האם אחות שיודעת מראש שהיא צריכה לנסוע בשבת ברכב עם נהג גוי לבית חולים שהוא חוץ לתחום לצורך פק''נ, צריכה ללון קרוב לבית חולים כל השבת כדי שלא לצאת חוץ לתחום

לכבוד הרה''ג אליהו עמנו שליט''א

אף ששאלתי את הרב על דין זה רציתי לברר יותר בעניין נסיעת אחות לביה''ח עי גוי שעוברים על איסור תחומין. אני מצטט מעלון בית נאמן מספר 368 האגרות משה ח''א סי' קלא דן ברופא שיודע שיקראו לו בשבת לעניין פיקוח נפש צריך למצוא מקום סמוך לביטחון. וכן פסק שש''כ פרק מ סע' כו, ומשכתב בהערה בשם הרב אוירבך שצידד להתיר הוא רק צידד, ובלמעלה פסקו כאגרות משה. וכן לא קשור להותרה או דחויה שכאן יכול ללכת ביום שישי.

ושמעתי טענה שעם יצריכו את האחיות להישאר סמוך לביה''ח כל שבת לא יעבדו בזה, ואם כן יהא חוסר בכוח אדם ולכן יהא פיקוח נפש?

והאם אפשר לסמוך בשעת הדחק כזה על הסוברים שתחומין דרבנן ואפילו שזה נגד מרן, שמ"מ מצינו כעין זה ביבי"א (חלק י יו"ד סי נח) שמסכים לסברת זבחי צדק בהפסד מרובה להקל נגד מרן, והוסיף שו''ת חקרי לב שמועיל ספק שקבלת מרן מכח ספק (ואע"פ שלגוף דבריו של חקרי לב לא הסכים.)

ובכלל שמעתי סברא שיסוד "התירו סופם  משום וכו" כדי שיתקיים הדבר ממילא אם לא יהיה דרך מקילה לאחיות על כרחם יעברו עבודה, וכי כל שבת יעשו כל המשפחה בדירה ליד ביהח?! וממילא אותו סברא שייכת גם בהתחלה כמו בסופם. ע''כ דברי כת''ר.

א) כתב מרן ס''רמח ד, ''היוצאים בשיירא במדבר והכל יודעים שהם צריכים לחלל שבת כי מפני הסכנה לא יוכלו לעכב במדבר בשבת לבדם, ג' ימים קודם שבת אסורים לצאת, וביום ראשון ובשני ובשלישי מותר לצאת, ואם אח''כ יארע לו סכנה ויצטרך לחלל שבת מפני פקוח נפש מותר ואין כאן חילול...''. ע''ש. וזה כדעת הריב''ש ס''יז, וכן הוא בתשב''ץ ח''א ס''כא, וכן נראה דעת הרמ''א שקיבל דין זה בשתיקה, וכן הוא בלבוש, ועיין עוד בא''ר ס''ק יב שג''כ הסכים לדין זה. ע''ש. 

ועיין בכה''ח שם אות מב שלדעת מרן דין זה הוא אף שודאי יחלל שבת, וכן פירש הרדב''ז ח''ד ס''אלף קמט (עז) לדעת הריב''ש, וז''ל ''שהתיר ריב''ש ז''ל בשם ר''ז הלוי ז''ל... אפילו שיודע שודאי שיחלל את השבת''. ע''ש. ופירש המ''ב בס''ק כז הטעם שמותר להביא את עצמו לידי ודאי חילול שבת, וז''ל ''כיון דממליא נסבב הדבר לבסוף ובאונס של פק''נ אין כאן חילול''. ע''ש. הרי שזה רק גרמא בעלמא במה שהאדם גורם בערב שבת שהוא יחלל שבת, וכיון שבעצם הוא מותר לחלל שבת כשיש פק''נ, אז מותר לגרום חילול כזה מערב שבת. (ויש להעיר על מ''ש הביאור הלכה שם ''ועיין בא"ר ואין בהם כדי ישוב על עיקר הקושיא שהקשה הרדב"ז לבסוף דכי משום שהוא דבר מצוה וכו' ע"ש.'' וזה כמ''ש הרדב''ז שם ''וכי משום דבר מצוה התירו לו להכנס בודאי חילול שבת''. והלא כבר תירץ המ''ב קושיא זו, שהטעם שזה מותר הוא מפני ''כיון דממליא נסבב הדבר לבסוף ובאונס של פק''נ אין כאן חילול''.)

