אקווריום שיש דגים קטנים וגדולים, הגדולים רוצים לאכול את הקטנים, האם מותר להוציא את הדגים הקטנים בשבת ולהעביר אותם למקום אחר משום צער בעלי חיים

לכבוד הרב

כתב כת''ר:

אקווריום שיש דגים קטנים וגדולים, הגדולים רוצים לאכול את הקטנים, האם מותר להוציא את הדגים הקטנים בשבת ולהעביר אותם למקום אחר משום צער בעלי חיים.

הנה בספר שמירת שבת כהלכתה (פרק כ"ז סעיף נ"ח) אקווריום שהשריצו בו דגים, אסור בשבת להוציא את הדגים הקטנים כדי שלא יאכלו אותם הדגים הגדולים, וכתב בהערה (שם) וכך שמעתי מהגרש"ז אויערבך, שכיון שהאדם אינו עושה שום מעשה, וגם כך דרכם של הדגים שהגדול בולע את הקטן, אין בזה משום צער בעלי חיים ע"ש.

וקשה לי על זה שזה לא דרך העולם שכאן זה לא כמו שהם בטבע שהם במקום גדול ויש להם אפשרות להסתתר ולברוח והם הדגים הגדולים אכלו אותם זה בצער קטן יותר מאשר שהדגים נמצאים באקווריום קטן ורואים את הדגים בגדולים שמסתובבים סביבם ורוצים לאכול אותם שכאן הם בפחד ממושך ומנסים להתחבאות ולברוח עד שאוכלים אותם ויכול להיות שיקח כמה ימים עד שיאכלו אותם והם בכל הזמן הזה בפחד זה סבל מתמשך המרחב מוגבל: הדגים הקטנים כלואים בחלל קטן יחסית ואין להם לאן לברוח. הטורף נוכח תמיד: הדג הגדול נמצא כל הזמן בשדה הראייה שלהם, מה שיוצר מצב של לחץ כרוני מתמשך, ללא הפסקה. מסלולי בריחה מוגבלים: גם אם יש מקומות מסתור, הדג הגדול יכול לארוב בקלות ליד מקורות מזון או במקומות מסוימים אחרים. ונראה שיש בזה צער בעלי חיים. ע''כ דברי כת''ר.

צער ב''ח

א) כן נראה לענ''ד שיש בנדון זה צער ב''ח. ולכן יש להעיר על מ''ש הגרשז''א ז''ל ''שאין האדם עושה שום מעשה'', דמשמע שכיון שהאדם אינו עושה שום מעשה לגרום הצער שאין זה בכלל דין צער ב''ח. ולכן בשלמא שיש חיוב לפרוק בהמה משום צער ב''ח כיון שהאדם עצמו גרם הצער כשהוא טען את הבהמה בתחילה (עיין ח''מ ס''רעב), משא''כ כשהוא לא עשה שום מעשה לגרום את הצער כגון בנד''ד. כן נראה כוונתו. 

אלא כתב מרן ס''שה יט, ''בהמה שנפלה לאמת המים אם המים עמוקים ומפני כך אינו יכול לפרנסה במקומה מביא כרים וכסתות ונותן תחתיה משום צער בעלי חיים אף על פי שמבטל כלי מהיכנו.'' והלא כאן האדם אינו עושה שום מעשה לגרום הצער, ועדיין יש דין צער ב''ח.

וגם כתב מרן שם סע' כ, ''מותר לומר לאינו יהודי לחלוב בהמתו בשבת משום צער בעלי חיים שהחלב מצערה.'' והלא האדם אינו עושה שום מעשה לגרום את החלב, שהבהמה אוכלת בשדה וממאכלה החלב בא ממילא.

וכן כתב המנחת חינוך ס''פ (קרוב לסוף), ''ולמ''ד צער ב''ח דאורייתא נראה מסוגיא זו דצריך להציל בע''ח אפילו בצער דאתי ממילא מחוייבים אנחנו להציל.'' ע''ש.

