מ''ש מרן שיש לאכול פחות מכזית כרפס, האם זה מצד הדין או רק לפנים משורת הדין

לכבוד הרה''ג שמעון גראל שליט''א

א. כתב כת''ר:

איתא בש"ע סי' תעג סעי' ו "נוטל ידיו לצורך טבול ראשון ולא יברך על הנטילה ויקח מהכרפס פחות מכזית ומטבילו בחומץ ומברך בורא פרי האדמה ואוכל ואינו מברך אחריו".  וכל הנו"כ ביאר שזה לאפוקי מהפלוגתא דאיתא בהטור שם בין הרשב''ם והר"י אם צריך לומר בנ"ר אחר אכילת כרפס. והביא הב"י על הטור שם ממנהגי המהרי"ל שעצמו חושש לספק זה ואוכל פחות מכזית. והלכה זה מובא בהרבה הגדות, והמשנה ברורה, ועה"ש וכמעט כל הפוסקים.

אבל לדעתי נראה שיש לעי' הרבה בחומרא זה מפני כמה טעמים:

מהטור עצמו פוסק "ולרשב"ם א"צ לברך אחריו ולזה הסכים א"א הרא"ש" . וגם פוסק לפני זה "שאין צריך כזית" ומשמע שגם אין אסור לאכול כזית. ע''כ.

הערה:

ויש לבאר יותר, שכיון שכתב הטור ס''תעג, ''ולר"י מברך אחר הטיבול בורא נפשות רבות, ולרשב"ם אין צריך לברך אחריו, ולזה הסכים אדוני אבי הרא"ש ז"ל.'' משמע שכל זה מיירי באדם שאכל כזית, שאם הוא לא אכל כזית א''א לברך אחר הכרפס וממילא שאין מקום למחלוקת הר''י והרשב''ם, ולכן כשסבר הרא''ש ''שאין צריך לברך אחריו'', משמע שלדעתו אין להקפיד לאכול דוקא פחות מכזית.

וכן נראה ממ''ש הטור שם לגבי כרפס, ''ואין צריך כזית מהם'', משמע ש''אין צריך'' אבל אם הוא רוצה לאכול כזית, אין לחוש.

ולפי זה יש להעיר על מ''ש המשפטי עוזיאל ח''ח א''ח ס''מה, וז''ל ''והטור ומרן ז״ל פסקו ויקח מהכרפס פחות מכזית ומטבילו בחומץ וכו׳ (שו״ע סימן תעג סעיף ו).  מדבריהם מוכח דלעכובא הוא דיקח פחות מכזית, והיינו טעמא כדכתבו המג״א בשם הטור, דאם יאכל כזית יהיה ספק אם יברך ברכה אחרונה, לכן אם אירע שאכל כזית לא יברך ברכה אחרונה (שם ס״ק יח).'' ע''ש.

וי''ל דבשלמא שיש לפרש כן בדעת מרן בש''ע ס''תעג ו, שכתב ''ויקח מהכרפס פחות מכזית'' (אלא עיין לעיל שי''ל שאף לדעת מרן י''ל הוא רק חומרא בעלמא), אבל מהיכא תיתי לומר שכן דעת הטור? שלא מצינו כלל שכתב הטור ''ויקח מהכרפס פחות מכזית.'' ואה''נ שהוא הביא מחלוקת האם יש לברך ברכה אחרונה על כזית כרפס, אבל כיון שהוא פסק כאביו הרא''ש ''שאין צריך לברך אחריו'', ממילא שאין חשש לאכול כזית, ולכן הוא כתב בתחילה ''ואין צריך כזית מהם'', כדי לומר שהרשות נתונה אם האדם רוצה לאכול יותר מכזית. (עיין לקמן לגבי האם מותר להכניס לכתחילה בדין סב''ל ומ''ש המהרי''ל.)

וגם כתב הב''י שם, ''כתב הרא"ש... אבל בירקות הראשונות שמברך עליהם בפה"א דעלמא ואין מזכירין עליהם אכילה א"צ מהם כזית, וכ"כ הרשב"א בתשובה דא"צ שיעור דאינו בא אלא להיכר, אבל הרמב"ם כתב שצריך לאכול כזית, וכתבו הגהות כזית זה לא ידעתי מה טיבו דכיון דאין טיבול זה אלא להתמיה התינוקות בכל דהו סגי עכ"ל.''

