האם אדם מקיים מצוות משלוח מנות בדג וביצה שעליו

לכבוד הרה''ג מתתיהו גבאי שליט''א

ישוב דעת הכסא אליהו

א) כתוב במשנה ביצה טו: ''ושוין בדג וביצה שעליו שהן שני תבשילין''. ופירש''י שם ''וביצה שעליו - שהיו טחין ביצה על הדג כשצולין אותו.''

וראיתי לרבי יעקב די ביטון ז''ל, בעדות ביעקב ס''צב, שכתב ''מסכת י''ט פ''ב מש''א, ושוין בדג וביצה עליה שהן ב' תבשילין כו' ע''כ. אמר הצעיר, הר''ן בסוף תעניות כתב שהגאונים הרא' שלמדין דין ב' תבשילין לענין ט' באב מהכא, והרמב''ן בתורת האדם כתב שאינו כן דקל הוא לענין עירוב ואינו לענין ט' באב ע''ש בהרב''י (ס''תקנב.) ב' הדיעות. ומסופקני לענין פורים אי קיימא נמי פלוגתייהו או דילמא כ''ע יודו דילפינן מהכא לענין מנות פורים דאם שלח לחבירו בפורים דג עם ביצה שעליו דקיים מצות ומשלוח מנות כו', וה''ה אם שלח לו פת לבד שפניו טחות בביצה דה''ל כב' תבשילין וקיים מצות שלוח מנות.'' ע''ש.

אלא כתב הכסא אליהו ס''תרצה אות ב, לגבי מ''ש העדות ביעקב הנ''ל, וז''ל ''ולע''ד אין שום מקום להסתפק בזה, דפשיטא דיוצא אליבא דכ''ע כיון דאפילו הרמב''ן שכתב דלא גמרינן מעירוב, כלומר דלקולא אמרינן דחשיבי שני תבשילין ולא להחמיר לענין איסור שני תבשילין בערב ט''ב, מינה דגם לענין ומשלוח מנות איש לרעהו לקולא הוא, ואיכא למימר דחשיב שני תבשילין''. ע''ש. וכן פסק הכה''ח ס''תרצה אות מד. ע''ש.

מ''מ כתב החיד''א ז''ל בפתח עינים ביצה טו: ''אע''ג דזה היה מנהגם לטוח הדג בביצה תדיר, מועיל לב' תבשילין וכדמשמע מפירש''י. ונראה לי ההדיוט פשוט דאינו יוצא י''ח בפורים לשתי מנות בדג וביצה שעליו, ודלא כהרב עדות ביעקב ס''צב שנסתפק. ע''ש.''

הרי הפתח עינים לא ביאר טעמו שהאדם אינו יי''ח במשלוח מנות של דג וביצה שעליו. מ''מ נראה שהוא כיון למ''ש הריטב''א תענית ל. לגבי שני תבשילין בסעודה המפסקת בערב ט''ב, וז''ל ''ועיקרן של דברים דהכא לענין ט' באב שהאיסור משום תענוג וחשיבות אין לומר שיהא דג וביצה שעליו נידון כשני תבשילין כמו שאמרנו לענין עירוב ולענין ליל פסחים, וכמו שהיו סבורים קצת רבותי ז"ל, אלא כל שהיא בשתי תמחויים ואפילו ממין א' כגון שהא' צלי והא' מבושל וכיוצא בזה הרי אלו שני תבשילין, וכל שהם בתמחוי אחד וקדרה א' אפילו כמה מינים ביחד אינו אלא תבשיל א', וכן דעת מורי בשם רבי' נ"ר בשם רבותיו.'' ע''ש. וגם החיד''א ז''ל הביא ריטב''א זה בפתח עינים בתענית ל. ע''ש.

ונראה ממ''ש הריטב''א ''תענוג וחשיבות'', שלגבי ט''ב הטעם שאין לאכול שני תבשילין הוא מפני שזה בכלל תענוג וחשיבות ואין זה ראוי בזמן אבילות וזכירת חרבן המקדש, משא''כ כשהביצה ע''ג הדג שאף שבעצם זה שני תבשילין כדמצינו לגבי עירוב תבשילין, מ''מ כיון שאין זה בכלל תענוג וחשיבות ממילא שהוא מותר באכילה בערב ט''ב.

