אם הוא מותר לנהגים דתים לעשות ביטוח רכב כשחברת הביטוח אינה נוהגת כדיני התורה כשהיא תובע כסף מנהג האשם, וגם הם דנים בפני בית המשפט ולא בבית דין

לכבוד הרה''ג עוז מורנו שליט''א

כתב כת''ר:

לריבוי המבוכה בנדון שלפנינו בכמה מן התיקים שהובאו לפניי (בנוגע לתאונות דרכים), ומשום שהוא נעדר מקורות ראשוניים חד משמעיים – ראיתי לנחוץ להפנות את הדברים אל הדר"ג, יורנו הדרך אשר נלך בה ואת המעשה אשר ייעשון.

בימינו, כל בעל רכב מחוייב על פי חוק בביטוח חובה (שנועד לכסות נזקי גוף), רוב בעלי הרכבים מבטחים את עצמם גם בביטוח צד ג (על מנת לכסות נזקי ממון שייגרמו לאחרים) ורבים מבעלי הרכבים מכסים את עצמם גם בביטוח מקיף (שנועד לכסות גם את נזקי הרכב עצמו). תמונת המצב דומה גם בעולם השירות הרפואי, כי רופאים שעובדים בבתי חולים ובקופות החולים מבוטחים ע"י המוסד הרפואי שבו הם עובדים מפני תביעות נזיקין עתידיות.

נמצא שלפי מנהג העולם, רוב מקרי הנזק היומיומיים בימינו אינם מכוסים במישרין ובאופן מלא על ידי המזיק עצמו. אם לניזק יש ביטוח מקיף הוא תובע את חברת הביטוח שלו שמשלמת את נזקיו לפי ההסכם שביניהם. וזו חוזרת ותובעת את המזיק או את חברת הביטוח שלו כדי לכסות את הפסדיה. אם אין לניזק ביטוח מקיף – הוא עצמו תובע את חברת הביטוח של המזיק, והיא משלמת עבור המבוטח שלה, אם יימצא חייב על פי דין.

דא עקא, כי חברות הביטוח המצויות בינינו לא מסכימות לדון בבית דין של תורה ולשלם על פי מה שיפסקו הדיינים. ממילא כל דיון שהמבוקש בו הוא להוציא ממון מחברת הביטוח, או שחברת הביטוח תתבע את המזיק – לא ייערך בדין של תורה, אלא בערכאות האזרחיות שדנות על פי דיני הגויים. מצב עניינים זה מוליד בעיה הנוגעת באיסור תורה של פנייה לערכאות, נציע שני מקרים בהם השאלה הזו באה לידי ביטוי.

א. אם לניזק יש ביטוח מקיף ולמזיק אין ביטוח כלל – האם יכול הניזק לממש את זכותו בתביעת חברת הביטוח שלו, אע"פ שחברת הביטוח תחזור ותתבע את המזיק עצמו בערכאות (ובאופנים שעל פי רוב יחייבו את המזיק יותר ממה שהוא יחוייב בו על פי דין תורה). או שמא יש לומר, שהתובע חייב לתבוע את המזיק עצמו בבי"ד של תורה, כדי שהמזיק לא יתחייב לשלם יותר ממה שהוא חייב בו על פי הדין, ואע"פ שהוא מפסיד בכך את הזכות שיש לו שחברת הביטוח תפעל עבורו במישור המשפטי.

ב. אם לניזק אין ביטוח מקיף ולמזיק יש ביטוח צד ג' – האם הניזק יכול לחייב את המזיק לבוא עימו לדין תורה באופן שהנתבע יתחייב לשלם לו הכל משלו (ולא יוכל לממש את זכותו בייצוג ותשלום ע"י חברת הביטוח). או שיכול הנתבע לדחותו אצל חברת הביטוח שלו, והתובע ייאלץ לדון בערכאות עם חברת הביטוח של הנתבע שהיא סרבנית לדון בדין תורה.

בשני המקרים השאלה היא אחת – האם אנו רואים את חברת הביטוח כנתבעת העיקרית בדיני הנזיקין וכפי שנראה במנהג השוק העולמי, באופן שהמזיק עצמו חשוב כמי שנסתלק מכאן וכבר שילם את חובו כיון שהחברה עומדת במקומו. (מטרתם העיקרית של שלל הביטוחים היא לאפשר לאנשים לנהל את חייהם האישיים והכלכליים תוך כדי שהם מצמצמים את האפשרות הממשית להפסיד את כל ממונם באירוע נזיקי יחיד. למעשה, התשלומים הקבועים לחברת הביטוח מפזרים את ההפסד והנזק בין כלל המבוטחים בחברה. והדבר חשוב כאילו המזיק כבר שילם את הנזק לחברת הביטוח, וזו פורעת את חובו על פי ההסכם שביניהם).

