אם ברכון דבוק על השלחן מפני איזה משקה דביק שנפל שם, האם מותר להפריד את הברכון משם אף שזה יגרום קריעת ומחיקת שמות

לכבוד הרה''ג יעקב אהרן סקוצילס שליט''א

כתב כת''ר:

מעשה שהיה מישהו השאיר ברכון מנייר על שולחן, ונשפך עליו קצת מים, אחרי כמה שעות חזרו לשולחן וראו ששכחו להסיר את הברכון, וכשהרים את הברכון חלק ממנו נדבק על השלחן חזק והתייבש שם, כמה שמות של השם נדבקו שם, ועכשיו בעל הבית שואל האם מותר לו לנקות את השלחן כולו, ועל ידי כך הכל ימחק, או שאסור, הבעל הבית צידד שלא התכוון בכלל להכניס כאן עוד כתיבה בכלל, אף שהכתיבה היה כתיבה מעליותא מתחילה, אבל אולי הכא אין שום כוונה שיצר מקום חדש עם הכתיבת שם השם, האם יש מקום להקל, ומדוע? ע''כ.

א) כתוב בשבת קג: ''תניא כתב שלא בדיו, או שכתב את האזכרות בזהב, הרי אלו יגנזו.''

וכתב הנמ''י הל' ס''ת, ''בזהב. כלומר שזרק זהב על כתב השמות שנכתבו בדיו אפילו הכי פסול דס"ל כתב העליון כתב הוא ומבטל התחתון לפי שהוא מוחקו ואסור לקרות בו.'' והביאו הב''י א''ח ס''לב וי''ד ס''רעו. וכן הוא באחרונים.

ופירש הנודע ביהודה מה''ת י''ד ס''קפא ד''ה אמנם, מ''ש הנ''י, וז''ל ''לדעתי הנ"י רוצה לתרץ דלמה תני בברייתא יגנז הו"ל לומר פסול ונ"מ לקרות בו ביחיד... אמנם הנ"י רוצה לתרץ זה וכתב דמשום כך יגנז ולא יקרא בו אף ביחיד לפי שמחק את השם הנכתב בדיו ודעת הנ"י דכיון שנעשה בו איסור לכך יגנז, ואי הוה תני פסול ה"א דפסיל לקרות בו בצבור אבל ביחיד מותר לקרות בו, ולכך תני יגנז דגם ביחיד אסור לקרות בו וטעמא דמלתא דכיון שנעשה בו איסור צריך גניזה ואסור לקרות בו ביחיד... ועבד איסורא שמחק השם... ואף דעל אבנים שהעמידו בעבר הירדן ס"ל לר"י במס' סוטה ל"ה ע"ב דכתבו התורה ואח"כ סדום בסיד ולא חשו משום מחיקת שמות, י"ל דכיון שהסיד נקלף בקל לא הוי זה מוחק אלא מכסה. ועיין בספר מעיל צדקה תשובה כ"ו עיין שם שמתרץ כן אבל בנדון דידן הוי מוחק ממש.'' ע''ש.

הרי אף שהזהב הוא רק כסוי ע''ג אותיות השם, מ''מ כיון שהוא קשה להסירו עדיין זה נחשב ''מוחק ממש.'' וכן י''ל בנד''ד שכיון שהוא א''א להפריד השמות מהשלחן זה כבר בכלל ''מחיקת השם''.

ולפי זה יש סברה לומר שאין מחיקה אחר מחיקה כמו דמצינו בדיני שבת שאין בישול אחר בישול או אין טחינה אחר טחינה וכו'. ולכן נראה שאף אם האדם מפריד את הברכון מהשלחן, אז אף שזה ג''כ גורם עוד מחיקת השם, מ''מ אין כאן איסור כיון שהשם כבר נמחק ואין מחיקה אחר מחיקה.

וכן יש ללמוד מדין תקון הכתב, אלא להיפך. ולכן כתב התה''ד ס''מח, וז''ל ''אותיות ותיבות בתפילין שנמחקו קצת אבל עדיין רישומן ניכר ורצה להעביר עליהם קולמוס לפי שחושש שמא יתמחקו עוד יותר שלא יהא רישומן ניכר שרי למיעבד הכי או לאו. תשובה: יראה דאם רישומן ניכר כל כך דיוכל תינוק דלא חכים ודלא טפש לקרות יפה כה"ג שרי להעביר קולמוס על הכתב להטיבו ולחדשו כדי שלא יתמחק יותר דכיון דעכשיו הכתב כשר הוא ומה שיוסיף עליו אינו אלא שישמרו שלא יתקלקלו כה"ג לא חשיב כתיבה שלא כסדרן...''. ע''ש.

הרי שאם כבר יש שם כתב אלא האדם רק מוסיף על הכתב אין זה נחשב ''תיקון'' חדש בכתיבה כדי לומר שזה בכלל פיסול שלא כסדרן. וא''כ ה''ה די''ל הכי להיפך לגבי מחיקה, דהיינו אם כבר יש מחיקה ובא אדם ומוסיף על המחיקה אין זה נחשב כ''תיקון'' חדש במחיקה, אלא רק כהוספה בעלמא, וזה כאילו האדם רק ''שומר'' את המחיקה כדמצינו בתה''ד הנ''ל שהוספת הכתב רק ''ישמרו שלא יתקלקלו''. 

