לכבוד הרה''ג שלמה יוסף אליצור שליט''א
כתב כת''ר:
רציתי לשאול את הרב מהו גדר חובת הטרחה במצוות עשה. הנה בהוצאת ממון על המצוות מצאנו גדרים מפורשים בגמ' ובפוסקים, אך בנוגע לטרחה אין כל כך מקורות. ואתן דוגמא:
אדם נמצא בחו"ל במקום ללא תפילין ויש לו אפשרות לנסוע במשך כמה שעות לעיר שיש בה יהודים ולקנות שם תפילין, אך זו טרחה מרובה, ומאידך יש לו אפשרות להזמין בדואר והם יגיעו לאחר כמה ימים, אך בהם הוא יתבטל ממצות עשה. עד כמה הוא מחויב להשקיע בכדי לקיים את המצווה?
אמנם מצאנו כמה מקורות בש"ס שנוגעים בעניין, כגון הגמ' בפסחים מו. ועוד, לגבי חיוב ללכת ארבעה מילין לפניו ומיל לאחוריו. אך שם מדובר על דינים מדרבנן, ואף פחות מכך, ואנו שואלים לגבי מצוות עשה דאורייתא.
יש בש"ס מקורות נוספים, כגון בחולין קי. שפטרו חולי מעיים מתפילין, ושם קלט: לגבי שילוח הקן ששם דווקא לא צריך לחזר בהרים, ובר"ה לד: לעניין תקיעת שופר ודן בכך החיי אדם (סח,יט), אך הגדר בהם ממש לא ברור ויש הרבה לעיין בכך. ע''כ דברי כת''ר.
א) כתוב במשנה פסחים צב: ''מי שהיה טמא או בדרך רחוקה ולא עשה את הראשון יעשה את השני.'' ופירש''י שם, ''הא דרך רחוקה אנוס הוא שאינו יכול ליכנס כל שעת שחיטה.''
וראיתי לרבי ירחמיאל מעטט ז''ל בספרו אבן יחזקאל בפסחים שם, שכתב ''והנלענ''ד לומר דבהא דדרך רחוקה מצד הסברא היינו אומרים שיחשב כמזיד, ועכ''פ קרוב למזיד הוא, דבידו לזרז את עצמו ולבוא לירושלים לעשות הפסח, ומשו''ה הוצרך התורה לכתוב בהדיא דמי שהיה בדרך רחוקה פטור מפסח ואין בו כרת, וכ''ש טמאים ושאר ושאר אונסין דאין בידם לעשות שום פעולה שיוכלו לעשות הפסח. וזהו שאמרו בגמרא לקמן (דף צ''ג) א''כ למה נאמר בדרך רחוקה, דבשלמא טמא נאמר לאשמעינן דאי בעי למעבד בראשון לא שבקינן ליה, אבל בדרך רחוקה למה נאמר הלא כל השוגגין פטורין, ומשני לפטרו מהכרת, והיינו כמו שאמרנו דלולי כתבה התורה בהדיא הי' הסברא לחייבו, דהא ידע שחייב להקריב קרבן פסח ולמה התרחק עצמו מירושלים כל כך, ועכ''פ היה לו להתעמץ לבוא חזרה להקריב הקרבן פסח במועדו, וע''כ נאמר בתורה דרך רחוקה להוציא מהסברא ולפטרו מהכרת וכנ''ל...''. ע''ש.
משמע מזה שמי שבדרך רחוקה הוא אינו חייב ''להתעמץ לבוא חזרה'' כדי לקיים מ''ע של קרבן פסח. ולפי רש''י הנ''ל הוא נחשב אנוס, וזה אף שאפשר לו ''להתעמץ לבוא חזרה'' כמ''ש האבן יחזקאל.
וכתב הרמב''ם הל' קרבן פסח פ''ה הל''ט, ''מי שהיה בינו ובין ירושלים יום ארבעה עשר עם עליית השמש חמשה עשר מיל או יתר הרי זה דרך רחוקה. היה בינו ובינה פחות מזה אינו בדרך רחוקה מפני שהוא יכול להגיע לירושלים אחר חצות כשיהלך ברגליו בנחת.''
נראה מזה שמי שהוא רחוק ט''ו מיל או יותר ממקום קיום מצוות קרבן פסח, הוא בכלל דרך רחוקה. ולכן הכי י''ל בכל מ''ע שמי שהוא רחוק ט''ו מיל ממקום שהוא יכול לקיים המ''ע שם, הוא אינו צריך לטרוח את עצמו כדי לילך שם כדי לקיים את המצוה.
וגם מצינו שכתב מרן א''ח ס''תנט ב, ''ושיעור מיל הוי רביעית שעה וחלק מעשרים מן השעה'', דהיינו י''ח דקות. ולכן מצינו שט''ו מיל הם 270 דקות, היינו ארבע וחצי שעות. (ועיין כה''ח שם אות ל, שיש דעות אחרות בשיעור מיל.) ולכן י''ל שמי שצריך לטרוח לילך בנסיעה ארבע וחצי שעות כדי לקיים מ''ע הוא פטור מן המצוה כדמצינו לגבי קרבן פסח.