או שמא י"ל, דלא מצינו כעין זה בדיני תורתנו, ולעולם המזיק הוא שנתחייב לניזק בתשלומי הנזק, ואע"פ שחברת הביטוח מוכנה לשלם עבורו – כיון שהפנייה אליה כרוכה באיסור של ערכאות – לעולם יוכרח המזיק להתייצב בעצמו בבית הדין ולשלם מממונו שלו.

ואע"פ שלפום ריהטא היה נראה שעיקר הדין הוא כהצד האחרון – הדברים עדיין צ"ע. כי לפי זה יימצא שדווקא יראי ה' החרדים על דברו ונמנעים מאיסור ערכאות – יפסידו את התועליות שהם זכאים להם ע"י חברת הביטוח (שאם הוא ניזק לא יוכל לתבוע את חברת הביטוח, כי הוא מגלגל בזה את החיוב אל החברה שתתבע את המזיק בערכאות, ואם הוא המזיק הוא לא יוכל להפעיל את שירותי הביטוח, כי אלה יכריחו את הניזק לנהל את תביעתו בערכאות). לעומתם – חברות הביטוח עצמן – שהן סרבניות ונמנעות מלילך לדין תורה – ירויחו מסרבנותן שאינן צריכות לשלם עבור נזקי היראים והשלמים. ונמצא החוטא נשכר!

ע''כ דברי כת''ר.

א) כתב מרן ח''מ ס''כב, ''מי שקבל עליו קרוב או פסול בין להיותו דיין בין להיותו עד עליו, אפי' קבל א' מהפסולים בעבירה כשני עדים כשרים להעיד עליו או כג' ב"ד מומחים לדון לו...''. ולכן נראה שאף שלפי דיני התורה אלו פסולים, מ''מ כיון שבעלי הדין קבלו עלהים לסמוך על פסולים אלו, עדיין זה מותר.

והטעם שזה מותר הוא כמ''ש הערוך השלחן שם אות א, ''כיון דכל תנאי שבממון קיים כמ"ש בסי' כ"א לכן מי שקיבל עליו קרוב או פסול, בין שיהיה דיין בין שיהיה עד, ואפילו קיבל עליו את הפסול כשני עדים כשירים או כב"ד של ג' מומחים, בין שקיבל על עצמו לאבד זכיותיו ובין שקיבל עליו ליתן כל מה שיתחייב ע"פ עדות זה הפסול או ע"פ דינו, דבריו קיימים...''. ע''ש.

וכתב החזון איש, סנהדרין פ''יז אות ד, ''וברמ''ה ב''ב י''ג א' בסוגיא דגוא''א דהוא משום הודאה דמודה לו שהוא חייב לו אם יאמר אבא, ובהודאה מהני... ובתשובת הרשב''א שהביא מהרי''ק שרש קפ''ב מבואר דהוא משום שקיבל בפני ב''ד וחשיב כתקנת ב''ד, וכל שמקבל בפני ב''ד יש לתקנתם כח ב''ד שנעשה קנין, ונראה דלא נחלקו הרמ''ה והרשב''א בשרשי הדברים דמודה הרשב''א דהודאה חשיבא קנין, ומודה הרמ''ה דדבר הנעשה בפני ב''ד הוי כתקנת ב''ד כמו שהאריך המהרי''ק שם...''. ע''ש שאר דבריו.    

ב) וכן מצינו במקומות אחרים דמועילה ''קבלה'' לדון שלא כדיני התורה. וכן י''ל לגבי מלך, כמ''ש הרמב''ם הל' מלכים פ''ד הל''א, ''רשות יש למלך ליתן מס על העם לצרכיו או לצורך המלחמות. וקוצב לו מכס ואסור להבריח מן המכס. שיש לו לגזור שכל מי שיגנוב המכס ילקח ממונו או יהרג שנאמר ואתם תהיו לו לעבדים. ולהלן הוא אומר יהיו לך למס ועבדוך. מכאן שנותן מס וקוצב מכס ודיניו בכל אלו הדברים וכיוצא בהן דין. שכל האמור בפרשת מלך מלך זוכה בו.'' ע''ש. הרי נראה שיש ללמוד דין מלך ממ''ש בפרשת המלך בשמואל א' פ''ח ''ויאמר זה יהיה משפט המלך אשר ימלוך עליכם...''. ע''ש.

