האם בשעת אזעקה, מותר לאיש להכנס למקלט שנמצאת בו אישה, אם ידוע שלא יגיעו עוד אנשים למקלט

לכבוד הרה''ג יהודה לוין שליט''א

א) כבר האריכו האחרונים לגבי אם יש להתיר יחוד במקום פקוח נפש או לא, דשמא י''ל שאיסור יחוד הוא בכלל אביזרייהו דעריות, עיין בשו''ת שם אריה אה''ע ס''לג, והמהרש''ק בטוב טעם ודעת מה''ק ס''קצב, ובצור יעקב ס''טז, ובציץ אליעזר ח''ו ס''מ פ''א אות ח ואילך. ואין לי פנאי להאריך בכל דבריהם ולכן כתבתי כאן קצת דברים בענין זה. 

בתחילה יש לחקור במ''ש החינוך ס''קפח, לגבי לאו ד''לא להתקרב לעריות'', וז''ל ''שלא להתעדן [נתעדן] באחת מכל העריות והן קרובות ואשת איש ונידה. ואפילו בלא ביאה, כגון חיבוק ונישוק וכל הדומה לאלו הפעולות הרעות.

...מדיני המצוה מה שאסרו חכמים ז''ל (אבות ג, יג ואבות דרבי נתן ב) בזה לגדר. והוא שלא יקרץ אדם בידיו וירמז בעיניו לאחת מן העריות, ושלא לשחוק עמהם כלל. ואפילו להריח בשמים שעליהם אסרו. ושלא להביט בנשים כלל, ואפילו בפני כלה, בכוונת הנאה.

...ועוד אמרו רבותינו ז''ל (דף פ:) במצוה זו שאסור להתיחד עם כל העריות דבר תורה, בין זקנה בין ילדה. שהיחוד לגלות ערוה הוא גורם''. ע''כ דברי החינוך.

ולפי זה יש מקום לומר שכיון שהחינוך הכניס איסור יחוד בכלל איסור לא תקרבו, דממילא דיחוד בכלל אביזרייהו דעריות כמו שלא תקרבו בכלל אביזרייהו דעריות. וכן דקדק הציץ אליער שם אות יא. ע''ש.

אלא זה קשה, שי''ל שמה שבכלל אביזרייהו  דעריות הוא רק נגיעה בגוף האשה, דהיינו חיבוק ונשוק וכו', וכמ''ש הרמב''ם הל' איסורי ביאה פ''כא הל''א, ''כל הבא על ערוה מן העריות דרך איברים או שחבק ונשק דרך תאוה ונהנה בקרוב בשר הרי זה לוקה מן התורה... ונאמר לא תקרבו לגלות ערוה...''. ע''ש. וזה כמ''ש הב''י י''ד ס''קצה, ''...אבל להרמב"ם דנגיעת ערוה אסורה מן התורה הכא אע"פ שיש בו פיקוח נפש איפשר דאסור משום דהוי אביזרא דג"ע וצ"ע.'' הרי הב''י כתב כן רק לגבי נגיעה. משא''כ כשאין נגיעה כמ''ש החינוך הנ''ל ''שלא יקרץ אדם בידיו וירמז בעיניו לאחת מן העריות, ושלא לשחוק עמהם כלל. ואפילו להריח בשמים שעליהם אסרו. ושלא להביט בנשים כלל'', שאין נגיעה באלו, וי''ל שאין אלו בכלל אביזרייהו דעריות, אלא הם רק גזירה אטו ביאה ותו לא. ולכן י''ל באלו יעבור ואל יהרג. וכן י''ל לגבי יחוד שאין זה בכלל אביזרייהו  דעריות כיון דליכא נגיעה ביחוד ולכן אף את''ל שיחוד אסור מן התורה, מ''מ עדיין י''ל שהוא אינו בכלל  אביזרייהו  דעריות כיון דליכא נגיעה ואין חשש כל כך של ביאה, ולכן ביחוד י''ל יעבור ואל יהרג.

וזה כמ''ש החקרי לב אה''ע ס''יז ד''ה ולכאורה אין לשונו, וז''ל ''דיחוד וקריבה, דודאי דקריבה חמור דהיינו חבוק ונשוק כמו שכל הישר הולך יודה בו.'' ע''ש. ולכן שפיר הוא לומר שאין יחוד בכלל אביזרייהו דעריות אף את''ל שהוא אסור מן התורה.

ב) אלא יש להקשות על זה לפי מ''ש סנהדרין עה. ''מעשה באדם אחד שנתן עיניו באשה אחת והעלה לבו טינא...'', ופסק הרמב''ם הל' יסוה''ת פ''ה הל''ט, ''מי שנתן עיניו באשה וחלה ונטה למות ואמרו הרופאים אין לו רפואה עד שתבעל לו. ימות ואל תבעל לו אפילו היתה פנויה. ואפילו לדבר עמה מאחורי הגדר אין מורין לו בכך וימות ולא יורו לדבר עמה מאחורי הגדר שלא יהו בנות ישראל הפקר ויבואו בדברים אלו לפרוץ בעריות.''