שוב ראיתי בשו''ת חתם סופר א''ח ס''קלט, שכתב ''והכנסה לכיפה כבר הארכתי בתשו' אחרת על מה שנחלקו הגאונים בנוב"י קמא חי"ד סי' פ' פ"א פ"ב, לפע"ד דברי שניהם זצ"ל אמתיים דוודאי צער בעל חיים דרעבון קשה טפי טובא מצער עיקור, ולעומת זה צער עיקור עביד בידים משא"כ הכנסה לכיפה אין בה צער והרעבון ממילא אתי, ואמרתי אני עני להכריע דודאי בבכור דטיפולו על הבעלים או הישראל או הכהן ומזונתו עליו א"כ כשכבר הוא בכיפה כשהגיע זמן מזונותיו של בהמה היה מחויב לזונו...''. ע''ש.

הרי בין אם צער בא בידים או ממילא, יש דין צער ב''ח, אלא רק י''ל שהוא יותר חמור לאדם לגרום את הצער בידים.

ועוד, הלא כשהאדם שם הדגים באקווריום הוא יודע שכן טבע הדגים שהגדולים יאכלו את הקטנים, ולכן מצינו שיש מעשי ידיו בתחילת המעשה, והוא חמור טפי מבהמה שנפלה לאמת המים שהאדם לא עשה שום מעשה לגרום את הנפילה. ואה''נ שזה יותר דומה לדין הכניסה לכיפה בחת''ס הנ''ל שרק אח''כ בא הצער ממילא, מ''מ עדיין זה בכלל דין צער ב''ח כמ''ש החת''ס. ולכן לא ירדתי לסוף דעת הגרשז''א ז''ל בזה. ואולי יש לו כוונה אחרת.  

ב) ועוד, אף דמצינו שהריגת בהמה אינה בכלל צער ב''ח כמ''ש הנודע ביהודה מה''ת י''ד ס''י, וז''ל ''כי כבר האריך מהרא"י בפסקים וכתבים סימן ק"ה שכל דבר שיש בו צורך להאדם לית ביה משום צעב"ח וגם לא שייך צעב"ח אלא לצערו ולהניחו בחיים אבל להמית בהמות וחיות וכל מיני בעלי חיים לית ביה משום צעב"ח, וכן מוכח בחולין דף ז' ע"ב עקרנא להו איכא צעב"ח קטלנא להו איכא משום בל תשחית הרי אף שהשיב לו על עקרנא דאיכא צעב"ח אעפ"כ אמר קטלנא להו.'' ע''ש.

מ''מ י''ל שכל זה כשהאדם שוחט את הבהמה בדרך רגילה, אבל אם הוא ממשיך לרדוף אחר הבהמה כמה שעות קודם ההריגה רק כדי לגרום פחד לבהמה שלא לצורך קודם מיתת הבהמה, עדיין זה בכלל צער ב''ח, שודאי אין להתיר איזה צער ב''ח אם אחר הצער האדם הורג את הבהמה, שאין זה מבטל האיסור למפרע.   

ולפי זה יש לחקור במ''ש הגרשז''א ז''ל ''וגם כך דרכם של הדגים שהגדול בולע את הקטן, אין בזה משום צער בעלי חיים.'' מ''מ י''ל בזה כמ''ש כת''ר, שאין המציאות באקווריום דומה למציאות בים או בנהר. ויש לדגים שבאקווריום הרבה פחד יותר ממה דמצינו בים או בנהר כיון דליכא מקום באקווריום לדגים קטנים לברוח וכמבואר בדברי כת''ר. ולכן עדיין י''ל ששייך דין צער ב''ח בנד''ד שהדגים נשארים בפחד כמה שעות לפני מיתתם..

ג) אלא יש לטעם אחר לומר שאין כאן צער ב''ח, דהיינו דבשלמא בבהמה י''ל דין צער ב''ח כיון שהיא יכולה להרגיש צער, אבל בדגים הם אינם מרגישים צער כל כך, ולכן משום זה לא מצינו שחז''ל החמירו בדגים משום צער ב''ח.

