האם בארץ ישראל הוא מותר לזקנה שצריכה טיפול, להשכיר חדר למטפלת עע''ז כשהוא ידוע שהמטפלת תביא ע''ז לשם

לכבוד הרה''ג אלחנן פרינץ שליט''א

כתב כת''ר:

אשה מבוגרת שיש לה כשנה וחצי עובדת זרה בביתה המטפלת בה. רק כעת התברר כי העובדת זרה עובדת עבודה זרה. יש לה בחדרה פסל, אליו היא משתחווה, מקטירה (מדליקה לו נר), שמה לו אוכל ועוד. מכיוון שאין נכנסים לחדרה, לכן לא ראו זאת (היא העלתה זאת בתמונת פרופיל בפלאפון שלה וע"י כך עלו על זה).

המשפחה המורחבת בהלם דהרי מצינו איסור (דברים ד, כו): "ולא תביא תועבה אל ביתך" ומכאן למדו ונפסק להלכה כי אסור ליהודי להכניס עבודה זרה לביתו (עבודה-זרה כא, א. רמב"ם עבודה-זרה י, ד. שולחן-ערוך יורה-דעה קנא, י).

המשפחה ציינה כי אין אפשרות להחליף את העובדת זרה הזו (או לדרוש ממנה להוציא זאת מביתם) שכן היא מכירה את המבוגרת היטב, וכן מצד החברה לא ניתן להחליף. ומצד הוצאת העבודה זרה מסתבר שהיא 'דתיה חזקה' ולא תסכים.

נציין כי בכל חודש החברת כוח אדם משלמת לעובדת זרה. ובסוף כל שבוע המשפחה נותנת לעובדת 100 שקלים.

ויש לעיין מה ניתן לעשות כעת:

אפשרות א: האם לכתוב חוזה שכירות עם העובדת זרה שהיא שוכרת את החדר מהמשפחה. הבעייתיות בזה דקצת קשה לנסח זאת ולבקש מהעובדת זרה תשלום אחר שנה וחצי שהתרגלה שהיא לא משלמת (אלא רק משלמים לה). אפשרות שניה: לכתוב מסמך ולחתום עליו שמשאילים לה את החדר, כל עוד היא מטפלת באשה זו.

מה כדאי לעשות. וכיצד לנסח את הדבר.

עוד יש לשאול, האם צריך להסיר את המזוזה הנמצאת בחדר של העובדת זרה (בגלל העבודה זרה).

א) כתב מרן י''ד ס''קנא ח, ''אין מוכרים להם בתים ושדות בארץ ישראל אבל משכירים להם בתים...''. אלא אח''כ כתב שם סע' י, ''אף במקום שהתירו להשכיר לא התירו אלא לאוצר וכיוצא בו אבל לא לדירה מפני שמכניס לתוכו אלילים בקבע.'' ע''ש. וזה כמ''ש הרמב''ם הל' ע''ז פ''י הל''ד, ''אף במקום שהתירו להשכיר לא לבית דירה התירו מפני שהוא מכניס לתוכה עבודת כוכבים ונאמר לא תביא תועבה אל ביתך אבל משכיר להן בתים לעשותן אוצר.'' ע''ש. ואף שהוא רק גוי אחד (עיין מרן שם סע' ט), מ''מ עדיין יש לאסור מפני חשש הנ''ל. ולפי זה י''ל שאין מועילה שכירות בנד''ד, שהרי עדיין השכירות אסורה.

ואה''נ שכתב הרמ''א שם ''והאידנא נהגו להשכיר אף לדירה כיון שאין נוהגים להכניס עבודות כוכבים בבתיהם (טור).'' מ''מ אין זה מועיל להתיר בנד''ד כיון שהוא ידוע שודאי המטפלת הכניסה ע''ז לחדר זה.

מ''מ מצינו שאיסור שכירות הוא רק מדרבנן, וזה אף שהוא ודאי שהגוי יכניס בדירה ע''ז, וזה כמ''ש הב''י שם ''מדתניא בתוספתא כאן וכאן לא ישכיר אדם ביתו לעכו"ם מפני שידוע שמכניסין לתוכו אליל.'' הרי כיון שהוא ''ידוע'' משמע שהוא ודאי שמכניסין לתוכו אליל. אלא כתב הב''י שם, ''נראה לפרש דהא דאסרינן להשכיר לעכו"ם היינו מדרבנן דפשיטא דקרא קא מזהיר לישראל גופיה אלא שחכמים אסרו להשכיר לעכו"ם והעכו"ם מביא אליל לבית ישראל הלכך לא אסרו חכמים אלא בית דירה.'' 