ופירש הר''ן ביומא (דף ג ע''ב ברי''ף) ד''ה חוץ, שהטעם הוא מפני ''דכל אביזריהו נמי אסירי ואפילו מקום סכנה''. וז''ל ''דכל אביזריהו נמי אסירי ואפילו מקום סכנה וראיה לדבר... ובגלוי עריות נמי אמרינן בפרק סורר ומורה (דף עה א) מעשה באדם אחד שנתן עיניו באשה אחת והעלה לבו טינא... תספר עמו אחורי הגדר ימות ואל תספר עמו אחורי הגדר, אלמא ג' עבירות הללו ל"ש עבירה גופה ול"ש באבקה של עבירה אין מתרפאין''. ע''ש. ולכן מצינו שאף בדיבור שאין בו נגיעה כלל, עדיין הוא אסור משום אביזרייהו  דעריות. ולכן ה''ה די''ל הכי לגבי יחוד.

מ''מ הר''ן שם כתב זה בשם הרמב''ן בספר תורת האדם כמבואר בסוף דבריו שם. וא''כ יש להעיר על הרמב''ן שלדעתו איסור חיבוק ונישוק בערוה הוא רק אסור מדרבנן, ולא שייך לומר באיסור דרבנן אביזרייהו דעריות כמ''ש הב''י י''ד ס''קצה הנ''ל, ''וגם בתשובות דלהרמב"ן סימן קכ"ז אסור לבעל למשש דפק אשתו נדה... ומיהו אם החולי מסוכן ואין שם רופאים משמע קצת מדבריו דשרי משום פיקוח נפש אלא דאיכא למימר דלטעמיה אזיל דסבר דנגיעת נדה אינה אסורה אלא מדרבנן.'' ע''ש. וכן הוא בש''ך שם ס''ק כ. ע''ש. וכן כתב הש''ך ס''קנז ס''ק י, ''דבערוה דרבנן לכ"ע יעבור ואל יהרג ופשוט הוא וכן משמע בב"י שם.'' ע''ש.

וכן הקשה ר''א יצחקי ז''ל בשו''ת זרע אברהם י''ד ס''ה,  ד''ה הן אמת, על הרמב''ן, וז''ל ''כיון דכל הני אינן אלא מדרבנן אפילו שתעמוד לפניו ערומה מאי הוי, וכ''ש כשתספר עמו מאחורי הגדר, והיכי דחינן נפש אחת מישראל משום איסור דרבנן...''. ע''ש.

אלא ראיתי במשנה למלך יסוה''ת פ''ה הל''ב, שהביא מ''ש הרא''ם, וז''ל ''והנה הגאון הרא"ם ז"ל בתשובה ח"א סי' נ"ט נשאל על כהן שנשא חלוצה ואנסוהו שלא להוציאה. והשיב דא"א לו לעבור מחמת אונס ממון ועוד דאפילו בסכנת נפשות לא אמרינן אלא בשאר עבירות אבל בשלש עבירות דעבודת כוכבים וג"ע וש"ד לא דקיי"ל כל עבירות שבתורה אפילו א"ל לאדם עבור ואל תהרג יעבור ואל יהרג חוץ משלש אלו, ואף על גב דאיסור חלוצה אינו אלא מדרבנן ואינו בכלל ג"ע, מ"מ כיון דאיסור ביאה הוא הרי הוא בכלל ג"ע דחוץ מעבודת כוכבים וג"ע וש"ד דאמרינן לאו דוקא הני אלא ה"ה באביזרא דידהו, וראיה מההיא דפ' בן סורר מאותו שנתן עיניו באשה וחלה בחולי גדול ואמרו הרופאים שאין לו תקנה עד שתבעל לו ואמרו חכמים ימות ואל תבעל ימות ואל תעמוד נגדו ערומה כו', אלמא לאו דוקא ג"ע בלבד אמרו אלא אפילו בפנויה ואפילו בדבור בעלמא ואפילו שלא בפניו שאין בכל אלו כי אם איסור הנאת פנויה בלבד משום דאביזרא דידיה הוא, כ"ש בנ"ד שהוא איסור ביאה דרבנן והעובר על דברי חכמים חייב מיתה עכ"ד.'' ע'ש.

הרי לדעת הרא''ם אה''נ שאף באיסור דרבנן ואף בדיבור בעלמא שאין בו נגיעה, עדיין י''ל דין אביזרייהו דעריות ויהרג ואל יעבור. וא''כ לפי זה אין קושיא על הרמב''ן הנ''ל.

וכבר מצינו בריב''ש ס''רנה שכתב כן, וז''ל ''באשה והעלה לבו טינא באו שאלו לרופאים וכו' תספר עמו מאחורי הגדר ימות, ואל תספר עמו אחורי הגדר ואע"פ שאין בזה אסורא דאורייתא.'' ע''ש.

וראיתי בנודע ביהודה מה''ת אה''ע ס''קנ ד''ה ואם, שכתב ''ואני תמה על הנ''י בפ' בן סורה ומורה שפסק דאפילו בצנעא יהרג ואל יעבור ואף דליכא כרת בצנעא מ''מ כיון דלפעמים איכא כרת באשה זו כגון בפרהסיא איכא משום אביזרא דג''ע, ואני תמה דהא גם על אביזרא דידהו יהרג היינו שעל כל פנים אסור מן התורה אף דליכא כרת, אבל במה שאינו אסור מן התורה רק מדרבנן אף שהוא מאביזרא דג''ע או ע''ז לא אמרינן יהרג ואל יעבור, והרי בצנעא אין כאן איסור תורה רק גזירת בית דינו של שם. ואין אני תמה על הנ''י דאולי ס''ל דגם איסורי דרבנן שהם אביזרא דג''ע הם בכלל יהרג ואל יעבור, וסובר שבהך שאמרו ימות ואל תעמוד ערומה אין כאן רק איסור דרבנן וכדעת הרמב''ן בהך קרא דלא תקרבו.'' ע''ש.