וכן נראה מהר''ן בתענית שם, דף י. ברי''ף, שכתב ''דעת הרמב"ן ז"ל בספר תורת האדם שכל מה שמתבשל בקדרה אחת אע"ג שלענין עירוב נדונין כשני תבשילין כאן אינו אלא כתבשיל א' לפי שאינו דרך חשיבות.'' וכן הוא כתב לקמן דף י ע''ב, ''בשר מליח עד כמה ימים: חשב שאינו מליח להיו' אסור בעט"ב, כ"ז שהוא נמלח יותר מב' ימים ולילה אחד נקרא מליח, אבל פחות מב' ימים ולילה אחד כזמן אכילת שלמים בשר מיקרי ולא מליח ויותר מכן אין בו משום שמחה ותענוג.'' ע''ש. הרי לגבי ט''ב הכל תלוי ב''חשיבות ותענוג''.

ולכן הכי י''ל לגבי משלוח מנות בפורים, שהטעם דבעינן שתי מנות הוא מפני שיש יותר ''תענוג וחשיבות'' ורבוי שמחה בין איש לרעהו בשתי מנות נפרדות מכשיש רק מנה אחת אף שיש במנה זו שני מאכלים מחוברים זה לזה. ולכן משום זה הוא פשוט לחיד''א ז''ל שהאדם אינו יי''ח במשלוח מנות בפורים בדג שיש עליו ביצה, אף שלגבי דין עירוב תבשילין זה נחשב לשני תבשילין.

שוב ראיתי לרבי יהודה נג'אר ז''ל בשמחת יהודה מס' סופרים פ''כא ד, דף יא ע''ב, שהביא ראיה מריטב''א הנ''ל שאין יי''ח משלוח מנות בביצה ע''ג דג, וכתב ''והרב כסא אליהו ס''תרצ''ה לא ראה זה''. ע''ש.

וכן הוא בערוך השלחן ס''תרצה אות יז, וז''ל ''וראיתי מי שמסתפק בדג וביצה שעליו אי זהו שני מנות, כמו בעירובי תבשילין (שם), ולי נראה דכפי מה שכתבתי בסע' טו דבעינן דבר חשוב, ממילא דטיח הביצה שעל הדג אינו עולה למנה אחת, וכן כל כיוצא בזה.'' ע''ש.

והכי י''ל לפי מ''ש המנות הלוי, וכן הוא בחת''ס א''ח ס''קצו, לגבי הטעם של מצוות משלוח מנות, וז''ל ''כדי להראות לחבירו אהבתו וחיבתו אליו כי ע''י שאדם שולח לחבירו שי ותשורה ומוגש מוקטר לשמו במנחה טהורה, מביע לו בזה את רגשי אהבתו וחיבתו ובכך הוא נוטע גם בלב חבירו אהבה ואחוה שלום וריעות...'' ע''ש.

ולכן כיון שאין פרסום אהבה וחיבה כל כך ברק מנה אחת, לכן בעינן שתי מנות, ולכן ממילא שאין יי''ח בדג שיש עליו ביצה כיון שאין זה בכלל ''תענוג וחשיבות'' כמ''ש הריטב''א הנ''ל. כך נראה כוונת הפתח עינים.

ב) מ''מ עדיין נראה ליישב דעת הכסא אליהו הנ''ל. ולכן יש לחלק בין דין ט''ב ודין משלוח מנות. כתב הטור ס''תקנב, לגבי סעודה מפסקת בערב ט''ב, ''ובשר מליח מותר. ועד כמה אינו נקרא בשר מליח, מפרש בגמרא כל זמן שהוא כשלמים שלא עבר עליו יותר מב' ימים ולילה אחת, אבל מכאן ואילך נתבטל טעמו. ואבי העזרי פירש משום דבשלמים כתיב שמחה וכיון שעבר עליו זמן שלמים לית ביה משום שמחה. ואמרינן נמי גבי בן סורר ומורה דאינו חייב אלא בבשר שהוא כשלמים שיש בו שמחה, וממשיך בתריה ואמר רבא אכל בשר עוף אינו נעשה בן סורר ומורה, וגרסינן בפ"ק דחגיגה ישראל יוצאין ידי חובתן בגדיים אבל לא בעופות דכתיב ושמחה את שיש בו שמחה יצאו עופות שאין בהן שמחה. מכל הני משמע דהוא הדין נמי בסעודה המפסקת שרי, וכן פסק רבינו שב"ט. ע''כ.''

