האם צריך לגעור במי שמדבר בשעת חזרת הש''ץ כשיש חשש שזה יגרום לו בושה גדולה

לכבוד הרה''ג חיים ויקטור שליט''א

כתב כת''ר:

כתוב מפורש בשו"ע או"ח סימן קכד סעיף ז אמי שמדבר באמצע חזרת הש"ץ גדול עוונו מנשוא וגוערים בו. מה בדיוק השיעור והגדר. מתי חוששין להלבנת פנים.

כמה דוגמאות:

1 אב מדבר עם בן קטן.

2 אב אם בן יותר גדול.

3 שנים מדברים לא כל כך חזקים מה שנקרא אנחנו שמחים שהגיעו.

4 נראים כבני תורה.

5 האם יש הבדל אם הם מדברים באופן שאחרים לא שומעים אותם.

האם ניתן להצטרף אנשים שמדברים באמצע החזרה לי' לפני שמתחילים חזרת הש"ץ. וגם האם יש להצטרף כהנים ולויים שיוצאים מבית הכנסת באמצע החזרה. ע''כ דברי כת''ר.

א) כתב הב''י ס''קכד, ''וז"ל א"ח כתב ה"ר יונה... ולא ישיח שיחת חולין בשעה שש"צ מתפלל ואם שח הוא חוטא וגדול עונו מנשוא וגוערין אותו עכ"ל.'' וכן פסק מרן בש''ע שם סע' ז, ''לא ישיח שיחת חולין בשעה ששליח ציבור חוזר התפלה ואם שח הוא חוטא וגדול עונו מנשוא וגוערים בו.''.

ונראה שהטעם שיש עבירה חמורה בזה, הוא מפני מ''ש הזוהר פר' תרומה קלא: ''ומאן דמשתעי בבי כנישתא במילין דחול, ווי ליה דאחזי פרודא, ווי ליה דגרע מהימנותא, ווי ליה דלית ליה חולקא באלהא דישראל, דאחזי דהא לית ליה אלהא, ולא אשתכח תמן, (ולית ליה חולקא ביה), ולא דחיל מניה, ואנהיג קלנא בתקונא (ס"א בתקיפא) עלאה דלעילא.'' ע''ש.

ופירש האור החמה שם בשם הרמ''ק, ''ומאן דאשתעי פוגם ומכניס הערוה ומחזיק החיצונים בין העולמות ולזה אחזי פרודא, וזה סבה שלא יהיה היחוד שלם והיינו גרע מהימנותא, והיינו ווי ליה דלית ליה חולקא באלהא דישראל דאחזי דהא לית ליה אלהא, כיון שאינו בוש ממנו מלהפסיק משבחו, ואם ישנו אינו לדעתו בבית הכנסת וז''ש ולא אשתכח תמן, ואם יש לו אמונה שישנו בבית הכנסת אינו אלוה שלו וז''ש ולית ליה חולקא ביה, דאל''כ היה עוסק בשבחיו כשאר ישראל, ואם יש לו בו חלק לפחות אינו ירא ממנו וז''ש ולא דחיל מניה.'' ע''ש.

ב) מ''מ יש להסתפק אם יש בזה איסור דרבנן או איסור דאורייתא. וראיתי בש''ע הרב ס''קכד אות י, שכתב ''לא ישיח שיחת חולין בשעה שש''ץ חוזר התפלה... שכל המשיח בבית הכנסת בשעה שהצבור עסוקין בשבחו של מקום מראה בעצמו שאין לו חלק באלקי ישראל...''. ע''ש. ונראה ממ''ש ''מראה בעצמו שאין לו חלק באלקי ישראל'' שמקורו מזוהר הנ''ל שכתוב שם ''דלית ליה חולקא באלהא דישראל.''

אלא יש לחקור בזה, שמי שמדבר שיחת חולין בשעת חזרת הש''ץ הוא אינו מכוין כלל לומר שאין לו חלק באלקי ישראל, אלא סברתו היא שהוא כבר התפלל תפילת הלחש והוא כבר יי''ח, ולכן הוא א''צ לתפילת חזרת הש''ץ ולכן מותר לו לדבר, אבל אין כוונתו כלל לומר שאין לו חלק באלקי ישראל, דאדרבה כיון שהוא כבר התפלל זה הוכחה שהוא מאמין באלקי ישראל ויש לו חלק בו.