שוב ראיתי בשו''ת כרך של רומי ס''ט, שההיתר לצאת לפני שבת הוא מפני גרמא כמ''ש המ''ב הנ''ל, וז''ל ''הנה בענין היוצא בשיירא כשיפול חילול השבת באמצע המדבר. עכ"פ בו בפרק שהוא מקום ועת סכנה הוחל איסור שבת וחזר היתר כיון דהוי ברי פיקוח נפש. ולכל פיקוח נפש כבר סילקה תורה קדושת שבת. והחזירתו חול גמור כנודע, ועיין תשב"ץ ח"ג די"ג ע"א (צ''ל ח''א ס''כא) שהם דבריו ממש ועל זה הותר דאינו אלא גרמא בעלמא שהיא גרם ליכנס בסכנה ע"י שיצא מחוץ לעיר ע"ש.'' וזה כמו שפירש המ''ב הנ''ל.

ואף את''ל שבדין הריב''ש ומרן הנ''ל הם התירו לצאת בשיירא רק כשהאדם ''פוסק עמהם לשבות'' בשבת, כמ''ש מרן שם, ''ופוסק עמהם לשבות, ואם אחר שיהיו במדבר לא ירצו לשבות עמו יכול ללכת עמהם חוץ לתחום מפני פיקוח נפש''. משמע שהיתר הריב''ש תלוי רק בכשיש ספק שמא הוא לא יצטרך לחלל שבת כלל, דהיינו שמא הישראל יכול לשבות במדבר ביום שבת, משא''כ כשהוא לא פוסק עמהם והוא ודאי שהוא יחלל שבת, אז נראה שא''א לסמוך על היתר גרמא הנ''ל.

מ''מ כתב השער הציון שם ס''ק א, לגבי דין פוסק עמהם, ''אף דמהמ''א ס''ק א משמע דהוא לעיכובא, הא''ר סובר דאין קפידא בזה, וכן מוכח מהש''ך י''ד סוף ס''רסו ע''ש. וכ''כ הגר''ז, ובפרט דהטור פוסק כרשב''ג דאין צריך לפסוק עמו כלל, ולאו יחידאה הוא בזה כי בר''ח שזכינו עתה לאורו כתוב בהדיא ג''כ דהלכה כרשב''ג נגד רבי דהלכה כרבי מחבירו ולא מאביו, וצ''ע על פסק הש''ע דפסק כהרמב''ם נגד הטור בזה, והלא בח''מ ס''רצ סט''ז פסק בהדיא שם הלכה רשב''ג נגד רבי דאין צריך לחשוב עמו...''. ע''ש. הרי שאין ''פוסק עמו'' לעיכובא.

ואף שלגבי דין שיירא כתב הביאור הלכה ד''ה ופוסק, שאין להקל בזה וי''ל שפוסק עמו הוא לעיכובא, מ''מ זה רק מפני שיש פוסקים שחלקו על דין הריב''ש הנ''ל. מ''מ נראה דבנד''ד לכ''ע א''צ לפסוק עמו, דבשלמא לגבי שיירא האדם עושה מעשה בקום עשה לצאת בשיירא בערב שבת ולכן הוא גורם חילול שבת בקום עשה, ולכן משום זה י''ל שהוא צריך לפסוק עמו, משא''כ בנד''ד שהאחות נשארת בביתה ואינה עושה שום מעשה שדומה לכאילו היא גורמת חילול שבת, בזה י''ל שלכ''ע לא שייך לומר שיש דין פוסק עמהם, ולכן לדעת הריב''ש ומרן מותר לגרום חילול שבת משום פק''נ אף שזה ודאי. וכן אפשר לומר לאלו פוסקים שחולקים על הריב''ש, שכיון שהאשה אינה עושה שום מעשה לגרום חילול שבת כשיש פק''נ בשבת, אז בכה''ג אפשר אף הם מודים לדין הריב''ש ומרן שאף אם ודאי היא תבוא לידי חילול שבת מפני פק''נ, שיש להתיר מטעם גרמא וכמ''ש המ''ב הנ''ל ''כיון דממליא נסבב הדבר לבסוף ובאונס של פק''נ אין כאן חילול''.