וכן נראה כוונת הר''ן הנ''ל שכתב לגבי בשר מליח ''אין בו משום שמחה ותענוג.'' ולכן משום זה כתב הריטב''א הנ''ל ''דהכא לענין ט' באב שהאיסור משום תענוג וחשיבות.''

ואם אמרינן שיש לדמות דין משלוח מנות בפורים ל''תענוג וחשיבות'' או ''שמחה ותענוג'' של ט''ב, אז ממילא מצינו שאם האדם מקיים מצוות משלוח מנות בבשר עוף שהוא אינו יי''ח, שאין זה בכלל שמחה ותענוג כמ''ש הטור בשם הראבי''ה הנ''ל. וזה לא שמענו. ולכן כתב הכה''ח ס''תרצה אות לה, ''וכן אם שלח תרנגולים חיים נראה שלא קיים המצוה. אבל שחוטים יצא. פר"ח. אבל מדברי מהרי"ל שנכתוב לקמן או' ט"ל משמע דבעינן דוקא מבושלים יעו"ש. וכ"כ ח"א כלל קנ"ה או' ל"א. קיצור ש"ע סי' קמ"ב או' ב'.'' הרי במבושלים יי''ח לכ''ע, ודלא כדמצינו לגבי ט''ב וסעודה מפסקת שמעיקר הדין הוא מותר לאכול בשר עוף כיון שאין בזה תענוג וחשיבות.

ולכן נראה שצריך לחלק בין ט''ב ופורים. וי''ל שלגבי ט''ב ילפינן הגדר של מהו תענוג ושמחה מהקרבנות כדמצינו לגבי דין בשר מליח, וכן נראה נכון כיון שכל כוונת ט''ב היא כדי להזכיר המקדש והקרבנות, משא''כ לגבי דין משלוח מנות דילפינן הגדר של מנה שראויה לצאת י''ח ממה שראוי להביא אהבה וחיבה בין אדם לחבירו, ולכן כיון שעדיין יש הרגשת אהבה וחיבה בקבלת בשר עוף, אז ממילא שהמשלח יוצא י''ח בזה, ודלא כדמצינו לגבי ט''ב. 

ולפי זה יש סברה לומר שאף בבשר מליח האדם יי''ח במשלוח מנות אם זה יגרום אהבה וחיבה בין אדם לחבירו, וכן נראה, שכעת לא ראיתי בפוסקים שכתבו שהאדם אינו יי''ח בבשר מליח. ולכן אף י''ל הכי לגבי ביצה ע''ג דג שאם זה יגרום אהבה וחיבה, אז כיון שמצד הדין הם נחשבים לשני תבשילין כדמצינו לגבי דין עירוב תבשלין, אז ממילא שהאדם יי''ח בזה, אף לדעת הריטב''א והר''ן הנ''ל, וכמ''ש הכסא אליהו.

ספק בדברי קבלה

ג) וראיתי בילקוט יוסף הל' משלוח מנות הערה יג, שהביא מ''ש הכס''א הנ''ל ''דלקולא אמרינן דחשיבי שני תבשילין'', וכתב עליו ''ואינו מוכרח, די''ל דמשלוח מנות שיסודן מדברי קבלה חמירי טפי מדין עירובי תבשילין.''