הרי לדעת הרמב''ן והנ''י והריב''ש אף באיסור דרבנן שאין בו נגיעה י''ל אביזרא דג''ע, וכמ''ש הרא''ם הנ''ל, ולכן לדעתם י''ל שאף לגבי יחוד י''ל שהוא בכלל אביזרייהו דעריות אף שאין בו נגיעה, אבל משמע שסבר הנו''ב דלא קי''ל הכי אלא כמ''ש הב''י והש''ך הנ''ל.

ולכן לפי דעת הב''י והש''ך הנ''ל שאין חשש אביזרייהו דעריות באיסור דרבנן, אז י''ל דלא קי''ל כהרמב''ן והר''ן והנ''י והריב''ש הנ''ל. (ועיין לקמן קרוב לסוף די''ל שאף הרמב''ן מודה ביחוד שהוא אינו בכלל אביזרייהו דעריות כשהאדם אינו מתכוין ליחוד אלא לצורך אחר.)

ג) וי''ל לדעת הב''י הטעם דאנן לא קי''ל כהרמב''ן הוא מפני שיש סתירה בדעת הרמב''ן שבתשובת הרמב''ן ס''קכז נראה שהוא התיר לבעל למשש בדופק אשתו נדה כשיש חשש סכנה, ודלא כמ''ש הר''ן ביומא הנ''ל לדעת הרמב''ן שאף איסור דרבנן בכלל אביזרייהו דעריות ולכן י''ל יהרג ואל יעבור. ולכן סבר הב''י דקי''ל כמ''ש הרמב''ן בתשובה. (אלא באמת שאין קושיא שתשובת הרמב''ן הן להרשב''א כנודע.) 

והטעם שהב''י אזיל לקולא בסתירה ברמב''ן הוא כמ''ש הב''י י''ד ס''קנז, לגבי דין העלה לבו טינא, ''והרמב"ם פסק בפ"ה מהלכות יסודי התורה כמ"ד פנויה אע"ג דפלוגתא היא וספק נפשות להקל, נראה שטעמו משום דשב ואל תעשה הוא שלא לספר עמה.'' הרי כשצריך לעשות איזה מעשה בקום עשה כדי להציל את עצמו, כגון למשש בדופק, אז י''ל ספק נפשות להקל.

ולדעת הש''ך ג''כ י''ל דלא קי''ל כהרמב''ן, שכתב הש''ך ס''קנז ס''ק י, ''דהא אמרינן בש"ס (ס"פ סורר ומורה) מעשה באדם אחד שנתן עיניו באשה אחת והעלה לבו טינא... ובודאי שדברים אלו אינם ג"ע ממש אלא שעובר בהן בלא תקרבו לגלות ערוה שהוא לאו דג"ע כ"כ הר"ן פא"מ והנ"י ס"פ סורר... אבל הרמב"ן בהשגות שלו על ספר מנין המצות חלק על הרמב"ם ואומר שאין מלקי' מן התורה אלא בביאה גמורה או בהעראה ע"ש שהאריך, והרב ר"י ליאון בספר מגלת אסתר שלו דף קי"ח סתר כל דברי הרמב"ן והעלה כהרמב"ם ע"ש, וכן נראה לי מהך עובדא דהעלה לבו טינא...''. ע''ש. משמע שסבר הש''ך שיש ללמוד ממעשה שהעלה לבו טינא, שרק באיסור תורה י''ל  אביזרייהו דעריות, ודלא כהרמב''ן.

מ''מ אף לדעת הב''י והש''ך בדין העלה לבו טינא י''ל שהם סברו שדיבור בעלמא הוא רק איסור דרבנן, משא''כ בנגיעה ממש. והטעם שעדיין אסרו חז''ל לחולה זה ליהנות מדיבור האשה הוא מפני שיש טעם טוב להחמיר רק בדין זה יותר משאר מקומות.

וי''ל שזה כמ''ש הרדב''ז ח''ד ס''אלף עז (ב) ''וא"ת הרי ערוה וכל אביזרהא אמרינן ימות ואל יעבור מההיא עובדא דההוא דהעלה לבו טינא. לא קשיא כלל דהתם בא החולי מחמת העבירה ולפיכך ימות ואל ידבר עמה מאחורי הגדר. אבל הכא לא בא החולי מחמת העבירה.'' ע''ש. הרי דשאני דין זה כיון שבא החולי מחמת העבירה, משא''כ בשאר מקומות. ולכן י''ל כשיש רק דיבור שאין בו נגיעה, ולא בא החולי מחמת העבירה, אז אין זה בכלל אביזרייהו  דעריות.

וכן הוא בהג''ה במשנה למלך הל' איסורי ביאה פ''יז הל''ז, וז''ל ''עיין בדברי הרב המחבר פ"ה מהלכות יסודי התורה שהביא תשובת הרא"ם על אודות כהן שנשא חלוצה וכופין אותו שלא לגרשה, וראיתי להרמ"ז בחידושיו לפרק יום הכפורים (דף י"ט ע"ג) שהביא דברי הר"ן ז"ל דס"ל דעל ג' עבירות שאמרו יהרג לאו דוקא אינהו דכל אביזרייהו נמי והביא ראיה מעובדא דמי שהעלה לבו טינא כו', וכתב וז"ל וראיה זו איני מכיר דשאני התם דהחולי בא מחמת העבירה, אבל אם אנסוהו לכ"ג לבא על האלמנה דהוא איסורי לאוין מנ"ל דיהרג ואל יעבור, יע"ש דהעלה לענין הלכה דבאיסורי לאוין יעבור ואל יהרג, ועיין בתשובת הרדב"ז סי' ב' דמחלק ג"כ בין היכא דבא החולי מחמת העבירה.'' ע''ש. אלא אח''כ ההג''ה שם הקשה על חילוק זה ע'ש.