הרי שמלבד הרא''ש אף לדעת הרשב''א נראה שא''צ לאכול כזית, מ''מ אם הוא רוצה לאכול כזית כדעת הרמב''ם, הרשות נתונה בידו. וכן י''ל לדעת הגה''מ שם ס''ק ו שאף שהוא לא ידע מקור לדעת הרמב''ם, מ''מ הוא לא כתב שהוא אסור לאכול כזית של כרפס. וכן נראה ממ''ש הגה''מ שם בשם מהר''ם, וז''ל ''ומהר''ם כתב והורה שאין צריך כזית בטיבול זה, ואם אכל כזית יברך אחר כך...''. ע''ש. משמע שאם הוא רוצה אז אין איסור לאכול כזית כרפס.      

ב. כתב כת''ר:

יש שי' הרמב"ם בחו"מ פ''ח הל' ב שצריך לאכול כזית לטיבול ראשון. (ותמהני על דברי הג' מיימוני שם שכתב שהוא ט"ס כי  הרמב''ם החזיק דבריו אחר זה "כָל הַמְסֻבִּין עִמּוֹ כָּל אֶחָד וְאֶחָד אֵין אוֹכֵל פָּחוֹת מִכְּזַיִת") וגם הב"ח סי' תעג הביא ראי' לשי' הרמב"ם שצריך לאכול כזית. ע''כ.

הערה:

יש להוסיף על זה מ''ש האורה ושמחה הל' חמץ ומצה פ''ח הל''א אות יג, להסביר דעת הרמב''ם, וז''ל ''והנראה לי מזה בדעת הרמב"ם בס"ד, דמה שאוכלים ירק בתחילת הסעודה אינו כדי להתמיה התינוקות, אלא תקנו כן משום דין אכילת ירקות בליל זה, ר"ל שהצריכו לאכול בליל זה ירקות, משום כמה טעמים, אי משום כי דרך עשירים לאכול מעט ירקות קודם הסעודה כדי לגרור תאות אכילה, ודרך חירות הוא, וכמו שכתב כן במהרי"ל (הלכות הגדה) והב"ח (סי' תע"ג) בשם קצת מפרשים, ובחידושי חת"ס בסוגיין. או מטעם דלהוי היכרא דהמרור אוכלים לשם מצוה, דהא בכל השנה נמי אוכלים חזרת ולא היה ניכר שאכילתו היא מצוה לפיכך אוכלים תחילה שאר ירקות, וכמו שכתב המהר"ל מפראג ז"ל סברא זו (הביאו הב"ח שם), ויש בראשונים עוד טעמים באכילת הירק עיין רבינו מנוח כאן. וכן באמת מוכח מדברי הרמב"ם להלן (ה"ב) שאכילת הירק אינו כדי להתמיה התינוקות מהא דכתב דצריך לאכול ממנה כזית, והרבה ראשונים תמהו עליו בזה ואמרו דכיון שאכילת הירק אינו אלא כדי להתמיה התינוקות א"כ סגי אפילו בכל שהוא כמ"ש שם במגיד משנה ובהגהות מיי' ועוד. ואמנם לפי דברינו ניחא דבאמת ס"ל הר"מ דאכילת הירק אינו כדי להתמיה התינוקות אלא תקנו לאכול ירקות דזה שייך למצות הסדר, [ואין להקשות אמאי אין מברכים ברכת מצוות על אכילת הירק, משום דלאו מצוה גמורה היא, אלא דמיא כמו הבאת שני מיני בשר על השולחן.]