ולכן יותר נראה לומר שיש לדמות זה למ''ש במשנה ברכות לג: ''האומר... מודים מודים משתקין אותו.'' ופירש הגמ' שם, ''משתקין אותו משום דמיחזי כשתי רשויות.'' וכן מצינו לגבי האומר ''שמע שמע''. ע''ש. הרי שאף שאין כוונת האדם להאמין בשתי רשויות, מ''מ עדיין משתקין אותו כיון שיש חשד שמא הוא מאמין בשתי רשויות, וזה מ''ש ''דמיחזי''.

ולפי זה כתב החתם סופר בלקוטי תשובות ס''ו, לגבי אם יש חשד בפני רבים או לא, ''ולכאורה היה נראה ראיה להרי"ף והרמב"ם מש"ס סוטה (צ''ל סוכה) נ"ג ע"ב גבי אנו ליה וליה עינינו דמקשה משמע שמע, מאי פריך הא התם ברבים הוה וליכא חשדא דשתי רשויות אע"פ ס"ל לסתמא תלמודא דברבים נמי איכא חשדא... וס"ל לרא"ש כיון דעכ"פ איפלגי לישנא אי איכא חשדא ברבים או לא, אזלינן לקולא בדרבנן...''. ע''ש. הרי שהאיסור של ''דמיחזי כשתי רשויות'' הוא רק מדרבנן.

וצ''ל שאין בזה כפירה ממש כיון שהאדם לא כיון לכפירה כלל, אלא רק שזה ''נראה'' ככפירה. ולכן כתב רמב''ם הל' ע''ז פ''ב הל''ג לגבי מינות, ''כל מחשבה שהוא גורם לו לאדם לעקור עיקר מעיקרי התורה מוזהרין אנו שלא להעלותה על לבנו.. ועל ענין זה הזהירה תורה ונאמר בה ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים. כלומר לא ימשך כל אחד מכם אחר דעתו הקצרה וידמה שמחשבתו משגת האמת. כך אמרו חכמים אחרי לבבכם זו מינות ואחרי עיניכם זו זנות.''. ע''ש. הרי רק אם אנו ''העלותה על לבנו'' אז יש לאו דאורייתא, משא''כ אם האדם רק נראה כאילו הוא מאמין שיש שתי רשויות, שאין בזה אלא איסור דרבנן.

ולכן אף לגבי מי שמדבר בשעת חזרת הש''ץ צ''ל שכיון שהאדם אינו מתכוין כלל לומר שאין לו חלק באלקי ישראל, שהאיסור כאן הוא רק מדרבנן, וזה מפני שעכ''פ ''הוא מראה בעצמו שאין לו חלק באלקי ישראל'' כמ''ש בש''ע הרב הנ''ל, ויש לדמות לשון ''מראה בעצמו'' ל''מיחזי כשתי רשויות'', ולכן י''ל ששניהם אסור רק מדרבנן. 

ג) ולפי זה יש לחקור אם אין גוערין בו כשיש חשש בושה וכבוד הבריות. ולכן כתב מרן י''ד ס''שג א, ''הרואה כלאים של תורה על חבירו אפילו היה מהלך בשוק קופץ לו וקורעו מעליו מיד. ואפילו היה רבו. (וי"א דאם היה הלובש שוגג אין צ"ל לו בשוק דמשום כבוד הבריות ישתוק ואל יפרישנו משוגג) (טור בשם הרא"ש). ואם היה של דבריהם אינו קורעו מעליו ואינו פושטו בשוק עד שמגיע לביתו. (וכן בבית המדרש אין צריך למהר לצאת) (טור). ואם היה של תורה  פושטו מיד.'' ע''ש.

