לכבוד הרה''ג דביר אזולאי שליט''א
א) מצינו שלשה חלקים ב''הא לחמא עניא''. בחלק הראשון הענין הוא גאולת מצרים, דהיינו ''הא לחמא עניא די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים''. ובחלק השני הוא הענין של הכנסת אורחים, דהיינו ''כל דכפין יתי ויכול כל דצריך ייתי ויפסח''. ובחלק השלישי הענין הוא גאולה לעתיד, דהיינו ''לשנה הבאה בארעא דישראל... בני חורין''.
ויש לשאול, מאיזה טעם יש החלק השני, הלא הוא אינו שייך כאן כלל כיון שהוא ענין אחר של הכנסת אורחים ואינו שייך לענין גאולה, לא לגאולת מצרים ולא לגאולת העתיד. ולכן הוא יותר נכון לומר החלק הראשון שהוא הא לחמא עניא על גאולת מצרים, ומיד אחר כך החלק השלישי, שהוא הגאולה לעתיד, כדי לומר שכמו שהקב''ה גאל ישראל מגלות מצרים, כמו כן הוא יגאל אותנו מגלות זמנינו. ולכן הענין של הכנסת אורחים בחלק השני לא שייך כאן כלל, שמה השייכות בין גאולה והכנסת אורחים?
וגם יש להעיר, שהוא אינו שייך כלל להזמין אורחים בשעת הסדר, אלא המנהג להזמין אורחים קודם הסדר כגון שבוע או שבועיים קודם הסדר, ולכן מאיזה טעם אנו אומרים חלק זה כשכבר התחיל הסדר? ועוד, אם האדם רוצה להזמין אורחים באותה שעה, אז הו''ל לצאת מביתו ולעמוד ברה''ר להזמין העוברים ושבים, שהרי כשהוא יושב על שלחנו, אפילו אדם אחד בחוץ לא ישמע מה שהוא אומר!
ב) ויש לפרש כל זה לפי מה שחז''ל תקנו להתפלל בברכת אבות בתחילת תפילת העמידה. כתוב שם, ''זוכר חסדי אבות ומביא גואל לבני בניהם''. משמע מזה שהחסד שהאדם עושה הוא יכול להביא את הגאולה.
וכן מצינו הענין של חסד בין אדם לחבירו בגאולת מצרים. לכן מצינו ששפרה ופועה עשו חסד גדול כדי להציל הילדים מגזירת פרעה להרוג כל זכר.
וגם כתוב בשמות פ''ה יד, ''ויכו שטרי בני ישראל אשר שמו עלהם נגשי פרעה לאמר מדוע לא כליתם חקכם ללבן כתמול שלשם גם תמול גם היום''. ופירש''י שם ''השטרים ישראלים היו, וחסים על חבריהם מלדחקם, וכשהיו משלימין הלבנים לנוגשים, שהם מצרים, והיה חסר מן הסכום, היו מלקין אותם על שלא דחקו את עושי המלאכה, לפיכך זכו אותם שטרים להיות סנהדרין, ונאצל מן הרוח אשר על משה והושם עליהם, שנאמר אספה לי שבעים איש מזקני ישראל (במ' יא, טז) - מאותם שידעת הטובה שעשו במצרים, כי הם זקני העם ושטריו (שם)''. ע''ש. הרי אף כאן יש חסד גדול ע''י השטרים ישראלים.
ועוד מצינו כתוב בפר' ויקהל פ''לח ח, ''ויעש את הכיור נחשת ואת כנו נחשת במראת הצבאת...''. ופירש''י שם, ''במראת הצובאת - בנות ישראל היו בידן מראות שרואות בהן כשהן מתקשטות ואף אותן לא עכבו מלהביא לנדבת המשכן והיה מואס משה בהן מפני שעשויים ליצר הרע, א"ל הקב"ה קבל כי אלו חביבין עלי מן הכל שעל ידיהם העמידו הנשים צבאות רבות במצרים...''. הרי אף כאן בנות ישראל עשו חסד גדול ש''העמידו הנשים צבאות רבות במצרים''.
ג) וכן מצינו לגבי משה רבינו עצמו שבכל הסיפור של יציאת מצרים הוא עשה חסד. ולכן כתוב בשמות פ''ב יא-יב, ''ויהי בימים ההם ויגדל משה ויצא אל אחיו וירא בסבלתם וירא איש מצרי מכה איש עברי מאחיו. ויפן כה וכה וירא כי אין איש ויך את המצרי ויטמנהו בחול.'' הרי כאן משה עשה חסד במה שהוא הציל את העברי. וגם כתוב שם יז, לגבי בנות יתרו, ''ויבאו הרעים ויגרשום ויקם משה ויושען וישק את צאנם.'' הרי מלבד החסד שעשה משה במה שהוא הציל בנות יתרו מהרועים, הוא גם השקה צאנם.