ועוד י''ל שכתב הט''ז ס''רמח ס''ק א, ''ופוסק עמו כו'. זה דעת הרמב"ם, ונ"ל דהך ופוסק לא קאי דוקא על ע"ש אלא אפי' קודם שבת תוך ג' ימים''. וכן הוא בכה''ח שם אות ה. ע''ש. ולכן מצינו שקודם ג' ימים, דהיינו ביום א' ב' ג', לא בעינן פוסק עמו כלל. וזה קשה, שהלא זה מועיל אף ביום ראשון כדי להפך ודאי חילול שבת לספק חילול שבת, ולכן הייתי אומר שאף ביום ראשון צריך לפסוק עמו. אלא נראה לומר שאף לדעת הרמב''ם דין פוסק עמו הוא רק סימן בעלמא שהישראל אינו רוצה לחלל שבת אף שהוא הולך בקום עשה בשיירא לפני שבת, ולכן רבי החמיר בפוסק עמו רק מג' ימים לפני שבת, משא''כ קודם זה כגון ביום ראשון שהוא לא החמיר בסימן בעלמא. משמע מזה שאין טעם דין פוסק עמו ממש כדי להפך ודאי חילול שבת לרק ספק חילול שבת, אלא הוא רק סימן בעלמא שהחמיר רבי בתוך ג' ימים לפני שבת כיון שאדם זה עושה מעשה בקום עשה כדי לצאת בספינה או בשיירא. ולכן שפיר י''ל שאם האחות בנד''ד אינה עושה מעשה בקום עשה בערב שבת, שאין צורך ל''פסוק עמו'' וא''צ להפך ודאי חילול שבת לספק חילול שבת כיון שהחילול שבת מצד עצמו הוא מותר במקום פק''נ ולכן אין חשש לגרום חילול זה אף שהוא ודאי.  

ב) אלא לפי זה יש להקשות על מ''ש המ''ב ס''שדם ס''ק יא, לגבי דין ההולך במדבר ואינו יודע מתי הוא שבת אלא הוא רק יודע שיום אחד בשבוע הוא אינו שבת, וז''ל ''וכתבו האחרונים דאם יכול לעשות מלאכה באותו יום שיספיק לו להתפרנס מזה כל השבוע אסור לעשות מלאכה כל השבוע.'' ע''ש. הרי שבאותו יום בשבוע שהוא יודע שהוא אינו שבת הוא צריך לעשות כל המלאכות בעד שאר השבוע כדי שלא יבוא לידי ספק חילול שבת בשאר ימי השבוע. (ומ''ב זה הוא המקור למ''ש כת''ר בשם השש''כ פ''מ כו, כמבואר שם פ''לב לד הערה ק. ע''ש.)

וזה קשה, שהלא אם הוא אינו מכין הכל באותו יום שהוא יודע שהוא אינו שבת, ומשום זה הוא צריך לעשות מלאכה משום פק''נ בשאר ימי השבוע, אז אף זה רק גרמא בעלמא וכמ''ש המ''ב ס''רמח הנ''ל ''כיון דממליא נסבב הדבר לבסוף ובאונס של פק''נ אין כאן חילול'' וכ''כ בכרך של רומי, ולכן מאיזה טעם הוא צריך לעשות כל המלאכות דוקא באותו יום שהוא יודע שהוא אינו שבת. 

וגם יש להקשות להיפך, שאם אף גרמא אסורה לגבי האיש במדבר, אז ה''ה שהיא אסורה לגבי מי שרוצה לצאת בשיירא. ואיך הוא מותר לאדם לצאת בשיירא כלל, ובפרט לדבר רשות בג' ימים מיום הראשון, שהלא הוא צריך להשתדל בכל מה שאפשר שלא לחלל שבת כמו שהאדם במדבר צריך לעשות כל מלאכתו ביום שהוא יודע שהוא אינו שבת.