ב) וכן נראה. ולכן כתב הרמב''ם הל' יסוה''ת פ''ו הל''א, ''כל המאבד שם מן השמות הקדושים הטהורים שנקרא בהם הקב"ה לוקה מן התורה. שהרי הוא אומר בעבודת כוכבים ואבדתם את שמם מן המקום ההוא לא תעשון כן לה' אלקיכם.'' הרי שיש ללמוד דין מחיקת השם מדין אבידת ע''ז.

ולכן כתב הרמב''ם הל' ע''ז פ''ח הל''ו, ''כיצד מאבד עבודת כוכבים ושאר דברים האסורים בגללה כגון משמשיה ותקרובת שלה, שוחק וזורה לרוח או שורף ומטיל לים המלח.'' ע''ש. משמע מזה שאף אם יש קצת איבוד כגון אם האדם משבר הע''ז לחתיכות גדולות, מ''מ עדיין הוא צריך לגמור את האיבוד עד שהוא שוחק או שורף את הע''ז לגמרי. 

ולכאורה י''ל שה''ה לגבי מחיקת השם, שאף אם כבר יש מחיקת השם, עדיין האדם עובר על מחיקת השם עד שהוא מאבד את השם לגמרי כגון עד שהוא הוא שורף אותו. ולכן אולי י''ל בנד''ד דאה''נ שיש קצת מחיקת השם כשהשמות דבוקים לשלחן, מ''מ כיון שהוא מוסיף על מחיקת השם כשהוא קורע את השמות כשהוא מפריד אותם מהשלחן, עדיין זה בכלל איבוד ומחיקת השם והוא אסור. 

אלא גם כתב הרמב''ם שם פ''ח הל''ח, ''עבודת כוכבים של עובדי כוכבים שבטלוה קודם שתבא לידי ישראל הרי זו מותרת בהנאה...''. הרי כשכבר יש ''ביטול'' שוב אין מצוות אבידת ע''ז. ובשלמא לגבי ע''ז שיש לחלק בין ע''ז של עכו''ם שיש ביטול וע''ז של ישראל שאין ביטול, אבל חילוק זה לא שייך לגבי מחיקת השם, שהרי אף לגבי ישראל שייך ביטול השם וכמ''ש הנ''י הנ''ל ''כתב העליון כתב הוא ומבטל התחתון''. ולכן גם י''ל שאם כבר יש ביטול השם, אז שוב אין לחוש לעוד ביטול ומחיקה כמו שאין מצוות אבידת ע''ז שכבר נתבטלה. ולכן מ''ש הרמב''ם לגבי אבידת ע''ז ''שוחק וזורה לרוח או שורף ומטיל לים המלח'', זה מפני שלא שייך ביטול ע''י הישראל, משא''כ במחיקת השם ששייך ביטול ע''י ישראל, ולכן י''ל שאחר ביטול ומחיקת השם בתחילה, שוב אין איסור מחיקה. ולכן ילפינן מזה שלגבי מחיקת השם אין מחיקה אחר מחיקה.

ולכן לפי כל זה נראה שמותר להסיר את הברכון מהשלחן אף אם זה גורם קריעת השם, שהרי השמות כבר נמחקים.

ג) וגם יש לצרף לנ''ל ולהתיר את המחיקה מטעם אחר. ולכן י''ל שהספרים בזמנינו הם נעשים ע''י דפוס חשמלי, ולכן כשאיש ישראל דופק על הכפתור להתחיל ההדפסה ע"י החשמל, י''ל שמה שנעשה מיד ע"י החשמל נחשב כוחו והוא כח ראשון, אלא מה שנעשה אחר כך ע"י החשמל אינו נחשב ככחו ואינו מתיחס אצלו, וזה כמו שנראה מסנהדרין עז: לגבי אשקיל עליה בידקא דמיא, וכן הוא בחולין טז. לגבי שחיטה. ועיין באחיעזר ח"ג ס"ס ועוד אחרונים. ולכן אם הוא מדפיס מאה ברכונים וכדומה, מצינו ש99% מהם אינם באים מכוחו, ואין זה מעשיו כלל. ואף אם הוא מתכוין לקדש את השם אין זה מועיל כיון שאין כאן מעשיו. ומצינו שכל ההדפסה נחשבת כמעשה קוף בעלמא.

ובשלמא לפני חמש מאות שנה ההדפסה נעשית ע''י אדם שהם דוחקים בידיהם הדפוס על הנייר, אבל בזה''ז שהיא נעשית ע''י חשמל והאיש שלוחץ על הכפתור חשמלי בתחילה הוא הולך לדרכו, יש סברה לומר שההדפסה שנעשית ע''י החשמל היא רק מעשה קוף בעלמא. וזה דומה למ''ש הנודע ביהודה מה''ת ס''קפ, וז''ל ''ואני אומר שיפה כיון הט''ז, שזה ברור שאף אם המושל שתיקן מטבע זו היה לבו לשמים, ואף אם גם האמין שחקק צורת המטבע על החותם היה כוונתו לשמים, מ''מ זה המכה בקורנס שהחותם יוטבע על המטבע זה עושה מעשה קוף בעלמא, ואין לו שום כוונה, ועיקר האותיות שנטבעים על הכסף הוא ע''י זה''. ולכן אין חשש קדושת השם באזכרות שבספרים או בברכונים שבימינו.

ולפי צירוף טעמים אלו נראה בנד''ד שהוא מותר להפריד את הברכון מהשלחן.

ואסיים בכבוד רב

מחבר הספר אורחותיך למדני