ומ''ש ''וראיתי להרמ''ז'', הוא כיון לומר ''להרב מורי זקני'', דהיינו מ''ש מהר''ם בן חביב ז''ל בתוס' יום הכפורים, סוף דף פב. ד''ה כתב הר''ן, וז''ל ''וראיה זו איני מכיר, דשאני התם דהחולי בא מחמת העבירה, ולכך ימות ולא יעשה עבירה''. (וזה שלא כמשמע מהשם אריה אה''ע ס''לג שכתב ''שהביא דברי הרמ''ז שדחה...'', שמשמע שהוא סבר שזה ר''ת של שם הרב, אלא כוונת מהר''י כולי ז''ל רק לומר ''מורי זקני'', שרבי יעקב כולי ז''ל בעל ההג''ה היה הנכד של מהר''ם בן חביב ז''ל.)

וכן ראיתי בשו''ת זרע אברהם הנ''ל, שהקשה על מ''ש הרדב''ז הנ''ל, אבל עדיין הוא כתב בסוף ד''ה הן אמת, ''ואיהו הוא דאפסיד אנפשיה דאי בעי ליה ליתובי דעתיה לא עבדינן ליה תקנתא להצילו מדעתו.'' ע''ש. וזה כדמצינו בחות יאיר ס''קפב, שכתב ''ועוד יש לפקפק על ראי' ממעשה דסוף פרק בן סורר שהעלה לבו טינא ע"י יצה"ר וגרם לעצמו הסכנה ואולת אדם תסלף דרכו, וה"ל לכפויי ליצרו וליתובי' דעתיה.'' ע''ש. ועוד כתב הזרע אברהם שם בד''ה אמנם, ''הרי הוא מתכוין להנאת הערוה ממש, שהרי העלה בלבו טינא... אבל הכא אין כוונתו ליהנות כלל מן הערוה.'' ע''ש. ועיין עוד שם ס''ו מ''ש בעל הבתי כהונה בענין זה.

ולכן נראה שהב''י והש''ך סברו שאין ללמוד מדין העלה לבו טינא, שיש דין אביזרייהו דעריות אף בדרבנן.

וגם י''ל לדעתם, שאף את''ל שאיסור יחוד הוא מן התורה, שעדיין הוא אינו בכלל אביזרייהו דעריות, שהוא קיל טפי כיון דליכא נגיעה כלל. וזה כמ''ש החקרי לב הנ''ל ''דיחוד וקריבה, דודאי דקריבה חמור דהיינו חבוק ונשוק כמו שכל הישר הולך יודה בו.'' ע''ש. ולכן שפיר הוא לומר שאין יחוד בכלל אביזרייהו דעריות.

ולפי זה יש לפרש דעת החינוך הנ''ל. ולכן כתב הש''ך ס''קנז ס''ק י, שהחינוך סבר כהרמב''ם שנגיעה באשה ערוה היא אסורה מן התורה, וז''ל ''משמע דס"ל כהרמב"ם... וכ"כ הסמ"ג לאוין קכ"ו וכ"כ הרא"ה בספר החנוך מצוה קפ"ח.'' ולכן יש לפרש שאף החינוך סבר שאין לומר דין אביזרייהו דעריות בדרבנן, ומה שהחמירו חז''ל לגבי העלה לבו טינא הוא רק מפני שהטעמים שכתבו הרדב''ז ודע' הנ''ל. מ''מ לדעת החינוך אף שי''ל שנגיעה אסורה מן התורה ובכלל אביזרייהו דעריות, מ''מ לגבי יחוד אף את''ל שיש איסור תורה, מ''מ כיון דליכא נגיעה כלל הוא עדיין אינו בכלל אביזרייהו דעריות לפי טעם החקרי לב הנ''ל. ולכן אין להוכיח מדברי החינוך שהוא סבר שיחוד בכלל אביזרייהו דעריות.

ד) ויש להוסיף על זה, שהרי לגבי דין העלה לבו טינא הרמב''ם לא כתב שהטעם שצריך להחמיר אף בשמיעת דיבור, הוא מפני אביזרייהו  דעריות, אלא הוא רק כתב ''שלא יהו בנות ישראל הפקר ויבואו בדברים אלו לפרוץ בעריות'', דמשמע שזה רק גזירה דרבנן מיוחדת בנדון זה.

וגם לא מצינו שהטור וש''ע הביאו דין זה כלל. וכן העיר המנחת חינוך ס''רצו ס''ק א, ''ותמהני על בעלי הש"ע המחבר והרמ"א שלא הביאו דין זה.'' ע''ש. ולכן כל זה צריך ביאור.