ואף שכתוב בפסחים צד. ''תנו רבנן היה עומד חוץ למודיעים ויכול ליכנס בסוסים ובפרדים יכול יהא חייב, ת"ל ובדרך לא היה והלה היה בדרך.'' ופירש''י שם, ''בסוסים ובפרדים – במרוצה. יכול יהא חייב - כרת אם לא הגיע לעזרה בשעת שחיטה. והלה היה - דחוץ למודיעין דרך רחוקה הוא.'' ע''ש. משמע שיש לדון בזה רק לפי שיעור המרחק ולא לפי שיעור הזמן, ולכן משמע שאם האדם יכול להגיע למקום שהוא רחוק ט''ו מיל ברכב בזמן מועט כגון ברבע שעה שעדיין הוא פטור ממ''ע כגון תפילין. אלא אין זה מסתברא כלל. ולכן נראה לומר שדין קרבן פסח הוא דין מיוחד בענין זה כיון שכתוב ''ובדרך לא היה'', ורק בזה יש גזירת הכתוב, משא''כ בשאר מ''ע מן התורה, שהחיוב תלוי בטירחה וכמה זמן האדם צריך לבטל כדי לקיים אותה מצוה. ולכן שפיר הוא לומר לגבי שאר מ''ע ששיעור ביטול זמן הוא ארבע וחצי שעות.
וכבר מצינו מחלוקת גדולה באחרונים איך לפרש מ''ש בגמ' הנ''ל, דהיינו אם ''ובדרך לא היה'' הוא דין מיוחד או אם הוא שייך בשאר מצוות, עיין בפתח הדביר בהשמטות דף שיג ע''ג, וכה''ח ס''ריט אות מא, וביאור הלכה ס''קסג ד''ה ברחוק, וביביע אומר ח''א א''ח ס''יג שהוא הביא כל הדעות בזה. ונראה שלגבי מ''ע מן התורה צריך לאזיל לחומרא, ובפרט שאין סברה כלל לומר שאף אם האדם יכול להגיע ברכב למקום שהוא יכול לקיים מ''ע ברבע שעה, שעדיין הוא פטור כיון שאותו מקום הוא רחוק ט''ו מיל. ולכן נראה שדין זה תלוי בשיעור הזמן, דהיינו ארבע וחצי שעות.
וראיתי לרבי יהושע מנחם מעדל אהרנברג ז''ל בספרו דבר יהושע א''ח ח''א ס''א שהביא ראיה מקרבן פסח כדי ללמוד דין טירחה לגבי מ''ע, וכתב שם באות ה, ''י''ל דאיצטריך קרא דדרך רחוקה דאע''ג דיכול במרוצה ול''ה אנוס לילך בנחת אפ''ה פטור מלילך במרוצה ולעשות את הפסח בראשון. ולכן נראה דלא חייבה התורה לאדם בעשיית מצוה אלא ביכול לעשות בלי טירחה יתירה ממה שאותו המצוה צריך לה, אבל אם א''א לו לעשות אא''כ יטריח בה יותר ממה שבדרך כלל במצוה זו צריכה לטרחה הו''ל כאינו יכול לעשותה ודמי לאונס רחמנא פטריה... כיון שע''פ רוב יכול אדם להגיע לירושלים ולשחוט את הפסח ע''י הליכה ברגליו בנחת, אף כי עכשיו במקרה אינו יכול רק אם ילך במרוצה או בסוסים ופרדים אינו מחויב לעשות זאת.'' ע''ש.
ולענ''ד אף יש ללמוד מדין ט''ו מיל בקרבן פסח למ''ע אחרות, שא''צ לטרוח יותר מזה כדי לקיים איזו מצוה.
ב) ולפי זה יש לפרש מ''ש המ''א ס''יג ס''ק ח, ''...וכיון שאינו יכול להטיל בו ציצית בשבת, אינו עובר. ופשוט דעל כל פנים איסורא דרבנן איכא, ולכן לא שרי אלא משום כבוד הבריות, דלא כע"ת, אבל בחול ודאי עובר כל שעה בעשה דהטיל בו ציצית, כשלובשו... ונראה לי דבחול אם אין ציצית נמצאים בעיר דינן כמו בשבת.'' וכן הוא במ''ב שם ס''ק טז ע''ש. ויש לפרש שזה מיירי באופן שהעיר האחרת שיש בה ציצית, היא רחוקה ט''ו מיל או יותר.
וכן יש לפרש במ''ש הנשמת אדם, כלל סח אות ג', וז''ל ''נ''ל דא''צ לעקור מביתו לילך לעיר אחרת לקיים המצוה, אפילו מצוה דאורייתא והיא עוברת כתקיעת שופר ולולב, וראיה מהא דר''ה דף ל''ד וש''ע ס''תקצ''ה היו לפניו שתי עיירות באחת תוקעין ובאחת מברכין כו', ואי ס''ד שצריך לעקור ממקומו קשה היאך ימצא עיר שמברכין ולא תוקעין, והלא צריכין לעקור ממקומן לילך לעיר שתוקעין, אלא ע''כ דאינו צריך לעקור... ומ''מ במי שיש לו אשה או בנים נ''ל דודאי א''צ לעקור דירתו, שהרי שמחה הוא ג''כ מ''ע מן התורה וקי''ל אשה בעלה משמחה.'' ע''ש שאר דבריו. וי''ל שהטעם שיש עיר שאין תוקעים בה, הוא מפני שהעיר האחרת שתוקעים בה היא רחוקה ט''ו מיל או יותר.