ויש לחקור בזה. וי''ל שאף שפורים הוא מדברי קבלה, מ''מ עדיין יש לאזיל בספק דברי קבלה לקולא. וכן מצינו לדעת הגאונים כמ''ש הרמב''ן במגילה ב. ד''ה וק''ל, וז''ל ''וק''ל א''כ רב אשי למה קרא בהוצל בתרייהו משום דמספקא ליה, וכן בטבריא למאי דס''ד מעיקרא... ולפי דעתי יפה הורו הגאונים ז''ל... ונראין הדברים שגם בזה מנהג חסידות היו נוהגין בכך, שאילו מן הדין כל שקרא בראשון ושמא יי''ח הוקל בשני בספק של דבריהם, וספיקא דרבנן לקולא.'' ע''ש כל דבריו. וכן הוא ברשב''א שם דף ה: ד''ה ה''ג, שכתב ''ובנימוקי הרמב''ן נר''ו דחזקיה ורב אסי מנהג חסידות הוא, דאדרבה לא ליקרי כלל דהוה ספיקא בשל דבריהם ודברי קבלה כשל רבנן לקולא...''. ע''ש. וכן הוא בריטב''א שם ד''ה גופא, שכתב ''דספיקא דרבנן הוא דדברי קבלה כשל דבריהם ולקולא''. ע''ש. וכן כתב הר''ן שם ד''ה ולענין, לדעת הגאונים, וכן הוא ברב המגיד בהל' מגילה פ''א הל''יא לדעת הגאונים. ע''ש. ולכן מצינו שאף שפורים מדברי קבלה, שעדיין אזלינן בספק לקולא כשאר ספק דרבנן.

והטעם שלא אמרינן אפילו ביום י''ד ספק דרבנן לקולא, הוא כמ''ש הרמב''ן שם ''שא''ת כן נמצאת פוטרו בשניהם ומבטל ממנו בודאי מקרא מגילה לפיכך קורא בראשון פטור בשני''. ע''ש. ולפי זה י''ל דבשלמא אין לומר ספק דרבנן לקולא כדי שהוא אינו צריך לקיים המצוה כלל מעיקרא, אבל אם הוא עושה מעשה לקיים המצוה, אלא שיש ספק אם הוא יי''ח באותו מעשה, אז שפיר י''ל ספק דרבנן לקולא והוא אינו צריך לחזור לקיים את המצוה. ולכן כיון שהוא קרא ביום י''ד אף שיש ספק אם הוא יי''ח באותה קריאה יש לאזיל לקולא והוא א''צ לחזור כדי לקיים המצוה. ולכן יש להעיר על מ''ש המש''ז ס''תרצב ס''ק ג, ''בדיעבד אם קרא בה''ש י''ל ספק דרבנן לקולא, ואפשר דברי קבלה שאני...'', שלפי הרמב''ן והרשב''א והריטב''א כיון שהוא עשה מעשה לקרות בה''ש יש לומר ספק דרבנן לקולא והוא יי''ח. ולכן י''ל שאם הוא ודאי משלח מנות, אלא יש רק ספק אם הוא יי''ח במנות אלו, אז הוא יי''ח כיון שזה דומה למי שקרא ביום י''ד שיש ספק אם הוא יי''ח או לא.

ד) ואה''נ שלדעת הרמב''ם בהל' מגילה פ''א הל''יא, כשיש ספק אם העיר היתה כרך בימי יהושע בן נון או לא שצריך לקרות בי''ד וגם בט''ו, וזה מדינא, ולא אמרינן כדעת הגאונים ספק דרבן לקולא ודי בקריאה ביום י''ד, וכן פסק מרן בס''תרפח ד. ע''ש. מ''מ יש לעיין בטעם לזה. וראיתי שכתב רבי ראובן כהנא ז''ל במנחת כהנא (כללי ספיקא דרבנן לקולא, דף ו) ''ולבאר טעמו של הרמב''ם דהחמיר לקרות בשניהם יש סברא לומר דס''ל דדברי קבלה כדברי תורה דמי להחמיר בספיקו, או דטעמו מטעם מאי חזית כו' כסברת הר''ן גבי הסיבה לכן החמיר בשני הימים.'' או כמ''ש הערך השלחן בס''תרפח אות ג, שכתב ''ואפשר דהרמב''ם ושאר הפוסקים ס''ל דמשום פירסומי ניסא אזלינן בספיקא לחומרא...''. ע''ש. 