וראיתי שכתב הרשימות שיעורים סנהדרין עה. ''...ונראה דהטור והשו"ע סוברים דההלכה של מי שנתן עיניו באשה ונטה למות דימות ואל תעמוד לפניו ערומה ואל תספר עמו מאחורי הגדר אינו מדין יהרג ואל יעבור אלא מדין דיש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה למיגדר מילתא (עיין ביבמות דף צ), וכן פסק הרמב"ם (פכ"ד מהל' סנהדרין ה"ד)... וי"ל דהטור והשו"ע ס"ל דהמעשה שבגמ' "מעשה באדם א' שנתן עיניו באשה אחת, והעלה לבו טינא ובאו ושאלו לרופאים וכו'", היתה הוראת שעה על אותו המעשה שב"ד הורו בתורת הוראת שעה למיגדר מילתא שימות ולא יספר עמה מאחורי הגדר, אך אין זה מדין אבזרייהו דעריות ואינה הלכה קבועה לדורות ולכן השמיטו דין זה. ולפי"ז מתורץ נמי הא דבגמ' איתא דלמ"ד פנויה היתה הטעם הוא משום פגם משפחה או משום שלא יהיו בנות ישראל הפקר דאין דין זה מדין יהרג ואל יעבור דעריות אלא הוי דין בהוראת ב"ד שב"ד יכולים להורות הוראת שעה כשיש צורך ואף פגם משפחה חשיב צורך.

ונראה דאע"פ שהרמב"ם חולק על הטור והשו"ע שהביא דין זה להלכה לדורות, מ"מ אין הרמב"ם חולק על הביאור הנ"ל, ואף הרמב"ם מפרש דיסוד הדין הוא משום דיש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה אף לדורות, ולכן פסק דבמי שנתן עיניו באשה ונטה למות ב"ד מורין לו שיתנהג בשב ואל תעשה וימות ואל יספר עמה מאחורי הגדר, ואין זה מדין אבזרייהו דעריות. וי"ל דלכן דקדק הרמב"ם וכתב "ואפילו לדבר עמה מאחורי הגדר אין מורין לו בכך וימות ולא יורו לדבר עמה מאחורי הגדר שלא יהו בנות ישראל הפקר ויבואו בדברים אלו לפרוץ בעריות", דהרמב"ם הדגיש דזוהי הלכה בהוראת בית דין שאין ב"ד מורין לו לדבר עמה בתורת גדר כדי שלא יהיו בנות ישראל הפקר ופרוצים בעריות.'' ע''כ דברי הרשימות שיעורים. 

ולפי זה נראה פשוט שלדעת הטור וש''ע אין לומר שיחוד בכלל אביזרייהו דעריות, שהרי יחוד קיל טפי מנגיעה ממש כמ''ש החקרי לב הנ''ל, ואם לדעתם אף דיבור אינו בכלל אביזרייהו דעריות כיון דליכא נגיעה, אז ה''ה שאין יחוד בכלל זה, שאף ביחוד ליכא נגיעה.

וכבר מצינו שאף עבודת המלך על הרמב''ם בהל' יסוה''ת פ''ה הל''ט, סבר שלדעת הרמב''ם אין איסור בדין העלה לבו טינא משום אביזרייהו דעריות, אלא רק משום גזירת חז''ל. וז''ל ''כתב רבנו טעם האיסור כמ"ש בגמ' דסנהדרין שם, והוא גדר ותקנת חכמים משום סיג. ועי' בר"ן ז"ל שם שלמד מזה דאביזריהו דשלש עבירות נמי אסורין, ועמדו בשיטתו עוד הרבה מרבותינו ז"ל, ובאמת הרי כבר כתבנו לעיל שבדברי רבנו אין הדבר מבואר כלל איך ס"ל באביזריהו, אבל דעת רבנו דהוא משום סיג והרי יש רשות לבי"ד לעשות כן, שהרי בי"ד מכין ועונשין לעשות גדר לתורה (...ואנן קיימינן בשיטת רבנו לפום המסקנא דהוא תקנת בי"ד ולא משום אביזריהו)... ולהכי תפס כטעמא דהוא תקנת חכמים וסייג וממילא דה"ה פנויה, ובאמת קשה לומר דטעמא דאביזריהו יועיל גם לאיסור דרבנן, והרי לדבר עמה בודאי ליכא אלא איסור דרבנן, ועל כרחך דהוא תקנה וגדר מדין בי"ד ומכין ועונשין. ועי' נודע ביהודה תנינא חלק אה"ע סי' ק"נ במ"ש דאם האיסור רק מדרבנן בודאי לא הוי אביזריהו''. ע''ש.

משמע מזה שלדעת הרמב''ם אין לומר דין אביזרא דג''ע, ומה שאסרו לגבי מי שהעלה לבו טינא, הוא רק תקנת דרבנן, ואין ללמוד ממנו לשאר מקומות שאין בהם תקנה מפורשת. ולכן אף י''ל שאין יחוד בכלל אביזרייהו דעריות. 

ה) ויש עוד סברה לחלק בדין יחוד כדי לומר שהוא קיל טפי אף את''ל שהוא מן התורה, וכמ''ש החקרי לב הנ''ל, ''דיחוד וקריבה, דודאי דקריבה חמור דהיינו חבוק ונשוק כמו שכל הישר הולך יודה בו.'' ע''ש.

וזה לפי מ''ש הר''ן בגמ' יומא שם בשם הרמב''ן, וז''ל ''ודאמרינן התם [סנהדרין עד:] בקאקי ודמונקי דיהבינן להו ופלחינן בהו לגבי נורא משום דלהנאת עצמו הוא, התם היינו טעמא משום דלאו עבודת כוכבים ואבק עבודת כוכבים הוא אלא משום ולפני עור לא תתן מכשול דהוי משאר חייבי לאוין שבתורה ואסורא דשייכא בשאר כל המצות, אבל לאוין דע"ז כולן אסור לעבור עליהן אפי' להנאת עצמן לעולם וכן בש"ד וכן בג"ע.'' ע''ש.