ולפי זה יש לדון במ''ש התה''ד ס''קח, וז''ל ''בני היישובים שאין להם מנין בעיר ורצונם ללכת אל הקהילות הסמוכות להם לימי הפורים כדי לשמוע מקרא מגילה בציבור צריכין ליזהר שיקדימם ביאתם גם לשבת פרשת זכור שהוא סמוך לפורים או לאו: תשובה יראה דאדרבה צריך טפי שישמע קריאת פרשת זכור בצבור ממקרא מגילה אע"ג דמקרא מגילה עדיפא וכל מצות נידחות מפניה מ"מ לדעת רוב הפוסקים נקראת היא ביחיד אבל קריאת פרשת זכור כתב האשירי פ' שלשה שאכלו דעשה דאורייתא הוא לקרותן בעשרה... וא"כ צריך ליזהר יותר שישמע קריאת פרשת זכור בעשרה ממקרא מגילה בזמנה אלא שהעולם לא זהירי בהכי.''
ותירץ המ''א ריש ס''תרפה מנהג העולם, וז''ל ''ול"נ ליישב מנהג העולם דאטו מי כתיב בתורה שיקראו דוקא בשבת זה אלא שחכמים תקנו בשבת זו הואיל ושכיחי רבים בבה"כ וסמוך לפורים כדי לסמוך מעשה עמלק למעשה המן כמ"ש הלבוש וא"כ כששומע בפורים פרשת ויבא עמלק נמי זוכר מעשה עמלק ויוצא י"ח.'' ע''ש.
וי''ל שיישובים אלו היו רחוקים ט''ו מיל או יותר מהעיר, ולכן כשבאה פר' זכור בני הישובים היו פטורים מלבוא לעיר כדמצינו לגבי קרבן פסח. מ''מ עדיין הם באו לעיר בפורים כדי לשמוע קריאת מגילה ברבים כיון שיש בזה דין פרסומי ניסא, ומצינו שדין פרסומי ניסא חמור טפי, ולכן העני צריך למכור כסותו כדי לקנות שמן של חנוכה (ס''תרעא א) וכן כדי לקנות יין לד' כוסות (ס''תעב יג), וזה אף דמסתמא זה יותר מחומש ממונו, (עיין ביאור הלכה ס''תרנו ד''ה אפילו). ולכן מצינו שדין פרסומי ניסא חמור טפי משאר מצוות, ולכן כשבאה פר' זכור בני היישובים נשארו במקומם כיון שאין חיוב לבא לשמוע פר' זכור מפני פרסומי ניסא אלא רק משום פרסום מצוות מחיית עמלק, אבל עדיין הם באו בפורים כיון שדין פרסומי ניסא חמור משאר מצוות, ולכן צריך להשתדל לקרות את המגילה בצבור כדי לפרסם את הנס וכמ''ש רש''י במגילה ה. ''שלא בזמנה. כגון כפרים המקדימין ליום הכניסה אין קורין אותה אלא בעשרה דבעינן פרסום ניסא.'' ולכן כתב מרן ס''תרצ יח, ''מגילה בי"ד ובט"ו, צריך לחזור אחר עשרה''. ולפי זה כשהם בעיר בפורים הם גם יי''ח בשמיעת פר' ויבא עמלק כמ''ש המ''א הנ''ל.
ואף מצינו שכתב המ''ב ס''תרנח ס''ק מב, ''אדם שיש לו אתרוג מיוחד ובעיר אחרת אין להם כלל, מוטב שישלחנו לשם והוא יברך על של קהל כן כתב מגן אברהם בשם מטה משה.'' ע''ש. וכן הוא בכה''ח שם אות יט. ויש לדקדק שלא כתבו האחרונים שאם האדם אינו שולח את אתרוג לאותה עיר, אז יש חיוב לכל העיר לבא אצל אותו אדם בימי החג. וצ''ל שזה מפני שאנשי אותה עיר הם פטורים כיון שהאדם שיש לו האתרוג הוא רחוק מהם ט''ו מיל.
וגם יש לפרש מ''ש בחולין קלט: ''תנו רבנן כי יקרא קן צפור לפניך, מה ת"ל לפי שנאמר שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח לך יכול יחזור בהרים וגבעות כדי שימצא קן, ת"ל כי יקרא במאורע לפניך קן.'' ופירש''י שם ''לפי שנאמר שלח תשלח. ב' פעמים שומע אני לחזור אחר המצוה הזאת עד שתבא לידו. ת"ל כי יקרא במאורע. הכתוב מדבר לכשיקרא.'' ע''ש. וי''ל שלפי ''שומע אני לחזור אחר המצוה הזאת עד שתבא לידו'', זה רק עד ט''ו מיל.