מ''מ מצינו שכתב היעב''ץ ח''א ס''יז, לגבי אם מותר להפסיק אחר ברכת המוציא כדי להאכיל דגים, וז''ל ''ואפילו דגים חשיב להו תלמודא בני מלאכה כדרחבה הנהיג בעיזא ושיבוטא (סנהדרין נט:), וה''ה שחייב להאכילתן שאפילו ביו''ט מותר לטרוח ולתת לפניהם מזונות...''. ע''ש.

וראיתי בתורה תמימה דברים פ''יא טו, שכתב לגבי מ''ש ''אמר רב יהודה אמר רב, אסור לאדם שיאכל קודם שיתן מאכל לבהמתו שנאמר ונתתי עשב בשדך לבהמתך והדר ואכלת'' (ברכות מ ע''א), ואם זה שייך אף בשתיית משקים, וז''ל ''וטעם החילוק בין אכילה לשתיה נראה ע"פ מש"כ התוס' בפסחים ק"ז ב' ובנזיר כ"ג ב' שבאכילה לפעמים אדם אוכל אף כשאינו רעב אבל בשתיה דרך האדם לשתות רק לצמאונו, וא"כ אחרי דבשתיה יש צער הגוף [כלומר צער הצמאון] לכן הוא קודם לבהמה, דבודאי צערו של אדם חשוב יותר, ואף כי באכילה אמרו אותו הדין בסתם דמשמע אף כשיש לו צער רעבון, אך הן לא נתנו חז"ל דבריהם לשיעורין. אבל באמת י"ל דכשמצטער האדם ברעבונו הוא קודם...''. ע''ש. וזה כמ''ש החת''ס הנ''ל ''צער בעל חיים דרעבון''.

הרי שדין להאכיל בהמתו הנ''ל תלוי בצער הבהמה. ולכן כיון שדין זה שייך אף בדגים כמ''ש היעב''ץ הנ''ל, אז ממילא צ''ל שאף דגים מרגישים קצת צער, אף שהצער שלהם אינו גדול כל כך כצער בהמה. וכן נראה לדקדק במ''ש הגרשז''א ז''ל הנ''ל שהוא לא כתב שאין שייך כלל צער ב''ח בדגים מעיקרא, אלא הוא רק הביא טעמים אחרים שרק בנד''ד אין לחוש לצער ב''ח.

ולפי זה אם האדם רואה מעשה שנראה כאילו הדגים יש להם פחד גדול, אז אף בהם שייך דין צער בע''ח.

מוקצה

ד) ויש לדון האם מותר לטלטל הדגים קטנים מהאקווריום בשבת בידים כשא''א באופן אחר, אף שהם מוקצה. כתב המ''א ס''שה ס''ק יא, לגבי מ''ש מרן הנ''ל ס''שה יט, ''כתב הרמב"ם אסור להעלותה בידים, ומשמע דאע"ג דאיכא צער ב"ח אסור דאין לנו לדמות גזירות חכמים זה לזה דיש דברים שהעמידו אפי' במקום כרת עיין סי' תצ"ח ס"י.''

וראיתי בכה''ח שם אות עז, שכתב ''ואם אי אפשר ע"י כרים וכסתות מותר להעלותה בידים שגם זה אינו אלא איסור דרבנן. שה"ג וריא"ז. וכ"מ בב"ח סס"י ש"ח. א"ר או' ח"י. מיהו המ"א ס"ק י"א כתב דמדברי הרמב"ם הנ"ל משמע דאע"ג דאיכא צער ב"ח אסור להעלותה בידים. וכ"כ התו"ש או' ל"ג והשיג על הא"ר שכתב דגם לדברי הרמב"ם דאם א"א בכרים וכסתות מותר להעלותה בידים יעו"ש.'' ע''ש. ועיין במ''ב שם ס''ק ע שהביא שתי דעות הנ''ל.

אלא ראיתי ברמב''ם הל' שבת פ''כה הל''כו, שכתב ''בהמה שנפלה לבור או לאמת המים, אם יכול ליתן לה פרנסה במקומה מפרנסין אותה עד מוצאי שבת, ואם לאו מביא כרים וכסתות ומניח תחתיה ואם עלתה עלתה. ואף על פי שמבטל כלי מהיכנו שהרי משליכו לבור לתוך המים מפני צער בעלי חיים לא גזרו. ואסור להעלותה בידו.''