אבל הא דתקנו לאכול הירקות ולהפסיק ולעקור השולחן ואח"כ להמשיך הסעודה זהו כדי להתמיה התינוקות, ור"ל דאנן בעינן לעשות עקירת השולחן קודם שיאכלו כמבואר לעיל פ"ז, וכדי לעשות שינוי זה לפיכך מביאים מתחילה השולחן הערוך עם כל אשר עליה, ומתחילים הסעודה באכילת הירק, ושוב אח"כ מיד עוקרים השולחן קודם שאוכלים עיקר הסעודה, ובזה מתעורר הבן, דהוא רואה שכבר הביאו השולחן וכבר התחילו לאכול, ותיכף מסלקים השולחן קודם שיאכלו עיקר הסעודה, וע"ז אמרו בגמ' דאכילת הירק הוא היכרא לתינוקות, דלאו על עצם אכילת הירק אמר, אלא על צורת ואופן אכילתו קאמר, דהיינו על מה שאוכלים אותו עתה ומסלקים מיד השולחן, דאם היה מביאים הקערה אחר קידוש ומיד מסלקים אותו קודם שהתחילו לאכול ואחר ההגדה היה מחזיר השולחן לאכול מצה וירק ומרור, אין כאן תמיהה לתינוקות דההבאה והסילוק לא היה מינכר כל כך, משא"כ כשמביאים הקערה ומתחילים כבר לאכול, ודו"ק. ובזה ניחא לי לשון הר"מ להלן (ה"ב) שכתב מתחיל ומברך בורא פרי האדמה ולוקח ירק וכו', דהוי קשיא לי מאי ר"ל "מתחיל" ומברך, לא היה לו לומר אלא מברך בופה"א וכו', ולפי דברינו ניחא דר"ל דמתחיל הסעודה, דלא תימא דאכילת הירק הוא דבר נפרד משאר הסעודה, אינו כן אלא זהו ההתחלה של הסעודה, ולהורות דהעקירה הוא הפסקה באמצע הסעודה. שוב מצאתי עיקר דברינו מפורש במהרי"ל (סדר ההגדה) וז"ל, דכך שואל התינוק וכו' אמאי אין טובלין גם עתה טיבול שני ואמאי שוהין, עיי"ש. ויותר מפורש מזה מצאתי עתה בריטב"א (הל' סדר ההגדה) שכתב להדיא שהטיבול הזה זכר לוימררו את חייהם ועושים אותו עכשיו כדי שיראו התינוקות וישאלו, ועיי"ש עוד, [ועפ"י דברינו כאן יש ליישב יפה שיטת רבינו יוסף טוב עלם שהובא בתוס' קטו. ד"ה והדר, דהתוס' הקשו עליו ובדברינו יש ליישב, עיין].''. ע''כ דבריו.

ג. כתב כת''ר:

בדקתי בס' תשובת המהרי"ל  וראיתי בתשובה כה (וסי' נח) שהוא מקפיד לאכול פחות מכזית מפני שי' הרא''ש שסבר שטוב יותר למעט ברכות. אבל שי' הרא''ש הוא דוקא לגבי מעין שלש. ולכו' לא חשש הרא"ש לברך בנ"ר כמו שהביא הטור. ואפשר לומר החי' הוא שלברך בנ"ר הוא רשות כמח' האמוראים בברכות מד: ובריטב"א שם לה. שבנ"ר רשות. וראיתי שהרה"ג יצחק עבאדי זצ"ל (נפטר לפני 3 חודשים) בשו"ת אור יצחק ח' ב סי' פא מביא סברא זה להלכה.

וגם המהרי''ל הביא שהרבה ראשונים לא חשש לזה. ע''כ.

הערה:

א) כתוב בשו''ת המהרי''ל ס''כה לגבי כרפס, ''בורא נפשות רבות איכא פלוגתא אי צריך לאומרו אחר טיבול ראשון, על כן אני אוכל פחות מכזית כדי לאפוקי נפשי מפלוגתא...''. ואחר כך הוא כתב לגבי ברכה מעין שלש אחר שתיית ד' כוסות, ''וברכה מעין שלש אע''ג דמהר''ם ורוב גאוני אשכנז סבירא להו לברך בתר כולהו חוץ מן השני, וכמדומה שכן נהג אבא מרי ז''ל, אלא חלא בן חמרא איני מברך אלא אחר האחרון כי כן מסיק הרא''ש וכתב דמהממעט בברכה הרי זה משובח במקום ספק...''. ע''ש.

ולפי זה איני מבין מ''ש כת''ר, ''אבל שי' הרא''ש הוא דוקא לגבי מעין שלש. ולכו' לא חשש הרא"ש לברך בנ"ר כמו שהביא הטור'', שהרי כתב הטור ס''תעג, ''ולר"י מברך אחר הטיבול בורא נפשות רבות, ולרשב"ם אין צריך לברך אחריו, ולזה הסכים אדוני אבי הרא"ש ז"ל.'' משמע שלדעת הרא''ש אין לברך אחר הכרפס, ולכן לדעת הרא''ש אין חילוק בין כרפס ושתיית ד' כוסות, שאין לברך אחריהם. ולכן א''צ לחפש לחילוק ביניהם.