ואולי י''ל שמי שמדבר בשעת חזרת הש''ץ הוא בכלל ''שוגג'' שהוא אומר לעצמו שזה מותר כיון שהוא כבר יי''ח בתפילת הלחש, ואף אם הרב אומר לו שהוא אסור, מ''מ הוא אינו מקבל דעת הרב כיון שהואדם סובר שהרב מחמיר שלא לצורך, שהרי אדם זה א''צ לחזרת הש''ץ כלל כיון שהוא כבר התפלל.

ויש לדמות זה למ''ש הכה''ח י''ד ס''צט אות לח, ''אם בשוגג מותר. והא דבשוגג מותר אפי' עבר במזיד אלא שטעה בדין וחשב שדבר זה מותר שוגג מקרי. ט"ז סק"ז וסק"ט. כנה"ג בהגה"ט או' כ"ו. מקום שמואל בחי' דינים ליו"ד על סי' זה. מש"ז או' ט' וכתב ודלא כפר"ח. ער"ה או' יו"ד בשם כמה פו' וכתב וכן עיקר חכ"א כלל נ"ב סוף או' ז' בהגה. זב"צ או' כ"ג. וכ"כ בכף החיים על ש"ע או"ח סי' שי"ח או' י"ט.'' ע''ש. וכן י''ל שמי שמדבר בשעת חזרת הש''ץ הוא ''עבר במזיד אלא שטעה בדין'', ולכן הוא בכלל ''שוגג.'' 

וגם יש לדמות זה למ''ש הערוך השלחן ח''מ ס''לד אות ה, וז''ל ''יש דברים שהן עבירות וההמון אינם חושבים אותם לעבירה כגון בלאו דלא תחמוד דמשמע להו דאין האיסור רק אם חומד שיתננו לו בחנם אבל כשישלם בעד זה מדמים שאין איסור בדבר ולכן העוברים על לאו דלא תחמוד בנתינת דמים אע"ג שעוברים איסור דאורייתא מ"מ מדלא מכווני לעשות איסור כשירים לעדות, וכן כל כיוצא בזה שנראה לההמון כהיתר אין נפסלים לעדות... וכן בשארי עבירות שנוכל לומר שמפני טעות עשו אין נפסלים בכך אבל עבירות שידועות לכל שהן עבירות אלא שההמון נתפרץ בזה באיזהו מקומות... פסולים לעדות עד שיעשו תשובה גמורה...''. ע''ש.

וי''ל שאלו שמדברים בשעת חזרת הש''ץ עדיין כשרים לעדות כיון שהם חושבים בטעות שאין עבירה בזה, וגם אם הרב אומר להם שהוא אסור הם אינם מקבלים דעת הרב, שהם סוברים שמה שאמר הרב הוא רק חומרא בעלמא. ולכן יש סברה לומר שהם בכלל ''שוגג''. ויש לפלפל.

ד) מ''מ נראה שהאיסור לדבר בשעת חזרת הש''ץ הוא רק מדרבנן כמו שכתבתי לעיל, ולכן בזה י''ל שכשיש חשש כבוד הבריות, שהוא אסור לגעור בו בפני רבים, וכן נראה ממ''ש מרן הנ''ל ''אינו קורעו'', דמשמע שיש איסור בדבר (וכן נראה מלשון הרמב''ם הל' כלאים פ''י הל''כט, עיין לקמן.).

ואין לומר שבכל פעם שגוערין בו שיש חשש כבוד הבריות, שזה אינו, שהרי אם הש''ץ טועה ואומר ''מודים מודים'' וכל הקהל משתקין אותו, יש בושה גדולה לש''ץ אלא שאין לחוש לבושה זו, ועדיין משתקין אותו. וגם משמע שאף אם בניו של הש''ץ שם והוא מתבייש בפניהם, עדיין צריך לגעור בו ואין לחוש לבושה בפני בניו. מ''מ עדיין י''ל שכשיש נדון מיוחד שיש בו יותר חשש בושה ממה דמצינו בש''ץ הנ''ל, שאז בזה יש לחוש לכבוד הבריות, ואין לגעור במי שמדבר בשעת חזרת הש''ץ כיון שבעצם האיסור הוא רק מדרבנן. ולכן נראה שהכל תלוי במציאות וכמה חשש בושה יש בכל נדון, ואם יש בנדון שיש יותר בושה מש''ץ שטועה ומשתקין אותו, אף כשבניו שם ורואים הבושה של אביהם, אז רק בזה י''ל שאין לגעור במי שמדבר בשעת חזרת הש''ץ. ולכן הכל לפי הענין, וכן י''ל בכל הדוגמאות שהביא כת''ר.