ג) ועדיין יש לפלפל בזה. מצינו שכתוב בפסחים מו. שיש לילך לפניו מיל כדי לקיים מצוה דרבנן כגון נט''י לאכילה, ולאחריו עד מיל. ואגב יש לשאול מאיפה סמכו חז''ל על שיעורים אלו? ואולי י''ל זה לפי מ''ש בפסחים צג: ''אמר רבי יוחנן כמה מהלך אדם ביום עשרה פרסאות'', דהיינו ארבעים מיל כמ''ש רש''י שם. ומצינו שיש לאדם ליתן מעשר שיעור אחד מעשרה מהתבואה. ולכן גם כדי לקיים מצוות דרבנן יש לאדם לנדב אחד מעשרה, ולכן אם הוא הולך בכל יום מ' מיל אז יש לו ליתן ד' מיל כדי לקיים מצוה כיון שעכ''פ זה דרך הילוכו. אולם אם הוא צריך לחזור לאחריו אז יש לסמוך על שיעור שהוא יותר קטן, דהיינו כדמצינו לגבי תרומה שבעין יפה יש ליתן אחד מארבעים מהתבואה, וכיון ששיעור זה יותר קטן עכ''פ יש לו לנדב בעין יפה. ולכן אחד מארבעים של הילוכו ביום הוא רק מיל אחד. ולכן אולי חז''ל סמכו על פירוש זה כדי ללמוד דין ד' מיל לפניו ומיל לאחריו כדי לקיים מצוה דרבנן.
ויש לדון בשיעור לפניו, שכתב רש''י בפסחים מו. "לתפלה, אם מהלך אדם בדרך ובא עת ללון ולהתפלל אם יש בית הכנסת לפניו ברחוק ארבעה מילין הולך ומתפלל שם ולן שם וכן לנטילת ידים לאכילה". הרי הוא צריך לילך הד' מילין רק אם הוא יכול ללון שם וא"צ לחזור למקומו שהוא שם עכשיו. וכן פירש המאירי לדעת רש"י בחולין קכב. "אם היה מהלך בדרך והיו לפניו שני בתי מלון אחד שאין בו בית הכנסת ואחד שיש בו, והיה זה שיש בו רחוק יותר מן האחר, צריך לחזור ללון אפילו היה רחוק פרסה אבל יותר מפרסה אינו צריך." הרי אף הוא פירש שדוקא אם שם בית מלון ללון.
ולכן י''ל לגבי דין קרבן פסח הנ''ל דבשלמא האדם צריך לטרוח לילך ט''ו מיל כדי לקיים מצוות קרבן פסח בירושלים, אבל זה רק מפני שהוא יכול ללון בירושלים בימי החג. אולם במ''ע אחרת כשהוא אינו הולך בדרך זו כדי ללון שם, אז י''ל שהוא א''צ לטרוח כל כך, אלא רק בשיעור רביעית של ט''ו מיל, כדמצינו שאמרו חז''ל לגבי קיום מצוה דרבנן שיש לו לילך אחריו רק שיעור רביעית של לפניו. ולכן יש סברה לומר שאם האדם באיזו עיר אינו יכול לקיים מ''ע שם כגון תפילין, והוא צריך לילך לעיר אחרת כדי לקנות תפילין ושוב לחזור לעירו, והוא אינו רוצה ללון באותה עיר אחרת, אז יש בזה דין ''לאחריו'', ולכן הוא צריך לטרוח רק עד רביעית שיעור ט''ו מיל, דהיינו שלשה ושלשה רבעים מיל, דהיינו 67.5 דקות.
מ''מ כל חילוקים ופירושים אלו הם רק סברות בעלמא, ואין לסמוך עליהם לדינא, ואין לנו אלא מה דמצינו בפירוש בדברי חז''ל לגבי קרבן פסח, דהיינו שיש לטרוח עד מט''ו מיל.
ולפי זה יש להשיב על שאלת כת''ר שכתב ''אדם נמצא בחו"ל במקום ללא תפילין ויש לו אפשרות לנסוע במשך כמה שעות לעיר שיש בה יהודים ולקנות שם תפילין, אך זו טרחה מרובה, ומאידך יש לו אפשרות להזמין בדואר והם יגיעו לאחר כמה ימים, אך בהם הוא יתבטל ממצות עשה. עד כמה הוא מחויב להשקיע בכדי לקיים את המצווה?''.
וי''ל שאם זמן הנסיעה לאותה עיר שיש בה התפילין הוא ארבע וחצי שעות או יותר, אז אין לו לטרוח עצמו כל כך, ומותר לו לקבל את התפילין בדואר אחר קצת ימים. כן נראה לענ''ד.
ואסיים בכבוד רב
מחבר הספר אורחותיך למדני
עוד כתב הרב הנ''ל בענין זה. וזה מה שהשבתי לו:
לכבוד הרה''ג שלמה יוסף אליצור שליט''א
כתב כת''ר:
רציתי לשאול את הרב כמה שאלות על הדברים. הרב למד מדרך רחוקה בקרבן פסח שהשיעור לטרחה במצוות הוא ט"ו מיל, ובזמן - ארבע וחצי שעות.