ויש לדון בטעמים אלו. בתחילה יש לחקור לגבי דעת הרמב''ם בספק בדברי קבלה אם אזלינן לקולא או לא. כתב הרמב''ם בהל' מקואות פ''ח הל''ו, ''...שעיקר טבילה מן התורה, וכל שעיקרו מן התורה אע''פ ששיעורו הלכה, ספק שיעורו להחמיר.'' הרי משמע שאם יש ספק בהלמ''מ ואין ''עיקרו מן התורה'' שספיקא לקולא. וכן נראה מהל' שחיטה פ''ה הל''ג, וז''ל ''אע''פ שכולן הלכה למשה מסיני הן, הואיל ואין לך בפירוש בתורה אלא דרוסה החמירו בה. וכל ספק שיסתפק בדרוסה אסור. ושאר שבעה מיני טרפות יש בהן ספקין מותרים''. ע''ש. הרי אף מכאן נראה שאם אין עיקרו בתורה יש לאזיל בספק לקולא.

וכן כתב הרשד''ם בי''ד ס''קלא, וז''ל ''אפילו בדבר שהוא הלכה למשה מסיני כתב הרמב''ם פ''ה מהל' שחיטה שיש בהן ספק לקולא, ובפ''ט בספק גלודה כתב לקולא אע''פ שעלתה בתיקו מטעם דס''ל דתיקו דהלמ''מ לקולא, וכן יש לדקדק ממ''ש פ''ח דמקואות כל שעיקרו מן התורה ספק שיעורו להחמיר, דון מינה שדבר שעיקרו הלמ''מ ספקו להקל...''. ע''ש.  ולפי זה י''ל שאם לדעת הרמב''ם בהלמ''מ אזלינן בספיקא לקולא, ק''ו בדבר שהוא ''מדברי קבלה'' שיש לאזיל בספקא לקולא.

וכן הוא בנודע ביהודה מה''ת י''ד ס''קמ,. שכתב ''...הוא מדברי קבלה. ואמנם לענין ספיקא אם הוא כד''ת להיות ספיקו לחומרא או אם הוא כמו ספק דרבנן שהוא לקולא, נלע''ד שספיקו לקולא דלא עדיף מדבר שהוא הל''מ, והרי דבר שעיקרו הל''מ אין ספיקו להחמיר, ועיין במס' מקואות פ''ו מש''ז. בפי' הרמב''ם ובפי' הר''ש דדוקא דבר שעיקרו מן התורה ושעורו הל''מ אמרינן בספיקו להחמיר, ועיין ברמב''ם הל' מקואות פ''ח הל''ו. ואעפ''כ לא הייתי סומך על סברתי בזה עד שמצאתי הדבר מפורש בתשו' המיוחסת להרמב''ן ס''רסג. שכתב...''. ע''ש. הרי לדעתו הרמב''ם סבר שיש לאזיל לקולא בספק דברי קבלה.

וראיתי בתורת חסד ח''א א''ח ס''לח אות ח, שהוא סבר שיש מחלוקת הרב המגיד והכסף משנה בדעת הרמב''ם לגבי דברי קבלה, וז''ל ''וכן מבואר מדברי הה''מ פ''ג מהל' מגילה הל''ו. דמצות שמד''ק הוי ד''ת ממש ולא מד''ס אם לא היכא שהביאו הפסוק מד''ק רק לסמך ולדמיון ע''ש. מיהו הכ''מ חולק שם בזה.'' ע''ש. מ''מ אף לדברי הרב המגיד שם עדיין י''ל שהוא מודה שכשיש ספק בדברי קבלה יש לאזיל לקולא (מלבד קריאת מגילה והלל ששניהם בכלל פרסומי ניסא כמ''ש הערך השולחן הנ''ל).

וראיתי שם באות ח שהוא הביא הנו''ב הנ''ל, וכתב ''לדברי הרמב''ם ודע' דס''ל דצריכין לקרות מדינא בטו' ג''כ, י''ל דס''ל ד''ק לחומרא.'' וזה קשה, איך הוא לא הרגיש במה שהנו''ב הביא ראיה לדבריו מהל' מקואות הנ''ל, שאף בדברי קבלה סבר הרמב''ם ספיקא לקולא. (ועיין עוד בזה ביביע אומר ח''ט א''ח ס''עא אות ב-ג.) ועיין באבני נזר אה''ע ס''ח שהאריך להביא ראיות שספק דברי קבלה לקולא. ועיין עוד בא''ח ס''תכט וס''תקמ. ע''ש.