ולכאורה יש לתרץ שלגבי האדם במדבר הוא אפשר לו לעשות המלאכות שהוא יודע שהוא צריך לעשות בשאר ימי השבוע ביום שהוא יודע שהוא אינו שבת, ולכן לדוגמא הוא יודע שהוא צריך לבשל מאכלו בשאר ימי השבוע ולכן הוא יכול לבשל כל מאכלו ביום שאינו שבת לכל ימי השבוע. אולם לגבי דין שיירא מה שמותר לו לחלל שבת זה רק במלאכה שהוא אינו יכול לעשות לפני שבת, דהיינו כשקורה איזה אירוע בלתי צפוי, שרק אז הוא מותר לחלל שבת, משא''כ כשהוא יכול להכין כל צרכו לפני שבת, שאף בשיירא הוא צריך לעשות כן כמו האדם הנ''ל במדבר שאינו יודע איזה יום הוא שבת.

אולם אין תירוץ זה מספיק, שא''כ התיקון שהוא יותר גדול שהאדם יכול לעשות כדי שלא יחלל שבת הוא שלא לצאת בשיירא כלל אף לדבר מצוה כגון לעלות לא''י, שודאי שאין היתר לחלל שבת מפני מצוה זו או איזו מצוה אחרת כגון ליתן צדקה וכו'. וכ''ש שאין לו לעלות ביום א' ב' ג' לדבר רשות, שהלא האדם צריך לבזבז כל ממונו כדי שלא לעבור על ל''ת, ולכן ודאי שהוא אסור לצאת בשיירא כשהוא יודע בודאי שהוא יצטרך לחלל שבת. אלא מצינו שלדעת הריב''ש והתשב''ץ ומרן והרמ''א והלבוש הוא מותר, וזה מטעם גרמא כמ''ש הכרך של רומי והמ''ב הנ''ל.

ולכן נראה לחלק באופן אחר, דהיינו דבשלמא כשהאדם שהוא במדבר ואינו יודע איזה יום הוא שבת אלא הוא רק יודע שיום זה בשבוע הוא אינו שבת ולכן הוא צריך לעשות כל מלאכתו לצורך השבוע דוקא באותו יום, שאין לו שום הפסד בזה, שמה לו אם הוא מבשל מאכלו בשאר ימי השבוע או אם הוא מבשל מאכלו ביום זה שהוא יודע שהוא אינו שבת, והוא רק מקדים יום הבישול ואין לו שום הפסד בזה, ולכן הוא צריך לעשות כן. אולם אם האדם אינו יוצא בשיירא לפרנסתו, אז ודאי זה יגרום לו הפסד שא''א לו למכור סחורתו בעיר פלונית אם הוא אינו יוצא לשם בשיירא. ולכן י''ל כשאין חשש איזה הפסד אז צריך האדם להשתדל שלא לחלל שבת אף כשיש לו היתר של פק''נ, משא''כ כשיש חשש איזה הפסד אז הוא אינו צריך לחוש לזה ולכן מותר לו לצאת בשיירא אף לכתחילה אף שהוא יודע שהוא ודאי יצטרך לחלל שבת שעכ''פ יש לו היתר של פק''נ.

ונראה שחז''ל התירו זה כמ''ש הברכ''י ס''רמח ס''ק א, ''בהפלגת הספינה אף אי מפליג ביום ג' יבא לחילול שבת, אלא דלא גזרו משום צורך העולם.'' ע''ש. וי''ל שהוא ''צורך העולם'' שלא לגרום איזה הפסד לאדם, ולכן הוא מותר לצאת בשיירא אף כשהוא יודע שאם הוא לא ייצא שהוא יוכל למנוע חילול שבת.

ונראה שלאו דוקא הפסד ממון אלא אף כשהוא גורם איזה צער יש להתיר. ולכן כשאדם רוצה לצאת בשיירא כדי לבקר חבירו בעיר אחרת, אז אם הוא אינו יוצא משום חשש חילול שבת, זה יגרום לו צער במה שהוא אינו יכול לראות חבירו, ולכן אף בזה יש להתיר לדעת הריב''ש ודע', שכל זה בכלל ''צורך העולם'' שכתב הברכ''י הנ''ל.