מ''מ נראה לדעת הרא''ש שמה שהוא פסק כהרשב''ם שאין לברך בנ''ר אחר הכרפס הוא מפני שכן סבר הרא''ש מעיקר הדין, אבל לגבי ברכה אחרונה על היין הרא''ש לא היה יכול להכריע את המחלוקת, ולכן רק בזה הוא סבר שי''ל סב''ל. וכן נראה ממ''ש בשו''ת הרא''ש כלל יד ס''ה, וז''ל ''ולי נראה לקיים דברי רשב"ם... ואין צריך לברך בורא נפשות אחר הירקות'', משמע שכן נראה מצד הדין, אבל לגבי ברכה אחרונה על היין הוא כתב שם, ''הילכך נראה דאין לברך אלא על כוס ראשון ושלישי וברכה אחרונה אין לברך כי אם על כוס רביעי, וכן מצאתי כתוב בשם ה"ר יונה ז"ל, וכן ראוי לעשות דהממעט בברכות אין מפסיד דברכות אינן מעכבות אבל המרבה מפסיד דהוי ברכה לבטלה.'' ע''ש. משמע כאן שהרא''ש לא היה יכול להכריע את המחלוקת, ולכן רק בזה הוא סבר שי''ל סב''ל.

ב) מ''מ עדיין צריך לחקור במ''ש המהרי''ל שלכתחילה אין להיכנס לדין סב''ל לגבי ברכה אחרונה על הכרפס, דהיינו המחלוקת ר''י ורשב''ם הנ''ל.

ולכן מצינו לגבי ברכה ראשונה על מאכלים, שכתב הריטב''א (החדשים) בשבת כג. בסוף ד''ה אמר אביי, דאין לאכול בלא ברכה כשיש ספק בדבר ''והרי הוא כנהנה מקדשי שמים (ברכות לה.)... שהיה ראוי שיחזור ויברך על הספק או שלא יאכל יותר.'' ע''ש. וכן הוא בדבר משה ח''ג א''ח ס''יד שכתב סברה זו שאין לומר סב''ל לעשות מעשה לאכול בלא ברכה. וכ''כ החכמת שלמה א''ח ס''קעט. ע''ש.

מ''מ אין זה דעת הש''ע שמצינו בכמה מקומות שלדעת מרן וגם לדעת הרמ''א יש לומר סב''ל אף באופן שהוא אוכל בלי שום ברכה בתחילה. ולכן כתב מרן ס''קסז ט, ''אם הוא מסופק אם בירך המוציא אם לאו אינו חוזר ומברך.'' הרי שיש לסמוך על סב''ל כדי לאכול בלא ברכה, ואין לומר שיש לחוש ל''כנהנה מקדשי שמים''. וכן נראה ממ''ש מרן ס''קעד ד, ''...וכן המבדיל על השלחן פוטר היין שבתוך המזון ויש אומרים שאין ברכת יין הבדלה פוטר אלא אם כן נטל ידיו קודם הבדלה הילכך המבדיל קודם נטילה יכוין שלא להוציא יין שבתוך הסעודה, ובדיעבד שלא כוון כך פוטר יין שבתוך הסעודה דספק ברכות דרבנן להקל.'' הרי שאין לחוש לשמא הוא שותה יין בלי ברכה. וגם כתב הרמ''א ס''קעח ב, ''ולכן מי שפסק סעודתו והלך לבית אחר, או שהיה אוכל וקראו חברו לדבר עמו אפילו לפתח ביתו או למקום אחר, כשחוזר לסעודה אין צריך לברך כלל'', וזה אף שלדעת מרן שם צריך לחזור ולברך, משמע שאין לחוש לשמא הוא ''כנהנה מקדשי שמים''.