ועיקר הטעם שהמלך יכול לדון כפי רצונו, אף כשזה אינו לפי דיני התורה, הוא מפני ''קבלה'', דהיינו שהעם ''קבלו'' עליהם מלך זה, והם הסכימו לקבל כל גזירותיו. וזה כמ''ש בפרשת המלך ''תנו לנו מלך לשפטנו'', וגם כתוב שם ''ויאמר ה' אל שמואל שמע בקול העם לכל אשר יאמרו אליך'', וגם כתוב שם ''ויאמר ה' אל שמואל שמע בקולם''. הרי הכל תלוי ב''קבלת העם'' ורצונם. ולכן אף אם המלך דן שלא לפי דיני התורה עדיין יש לקיים דבריו, כיון שהעם קבלו כל דבריו. וזה כדמצינו בח''מ ס''כב א הנ''ל, ''מי שקבל עליו קרוב או פסול...'', וכמ''ש החז''א בשם הרשב''א הנ''ל.

וזה כמ''ש הריטב''א בב''מ פג: (וכן הוא בשיטה מקובצת שם) וז''ל ''והא דדאין בלא עדים והתראה ושלא בזמן סנהדרין, שאני הכא דשליחא דמלכא הוא, ומדיני המלכות להרוג בלא עדים והתראה לייסר העולם, כמו שראינו בדוד שהרג גר עמלקי, ושלוחו של מלך כמותו. ומ''מ במקום שאין כך למלך לעשות כן מחוקי המלכות, אף הממונה שלו אינו רשאי ואם אמר לו המלך לעשות כן יהרג ואל יעבור.'' משמע שיש רשות למלך לדון שלא לפי דיני התורה, וכן י''ל לגבי השליחים של המלך.

וכן נראה דעת הרשב''א בב''י ח''מ ס''שפח, שכתב ''...אלא ודאי כדאמרינן שכל שהוא ממונה על כך מן המלך דן ועושה כאילו במשפטי המלוכה, כי מלך במשפטים אלו יעמיד ארץ.'' משמע שאף השליחים של המלך יכולים לדון ולהעניש שלא לפי דיני התורה.

וכן הוא בחידושי הר''ן בסנהדרין דף כז סוף ע''א, שכתב ''פי' ה''ר דוד ז''ל שריש גלותא לא מכח ב''ד היה עושה שהוא לא היה דיין, אלא מכח המלכות שדין המלכות לבער אנשי הרעות, והיה נותן רשות לריש גלותא לעשות הדבר כפי דעתו.'' ע''ש. ועיין עוד בזה בברכ''י ח''מ ס''ב אות ג, ד''ה ברם, ואילך.

וי''ל שכל הטעם שהוא מותר למלך והשליחים שלו, לדון שלא כדיני התורה, הוא מפני ''קבלה'' הנ''ל.

ג) וכן נראה לגבי סנהדרין. ולכן כתב הרמב''ן בפר' בחקתי פ''כז כט, על הפסוק ''כל חרם אשר יחרם מן האדם לא יפדה, מות יומת'', וז''ל ''ולכך אני אומר כי מן הכתוב זה יצא להם הדין הזה, שכל מלך בישראל או סנהדריה גדולה במעמד כל ישראל, שיש להם רשות במשפטם אם יחרימו על עיר להלחם עליה, וכן אם החרימו על דבר, העובר עליו חייב מיתה... כי חרם המלך והסנהדרין חל על המורדים לכלותם, או על העובר גזרתם ותקנתם.'' ע''ש.

נראה מכאן שבתחילה יש ''קבלה'' של העם שאיש זה מלכם כדמצינו בפר' המלך הנ''ל, ואז המלך יכול להעניש שלא כדיני התורה משום הפסוק ''כל חרם אשר יחרם''. נראה מזה שאף סנהדריה גדולה יש דין ''מלך'' כיון שהם ''במעמד כל ישראל''. ולכן מצד אחד יש להם לדון לפי התורה, ומצד אחר מותר להם לדון שלא לפי התורה כמו מלך.