א. בנוגע לעיקר הלימוד של כת"ר: השיעור של ט"ו מיל בקרבן פסח, כמו שהגמ' מבארת, נועד כדי להיות בזמן שחיטת הפסח בעזרה. מדברי הרמב"ם משמע שמודדים אותו מתחילת היום עד חצות, אך לרוב הראשונים השיעור הוא מחצות עד השקיעה, שהוא זמן שחיטת הפסח (ואף בדברי הרמב"ם יש שלומדים כמו שאר הראשונים, עי' מרכבת המשנה וחזו"א). מכך נראה שזהו זמן שקשור בדווקא להקרבת הפסח, משום שהוא משעת ההתחייבות במצווה עד שעת קיומה [ואמנם אפשר ללמוד מאופני הדין, כגון "בנחת", כפי שהביא כת"ר, אך לענ"ד לא משיעור הדרך.] ע''כ דברי כת''ר.
א) כתב רש''י בפסחים צג: ''חמשה עשר מילין - מדקרי ליה תנא דידן דרך רחוקה לגבי פסח וסבירא ליה לעולא דרך רחוקה כל שאינו יכול ליכנס בשעת שחיטה, כל שעת שחיטה מהלך ואינו מגיע, ושעת שחיטה מחצות היום ואילך דבין הערבים...''. ע''ש. וכן דעת התוספות שם. הרי הט''ו מיל של עולא שייכים לזמן השחיטה בין חצות עד סוף היום.
אלא הרמב''ם הל' קרבן פסח פ''ה הל''ט כתב ''מי שהיה בינו ובין ירושלים יום ארבעה עשר עם עליית השמש חמשה עשר מיל או יתר הרי זה דרך רחוקה.'' הרי לדעתו הט''ו מיל של עולא שייכים לתחילת היום עד חצות קודם תחילת זמן שחיטה.
ופירש החזון איש א''ח ס''קכד בגמ' פסחים שם, שלדעת הרמב''ם ''דאף אם נכנס לאחר חצות הוא פטור מחמת דרך רחוקה.'' ע''ש.
ולפי זה הקשה רבי אברהם תאומים ז''ל בחסד לאברהם על הרמב''ם הנ''ל, וז''ל ''רבינו ז"ל פסק כעולא דאמר פסחים צ"ג ע"ב, דרך רחוקה היינו שאינו יכול לכנוס בשעת שחיטה אלא שבחר דרך חדש לעצמו לפרש שעת שחיטה היינו תחלת זמן שחיטה, ולכן כל שהיה בערב פסח שחרית רחוק מירושלים ולא היה יכול לבוא בתחלת זמן שחיטה ה"ז דרך רחוקה, וזהו דלא כפרש"י שפי' דשעת שחיטה היינו סוף שעת שחיטה וכל שהוא בחצות היום ט"ו מילין מירושלים ה"ז דרך רחוקה, ומלבד תמיהות רבות אשר שתו ע"ד רבינו ז"ל, הדבר מתמיה ומבהיל דאיך יתכן כשהוא ט"ו מילין מירושלים שחרית יפטור מפסח אם עוד שהות בידו לבוא קודם כלות זמן שחיטת הפסח הואיל וזמנו קבוע כל היום כל שיש שהות בידו טרם כלות זמנו במה נפטר מחיובו, ...בזה שיש בידו לעשות בכלות הזמן במה נפטר מחיובו ע"י מה שלא היה יכול לעשות בתחלה הרי התורה נתנה לו המשך זמן שיהיה לו שהות עד סוף היום.'' ע''ש שאר דבריו.
וכן הקשה רבי אברהם ב"ר אביגדור ז''ל בזכור לאברהם על הרמב''ם הנ''ל, ''...אבל הרמב"ם ז"ל תלה הדבר ביום י"ד עם עליית השמש, ולא הבינותי א"כ מאיזה טעם הוא פטור שהרי הוא יכול ליכנס מעט אחר חצות וכל היום כשר לשחיטת הפסח.'' ע''ש.
ונראה לתרץ בעד הרמב''ם, שכיון שהאדם רחוק ט''ו מיל קודם הגיע זמן החיוב של שחיטת הפסח, ממילא שהוא פטור מהמצוה, שאין חיוב מוטל על האדם לטרוח יותר מהליכת ט''ו מיל כדי לקיים איזו מ''ע. וגם נראה שהרמב''ם פסק הרב ששת בפסחים צב: ''אמר רב ששת מנא אמינא לה דתניא ר"ע אומר נאמר טמא ונאמ' בדרך רחוקה מה טמא שספק בידו לעשות ואינו עושה אף דרך רחוקה נמי שספק בידו לעשות ואינו עושה.'' וי''ל שהרמב''ם פירש לגבי דרך רחוקה, ש''ספק בידו לעשות'' הוא מי שהיה רחוק יותר מט''ו מיל בתחילת היום והוא יכול להגיע למקדש בצהרים אחר חצות ולכן ''ספק בידו לעשות'', אלא עדיין הוא פטור. ועיין חז''א הנ''ל. ויש לפלפל.
עכ''פ לפי זה שפיר דקדק הנשמת אדם (עיין במכתב הראשון) שאם קודם ר''ה האדם הוא בעיר שאין שם שופר אז אין לו חיוב לילך לעיר אחרת שיש שם שופר. וי''ל שזה לפי הרמב''ם הנ''ל כיון דמסתמא העיר האחרת שיש שם השופר הוא יותר רחוק מט''ו מיל.