ה) אלא עדיין צריך לחקור בזה לפי מ''ש הכה''ח ס''קכד אות לז, וז''ל ''לא ישיח שיחת חולין (בשעה ששליח ציבור חוזר התפלה) וכו'.  כתב הכלבו דף ט' אוי להם למדברים דברים בטלים או שחוק בשעת התפלה כי ראינו בעונינו כמה בתי כנסיות שנחרבו על שנהגו בהם קלות ראש ע"כ, וכתב בס' ווי העמודים מן הראוי שכל קהלה וקהלה יעמידו אנשים ע"ז אשר ישגיחו בעונשים רבים על המדברים ויביישו אותם ברבים, א"ר אות י"ב, א"א אות י"א, מ"ב אות כ"ז פת"ע אות י"א.'' ע''ש.

הרי שמלבד מ''ש הזוהר הנ''ל גם יש כאן איסור של קלות ראש בשעת חזרת הש''ץ, וגם אין לחוש כלל לבושה וכבוד הבריות,  דאדרבה  צריך ל''ביישו אותם ברבים'' כמ''ש הווי העמודים.

אלא עדיין צריך לחקור בזה. ולכן מצינו שיש מחלוקת אם קדושת בית הכנסת היא מן התורה או רק מדרבנן. וזה כמ''ש הר''ן בפ' בני העיר, ד''ה ומאן, וז''ל ''דבכה''נ ודכוותיה כיון שעיקרו עשוי לומר בו דבר שבקדושה הטילו בו חכמים קדושה מדבריהם...''. ע''ש. וכן הוא בשו''ת מהר''י בי רב ס''ה שכתב ''שמאחר שלדעת כ''ע אין איסור קדושת בית הכנסת אלא מדרבנן, כל ספק שיסתפק בזה הענין ראוי להקל בו, שכ''כ הר''ן בפ' בני העיר בשם הרמב''ן ז''ל וז''ל דבית הכנסת עשו אותו כתשמישי מצוה כסוכה ולולב כו', א''כ נראה מכאן שכשיחרבו הם כתשמישי מצוה שנזרקין. ואף לדעת הר''ן עצמו שחלק על הרמב''ן, כתב למטה וז''ל לפיכך נראה לי דבית הכנסת... קדושה מדבריהם. א''כ יראה בפירוש שלדעת כולם אין בכאן קדושה מן התורה, ואם כן בכל ספק דידיה אזלינן לקולא''. ע''ש. וכן הוא בחקרי לב י''ד ח''ב בשיורי א''ח ס''י דף ז ע''ב שכתב, ''... ועוד קשה, קדושת בכה''נ מן מד''ת איך יתכן, והרי עיקר חיוב בנין בהכ''נ מד''ת אינו מוצא לו מקום, שהרי תפלה אי היא מד''ת הוא מחלוקת ראשונים כיודע, כ''ש שיהיה חיוב בבנין בהכ''נ להתפלל בו, שהרי אפשר להתפלל כל יחיד בביתו.'' ע''ש. וכן הוא במש''ז ריש ס''קנג. שכתב, ''דע כי קדושת בית הכנסת ומדרש מדרבנן הוא ולא מן התורה, עיין ר''ן...''. ע''ש.

מ''מ אין זה מוסכם שכתב החפץ חיים בפתיחה עשין אות ז, ''אם מדבר לשון הרע ורכילות בבית המדרש או בבית הכנסת, עובר עוד על מצות עשה''. וכתב שם בבאר מים חיים ''עיין בס' יראים ס''שכד. ובסמ''ג ובסמ''ק שמשמע מדבריהם שהוא מדאורייתא אף בזמן הזה בבית הכנסת שלנו כמו שהביאו ראיה על זה מן התורת כהנים ע''ש. ואפילו לאיזה מהפוסקים שסוברים שעיקרו קאי דוקא למקדש עיין פר''מ בס''קנא, מ''מ כולם מודים דאיסור גדול הוא.'' ע''ש.