הרי שלא שייך דין אביזרייהו בלפני עור. ולפי זה יש סברה לומר שכל דין קול אשה או הסתכלות באשה וגם יחוד הוא דומה ללפני עור, דהיינו שאם האדם שומע קול אשה הוא נכנס למכשול שמא הוא יבא אליה, וכן י''ל לגבי יחוד האדם נכנס למכשול שמא הוא יבא אליה. ולכן איסורים אלו דומים לדין לפני עור לא תתן מכשול, שכל אלו בכלל ''מכשול'', ולכן אין לומר באלו דין אביזרייהו דעריות.

ו) ועוד י''ל, שכתב הב''י י''ד ס''קנז, לגבי דין העלה לבו טינא, ''והרמב"ם פסק בפ"ה מהלכות יסודי התורה כמ"ד פנויה אע"ג דפלוגתא היא וספק נפשות להקל, נראה שטעמו משום דשב ואל תעשה הוא שלא לספר עמה.''

ולפי פירוש זה, נראה שרק בשב ואל תעשה אין לחוש לגרום סכנת נפשות, משא''כ כשהאדם גורם הסכנה בקום עשה, שאז אין לומר דין אביזרייהו דעריות, וצריך לעבור על איסור משום פקוח נפש.

ולפי זה יש לדון לגבי יחוד בנד''ד. ולכן כשהאיש בא לתוך המקלט ואז הוא רואה שיש אשה שם לבדה, ולכן כשהוא קום לצאת משם כדי להציל את עצמו מאיסור יחוד, ממילא שהוא מכניס את עצמו בקום עשה בסכנת נפשות בחוץ. ולכן לפי הב''י הנ''ל י''ל דין פקוח נפש בזה, ואין לחוש לאיסור יחוד.

ז) ויש עוד טעם להתיר בנד''ד. ויש לחקור בדין יחוד לשם שמירה.

כתב הב''י אה''ע ס''כב, ''וכ' הראב"ד בספר בעלי הנפש (שער הפרישה) שי"א דכי אמרי' דאשה מתייחדת עם שני אנשים כשרים ה"מ ביום אבל בלילה לא יישן עמה בבית אחד עד שיהיו שם ג' אנשים מפני שהוא דומה לדרך דאמרינן לא שנו אלא בעיר אבל בדרך עד שיהיו ג' שמא יצטרך א' מהם לנקביו ונמצא זה מתייחד עם הערוה, וה"נ חיישינן דילמא אדנאים חד מינייהו אזיל חד ועביד איסורא ומסתברא כוותיה, ומיהו שמירת נשים לא בעיא ממעשה דר' יהושע שהלך לפדות ריבה אחת הוא ותלמידיו ובלילה השכיבה למרגלותיו עכ"ל.''

ומה שהביא הראב''ד דין שמירה, הוא כמ''ש בשבת קכז: ''ת"ר מעשה בחסיד אחד שפדה ריבה אחת בת ישראל ולמלון השכיבה תחת מרגלותיו, למחר ירד וטבל ושנה לתלמידיו, ואמר ( להן) בשעה שהשכבתיה תחת מרגלותי במה חשדתוני, אמרנו שמא יש בנו תלמיד שאינו בדוק לרבי, בשעה שירדתי וטבלתי במה חשדתוני אמרנו שמא מפני טורח הדרך אירע קרי לרבי, אמר להם העבודה כך היה...''. ע''ש.

ופירש''י שם, ''כל היכא דאמרינן מעשה בחסיד אחד או רבי יהודה בן בבא או רבי יהודה ברבי אלעאי. ריבה – נערה. שאינו בדוק לרבי - שאינו מכיר במדותיו לסמוך עליו ולהניחה אצלנו.'' (אלא הראב''ד סבר שאותו חסיד היה רבי יהושע, וכן הוא בשו''ת מהר''י מברונא ס''לח.)

נראה שהשמירה במעשה הנ''ל היא מה שר''י שמר את הנערה מאותו תלמיד שאינו בדוק, ומשום זה ר''י ישן יחד עם הנערה בחדר אחד כל הלילה בלי שום אדם אחר. ולכן מ''ש הראב''ד ''שמירת נשים לא בעיא'' הוא כיון למ''ש לעיל ''בלילה לא יישן עמה בבית אחד עד שיהיו שם ג' אנשים'', ואין לומר דלא בעינן ג' אנשים אבל עדיין בעינן ב' אנשים לשמירה, שזה אינו, שבמעשה הנ''ל ר''י היה לבדו בחדר עם הנערה כל הלילה, שאל''כ אין מקום לשאלה ''במה חשדותני''. וגם יש לדקדק שהיה לו לר''י לשאול תלמיד בדוק אחד לישון בחדר עמו והנערה כיון דליכא חשש יחוד כלל בזה (לדעת רש''י והתוספות), ודחוק לומר שהחדר שינה היה קטן כל כך שתלמיד אחד אינו יכול לישון על הקרקע עם ר''י והנערה. ולכן נראה לומר שכשיש היתר של שמירה שאין היחוד ''דחויה'' אלא הוא ''הותרה'' לגמרי, ולכן מותר לר''י לישון לבדו עם הנערה באותו חדר. 