וכתב המעשה רקח שם ''ומצאתי נ''א כ''י ואפילו להעלותה, ולפי גירסא זו ישנה הדין מאיסור להיתר, ולפי גירסא זו צ''ל דמה שהתירו ע''י כרים וכסתות, היינו דוקא בדאפשר אבל בדלא אפשר אפילו להעלותה בידים שרי משום צער בעלי חיים דרבינו פוסק דהוי דאורייתא וכמ''ש לעיל, ומ''מ נוסחתינו נראית עיקר והרב ב''י ס''שה לא הזכיר כי אם היתר הכרים והכסתות וגם זה נראה יותר לגרסתינו. ודו''ק.'' ע''ש.

ויש להעיר, שהרי''ף והרא''ש והטור לא הביאו מ''ש הרמב''ם ''ואסור להעלותה בידו''. ולכן כתב הטור שם, ''בהמה שנפלה לאמת המים, אם אינו יכול לעשות לה תקנה במקומה, מותר להביא כרים וכסתות וליתן תחתיה משום צער בעלי חיים אע"פ שמבטל כלי מהיכנו.'' והטור לא ביאר הדין מה לעשות כשא''א להביא כרים וכסתות, האם מותר להעלותה בידו או לא. וכן י''ל לגבי דעת מרן בש''ע, שכתב ''...מביא כרים וכסתות ונותן תחתיה משום צער בעלי חיים אף על פי שמבטל כלי מהיכנו.'' ועיין בב''י שם שכך הוא פירש בלשון הטור, והוא לא הביא כלל מ''ש הרמב''ם ''ואסור להעלותה בידו''.

ולכן יותר נראה לומר שהטעם שמרן לא הביא בש''ע מ''ש הרמב''ם ''ואסור להעלותה בידו'', הוא מפני שהוא אינו ברור לו אם הרי''ף והרא''ש והטור סברו כן או לא, שהרי יש סברה לומר כמ''ש השה''ג בשם הריא''ז בפ' המפנין, שאם אי אפשר ע"י כרים וכסתות מותר להעלותה בידים שגם זה אינו אלא איסור דרבנן. ולכן י''ל בזה כמ''ש היד מלאכי בכללי הש''ע אות יא, ''דרך מרן לעולם להעתיק בש''ע לשון הפוסק אות באות, ואף שיש קושיא או פירוש בדברי הפוסק ההוא דנ''מ לענין דינא, הוא ז''ל מעתיק דבריו לבד, ואחר כך כל אחד יפרש כפי עיונו. הר''ב הלכה למשה.'' ע''ש. ולכן י''ל שמרן פסק הדין בש''ע כהרי''ף והרא''ש והטור, אלא הוא הניח לכל חכם לפרש אם דין זה מסכים למ''ש הרמב''ם או לא, ואם קי''ל כהרמב''ם או לא.

ולפי זה י''ל שהוא נכון מ''ש המעשה רקח הנ''ל שנוסח הב''י ברמב''ם הוא כנוסח שלנו, אבל אין ללמוד מזה שמרן בש''ע פסק כהרמב''ם, שזה אינו, אלא הוא הניח דין זה לכל חכם לפרש אם דעת הרי''ף והרא''ש והטור היא כדעת הרמב''ם או לא, וכפי הכלל ביד מלאכי הנ''ל.

וראיתי שכתב רבי סעדיה הלוי מירקאדו ז''ל בספרו נוה צדק (חידושיו על הרמב''ם שם), ''הנה בדפוס ישן נושן של רבינו מצאתי שכתב וז"ל בהמה שנפלה לאמת המים וכו' ואע"פ שמבטל כלי מהיכנו מפני צער בע"ח לא גזרו ואפילו להעלותה ע"כ. ופירוש דבריו הוא דמה שהתירו ע"י כרים וכסתות היינו דווקא בדאפשר אבל בדלא אפשר אפי' להעלותה בידים שרי משום צער בע"ח דרבינו ס"ל דצער בע"ח דאורייתא, ולפי נוסחא זו היא ראיה גמורה למרן כ"מ בפי"ג מהל' רוצח ה"ט ובב"י חו"מ סימן ער"ב דס"ל בדעת רבינו דרבינו ס"ל דצער בע"ח דאורייתא עיי"ש, (א"ה ס"ט נוסחא זו רמזה הרב מעשה רוקח בפרקין, ועיין לקמן שם בפי"ג מהל' רוצח ה"ט מה שאכתוב בזה בס"ד יעו"ש).'' ע''ש. הרי הוא לא דחה הגירסא ''ואפילו להעלותה.''