ולפי זה יש לדון במ''ש האגרות משה ח''א ס''קלא לגבי רופא שיודע שיקראו לו בשבת לענין פיקוח נפש לבית חולים שהוא צריך למצוא מקום ללון סמוך לבית חולים (ולא ראיתי שם שהוא הביא ראיות לדבריו.) אלא י''ל שאם זה גורם לו הפסד ממון או צער במה שהוא אינו יכול להיות עם משפחתו בשבת, אז הוא א''צ לצאת בערב שבת למקום שקרוב לבית החולים, שמה שהוא צריך לחלל שבת כדי לילך לבית חולים זה בעצם מותר מפני פק''נ, ואף שהוא גורם חילול שבת זה מלפני שבת, מ''מ עדיין הוא מותר כיון שזה רק גרמא בעלמא כמ''ש הכרך של רומי והמ''ב, ומפני הפסד אין להחמיר, שזה בכלל ''צורך העולם''.  

ולכן בנד''ד שהאחות נוסעת לבית חולים עם נהג גוי, אין לחוש אם היא יוצאת חוץ לתחום משום זה, שהיא אינה מחייבת ללון סמוך לבית חולים מפני חשש זה כיון שיש לה היתר של פק''נ ויש לה צער במה שהיא אינה יכולה להיות עם בעלה ובני ביתה בשבת ואף יש הפסד ממון אם היא צריכה לשכור מקום ללון, וזה כמו שביארתי לעיל.  

ג) ויש עוד סברה להתיר בזה. ולכן כתב הריטב''א יבמות פט: לגבי מת מצוה, ''אמרה תורה שיטמא לו בעצמו ואפי' היה מוצא אנשים לקוברו בשכר אינו צריך לשכור אלא הוא בעצמו מטמא אם ירצה.'' וכן הוא בנמ''י שם, וכן פסק הרמ''א י''ד ס''שעד ג. ע''ש. הרי הכהן אינו חייב להפסיד ממונו כדי שלא לטמא למת מצוה.

מ''מ זה קשה, שהלא האדם חייב לבזבז כל ממונו כדי שלא לעבור על ל''ת, וא''כ הייתי אומר שאף לגבי כהן הוא צריך לבזבז כל ממונו כדי לשכור אחרים לקבור את המת.

אלא נראה לחלק, שלגבי מת מצוה המת כבר לפני הכהן ויש מצוה גדולה לקבור את המת ולכן בזה הוא אינו צריך לשכור אחרים לקבור את המת. אולם כשגוים כופים האדם לאכול נבילה אם הוא לא יתן להם כל ממונו, י''ל שהוא צריך לבזבז כל ממונו כדי שלא לאכול נבלה מפני כשהוא אוכל את הנבלה הוא אינו עושה איזו מצוה באכילה זו, משא''כ כשהכהן קובר את המת שהכהן מקיים מצוה גדולה של קבורת מת מצוה. ולכן בזה הוא א''צ לבזבז ממונו כדי לשכור אחרים. (ועיין ערה''ש י''ד ס''שעד אות ג, וציץ אליעזר ח''יד ס''נז תירוצים אחרים לקושיא הנ''ל.)

ולפי זה יש לדון לגבי רופא שבא לרפא חולה שיש בו סכנה בשבת ולכן הוא צריך לחלל שבת. וי''ל שזה דומה לדין מת מצוה הנ''ל, שהרופא מקיים מצוה גדולה כשהוא מציל את החולה, ובעצם הוא מותר לו לחלל שבת כדי לרפא אותו. ולכן משום זה הוא א''צ לבזבז ממונו כדי שלא לחלל שבת כמו שהכהן א''צ לבזבז ממונו כדי שלא לטמא במת מצוה.

ולכן אף מטעם זה י''ל שהרופא א''צ ללון סמוך לבית החולים מערב שבת, שהרי זה גורם לו הפסד ממון וגם צער במה שהוא צריך לעזוב אשתו ובני ביתו לכל השבת. ולכן י''ל שאין חשש בשבת כשהרופא צריך לחלל שבת כדי לילך לבית חולים, אף שזה היה אפשר מערב שבת.

