, אלא הוא נוהג כדעת הרי''ף וכמו שכתב הב''י ס''תקפח בשם הר''ן, וז''ל ''והר"ן כתב שטעמו של הרי"ף מדאמרי' בגמרא אהא דתנן אר"א כשהתקין ריב"ז לא התקין אלא ביבנה בלבד אמרו לו א' יבנה ואחד כל מקום שיש בו ב"ד אמרו לו היינו ת"ק א"ב בי דינא דאקראי וקי"ל כת"ק הלכך בב"ד של ג' נמי תוקעין, וע"ז היה סומך הרי"ף לעשות מעשה בדבר שהיו תוקעין בבית דינו בר"ה שחל להיות בשבת'' ע''ש. וכן נראה סברת רבי עקיבא יוסף שלזינגר ז״ל. ולכן לפי זה התוקע אינו עושה שום עבירה לפי מנהגו, ולכן בזה י''ל שאף לדעת החכ''ש הנ''ל מי ששומע ממנו יי''ח אף כהשומע נוהג כשאר חכמים שאין לתקוע שופר בר''ה שחל בשבת, ודלא כדעת הרי''ף.

ויש לדמות זה למה דמצינו דליכא לפני עור בזה. ולכן אם השומע אומר לתוקע שאינו יודע איפה השופר, ''הנה השופר הוא במקום זה'', שאין זה בכלל לפני עור אף שלדעת השומע הוא אסור לתקוע בשבת. וזה כמ''ש המבי''ט ח''א ס''כא, וז''ל ''ולענין הנזהרין בפירות שביעית לאוכלם בקדושתם, אם יכולים למכור לאינם נזהרים, ומסיק דשרי דדוקא היכא דידעינן ודאי דאסיר מדינא, גם עלינו הדבר חובה שלא להכשילם ויהיו חטאים בנפשותם והמכשלה תחת ידינו, אבל כשהדבר להם היתר שסומכין על המורים, לא נדונם כעורים שלא להכשילם''. ע''ש. משמע שיש להתיר בנד''ד גם כן כיון שהמתיר יש על מי לסמוך.

וכן ראיתי במזבח האדמה הל' הפסח ס''תמז, שכתב לגבי חמץ שבטל בששים קודם הפסח, ''אם הוא מחמיר כס' חוזר ונעור יזרוק התבשיל או יתנם למי שאינו מחמיר והכלים צריכים הגעלה''. הרי מה שהוא נותן התבשיל לחבירו אינו נחשב כלפני עור ולא אמרינן שהוא נותן לו דבר איסור כיון שלגבי חבירו הוא דבר של היתר, ולכן י''ל לענין אחר שכיון שזה נחשב דבר היתר לחבירו אף אם חבירו עשה הדבר בשביל האיש האוסר אין להקפיד.

ועוד ראיתי בכה''ח א''ח ס''תנג אות טז, שכתב בשם הרב חקת הפסח, ''מי שנהג איסור במין אחד מותר לבשל אותו לאחרים כמו שמותר לאפות חלה לקטן''. משמע מזה שאין כאן איסור של לפני עור כיון שהאוסר מודה שהמתיר מותר בדבר.

וכן ראיתי סברה זו במנחת שלמו ח''א ס''מד, שכתב ''גם הכתב סופר בי''ד ס''עז אע''ג שלא ידע כלל מהמבי''ט (הנ''ל) כיון לדבריו, ועוד הוסיף עליהם כמה ראיות, וכתב דמי שנוהג איסור באיזה דבר מסברא דנפשיה או מפני שאוחז בשיטת האוסרים, מותר לו ליתן משלו למי שנוהג היתר, ואין בזה משום לפני עור ולא משום מסייע ידי עוברי עבירה, כיון שגם חברו יודע שיש אוסרים אלא שהוא נוהג כהמתירים, וגם אסיק דאפילו בכה''ג שהנותן סובר שהוא ודאי אסור, ולפי דעתו מי שמתיר אינו אלא טועה אפ''ה שרי. ואע''ג שמביא משער המלך שכתב בפ''ז דאישות הל''יב דמי שמחמיר לא לעשן ביו''ט אסור לספות למי שמתיר משום לפני עור ע''ש שדוחה ראיתו, (גם עיין בזה בכתב סופר א''ח ס''סו שתמה דהשער המלך סותר את עצמו כי בפ''ג מלולב הל'' כה כתב שמותר לכבד וליתן מקטרת למי שנוהג היתר ואין בזה משום מוקצה ולא משום לפני עור) וכתב 'דכיון דראיתו של השער המלך דחויה מעיקרא אנו על דברינו נעמוד אשר האיר ה' וזרח לנו בענין זה'.'' 

ועוד כתב המנחת שלמה שם ס''נא אות כג, בד''ה באות יב, אחר שהוא הביא המבי''ט והכתב סופר הנ''ל, ''וגם נראה לי להוסיף על האמור שם, דמוכח נמי כדבריהם מגמרא ב''ב כו. דאמר לו 'מר אי ניחא לי ליקוץ', אע''ג דהוא עצמו סובר שם דאסור לקצוץ וגם עובר בלאו ע''ש.'' (עיין עוד בכל זה בארחותיך למדני ח''א ס''נא.)

ולפי זה בנד''ד י''ל שאף אם השומע סובר שהוא אסור לתקוע בר''ה שחל בשבת, מ''מ כיון שלדעת התוקע זה מותר, אז אף לדעת השומע התוקע אינו עובר על איסור, ולכן שפיר י''ל שהוא יוצא י''ח. ואף שלדעת התוספות הנ''ל שמי שעובר רק על דרבנן לא יצא י"ח אפילו מדאורייתא, מ''מ שאני הכא כיון שהגזירה כאן בכלל ''יומא כגרים'' ולכן אף לדעת התוספות הוא יי''ח.