וכתב היראים ס''שכד במ''ע של ומקדשי תיראו, ''ויראת מאלקיך צוה בהכנס אדם למקדש או לבית הכנסת או לבית המדרש שינהוג בהן מורה וכבוד דכתיב בפר' בהר סיני את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו... ומצינו בבית הכנסת ובית המדרש שנקראו מקדש דתניא בתורת כהנים והשימותי את מקדשיכם לרבות בתי כנסיות ובתי המדרשות.'' הרי משמע שהרא''ם סבר שיש מ''ע מדאורייתא אף בבית הכנסת. וכן נראה מסמ''ג במ''ע קסד, שאף הוא הביא מ''ש בתורת כהנים, וכמ''ש בבאר מים חיים הנ''ל.

וכן נראה דעת הספרנו שכתב בסוף פר' בהר פ''כו ב, ''ומקדשי תיראו. המקומות המקודשים אחר חורבן הבית והם בתי כנסיות ובתי מדרשות אע''פ שחרב בית המקדש כאמרו ואהי להם למקדש מעט, ואמרו ז''ל (מגילה פ' בני העיר) אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות.'' וכן הוא כתב בפר' קדושים פ''יט ל, ''ומקדשי תיראו. הוא כל מקום מקודש לתורה ולתפלה ולעבודה.'' משמע שהוא סובר שיש מ''ע דאורייתא אף בבתי כנסיות.

אלא לא משמע כן מדברי הרמב''ם שכתב בהל' תפילה פ''יא הל''ה, וז''ל ''בתי כנסיות ובתי מדרשות נוהגין בהן כבוד...'', והוא לא הזכיר הפסוק של ומקדשי תיראו ולא מ''ש בתורת כהנים. ובהל' בית הבחירה פ''ז הל''א לגבי יראת המקדש הוא לא הזכיר שאף בתי כנסיות בכלל מצוה זו. וכן ראיתי בספר המצות, מ''ע כא, שהוא לא הביא מ''ש בתורת כהנים כלל, ומשמע שהמצוה מן התורה היא רק במקדש. ולכן נראה לדעת הרמב''ם שיראת בהכנ''ס היא מדרבנן.

וכן נראה מהחינוך ס''רנד, שהוא לא הביא שאף בתי כנסיות בכלל מצוות ומקדשי תיראו. ולכן משמע שהוא סבר שבבתי כנסיות המצוה היא רק מדרבנן.

ולפי זה יש מקום לומר שאיסור קלות ראש בבית הכנסת הוא רק מדרבנן למ''ד שקדושת בית הכנסת היא רק מדרבנן. ולכן לפי מה דמצינו לגבי דין כלאים בשוק, אז אין לבייש מי שמדבר שיחת חולין בבית הכנסת. ואת''ל שקדושת בית הכנסת היא מן התורה, אז שמא הדין כהרא''ש שאין לבייש אדם שעובר בשוגג, ואולי אדם זה שמדבר בשעת חזרת הש''ץ הוא בכלל בשוגג כיון שהוא חושב בטעות שכיון שהוא כבר התפלל תפילת הלחש אז אין חשש אם הוא מדבר בשעת חזרת הש''ץ.

וגם יש להעיר על מ''ש הויי העמודים בכה''ח הנ''ל ''מן הראוי שכל קהלה וקהלה יעמידו אנשים ע"ז אשר ישגיחו בעונשים רבים על המדברים ויביישו אותם ברבים.'' ונראה שהוא למד זה ממ''ש הרמב''ם הל' דעות פ''ו הל''ח לגבי מצוות תוכחה, וז''ל ''...אבל בדברי שמים אם לא חזר בו בסתר מכלימין אותו ברבים ומפרסמים חטאו ומחרפים אותו בפניו ומבזין ומקללין אותו עד שיחזור למוטב כמו שעשו כל הנביאים בישראל.'' וי''ל שסבר הווי העמודים שאם אנשים הנ''ל כבר הזהירו הקהל בדרך כלל שלא לדבר בשעת חזרת הש''ץ, אז זה דומה לתוכחה בסתר כיון שהם אינם אומרים כן בפני הרבים לאדם אחד דוקא, ולכן כיון שבתחילה הם לא דברו לאדם פרטי אז זה בכלל תוכחה בסתר. ואם אעפ''כ איזה אדם בוחר לדבר בשעת חזרת הש''ץ, אז זה בכלל ''לא חזר בו'' ומותר לביישו בפני הרבים כמ''ש הרמב''ם הנ''ל.