ולכאורה יש לדחות ראיות אלו, שמה שיש לסמוך על סב''ל, זה רק בדיעבד כגון אם הוא כבר מסופק אם הוא בירך המוציא או לא, או כמ''ש מרן הנ''ל ''ובדיעבד שלא כוון כך פוטר יין שבתוך הסעודה דספק ברכות דרבנן להקל.'' אלא זה אינו, שנראה ממ''ש הרמ''א הנ''ל ''ולכן מי שפסק סעודתו והלך לבית אחר, או שהיה אוכל וקראו חברו לדבר עמו אפילו לפתח ביתו'', שזה מיירי אף לכתחילה שמותר לו לדבר עם חבירו בפתח ביתו. וכן נראה לומר, שאף כתב מרן ס''רי ב, ''הטועם את התבשיל אינו צריך לברך עד רביעית ואפילו אם הוא בולעו, ויש אומרים שאם הוא בולעו טעון ברכה ולא פטרו את הטועם אלא כשחוזר ופולט ואז אפילו על הרבה אינו צריך ברכה.'' וכתב הרמ''א שם, ''וספק ברכות להקל.'' ע''ש. משמע שאף לכתחילה הוא מותר לטעום אף כשיש מחלוקת אם צריך לברך או לא, הרי שיש לסמוך על סב''ל ושלא לברך אף לכתחילה. (ועיין עוד ביחוה דעת ח''א ס''טו בהערה שם.)

וכל זה לגבי ברכה ראשונה שיש חשש ''כנהנה מקדשי שמים'' כמ''ש הריטב''א הנ''ל, וכ''ש שיש לסמוך על סב''ל אף לכתחילה בברכה אחרונה, ואין לו לברך, וזה אף לדעת הריטב''א הנ''ל כיון דליכא חשש ''כנהנה מקדשי שמים'' כיון שהוא כבר בירך ברכה ראשונה.

וק''ו שי''ל כן לגבי ברכת בורא נפשות רבות, שיש ראשונים שסוברים שאין חיוב כלל לברך אותה. וזה כמ''ש כת''ר, ''שלברך בנ"ר הוא רשות כמח' האמוראים בברכות מד: ובריטב"א שם לה. שבנ"ר רשות. וראיתי שהרה"ג יצחק עבאדי זצ"ל (נפטר לפני 3 חודשים) בשו"ת אור יצחק ח' ב סי' פא מביא סברא זה להלכה.'' וכן כתב רש''י בספר הפרדס הגדול ס''עח שבנ''ר הוא רשות. וכן הוא לרבינו אברהם אלאשבילי, אביו של הריטב''א בחידושיו לברכות לה. וכן הוא ברוקח ס''שמב, שכתב ''...על המים בורא נפשות רבות, וכן נוהגין לברך אכולהו מיני דלא כתיבין בקראי לשבח ולהודות על הנייתן ושבעיתן, וכל דמדכר ליה כהלכה לאו משום דקבע לה חובה אלא לטפויי שבחא.'' הרי אין ברכת בורא נפשות חובה אלא ''טפויי שבח'' בעלמא. וכן הוא להגר''א בהג' לירושלמי ברכות פ''ו ריש הל''ב, שלא היו מברכים בנ''ר כלל בזמן המשנה. ומטעם זה כתוב בברכות לז. שבנ''ר ''לאו כלום''. ע''ש. ולכן נראה שאף לכתחילה הוא מותר להיכנס לסב''ל ושלא לברך בנ''ר כשיש ספק. ולפי זה ה''ה שהוא מותר לכתחילה לאדם לאכול כזית כרפס ושלא לברך אחריו.

ג) ויש להעיר עוד על המהרי''ל. ולכן כתב הרמ''א ס''תעד א, ''והמנהג בין האשכנזים לברך ברכה ראשונה על כל כוס וכוס אבל ברכה אחרונה אין מברכין רק אחר האחרון לבד, וכן דעת רוב הגאונים.''

וכתב החק יעקב שם, ''וכן דעת רוב הגאונים.  פירוש להכי מברכין על כל כוס וכוס אבל על הא דאין מברכין ברכה אחרונה רק אכוס אחרון אפילו אם לא יהיה כן דעת רוב הפוסקים גם כן אין לברך מספק. וכתבתי כל זה לאפוקי ממ"ש במהרי"ל הלכות הגדה וז"ל ומברכין על כוס שני בפה"ג אף על גב שהרא"ש כ' שלא לברך בעלי התו' פשיטא להן דמברכין והרא"ש כ' דאסור ליהנות בלא ברכה וספק איסור לחומרא עכ"ל. ובאמת קי"ל ספק ברכה להקל ולא יברך, וכ"כ בתשובת מהרי"ל עצמו בסי' ע"ט, ודבריו תמוהים גם הרא"ש עצמו בתשובה כלל י"ד סימן ה' כ' הממעט בברכות אינו מפסיד כי הברכות אינן מעכבות אבל המרבה מפסיד דהוי ברכה לבטלה עכ"ל. וע"ל ס"ס ר"י ואין זה בכלל איסור ליהנות בלא ברכה כיון שמונע עצמו מספק ברכה לבטלה רק לכתחילה לא יכנוס עצמו לספק ברכה במה שיכול למנוע, והכא גבי כוסות מנהג אשכנזים לברך על כל כוס וכוס כיון שכן דעת רוב הגאונים (ועיין בט"ז) והוא פשוט.''