וגם יש לדקדק שהראב''ד לא כתב שטעם ההיתר במעשה הנ''ל הוא מפני שר''י היה חסיד גדול ולכן אין חשש שמא הוא יבוא לידי ביאה עם הנערה, שזה אינו, שהראב''ד כתב שהטעם שיש להתיר את היחוד הוא רק מפני שמירה, והיתר זה שייך לכל אדם ולאו דוקא בחסיד גדול כר''י.

ולכן מצינו שסבר הראב''ד הנ''ל שאין לחוש ליחוד כשכוונת האיש לשמירה, דבשלמא בסתם אדם שלא כיון לשמירה שיש לחוש ליחוד שמא הוא והאשה באים לידי ביאה, אבל כשכל כוונת האדם לשמור את האשה מביאה ע''י אחר כבמעשה הנ''ל, אז שוב אין לחוש שמא השומר עצמו יבוא אליה. ונראה שלאו דוקא שמירה מביאה ע''י אחר, אלא אף בשמירה מכל דבר רע כגון מלסטים ומחבלים וכו', י''ל שכיון שכל כוונת האדם לשמור את האשה מדבר רע, שוב אין לחוש שהוא עצמו יעשה דבר רע אליה כגון איסור ביאה.

ח) אלא אין היתר זה ברור, שכתב הדרכי משה שם ס''ק א, ''כתוב בתא"ו נתיב כ"ג ח"א וטעמא דבעינן בשדה ג' שמא יצטרך אחד מהם להשתין וישארו ב' עם האשה, וכתב הרמ"ה ודוקא שהולכים עמה לשומרה אז צריכין שנים שישארו עמה, דאל"ה למאי ניחוש לה כשיצטרך אחד מהן להשתין ילך חבירו עמו ויניחנה לבדה עכ"ל.'' ע''ש.

הרי שפשוט לרמ''ה ורי''ו שיש איסור יחוד כשאדם אחד שומר אשה אחת, ודלא כנראה ממעשה בגמ' שבת הנ''ל ודלא כמ''ש כראב''ד. אא''כ יש להקשות על הרמ''ה והרי''ו, איך הם פירשו המעשה הנ''ל בגמ' שבת?

ולכן נראה שצריך לחלק בין שמירה לשמירה, שמ''ש הרמ''ה והרי''ו הוא רק לגבי שמירה שאינה חשובה כל כך, שבזו אין הלסטים שבדרך לפנינו אלא רק יש חשש שמא הם יבאו, ולכן הוא מילתא דלא שכיח כשאחד מהשומרים הולך למקום אחר כשהוא נצטרך לנקביו שדוקא באותם קצת דקות יבואו הלסטים לאנוס האשה. ולכן כיון שאין בזה שמירה חשובה כל כך, עדיין יש לחוש ליחוד, משא''כ במעשה אותו חסיד הנ''ל שאותו תלמיד שאינו בדוק הוא לפניו, וגם אם הנערה ישנה עם התלמידים יש חשש ביאה לא רק לקצת דקות אלא כל הלילה. ולכן בזה השמירה של אותו חסיד היתה שמירה חשובה מאד, ולכן רק בזה אין לחוש ליחוד, משא''כ בשמירה שאינה חשובה. ולפי זה י''ל שאין מחלוקת בין הראב''ד והרמ''ה והרי''ו, שהראב''ד דיבר בשמירה חשובה והרמ''ה ורי''ו דברו לגבי שמירה שאינה חשובה, ואפושי מחלוקת לא מפשינן. ולכן י''ל שלכ''ע כשיש שמירה חשובה שוב אין לחוש לאיסור יחוד, אף כשהאדם לבדו עם האשה ואין שם אדם אחר, ואף לזמן רב כגון כל הלילה כבמעשה הנ''ל.

ט) ויש להסביר הטעם ששמירה חשובה אינה בכלל יחוד. ויש לדמות זה למ''ש הש''ך י''ד ס''קצה ס''ק כ, לגבי אם הבעל יכול למשש בדפק אשתו לצורך רפואה כשהיא נדה, וז''ל ''דודאי אף להרמב"ם ליכא איסור דאורייתא אלא כשעושה כן דרך תאוה וחיבת ביאה כמש"ל סי' קנ"ז ס"ק י', מה שאין כן הכא, וכן המנהג פשוט שרופאים ישראלים ממששים הדפק של אשה אפילו אשת איש או עובדת כוכבים אע"פ שיש רופאים אחרים עובדי כוכבים, וכן עושים שאר מיני משמושים ע"פ דרכי הרפואה אלא הדבר פשוט כמ"ש.'' ע''ש.

וכן י''ל לגבי יחוד, שאם יש הוכחה שהאדם אינו מתכוין ליחוד אלא הוא מתייחד עם אשה משום טעם אחר והוא לא שת לבו ליחוד, אז זה כמו ''שלא בדרך חיבה'', והוא מותר. וי''ל שכשיש יותר פחד מפני חשש סכנה אז יותר י''ל שהאדם לא כיון ליחוד כלל אלא רק כדי להציל את עצמו או אחר מסכנה, וזה שמירה חשובה, משא''כ כשאין לאדם פחד כל כך מפני סכנה, שאז עדיין י''ל שדעתו על היחוד, ולכן אין לו היתר של שמירה חשובה.

שוב ראיתי בשו''ת שבט הלוי ח''ו ס''לח, שכתב ''...שכתב במסקנתו דלכ''ע כל שאין היחוד דרך חיבה אלא לאיזה צורך כנ''ד שאין זה בגדר אביזרייהו דג''ע.'' ע''ש. וזה כמו שפירשתי לעיל. אלא משמע ממ''ש הראב''ד ומ''ש בגמ' שבת הנ''ל, שזה מותר אף לכתחילה. 