אלא יש להעיר על הרמב''ם הנ''ל ממ''ש הרמב''ם עצמו הל' כלאים פ''י הל''כט, לגבי דין כלאים בשוק, ''הרואה כלאים של תורה על חבירו אפילו היה מהלך בשוק קופץ לו וקורעו עליו מיד. ואפילו היה רבו שלמדו חכמה. שאין כבוד הבריות דוחה איסור לא תעשה המפורש בתורה.'' וזה אף שעבירה זו היא בין אדם למקום.

משמע מכאן שהוא אינו צריך תוכחה בסתר תחילה אלא מיד הוא צריך לביישו בפני רבים, וזה שלא כמ''ש הרמב''ם הל' דעות הנ''ל לגבי עבירה בין אדם למקום.

וראיתי בשו''ת שער אפרים ס''סה ד''ה כלל העולה, שהרגיש בסתירה זו, וכתב לתרץ ''...לדברי הרמב''ם שאין מחלק בין שוגג למזיד אפ''ה אינו קשה כלום לומר, שסובר הרמב''ם כמו בנד''ד שמותר לביישו תיכף ברבים דשאני כלאים דקי''ל אין עראי לכלאים כמבואר במשנה דכלאים ומוסכם מכל הפוסקים, וא''כ על כל פסיעה ופסיעה חייב על הלאו דלא תלבש.'' ואחר כך בד''ה וראיתי, הוא ביאר עוד בזה, וז''ל ''דגבי כלאים העבירה ביד הרב ומצילו, ומשא''כ אחר שכבר נעשית העבירה ואין כאן אלא תוכחה לבד דצריך להוכיחו בסתר, חילוק זה נכון...'' ע''ש שאר דבריו שהוא הביא ראיה לחילוק זה.

ונראה לצרף הרישא לסיפא, דהיינו שכיון שהלובש כלאים עובר על כל פסיעה ופסיעה, ממילא שאין לומר בזה ''כבר נעשית העבירה'', ולכן משום זה כיון שהרואה יכול למנוע עוד עבירה, אז מותר לו לבייש הלובש בשוק אף שהוא לא אמר לו כלום בסתר תחילה, משא''כ בדין תוכחה הנ''ל שהוא רק אחר שכבר עבר העבירה, שבזה צריך תוכחה בסתר בתחילה.     

מ''מ כל זה לגבי איסור מן התורה, אבל באיסור מדרבנן כתב הרמב''ם בהל' כלאים הנ''ל ''אבל דבר שאיסורו מדבריהם הרי הוא נדחה מפני כבוד הבריות בכל מקום... לפיכך אם היה עליו שעטנז של דבריהם אינו קורעו עליו בשוק ואינו פושטו בשוק עד שמגיע לביתו ואם היה של תורה פושטו מיד.'' ע''ש. משמע שמדרבנן אף כשעדיין האדם עובר באיסור כגון בכל פסיעה ופסיעה כדלעיל, מ''מ אין לביישו ברבים.    

ולפי זה יש לחקור בדעת הויי עמודים הנ''ל שכתב ''מן הראוי שכל קהלה וקהלה יעמידו אנשים ע"ז אשר ישגיחו בעונשים רבים על המדברים ויביישו אותם ברבים.'' וצ''ל שהוא סובר שיש חשש איסור דאורייתא בזה, או פני שהוא פירש שלפי הזוהר הנ''ל יש איסור תורה לדבר בשעת התפילה או מפני שהוא סובר שקדושת בית הכנסת היא מן התורה ולכן קלות ראש בבית הכנסת היא אסורה מן התורה, וגם התוכחה היא כדי למנוע עוד עבירה, דהיינו כל דיבור שהמדבר רוצה לדבר וזה דומה לכל פסיעה ופסיעה בדין כלאים הנ''ל, ולכן שפיר הוא לבייש המדבר ברבים ואין צריך תוכחה בסתר בתחילה.