וגם כתב האדני יד החזקה שם ''בכת"י ק': ואפילו להעלותה בידו, עיין מעשה רוקח. אולם לא מצאתי סעד לדברים אלה לפי הנוסח הזה בכל הדפוסים ומפרשי הרמב"ם, עד שנקלע לידי ספר פסקי ר' ישעי' דטראני (הרי"ד) הוצאת המכון התלמוד השלם, ששם כ': אם היו המים עמוקים שא"א בכרים וכסתות, שטורח ומעלה בידו דאתי צער בעלי חיים דאורייתא ומבטל מוקצה דרבנן, (וזה דלא כהמג"א בסי' ש"ה).''

ולכן נראה שי''ל ס''ס בזה, דהיינו שמא הדין כהרי''ד והריא''ז והשה''ג שאף הוא מותר להעלות הבהמה בידים כשא''א באופן אחר, ואת''ל שזה אינו אלא הדין כהרמב''ם, אז שמא אף הרמב''ם מודה שזה מותר לפי הגירסא ''ואפילו להעלותה בידו''. ולכן יש להתיר לטלטל את הבהמה כשא''א באופן אחר.

מ''מ ראיתי בספר הבתים שערי הקידוש והשביתה שער ז' שכתב בפירוש ''ואסור להעלותה בידו'' וכן הוא בארחות חיים הל' שבת ס''שעו, שכתב ''אבל להעלותה בידו אסור''.

אלא עדיין י''ל שכיון שיש מחלוקת ראשונים בזה, אז י''ל ספק מוקצה לקולא. וזה כמ''ש הב''י בס''רעט ד''ה ומ''ש וכן הנר (קרוב לסוף) שהוא הביא מ''ש בתשובת הרשב''א, וז''ל ''ועוד דאיבעיא לן (ביצה כו:) אם יש מוקצה לחצי שבת דאיחזי ואידחי והדר איחזי ולא איפשיטא, ומוקצה דרבנן וספיקא לקולא.'' ע''ש. וכן כתב הב''י שם (לעיל מזה) לגבי אם מועיל תנאי בנר, ''ולענין הלכה נראה דכיון דמוקצה דרבנן כדאי הם הנך רבוותא דשרו לטלטל ע''י תנאה לסמוך עליהם''.  ע''ש. ועיין בשער הציון ס''שט ס''ק כד שהקיל במחלוקת הפוסקים בדין מוקצה. ע''ש. ולכן אף י''ל בדין צער ב''ח הנ''ל שאם א''א להביא כרים וכסתות, אז אף הוא מותר לעלות הבהמה בידים.

וכן ראיתי בחיי אדם כלל נט אות י, שכתב ''בהמה שנפלה לגומא שבחצר וירא שמא תמות שם אפשר יש לסמוך על הש"ג להתיר טלטול מוקצה דאין לה שרש מה"ת משום צער בעלי חיים.'' וכן הוא בחזון איש ס''נב אות טז, שכתב ''וכן יש להקל איסור מוקצה בשביל צער ב''ח והפסד, ומיהו אם אפשר לחכות עד הלילה אין להקל כלל.'' ע''ש.

ולפי זה נראה בנד''ד ששייך דין צער ב''ח בדגים קטנים אלו, ואם הוא א''א להפריש הדגים קטנים מדגים הגדולים באופן אחר, אז הוא מותר לטלטל אותם בידים כדי להצילים, כיון שאף יש הפסד ממון לבעל הדגים אם הדגים קטנים ימותו. כן נראה לענ''ד.

ואסיים בכבוד רב

מחבר הספר אורחותיך למדני