ועיין בב''י בי''ד ס''רצד, ד''ה ערלה, שכתב ''בכל דוכתי הלכה למשה מסיני ספיקא אסור.'' אלא בא''ח ס''תקנד ד''ה ההולך, לגבי דברי קבלה, הוא הביא שני תירוצים, ובתירוץ ראשון משמע שאף ספק דברי קבלה לחומרא, ובתירוץ שני משמע שהוא לקולא. ע''ש. 

ולפי זה י''ל שאם הרמב''ם סבר שספק דברי קבלה לקולא, אז י''ל שהטעם שיש לקרות מגילה ביום י''ד וגם ט''ו הוא מטעם אחר. ונראה שיש לפקפק במ''ש במנחת כהנא הנ''ל, ''או דטעמו מטעם מאי חזית כו' כסברת הר''ן גבי הסיבה לכן החמיר בשני הימים.'' ויש להשיב על טעם זה, שהלא לפי הירושלמי (מגילה פ''ב הל''ג) אם בן כרך קרא ביום י''ד בדיעבד הוא יי''ח. וכן הוא בט''ז בס''תרפח סוף ס''ק ד. וכן הוא בגר''א שם ד''ה כי אם בי''ד, וכן הוא בשער הציון ס''תרפח ס''ק ח, ודלא כדעת הפר''ח. וכן הוא ביביע אומר ח''ז ס''נח אות ו. ע''ש. וא''כ הלא הוא יותר נכון לקרות בי''ד, כיון שאף אם הדין הוא שצריך לקרות בט''ו מ''מ עדיין הוא יי''ח. ואין זה דומה למ''ש הר''ן לגבי הסיבה בד' כוסות, ''אמאי נקל בהני טפי מהני'', דשאני התם שאין שום סברה לומר שאם בעינן הסיבה בתרי בתראי שהוא יי''ח בדיעבד בהסיבה בתרי קמאי. עיין משנה למלך הל' מגילה פ''א הל''יא. ע''ש. ולכן נראה שאין לפרש שהרמב''ם סבר לגבי מגילה כמ''ש הר''ן לגבי ד' כוסות.

ולכן נראה שעיקר הטעם של הרמב''ם שסבר דמדינא צריך לקרות ביום י''ד ויום ט''ו הוא מפני פרסומי ניסא וכמ''ש הערך השולחן הנ''ל. ולפי זה י''ל דבשלמא שקריאת מגילה היא בכלל פרסומי ניסא כשיש עשרה, וכמ''ש רש''י במגילה ה. ''שלא בזמנה. כגון כפרים המקדימין ליום הכניסה אין קורין אותה אלא בעשרה דבעינן פרסום ניסא.'' הרי אם אין עשרה ליכא פרסומי ניסא, וא''כ ה''ה י''ל הכי לגבי מצוות משלוח מנות, שהיא אינה בכלל פרסומי ניסא כיון שאין צריך לקיים המצוה בפני עשרה. ועוד, לגבי קריאת המגילה האדם מזכיר הנס בקריאתו, ולכן שפיר י''ל שיש פרסומי ניסא, משא''כ בנתינת מנות שהוא אינו צריך להזכיר את הנס בשעת נתינה. ולכן ממילא י''ל שאף לדעת הרמב''ם י''ל ספק דרבנן לקולא לגבי משלוח מנות, שהרי רק לגבי קריאת המגילה החמיר הרמב''ם שצריך לקרות כשיש ספק ביום י''ד וט''ו משום פרסומי ניסא כמ''ש הערך השלחן הנ''ל, אבל לגבי משלוח מנות י''ל שאף הרמב''ם מודה לגאונים והרמב''ן והרשב''א והריטב''א הנ''ל שי''ל ספק דרבנן לקולא, אף שפורים הוא מדברי קבלה. ועיין עוד בארחותיך למדני ח''י ס''קטז אות ב.

ולפי זה שפיר הוא מ''ש הכס''א הנ''ל, לגבי משלוח מנות ''דלקולא אמרינן דחשיבי שני תבשילין''.

ולכן למסקנה נראה שהוא ראוי לכתחילה לחוש לפוסקים הנ''ל שאין האדם יי''ח במצוות משלוח מנות בביצה ע''ג דג, אבל בדיעבד יש לסמוך על דעת הכסא אליהו. כן נראה לענ''ד.

ואסיים בכבוד רב

מחבר הספר אורחותיך למדני