ואה''נ דמצינו שהב''ש ס''כ ס''ק א, חולק על הש''ך הנ''ל, וז''ל ''לרמב"ם חייב מלקות מן התורה כשחבק או נשק חייבי כריתות או מיתות ב"ד ובחייבי לאוין ליכא מלקות, והרמב"ן ס"ל אפילו בח"כ או מיתות ב"ד אינו אלא מדרבנן, וכתב בתשובה אפילו אם אינו עושה דרך חיבה ס"ל לרמב"ם מדאורייתא אסור והוא ס"ל דאסור מדרבנן, והיינו מ"ש הב"י בי''ד סוף סי' קצ"ה לשיטות הרמב"ן, והש"ך השיג עליו בחנם.'' ע''ש.

אלא י''ל שזה רק לגבי הנגיעה עצמה, אבל לגבי יחוד שהחשש של ביאה היא יותר קל כמ''ש החקרי לב הנ''ל, ''דיחוד וקריבה, דודאי דקריבה חמור דהיינו חבוק ונשוק כמו שכל הישר הולך יודה בו'', י''ל שאם יש הוכחה גמורה שהאדם אינו מתכוין ליחוד אלא הוא מתייחד עם אשה מטעם אחר, אז זה מותר.

ולפי זה יש לדון בנד''ד אם זה בכלל ''שמירה חשובה'' או לא. וי''ל שהוא בכלל ''שמירה חשובה'' כיון שיש פחד גדול שמא הטיל יפול במקום קרוב וזה יגרום מיתה או עכ''פ נזק גדול לאדם. ולכן האדם לא שת לבו ליחוד כלל, ואין חשש איסור בזה.

וגם י''ל שמצד אחד האיש במקלט אינו מתכוין לשמור את האשה (ודלא כבמעשה דגמ' שבת הנ''ל), שהרי רק המקלט שומר את האשה. אלא מצד אחר, האיש שבא למקלט הוא רק כיון לשמור את עצמו ממיתה או נזק חמור, ולכן יש סברה לומר מה לי שמירת האשה כבמעשה בגמ' שבת הנ''ל, ומה לי שמירת את עצמו, כיון שבשניהם האיש מתכוין רק לשמירה ולא ליחוד, אז ממילא שאין חשש איסור יחוד בזה. כן נראה לומר לפי הראב''ד הנ''ל וממעשה  דגמ' שבת הנ''ל. 

ולפי זה אף י''ל לדעת הרמב''ן הנ''ל שדין אביזרייהו דעריות הוא רק כשהאדם מתכוין ליהנות כמו מקול האשה וכו' כדמצינו בדין העלה לבו טינא, משא''כ כשהוא אינו מתכוין שאז אין זה בכלל אביזרייהו דעריות. וזה כמ''ש הב''י א''ח ס''עה ''וה"ר יונה כתב גם כן דקול באשה ערוה לקריאת שמע הוא... אם הוא יכול לכוין ליבו לתפילתו בעניין שאינו שומע אותה ואינו משים לב אליה, מותר.'' ע''ש. וגם כתב המאמ''ר שם ס''ק ד, לגבי הקושיא מה הטעם שכתב מרן שאין לשמוע קול אשה בשעת ק''ש, הלא אף שלא שעת ק''ש הוא אסור, וז''ל ''דבעלמא אינו אסור אלא כשמסתכל ושומע בכוונה ומתכוין ליהנות בה, וכדמשמע באה''ע ס''כא והרמב''ם פכ''א מה' א''ב שכתבו וז''ל והמסתכל אפילו באצבע קטנה של אשה ונתכוון להנות כמי שנסתכל במקום התורף ואפילו לשמוע קול הערוה או לראות שערה אסור. ע''כ. ומשמע בהדיא דקול ושיער דומיא דאצבע קטנה, ומה להלן דוקא בכוונה ה''נ בקול ושיער... לכך הוצרך מרן ז''ל לומר דיש ליזהר לענין ק''ש...''. ע''ש. ולכן אף בדין העלה לבו טינא, צ''ל שלדעת הרמב''ן הטעם שאף דיבור האשה בכלל אביזרייהו דעריות הוא רק מפני שהחולה מתכוין ליהנות, משא''כ כשאין כוונה ליהנות שאין איסור כלל שלא בשעת ק''ש. ולכן אף י''ל הכי לגבי יחוד, שכשהאדם אינו מתכוין ליהנות מהיחוד שהוא יהיה יחד עם האשה כשאין שם אחרים, אז אין זה בכלל אביזרייהו דעריות, ואין לומר בזה יהרג ואל יעבור, וכמ''ש השבט הלוי הנ''ל.

ולכן מצינו שיש כמה טעמים לומר שאין יחוד בכלל אביזרייהו דעריות, ולכן בנד''ד שיש חשש סכנה אין לחוש להיכנס במקלט שיש שם אשה לבדה. ועיין באוצר הפוסקים ס''כב ס''ק א' - ז' שדנו שם בדברי האחרונים, והביאו דברי הגר"י אונטרמן ז''ל להתיר יחוד במקום פקוח נפש. וכן דעת הציץ אליעזר הנ''ל שהאריך לבאר שאין יחוד בכלל דין אביזרייהו דעריות. ע''ש.

ואסיים בכבוד רב

מחבר הספר אורחותיך למדני