ויש להעיר על מ''ש החק יעקב בשם הגדה של מהרי''ל. וזה כמ''ש המהרי''ל שם אות כח, ''כשאמר מהר"ש לפיכך החזיק הכוס בידו עד שבירך בורא פרי הגפן, וכן עשו כל המסובין. וכן אמר נמי מהר"י סג"ל דבלפיכך מגביהין הכוס על שם שירה, והעיקר לתופסו עד בורא פרי הגפן. ואע"פ שהרא"ש כתב שלא לברך התוס' פשיטא להן דמברכין. והרא"ש כתב דאסור ליהנות בלא ברכה וספק איסור לחומרא.'' ע''ש.

וזה אינו מובן, שבתחילה הוא כתב שהרא''ש סבר שלא לברך, ומיד אחר כך הוא כתב שהרא''ש סבר שצריך לברך. ולכן נראה שיש טעות סופר כאן, וברא''ש האחרון צ''ל במקום ''הרא''ש'' - ''מהר''ש'' שהמהרי''ל הביא לעיל מזה. ולכן אין סתירה כלל בדעת הרא''ש.

ולפי תיקון זה בדברי המהרי''ל אין להקשות עליו כמ''ש החק יעקב, וז''ל ''ובאמת קי"ל ספק ברכה להקל ולא יברך, וכ"כ בתשובת מהרי"ל עצמו בסי' ע"ט (צ''ל ס''כה הנ''ל או ס''נח), ודבריו תמוהים גם הרא"ש עצמו בתשובה כלל י"ד סימן ה' כ' הממעט בברכות אינו מפסיד כי הברכות אינן מעכבות אבל המרבה מפסיד דהוי ברכה לבטלה עכ"ל.'' וי''ל שהחק יעקב הקשה כן משום שכתב המהרי''ל בהגדה, ''והרא"ש כתב דאסור ליהנות בלא ברכה וספק איסור לחומרא.'' אלא אם אמרינן שיש ט''ס וצ''ל ''מהר''ש'' במקום הרא''ש, אז אין קושיא.

וגם לפי תיקון זה י''ל שמהר''ש הנ''ל סבר כמ''ש הריטב''א שבברכה הראשונה, דהיינו בפה''ג על הד' כוסות, אין לומר סב''ל מפני שצריך לחוש ל''כנהנה מקדשי שמים'', וכן נראה דעת המהרי''ל כיון שהוא הכריע כדעת מהר''ש שצריך לברך ברכת בפה''ג על כל כוס מד' כוסות.

אלא י''ל שכיון שביארתי לעיל שנראה שלדעת מרן ורמ''א שאין לחוש לזה, שהם סברו שעדיין צ''ל סב''ל אף בברכה הראשונה, וזה מותר אף לכתחילה, משמע שק''ו בברכה אחרונה שאין בה חשש ''כנהנה מקדשי שמים'' כיון שהאדם כבר בירך ברכה ראשנה, שאף לכתחילה יש לסמוך על סב''ל ואין לברך, וכן י''ל לגבי ברכה אחרונה על כזית כרפס.

ד) וגם יש לדקדק במ''ש הב''י ס''תעג בשם המהרי''ל ''מהרי"ל וז"ל בורא נפשות רבות איכא פלוגתא אי צריך לאומרו אחר טיבול ראשון על כן אני אוכל פחות מכזית לאפוקי נפשי מפלוגתא.'' משמע ממ''ש מהרי''ל ''אני אוכל'', שזה חומרא שהוא עשה לעצמו והוא רצה להיות לפנים משורת הדין, אבל נראה שאף המהרי''ל מודה שא''צ לעשות כן מדינא, שהרי מדינא שפיר הוא לאכול כזית ואין לברך אחריו משום סב''ל. ולכן המהרי''ל לא כתב ''צריך לאכול פחות מכזית'', דהיינו שזה דין לכל אדם, אלא רק ''אני אוכל'', שזה רק לעצמו.