וראיתי במרכבת המשנה שם, שכתב על דברי הרמב''ם ''הקשה הברכת הזבח דזה אינו כפי' רש"י בפסחים דף צ"ג ע"ב דכל שאינו יכול ליכנס בשעת שחיטה היינו שרחוק חמשה עשר מיל בשעת חצות. ולדעתי נראה דודאי בדין של רבנו מודה רש"י דכיון דרחוק חמשה עשר מיל בבוקר ואינו מחוייב להתקרב קודם חצות נמצא ממילא הוא בדרך רחוקה בשעת חצות...''. הרי משמע שאף רש''י מסכים לרמב''ם לגבי זה. ולכן י''ל שאף רש''י ודע' מסכימים לדיוק הנשמת אדם הנ''ל.
אלא אח''כ כתב המרכבת המשנה שם, ''אלא דאיפכא קשה, מנ"ל לרבנו דפחות מזה אינו בדרך רחוקה אלמא דאין רשאי להתרחק קודם חצות, ולדרך רש"י משמע דבבוקר דלאו זמן שחיטה אפי' הוא קרוב לירושלים רשאי להתרחק.'' הרי משמע שרש''י מקיל יותר מהרמב''ם, ולכן לדעת רש''י קודם תחילת זמן החיוב, דהיינו חצות, מותר לאדם לילך יותר מט''ו מיל מירושלים כדי שהוא יהיה פטור ממצוות קרבן פסח, משא''כ לדעת הרמב''ם.
ולפי זה י''ל לגבי דין שופר הנ''ל, שאם האדם בעיר שיש שם שופר ובערב ר''ה הוא רוצה לילך לעיר אחרת שהיא יותר רחוק מט''ו מיל ואין שם שופר, שלדעת רש''י זה מותר כיון שעדיין לא הגיע זמן חיוב שופר. ואולי אף לדעת הרמב''ם זה מותר שחיוב השופר אינו מגיע בתחילת ליל ר''ה אלא ביום ר''ה. ולכן בערב ר''ה כשהאדם הלך לעיר אחרת זה היה קודם ארבע וחצי שעות מזמן החיוב. ולכן אף הרמב''ם מודה לרש''י בנדון זה.
ב) מ''מ עדיין יש לדון לפי שיטת רש''י ודע' לגבי כשהגיע זמן החיוב, האם יש ללמוד שאר מ''ע מדין קרבן פסח, וזה לפי מה שגם כתב הזכור לאברהם הנ''ל לבאר דעת רש''י, וז''ל ''...נמצא ט"ו מילין מתחלת זמן שחיטת הפסח עד סופו, ומשום הכי אם היה רחוק מירושלים ט"ו מילין בשעת שחיטת הפסח דהיינו בתחלת שש ה"ז דרך רחוקה, שהרי אף אם הוא מהלך כל אותם השעות שיש עד שקיעת החמה אינו מגיע לירושלים, זהו הנראה בפי' ההלכה מדברי רש"י ותוס' ז"ל, וא"כ צריך שיהיה בשעת שחיטת הפסח דהיינו בתחלת שעה ששית ברחוק ט"ו מילין מירושלים כדי שיהא פטור.'' ע''ש.
הרי כל הטעם דבעינן פחות מט''ו מיל כשהגיע זמן החיוב הוא מפני שזה שיעור הזמן שראוי לשחוט בו קרבן פסח. ולכן שיעור זה הוא מיוחד דוקא לקרבן פסח, ואין ללמוד מזה לשאר מ''ע שכשהגיע זמן המצוה שאם הוא יותר רחוק מט''ו מיל שהוא פטור מהמצוה, שדין זה רק תלוי בשיעור הזמן שיש לאדם לקיים איזו מצוה. ולכן י''ל שאם האדם אין לו תפילין בתחילת היום במקום זה, אז כיון שזמן תפילין ממשיך י''ב שעות עד סוף היום, יש לו חיוב לילך עד מ' מיל כדי להגיע למקום אחר שיש שם תפילין.
ולכן שפיר הוא מ''ש כת''ר, ''מכך נראה שזהו זמן שקשור בדווקא להקרבת הפסח, משום שהוא משעת ההתחייבות במצווה עד שעת קיומה.''
ג) אלא עדיין יש לחקור בזה. ולכן אם האדם גר בבית שאין לו מזוזה וא''א לו לקנות מזוזה בעירו, ומצינו שאין שיעור זמן למצוה זו שהאדם חייב במצוה זו יומם ולילה ובכל יום, ולכן אם דעתו לגור באותו בית עוד חודש ויום אחד, האם משום זה הוא חייב לטרוח לילך לעיר אחרת שהוא רחוק זמן הליכה של חצי חודש וגם לחזור לביתו בעוד חצי חודש כדי להביא מזוזה לביתו ולקבוע אותה ליום אחד? ואם הוא רוצה לגור באותו בית עוד שנה ויום אחד, האם הוא חייב לטרוח לילך בדרך חצי שנה וגם לחזור כדי לקבוע מזוזה בביתו ליום אחד?