וכן מצינו שאנשי הקהל יכולים לדון שלא כדין תורה, כשיש הסכמה וקבלה מבני העיר. וזה כמ''ש בשו''ת הרשב''א ח''ד ס''שיא שכתב ''שאלתם: הסכימו דעת הקהל למנות אותנו ברורים לבער העבירות, וכן נשבענו לעשות כן. וכתוב בתקוני ההסכמה שיהא רשות בידינו משלטון המדינה, ליסר ולענוש בגוף וממון, לפי ראות עינינו. הודיענו אם יעידו עדים קרובים על ראובן, שעבר על שבועתו, והעדים ראוים לסמוך עליהם, או אם יעידו אשה וקטן מסיחים לפי תומם, יש לנו ליסר ראובן או לא... תשובה. דברים אלו נראים פשוטים בעיני, שאתם רשאים לעשות כפי מה שנראה בעיניכם, שלא נאמרו אותן הדברים שאמרתם אלא בב''ד שדנין ע''פ דיני התורה, כסנהדרין או וכיוצא בהן, אבל מי שעומד על תקוני מדינה, אינו דן על הדינים הכתובים בתורה ממש, אלא לפי מה שהוא צריך לעשות כפי השעה ברשיון הממשלה... הלא תראו שדוד שהרג ע''פ עצמו גר העמלקי... ומעשה באחד שרכב על סוס בשבת והביאו לב''ד וסקלוהו, ולא שהלכה כן אלא שהיתה השעה צריכה לכך, כדאיתא ביבמות פ' האשה רבה. כל שכן אתם שעיקר ההסכמה לא היתה אלא לעשות מה שיראה בעיניכם, כמ''ש באגרת התקנה אשר אמרתם, וכן הדבר פשוט בעיני, ובין כל המקומות שיש תקנה ביניהם, על דברים אלו.'' ע''ש.

נראה מזה שכיון שיש לקהל ''תקוני הסכמה'', שזה מועיל להורות שלא כדיני התורה דור אחר דור. וזה כמ''ש הריב''ש בס''שצט ''וכתב הרמב''ן ז''ל במשפט החרם שכן הדין בכל קבלת הרבים שחלה עליהם ועל זרעם כדאשכחן בקבלת התורה וכן במגלה או בצומות...''. ע''ש.

ולכן אף בנד''ד י''ל שכיון שכל הנהגים רוצים ביטוח לרכבים שלהם, ממילא שהם מקבלים עליהם כל הכללים של חברת הביטוח. ולכן אף אם חברת הביטוח תובעת ממון שלא כדיני התורה, ממילא שאין חשש בזה, כיון שכל הנהגים קבלו על עצמם הכללים של חברת הביטוח, וגם זה בכלל מ''ש הערה''ש הנ''ל ''כל תנאי שבממון קיים.'' ולכן לדוגמא כשמתרחשת תאונה, אם חברת הביטוח מקבלת עדות אשה או מי שאינו שומר שבת לגבי מי אשם, אז אין חשש כיון שכל הנהגים כבר קבלו עליהם לסמוך על כללי חברת הביטוח ו''כל תנאי שבממון קיים.''  

ד) מ''מ עדיין יש לחקור כשחברת הביטוח מחייבת הנהג הדתי להגיע לבית המשפט, שהרי אולי י''ל שיש איסור בזה משום ערכאות שלהם כמ''ש בח''מ ס''כו. ע''ש.

ולכן כתב מרן בח''מ ס''כו ב, ''היתה יד עכו"ם תקיפה ובעל דינו אלם ואינו יכול להציל ממנו בדייני ישראל, יתבענו לדייני ישראל תחלה אם לא רצה לבא נוטל רשות מב"ד ומציל בדיני עכו"ם מיד בעל דינו.''

וכתב הכסף הקדשים שם, ''יתבעיינו לדייני ישראל - גם שאין לילך בעש''ג קודם רשות מבדה''צ דעב''י... יש אומדנא שלא תועיל התביעה בבדה''צ דעב''י, והוא אומדנא ידועה לרבים... י''ל שמועיל אומדנא הנ''ל.'' ע''ש שאר לשונו.

ולפי זה כתב הרה''ג ישראל הירשנזון שליט''א בספרו יורו משפטיך פ''ו אות ו, ''אם יש אומדנא הנראית לרבים שהנתבע (כגון חברות וכדו') לא יבוא לדין תורה, או שלא יציית לדין תורה, רשאי לתובעו לערכאות אפילו ללא רשות בי''ד.'' ע''ש.

ולכן נראה דבנד''ד יש אומדנא כזו, ולכן מותר לנהג זה לילך לבית המשפט בלא קבלת רשות מב''ד. 