ויש לדמות לשון ''אני אוכל'' למ''ש בברכות כב. ''מעשה ברבי יהודה שראה קרי והיה מהלך על גב הנהר, אמרו לו תלמידיו רבינו שנה לנו פרק אחד בהלכות דרך ארץ, ירד וטבל ושנה להם, אמרו לו לא כך למדתנו רבינו שונה הוא בהלכות דרך ארץ, אמר להם אע"פ שמיקל אני על אחרים מחמיר אני על עצמי.'' ע''ש. וכן יש לפרש מ''ש המהרי''ל ''אני אוכל'', שזה רק חומרא מצד עצמו, אבל אה''נ שלאחרים אין לחוש.

וגם יש לדמות זה למ''ש הרא''ש ע''ז פ''ה ס''לד, וז''ל ''הא דמסיק והלכתא אידי ואידי ברותחין כל זה מדברי רב אשי, כלומר אע"פ שאני עושה ליבון אין הלכה כך כי אני מחמיר על עצמי אלא כך הלכה דברותחין סגי.'' וכן י''ל לגבי מ''ש המהרי''ל ''אני אוכל'' שזה רק מה שהוא החמיר לעצמו, אבל לאחרים יש לסמוך לכתחילה על סב''ל ואין לברך אחר אכילת כזית כרפס.  

ולכן הכי י''ל לגבי מ''ש מרן שם בש''ע ס''תעג ו, ''ויקח מהכרפס פחות מכזית'', (וזה כהמהרי''ל), שאף מרן מודה שזה רק לפנים משורת הדין, ואה''נ אם איזה אדם רוצה לאכול כזית כדי לצאת י''ח אף לדעת הרמב''ם שאין לחוש, ואין לו לברך אחריו.

ויש לדמות זה למ''ש המ''ב ס''רי ס''ק א, ''והנה לענין שתיית טה"ע וקאפ"ע שהדרך לשתותו כשהוא חם וקשה לשתותו בלא הפסק כדרך שאר משקין כ"א מעט יש מחלוקת רבה בין הפוסקים אם צריך לברך ברכה אחרונה, לדעה ראשונה הנ"ל ובמחצית השקל ובח"א מצדדים שלא לברך וכ"כ בדה"ח וכן הוא מנהג העולם.'' ע'ש. (עיין יחוה דעת ח''ה ס''כא שהביא כל הדעות בזה.)

משמע שלפי ''מנהג העולם'' שאין לחוש לברכת בורא נפשות בסוף שתיית תה או קפא, כיון שיש לסמוך על סב''ל אף לכתחילה, ולא מצינו לפי מנהג העולם שהם לא שותים תה או קפה מפני חשש שמא האדם צריך לברך בנ''ר בסוף. וכן י''ל לגבי כרפס שאין צריך לחוש אם האדם אינו מברך בנ''ר מטעם סב''ל.  

ואח''כ כתב המ''ב שם ''ואנשי מעשה נוהגין שלבסוף שתייתן מניחין כדי שיעור רביעית שיצטנן מעט כדי שיוכל לשתות רביעית בלא הפסק ולברך ברכה אחרונה וטוב לעשות כן כדי לצאת אליבא דכו"ע.'' ע''ש. הרי זה רק ל''אנשי מעשה'', אבל לפי סתם אדם ומנהג העולם אין צריך לחוש לזה, ויש לסמוך על סב''ל אף לכתחילה.

ולכן הכי י''ל לדעת המהרי''ל הנ''ל שכתב ''על כן אני אוכל פחות מכזית לאפוקי נפשי מפלוגתא'', שהוא החמיר על עצמו כיון שאף הוא בכלל ''אנשי מעשה'' ומשום זה הוא כתב ''אני אוכל'', אבל שאר בני אדם אינם צריכים להחמיר, ואף לכתחילה יש לסמוך על סב''ל כדי שלא לברך בנ''ר על כרפס. וכן נראה כוונת מרן בש''ע שכתב שיש לאכול פחות מכזית של כרפס, שאף זה רק לפנים משורת הדין, שהרי מקורו ממ''ש המהרי''ל הנ''ל. וכ''ש שזה מותר אם איזה אדם רוצה לצאת י''ח אף לדעת הרמב''ם שסבר שכרפס צריך כזית.