ולכן מסתברא צ''ל שחז''ל קבעו זמן לטירחה שהאדם צריך לטרוח כדי לקיים מ''ע. ולפי זה י''ל שכיון שכבר מצינו שיעור קבוע של טירחה, דהיינו הליכת ט''ו מיל לגבי קרבן פסח, ולא מצינו שיעור בפירוש של טירחה במצוה אחרת, שודאי שחז''ל למדו מדין קרבן פסח לשאר מצוות בדרך ''לא פלוג'' כדי לקבוע זמן לטירחה זו. ולכן בין אם זמן חיוב של איזו מצוה ממשייך רק קצת שעות ובין אם הוא ממשיך כמה ימים, עדיין אמרו חז''ל לא פלוג וצריך האדם לטרוח עד ט''ו מיל כדי לקיים איזו מ''ע, כיון שעכ''פ מצינו שיעור זה בפירוש לגבי קרבן פסח.
וכן נראה לומר, שהרי אף אמרו חז''ל שיש לאדם לבזבז עד חומש מכספו כדי לקיים מ''ע, ולא יותר מזה. ולכאורה י''ל שאין חוק קבוע בזה, שהכל לפי כמה חמורה המצוה. ולכן כתב רמ''א י''ד ס''רפה א, ''אם אין ידו משגת לקנות תפילין ומזוזה יקנה תפילין ולא מזוזה (ירושלמי סוף מגילה ובא"ח סי' לח סי"ב), דמצוה שהיא חובת הגוף עדיפא.'' ולכן הייתי אומר שיש לאדם לבזבז יותר מחומש כספו כדי לקנות תפילין, משא''כ כדי לקנות מזוזה שיש לו לבזבז פחות מחומש.
אלא לא מצינו בדברי חז''ל שיש חילוקים כאלו, והם אמרו לא פלוג ובכל מצוה האדם צריך לבזבז רק עד חומש מכספו. ולפי זה הכי י''ל לגבי שיעור טירחה כדי לקיים איזו מ''ע, שאמרו חז''ל לא פלוג, וכיון דמצינו בפירוש לגבי קרבן פסח שיעור קבוע של ט''ו מיל, אז משום לא פלוג גם י''ל הכי לגבי שאר מ''ע.
או י''ל באופן אחר, שהייתי אומר שהאדם צריך לבזבז יותר מחומש מכספו כדי לקיים מצוות תפילין כיון שמצוה זו נוהגת בכל השנה ולכן מצד זה היא יותר חמורה, משא''כ במצוות ד' מינים שנוהגת רק שבעת ימים, שהוא א''צ לבזבז כל כך ולכן הוא צריך לבזבז עד פחות מחומש מכספו כדי לקיימה. אלא לא מצינו בדברי חז''ל שיש חילוקים כאלו, והם אמרו לא פלוג ובכל מצוה האדם צריך לבזבז רק עד חומש מכספו. ולפי זה הכי י''ל לגבי שיעור טירחה כדי לקיים איזו מ''ע, שאמרו חז''ל לא פלוג, וכיון דמצינו בפירוש לגבי קרבן פסח שיעור קבוע של ט''ו מיל, אז משום לא פלוג גם י''ל הכי לגבי שאר מ''ע.
או י''ל באופן אחר, דלכאורה י''ל שדין עד חומש מכספו תלוי בכמה יקר כל חפצא וחפצא של מצוה ומצוה, ולכן לדוגמא אם מצינו שכדי לקנות ד' מינים האדם צריך לבזבז מאה שקלים, אבל כדי לקנות תפילין הוא צריך לבזבז אלפים שקלים, אז נראה שכיון שהתורה רוצה שהאדם יבזבז הרבה כסף בקניית תפילין, שה''ה שהתורה רוצה שהאדם יבזבז יותר מחומש כספו כדי לקיים מצוות תפילין. וה''ה להפך, שכיון שהתורה רוצה שהאדם יבזבז רק כסף מועט כדי לקיים מצוות ד' מינים, אז ה''ה שהתורה רוצה שהאדם יבזבז פחות מחומש כספו כדי לקיים מצוה זו. ולכן מצינו שהכל תלוי בכמה יקר הוא לקנות אותה חפצא של מצוה, ובמצוה שהיא יותר יקרה האדם צריך לבזבז יותר מחומש ומצוה שהיא יותר בזולה הוא צריך לבזבז פחות מחומש כספו.
אלא לא מצינו בדברי חז''ל שיש חילוקים כאלו, והם אמרו לא פלוג ובכל מצוה האדם צריך לבזבז רק עד חומש מכספו. ולפי זה הכי י''ל לגבי שיעור טירחה כדי לקיים איזו מ''ע, שאמרו חז''ל לא פלוג, וכיון דמצינו בפירוש לגבי קרבן פסח שיעור קבוע של ט''ו מיל, אז משום לא פלוג גם י''ל הכי לגבי שאר מ''ע.
עוד כתב כת''ר:
ב. גם אם ניקח את השיעור של ט"ו מיל באופן קבוע יהיה קשה. שכן אם אותו אדם (שעליו שאלנו) נמצא במרחק חמש שעות נסיעה ממקום יהודי, היעלה על הדעת שיהיה פטור כל חייו ממצוות תפילין? וכן לצד השני, אם המרחק הוא ארבע שעות, ומדובר במקרה שכל יום הוא יצטרך לנסוע את המרחק הזה, האם בכל יום נחייב אותו לנסוע ארבע שעות הלוך וחזור?