ולפי זה בנד''ד שהאחות נוסעת לבית חולים עם נהג גוי, אין לחוש אם היא יוצאת חוץ לתחום משום זה, שהיא אינה מחייבת ללון סמוך לבית חולים מפני חשש זה כיון שיש לה היתר של פק''נ, וזה כמו שביארתי לעיל.  

ד) ואת''ל שכל זה אינו, ושאין לזוז ממ''ש האגרות משה הנ''ל, וגם שצריך לחוש לדעת הפוסקים שחולקים על הריב''ש הנ''ל, אז יש לדון בהיתר אחר בנד''ד, דהיינו דבשלמא שהאחות צריכה לנסוע לבית חולים עם נהג גוי כמ''ש כת''ר, אבל אין לחוש אם משום זה היא צריכה לצאת חוץ לתחום כיון שדין תחום קיל טפי.

ולכן כתב הרמב''ם הל' שבת פ''ב הל''כב, ''המהלך במדבר ולא ידע מתי הוא יום שבת מונה מיום שטעה ששה ומקדש שביעי ומברך בו ברכות היום ומבדיל במוצאי שבת.'' וכתב הרב המגיד שם, ''מימרא פרק כלל גדול (שבת ס"ט:) ובחדושי הרמב"ן ז"ל פירשו רבותינו הצרפתים ז"ל שמותר לו לילך חוץ לתחום אפילו באותו יום שהוא מקדש לפי שתחומין מדבריהם, ואפילו למ"ד תחומין דאורייתא כיון שאינו איסור סקילה לא החמירו, וזהו שלא אמרו דמינכר ליה בתחומין. ואין לומר ששאר הימים אינו הולך חוץ לתחום שא"כ לעולם יעמוד במדבר ויחלל שבתות וימות בארץ גזרה ע"כ.'' ע''ש.

ועיין בר''ן שם (דף לא. ברי''ף) שכתב כמ''ש הרמב''ן הנ''ל, וז''ל ''...וכי תימא אפילו בשאר ימים נמי אינו יוצא חוץ לתחום דלאו פקוח נפש הוא ומשום הכי לא שני ליה הכי (וכי) [דאם כן] יעמוד לעולם במדבר ויחלל שבת וימות בארץ גזירה.'' ע''ש. משמע שאין היתר לצאת חוץ לתחום משום פק''נ שהרי ''לאו פק''נ הוא'' באותו יום, אלא כיון שבסוף הוא לא יוכל לצאת מהמדבר עדיין התירו לו לצאת חוץ לתחום בכל יום.

ואם כן יש לדון במ''ש המ''ב ס''שדמ הנ''ל ''וכתבו האחרונים דאם יכול לעשות מלאכה באותו יום שיספיק לו להתפרנס מזה כל השבוע אסור לעשות מלאכה כל השבוע.'' וי''ל שזה לא שייך לגבי איסור לצאת מתחום, שאין לומר שבאותו יום שהוא יודע שהוא אינו שבת הוא צריך לילך כמה פרסאות כדי לצאת מן המדבר, אבל בשאר ימים אין לו לילך חוץ לתחום כלל ואין לחוש בזה שהוא ''ימות בארץ גזירה'' כיון שבאותו יום שאינו שבת הוא יכול לילך כמה פרסאות, שזה אינו, שבכל יום מותר לו לצאת מן התחום. ולכן אין זה בכלל דין המ''ב הנ''ל.

ולפי זה אף בנד''ד הוא מותר לאחות לנסוע לבית חולים עם נהג גוי לצורך פק''נ, ואין לחוש אם היא יוצאת חוץ לתחום משום זה, והיא אינה מחייבת ללון סמוך לבית חולים מפני חשש זה. ונראה שדין זה לכ''ע, דהיינו אף לפוסקים שחולקים על הריב''ש ודע' הנ''ל. כן נראה לענ''ד.

ואסיים בכבוד רב

מחבר הספר אורחותיך למדני