מ''מ כשאני לעצמי הוא יותר נראה לומר שהאיסור לדבר בשעת חזרת הש''ץ הוא רק מדרבנן ודומה לש''ץ שאומר ''מודים מודים'', ולגבי קלות בבית הכנסת י''ל ס''ס, דהיינו שמא הדין כמ''ד שקדושת בית הכנסת היא רק מרבנן ולכן הקלות ראש היא ג''כ מדרבנן, ואת''ל שזה אינו אלא היא מן התורה, אז שמא דיבור בשעת חזרת הש''ץ היא בכלל ''שוגג'' כיון שהמדבר אינו חושב שהוא עובר עבריה כלל ונעשה לו כהיתר, ושמא הדין כהרא''ש שסבר שצריך לחוש לכבוד הבריות אף באיסור מן התורה כשהאדם עובר בשוגג. ועדיין יש לפלפל. 

אולם נראה שרק כשיש חשש בושה גדולה י''ל שיש דין כבוד הבריות, שהרי אף לגבי מודים מודים שמשתקין אותו, משמע שזה אף בפני בני ביתו שהם בצבור כמו שכתבתי לעיל, ואין לחוש לכבוד הבריות, ולכן צ''ל שרק כשיש בושה יותר גדולה מזו שיש להתיר. ולכן הכל לפי הענין. 

ו) ולגבי מ''ש כת''ר, ''האם ניתן להצטרף אנשים שמדברים באמצע החזרה לי' לפני שמתחילים חזרת הש"ץ.'' כתב מרן ס''קכד ד, ''ואם אין ט' מכוונים לברכותיו קרוב להיות ברכותיו לבטלה.'' ולכן י''ל שאם האנשים מדברים בשעת הש''ץ, אז ממילא ש''אין ט' מכוונים'' לברכותיו'', ולכן אין לצרף אותם למנין כדי לומר חזרת הש''ץ.

וכן הוא בבן איש חי שנה א' פר' תרומה אות ב, וז''ל ''לכך אין לבטל חזרה כלל אלא רק בשעת הדחק שלא נשאר זמן, או שהם עשרה בצמצום וברור לו שיש בהם אנשים המונים שאין נותנים לבם לחזרה, ואפילו על אמנים לא יתנו לב לענות, דאז כל כהאי גוונא יתפלל הש"ץ שלשה ראשונות בקול רם עם הציבור כשהם מתפללין בלחש, כדי שיאמר קדושת נקדישך ונעריצך, ואחר חתימת אתה קדוש גם הש"ץ יסיים התפלה בלחש, ועיין מנחת אהרן כלל ט"ז אות נ"ו עיין שם כמנהג הזה.'' ע''ש. וכן הוא ביחוה דעת ח''ג ס''טז ד''ה אמנם, בשם כמה פוסקים ע''ש.

וכן י''ל לגבי מ''ש כת''ר, ''וגם האם יש להצטרף כהנים ולויים שיוצאים מבית הכנסת באמצע החזרה.'' וי''ל שאם לא נשארים ט' לענות אמן אז אין להם לצאת כדי לרחוץ ידם קודם ברכת כהנים, אלא צריך הש''ץ להאט בין ברכה לברכה כדי שהכהנים יכולים לרחוץ ידיהם במהירות בחוץ בין סיום ברכה לסיום ברכה כדי שהכהנים יהיו בבית הכנסת כדי לענות אמן לכל הברכות.

או אולי י''ל שהכהנים יכולים לרחוץ ידיהם קודם ברכת גאל ישראל וא''כ הם צריכים לשמור ידיהם שלא יגעו באיזה טינוף.

ואסיים בכבוד רב

מחבר הספר אורחותיך למדני