ה) וכן מצינו בטור ס''רי שכתב ''ובירושלמי משמע שעל דבר שהוא כברייתו, כגון גרגיר של ענב או של רמון, שמברכין אחריו אע"פ שאין בו כזית, והתוספות מסתפקין בזה, לכך טוב ליזהר שלא לאכול בריה פחותה מכזית כדי להסתלק מן הספק. וכן מסתפקין על ברכת בורא נפשות אם צריכה שיעור אם לאו.''

אפשר לומר לדעת הטור שכשיש ספק בברכה אחרונה על ענב או רמון אז מדינא אין לברך, אלא רק לכתחילה ''טוב ליזהר'' שלא להיכנס לספק זה, אבל מצד הדין הוא מותר ואין לברך מטעם סב''ל. או אולי סבר הטור שכיון ש''ברכה אחרונה מעין ג' דז' המינין דאורייתא היא'' כמ''ש הטור בס''רט, אז מדינא עדיין צריך לברך כשיש ספק הנ''ל. או שמא י''ל שסבר הטור שמה שיש לברך על גרגיר פחות מכזית זה רק מדרבנן אף בז' מינין, ולכן כשיש ספק מדינא אם קי''ל הכי או לא, אז אין לברך, אבל רק ''טוב ליזהר'' שלא להיכנס בספק זה.  

אלא לגבי בנ''ר הטור לא כתב ש''טוב ליזהר'' בשאר מאכלים שלא לאכול פחות מכשיעור כזית כיון שיש ספק אם צריך לברך על פחות מכשיעור או לא, דמשמע שדין בורא נפשות הוא קיל טפי, ולכן אף לכתחילה הוא מותר להיכנס לספק זה, ומותר לאכול פחות מכשיעור של שאר מאכלים בלא ברכת בנ''ר אחריו. וכן נראה, שלא ראינו מי שנזהר בשאר מאכלים שלא לאכול מהם פחות מכזית.  

ולפי זה יש לדון במ''ש מרן ס''תעג שיש לאכול פחות מכזית כרפס, הלא בזה האדם נכנס לספק בטור הנ''ל האם צריך לברך בנ''ר על פחות מכזית. אלא ודאי שמרן לא חש לספק זה. ולכן ה''ה שי''ל שמצד הדין אין לחוש להיכנס לספק אם לברך בנ''ר אחר כזית כרפס ושיש לומר סב''ל. ולפי זה י''ל שמ''ש מרן שיש לאכול פחות מכזית, זה רק מצד חומרא ולפנים משורת הדין ותו לא.  

ד. כתב כת''ר:

ראיתי יש שרוצה לומר שענין של טיבול ראשון הוא ע"פ מה שתיאור בתוספתא ברכות ד:ח בנימוסי הסעודה "כיצד סדר סעודה, אורחין נכנסין ויושבין על ספסלים, ועל גבי קתדראות, עד שיתכנסו נתכנסו כולן נתנו להם לידים, כל אחד ואחד נוטל ידו אחת. מזגו להם את הכוס, כל אחד ואחד מברך לעצמו. הביאו לפניהם פרפראות, כל אחד ואחד מברך לעצמו." וע"פ זה ענין טיבול ראשון הוא שהתינוקות לשאול למה עושה סעודה כל כך רִשְׁמִי ולכו' אין מקום להגביל הטיבול לפחות מכזית. ע''כ.

הערה:

יש להוסיף, שמ''ש בתוספתא ''הביאו לפניהם פרפרות אחר שתיית הכוס של יין'', הוא כמ''ש התוספות פסחים קיד, ד''ה עד, ''ופרפרת כלומר ממשכת המאכל כמו פרפראות לחכמה (אבות פ"ג מי"ח) שהירקות ממשיכות הלב למאכל...''. ע''ש.

ולכן י''ל ששתיית כוס ראשון של יין בליל הסדר בקידוש הוא דומה למ''ש בסדר הסעודה הנ''ל ל''מזגו להם את הכוס'', ואחר כך אכילת ירק לכרפס דומה ל''הביאו לפניהם פרפראות'' דהיינו ירקות. ולכן כמו שבסדר הסעודה מסתמא הם אכלו יותר מכזית ירק לפרפראות, ה''ה בליל הסדר הוא מותר לאכול יותר מכזית לכרפס.

ואסיים בכבוד רב

מחבר הספר אורחותיך למדני