ה) מ''מ ראיתי בכנה''ג ח''מ ס''כו הגה''ט אות יח, שכתב ''נ''ל דדוקא כשנתברר לנו על פי עדים ברורים שהוא אלם ואינו רוצה לבא לב''ד נותנין לו ב''ד רשות שיוליכנו לערכאות, אבל ע''פ עד אחד ואפילו שליח ב''ד דמהני כבי תרי, אינו נאמן לתת לבעל דינו רשות שיוליכנו לערכאות.'' ע''ש.

ולכן אולי י''ל שאף אינה מועילה אומדנא. אלא יותר נראה שיש לסמוך על אומדנא, שזה דומה למ''ש הרא''ש בכתובות צז: וז''ל ''...ויש דברים שאפילו גילוי דעת א''צ משום דאיכא אומדנא דמוכח דאפילו לא גילה דעתו בשעת מעשה לא הוו דברים שבלב, משום דבלאו גילוי דעת אנן סהדי דלהכי איכוין, כגון שטר מברחת (כתובות עח:) ושכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחרים (ב''ב קמו:) ... וההוא דשמע מת בנו (שם) ... וכן נדרי זריזין (נדרים כ:)... כל אלו אומדנא דמוכח אינון, הלכך אפילו גילוי דעת לא בעי בשעת מעשה ולא קודם לכן, אבל זבין ולא איצטרכו ליה זוזי, וההוא גברא דזבין נכסי אדעתא למיסק לארעא דישראל, אע''ג דגלי אדעתיה מעיקרא וידוע לכל שלדעת כן הוא מוכר, בעינן גילוי דעת בשעת מעשה דליכא אומדנא דמוכח כולי האי בלא גילוי דעת, דהרבה פעמים אדם מוכר קרקעותיו ואין ידוע למה הוא מוכרן.'' ע''ש.

הרי מבואר שיש שני גדרים באומדנא דמוכח, יש אומדנא דמוכח ודאי ובזה לא בעינן שום גילוי דעת ואמרינן דברים שבלב הם דברים כיון דאנן סהדי שכך כוונתו. ויש אומדנא דמוכח שאינה חזקה כל כך, כיון שאין כוונתו ברורה כגון ההוא גברא דזבין לנכסיה אדעתא למיסק לארץ ישראל, ובזה בעינן גילוי דעת בשעת מעשה.

ולכן י''ל בנד''ד שכיון שהוא ידוע ומפורסם לכל ואנן סהדי שאין דרך חברות חילוניות לבא לפני ב''ד, אז אף הכנה''ג הנ''ל יודה שאין צריך ליטול רשות מב''ד בתחילה, וכמ''ש הכסף הקדשים הנ''ל.

ו) וראיתי בערוך השלחן ס''כו אות ב, שכתב לגבי קבלת רשות מב''ד לתבוע בערכאות, ''דוקא שהב''ד יודעים שהמסרב חייב לו ע''פ ד''ת כגון שיש לו שטר וכיוצא בזה, אבל אם לא נתברר להם שחייב לו אין נותנים לו הרשות שידון שמה, דשמא יוציאו ממון שלא כדין...''. וכן הוא בנתיבות שם ס''ק ג. ע''ש.

ולכן לכאורה נראה שהוא אסור לנהג דתי בנד''ד לילך לערכאות כיון שהם דנים שם שלא כדיני ישראל. אלא זה אינו, שכיון שהב''ד יודעים שכל הנהגים קבלו על עצמם הכללים של חברת הביטוח ו''כל תנאי שבממון קיים'', אז אף לפי דין התורה הוא מותר לנהגים אלו לדון לפי כללים אלו. ולכן אין לומר בזה שבית המפשט לא דנים לפי דיני התורה, שהרי אף לפי דיני התורה הוא מותר לנהגים לקבל על עצמם את הכללים של חברת הביטוח. ולכן עדיין י''ל כמ''ש היורו משפטיך פ''ו אות ו, ''אם יש אומדנא הנראית לרבים שהנתבע (כגון חברות וכדו') לא יבוא לדין תורה, או שלא יציית לדין תורה, רשאי לתובעו לערכאות אפילו ללא רשות בי''ד.'' ע''ש. (עיין עוד בארחותיך למדני ח''ד ס''קמה לגבי מתי יש איסור הליכה לערכאות ואם יש מחלוקת הרשב''א והריב''ש בזה.)

ואסיים בכבוד רב

מחבר הספר אורחותיך למדני