וגם כתוב בפר' בשלח פ''יג יט, ''ויקח משה את עצמות יוסף עמו כי השבע השביע את בני ישראל לאמר פקד יפקד אלקים אתכם והעליתם את עצמתי מזה אתכם.'' ואף זה היה חסד גדול, שבאותה שעה משה היה עמוס מאד בארגון היציאה ממצרים, ואעפ''כ הוא זכר להוציא ארונו של יוסף משם, וגם זה היה חסד ואמת כמ''ש רש''י פר' ויחי פ''מז כט, ''חסד ואמת - חסד שעושין עם המתים הוא חסד של אמת שאינו מצפה לתשלום גמול.''
ומצינו בהלל הפסוק ''הים ראה וינס, הירדן יסב לאחור.'' וכתוב במדרש תהלים שם, ''ראה ארונו של יוסף יורד לים, אמר הקב"ה ינוס הים מפני הנס מן העבירה, שנאמר וינס החוצה (בראשית לט, יג), אף הים נס מפניו, שנאמר הים ראה וינס.'' ויש לשאול, בשלמא שהים נס מפני ארונו של יוסף, אבל מאיזה טעם הירדן לא נס מפני ארונו, שהרי לא כתוב ''הירדן ראה וינס''. וגם כתוב בספר יהושע שהטעם שהירדן יסב לאחור הוא מפני ארון הברית כמ''ש שם פ''ג יג, ''והיה כנוח כפות רגלי הכהנים נשאי ארון ה' אדון כל הארץ במי הירדן מי הירדן יכרתון המים הירדים מלמעלה ויעמדו נד אחד.'' הרי אין הטעם שהירדן יסב לאחור מפני ארונו של יוסף, אלא רק מפני ארון הברית.
ויש לפרש שהחילוק בין קריעת ים סוף וקריעת הירדן, הוא שבים סוף משה היה שם, משא''כ בקריעת הירדן שמשה כבר נפטר מן העולם. ולכן י''ל דאה''נ שמפני הזכות של יוסף היתה קריעת ים סוף, אבל זה רק מפני הצירוף של הזכות של חסד ואמת של משה, משא''כ בקריעת הירדן, שלא היה שם הזכות של חסד ואמת של משה אלא רק הזכות של ארונו של יוסף, וזכות זו לחודה לא הועילה לקריעת הירדן, ולכן מפני זה הירדן יסב לאחור רק מפני ארון הברית. ולפי פירוש זה מצינו הענין גדול של חסד כדי להביא את הגאולה.
ד) ולפי זה יש לחזור לנד''ד, ויש לשאול מהו החסד הגדול שראוי לעשות לאחרים עם לחם? וצ''ל שהוא מצוות הכנסת אורחים, להביא האורחים לביתו כדי לסעוד אותם בלחם.
ולכן יש לפרש שבא ה''הא לחמא עניא'' לומר שאם האדם רוצה להביא הגאולה לעתיד כדי שכולנו יהיו בארץ ישראל בני חורין, וכדמצינו כשהקב''ה גאל אותנו מגלות מצרים, אז האדם צריך לצרף לזה מעשה של חסד כדי לזכות לגאולה זו כדמצינו בגאולת מצרים. וכיון שהאדם בשעת הסדר הוא מגביה את המצות כשהוא אומר ''הא לחמא עניא'', ממילא שהוא גם צריך להזכיר הענין של חסד ששייך בלחם עוני זה, דהיינו החסד של הכנסת אורחים שזה החסד לאחרים ששייך בלחם, שבלי חסד הוא לא יזכה לגאולה. ולכן משום זה תקנו חז''ל לומר ''כל דכפין יתי ויכול כל דצריך ייתי ויפסח'', שהגאולה תלויה בזה, דהיינו בעשיית חסד.
ובזה יש לתרץ מה שהקשתי לעיל, שהוא אינו שייך כלל להזמין אורחים בשעת הסדר, אלא המנהג להזמין אורחים קודם הסדר כגון שבוע או שבועיים קודם הסדר, ולכן מאיזה טעם אנו אומרים חלק זה כשכבר התחיל הסדר? ועוד הו''ל לצאת מביתו ולעמוד ברה''ר להזמין העוברים ושבים, שהרי כשהוא יושב על שלחנו, אפילו אדם אחד בחוץ לא ישמע מה שהוא אומר!
וי''ל שאין מילים אלו של ''כל דכפין יתי ויכול כל דצריך ייתי ויפסח'' באים כדי שהאדם יכול לקיים מצוות חסד דוקא באותה שעה שהוא אומר אותם מילים על שלחנו, אלא הם באים כדי להזכיר לו, שבדרך כלל הגאולה תבוא בזכות חסד, ולכן בכל השנה האדם צריך לעסוק בחסד כדי להביא את הגאלה ולאו דוקא בשעת הסדר. ולכן מפני זה מילים אלו לא נועדו להיות שימוש מעשי דוקא כשהאדם יושב על שלחנו בליל הסדר, אלא עיקר כוונתם להזכיר לו שבדרך כלל הוא צריך לעסוק בחסד בכל השנה כדי להביא את הגאולה כמו שכתוב בברכת אבות ''זוכר חסדי אבות ומביא גואל לבני ביניהם.''
ואסיים בכבוד רב
מחבר הספר אורחותיך למדני