ובאופן כללי, מצינו בהרבה מצוות, שאף שההכנה למצווה לוקחת הרבה זמן, צריך להשקיע את הזמן הזה כדי שיוכל לקיים את המצווה, כגון בסוכה שלוקח לבנותה כמה ימים, או בפרייה ורביה שלשמה אדם חייב להקדיש הרבה זמן מחייו. נראה שבכל מצווה יש גדר שונה, לפי הזמן והטורח הדרוש לה, ואשמח לדעת מה הגדר. ע''כ דברי כת''ר.
ד) נראה שדברי כת''ר צודקים, וי''ל שכל מה שכתבתי הוא לגבי כמה יש לאדם לטרוח קודם קיום המצוה, כגון כמה רחוק יש לו לילך למקום אחר כדי לקיים איזו מ''ע. וזה כמו ששאל כת''ר במכתב הראשון ''אדם נמצא בחו"ל במקום ללא תפילין ויש לו אפשרות לנסוע במשך כמה שעות לעיר שיש בה יהודים ולקנות שם תפילין, אך זו טרחה מרובה...''.
אולם לגבי קיום המצוה עצמה אין שיעור קבוע לטירחה. ולכן לדוגמא אם האדם יש לו גג שטוח בביתו, אז אין לומר שאם הזמן לבנות מעקה הוא שש שעות, שהוא פטור ממצוה זו, שהרי כך דרך קיום אותה מצוה שהאדם צריך לטרוח כמה שעות כדי לקיימה. מ''מ עדיין י''ל שאם הוא בעיר אחרת שהיא יותר רחוקה מט''ו מיל, אז אין לו חיוב לחזור לביתו מיד כדי לבנות את המעקה. ולכן הטירחה בקיום המצוה עצמה לחוד והטירחה כדי להגיע למצוה לחוד.
ולפי זה מצינו שלגבי קיום המצוה עצמה אין שיעור קבוע, שאם התורה צוה לנו לקיים איזו מצוה דמסתמא יש טירחה מרובה לקיימה, אז ממילא מובן שאנו צריכים לטרוח כדי לקיים מצוה זו, כגון לטרוח כמה שעות כדי לבנות מעקה. ולכן צ''ל שהטירחה שהוא חייב לטרוח משונה בכל מצוה ומצוה.
ה) וגם כתב כת''ר, ''אם אותו אדם (שעליו שאלנו) נמצא במרחק חמש שעות נסיעה ממקום יהודי, היעלה על הדעת שיהיה פטור כל חייו ממצוות תפילין?''.
וי''ל שכן הוא שמצד הדין הוא פטור כל ימיו. ויש ללמוד זה ממ''ש הכה''ח בס''כה אות ה, ''ואם אין ידו משגת לקנות לו תפילין ולא ציצית אינו מחויב לחזור על הפתחים כדי לקנות תפילין וציצית. עו''ת אות א. בשם ירושלמי דפאה. א''ר אות א. שתילי זתים סוף אות א.'' ע''ש.
וזה כמ''ש בירושלמי פ''ק דפאה הל''א, ''דתני רשב"י אומר גדול היא כיבוד אב ואם שהעדיפו הקדוש ברוך הוא יותר מכבודו נאמר (שמות כ) כבד את אביך ואת אמך ונאמר (משלי ג) כבד את ה' מהונך ממה את מכבדו ממה שיחננך מפריש לקט שכחה פיאה מפריש תרומה ומעשר ראשון ומעשר שני ומעשר עני וחלה ועושה סוכה ולולב ושופר ותפילין וציצית ומאכיל את העניים ואת הרעבים ומשקה את הצמאים אם יש לך אתה חייב בכולן ואם אין לך אין אתה חייב באחת מהן, אבל כשהוא בא אצל כיבוד אב ואם בין שיש לך הון בין שאין לך הון כבד את אביך ואת אמך ואפילו אתה מסבב על הפתחים.''
משמע מהירושלמי שאף אם עני זה דרכו לחזור על הפתחים קצת שעות בכל יום כדי לפרנס את עצמו ולקיים נפשו, מ''מ הוא אינו צריך לטרוח את עצמו ולחזור על הפתחים יותר מזה כגון עוד שעה אחת בכל יום לכמה ימים, כדי לקנות תפילין. ולכן מצינו שאפשר שבסוף עני זה לא יקיים מצוות תפילין כל ימיו, אף שהמציאות היא שע''י קצת עוד טירחה בכל יום הוא יכול לקיים מצוות תפילין. ולכן ילפינן מזה שהוא אינו קשה לומר כמ''ש כת''ר, ''אם אותו אדם (שעליו שאלנו) נמצא במרחק חמש שעות נסיעה ממקום יהודי, היעלה על הדעת שיהיה פטור כל חייו ממצוות תפילין?'', שלפי הירושלמי הנ''ל עדיין הוא פטור.
ואסיים בכבוד רב
מחבר הספר אורחותיך למדני