ה) ולפי זה עדיין יש לדון שאם הוא ראוי לעשות כן לכתחילה או לא. ולכן כתוב בירושלמי ברכות סוף פ''ב, ''ותני חזקיה כל מי שהוא פטור מדבר ועושה נקרא הדיוט.'' ולפי זה כתב התה''ד ס''קא, לגבי אכסנאי שהוא נשוי, האם רשאי הוא להדליק נ''ח בברכה חוץ לביתו או לא, וז''ל ''דהואיל ולא צריך ופטור מן הדבר, אם כן היה נקרא הדיוט אם יעשה. וכל שכן דהוי ברכה לבטלה, כיון דלא אשכחן מהדרין זה בתלמוד... ובתשובת מהר"ם במרדכי פרק כל הבשר כתב (לגבי מי שרוצה להחמיר באכילת בשר אחר גבינה) ואין זה כחולק על התלמוד וכמוסף שהוא גורע, דהא חזינן בתלמודא גופיה בהא מילתא בחלא בר חמרא כו', משמע דדווקא משום דאשכחן בתלמודא דכל חד מצי לאחמירי אנפשיה, משום הכי לא חשיב כמוסיף, הא לאו הכי הוי כמוסיף שהוא גורע. ואף על גב דמצא פעם אחת גבינה בין שיניו, כדאיתא התם בתשובתם, מכל מקום לא הוי חייש לאחמורי בשביל זה, כל שכן ליכנס בספק ברכה לבטלה.'' ע''ש.

וכן י''ל בנד''ד שכיון דלא מצינו בגמ' מי שמחמיר לשמוע שופר כנגד גזירת רבה, ממילא י''ל לגבי מי שעושה תחבולה כדי לצאת י''ח מדאורייתא, שהוא בכלל ''כמוסיף שהוא גורע'', וגם ''נקרא הדיוט''.

ויש בזה זלזול לרבה, וכמ''ש רבי דוד שפערבער ז''ל בשו''ת אפרקסתא דעניא ח''א ס''קמה ד''ה ויש להסביר, וז''ל ''ויש להסביר יותר ע''פ מ''ש הגאון מהרש''ק ז''ל גופא בשו''ת טוטו''ד י''ד מה''ק ס''כב הטעם של הכלל של הט''ז דבדבר המפורש בתורה להיתר אין כח ביד חכמים להחמיר, דלכאורה מה לי מפורש או לא מפורש, וכתב דגנאי הוא לתורה להיות מפורש בה היתר מה דחז''ל אסרוהו ומשום כבוד התורה נגעו בו ע''ש. וה''נ י''ל הטעם דכל הפטור מן הדבר וכו' דגנאי הוא לתורה או לחז''ל שיהא מחמיר בדבר בתורת מצוה מה דהתורה או חז''ל פטרוהו בפירוש.'' ע''ש.

וכן י''ל בנד''ד שכיון שלדעת השומע עדיין שייכת גזירת רבה, אז אם הוא משתדל לקיים מצוות שופר ע''י אחר שסבר שאין לחוש לגזירת רבה במקום שיש ב''ד קבוע, אז צ''ל שהשומע מחמיר על מה ''שחז''ל פטרוהו בפירוש'', וזה גנאי וזלזול לרבה כיון שהשומע אינו חושש לדעתו, והשומע עושה תחבולה כדי לקיים את המצוה כנגד דעת רבה.   

וראיתי בכה''ח ס''תעב אות מג, שכתב ''בכל  מקום שנזכר שא"צ להיסב יש איסור להיסב כדאיתא לענין סוכה (סי' תרל"ט סעי' ז') דכל הפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט. וכן מצאתי בשם רש"ל ט"ז סוף הסי' והבאר שבע כתב דצריך להתיישב בדבר שהרי כמה פעמים מצינו שמחמירין בדבר שאנו פטורין בו. והב"ד מ"א סק"ו. ומיהו אם יש דיעות דצריך לעשות כך ומחמיר אע"ג דהלכה פטור אין נקרא הדיוט משא"כ כשאין שום דיעה נקרא הדיוט ועדיין צ"ע. א"א או' ו'. ובתשו' עולת שמואל סי' נ"ט כתב דהכלל הא דפטור ועושה נקרא הדיוט הוא במקום דאתי לידי קולא וה"נ יש בזה צד איסור דמזלזל בכבוד רבו לפיכך אינו רשאי להחמיר יעו"ש. ועיין לעיל סי' ס"ג או' ה'.'' ע''ש.

ולפי זה י''ל לגבי גזירת רבה ''שאין שום דיעה'' להחמיר לעשות תחבולה כדי לשמוע תקיעת שופר בשבת, ולכן מי שעושה כן נקרא הדיוט. וגם י''ל לגבי הסיבה שאם הוא מחמיר להיסב יש בזה זלזול לרבו כמ''ש העולת שמואל, וא''כ אף י''ל שמי שמחמיר לעשות תחבולה כדי לשמוע שופר כשרבה אמר בפירוש שהוא פטור, שאף זה נחשב זלזול לרבה. והאריכו האחרונים לבאר הכלל של ''נקרא הדיוט'' וגם דין ''מחזי כיוהרא'', מתי אמרינן דינים אלו ומתי לא אמרינן אותם, מ''מ נראה בנד''ד שהוא אינו נכון להחמיר לשמוע את השופר, אף שיש סברה נכונה לומר שמדאורייתא הוא יוצא י''ח בזה. כן נראה לענ''ד.

ואסיים בכבוד רב

מחבר הספר אורחותיך למדני