ב) ולפי זה אולי י''ל שיש היתר בנד''ד להשכיר הדירה לגויה זו כיון שהיא מטפלת בצרכיה האישיים לזקנה הנ''ל כגון לקחת אותה לשירותים או להחליף לה חיתולים וכו'. ולכן אולי י''ל שיש היתר בנד''ד של כבוד הבריות שהוא דוחה איסור דרבנן כמ''ש מרן י''ד ס''שג א. ע''ש. .   

אלא זה אינו, ולכן כתב הרא''ש נדה הל' כלאי בגדים ס''ו בשם הירושלמי, ''ירושלמי - הרי שהלך בשוק ונמצא לבוש כלאים. תרין אמוראין חד אמר אסור וחד אמר מותר, מאן דאסר דבר תורה ומאן דמתיר כדאמר רבי זירא גדול כבוד הבריות שדוחה את המצוה בלא תעשה שעה אחת.'' ע''ש. וכן הוא בב''י י''ד ס''שג ע''ש. ולפי זה כתב הנודע ביהודה מה''ק א''ח ס''לה ד''ה ועדיין, ''הרי שגם המתיר לא התיר מפני הכבוד כי אם שעה אחת דהיינו זה שלבוש בכלאים בשוק שתכף שיבואו לביתו יפשטנו מעליו ושוב לא ילבשנו כלל.'' ובסוף ד''ה הנה לכאורה, כתב ''ומצינו בירושלמי מפורש שיש חילוק בין לשעה לזמן מרובה, אם כן אין לנו כח להתיר שום דבר שאינו לשעה כיון שלא מצינו שום סמך להתיר יותר.'' ע''ש. (עיין רב פעלים ח''א אה''ע ס''א מ''ש על נו''ב זה.) וכן פירש קרבן העדה ירושלמי זה בנזיר פ''ז הל''א, וז''ל ''כלומר לפי שעה הוא דדחינן אבל לזמן קבוע לא.'' ע''ש. ולכן כיון דבנד''ד הע''ז נשארה בחדר זה ''זמן מרובה'' ו''זמן קבוע'', אז אין להתיר להשכיר לגויה זו את החדר כיון שעדיין יש איסור דרבנן, ואין לסמוך על ההיתר של כבוד הבריות כיון שאין זה בכלל ''שעה אחת''.

ג) ולכן נראה שיש להתיר אם הזקנה משכירה את החדר לישמעאל ואז הוא משכיר את החדר למטפלת הנ''ל. וזה כמ''ש בב''מ צ. ''איבעיא להו מהו שיאמר אדם לנכרי חסום פרתי ודוש בה, מי אמרינן כי אמרינן אמירה לנכרי שבות הני מילי לענין שבת דאיסור סקילה, אבל חסימה דאיסור לאו לא, או דלמא לא שנא.'' ע''ש.

הרי רק לבי לאו שהוא אסור מן התורה יש להסתפק האם מותר לומר לגוי לעשות את האיסור, אבל במה שאסור רק מדרבנן נראה שהוא פשוט שהוא מותר לשאול את הגוי לעשות את האיסור. ולכן נראה בנד''ד שהוא מותר לשאול לגוי להשכיר את החדר למטפלת זו בעד הישראל, כמו שהוא מותר לשאול לגוי ''חסום פרתי ודוש בה'' אם לא מטעם שיש בזה איסור לאו מן התורה, משמע שאם האיסור הוא רק מדרבנן אז אין חשש כלל.

וכן נראה לומר, שכתב הטור ח''מ ס''שלח ''ואם א"ל הישראל חסום פרתי ודוש בה מבעיא אם איכא איסורא אי לא ופי' הראב"ד דלא איפשיטא ולקולא.'' ואה''נ שהרא''ש חולק על הראב''ד כמ''ש הטור שם, אבל זה רק מפני שבחסימה יש איסור מן התורה, אבל לגבי איסור דרבנן נראה פשוט שאף הרא''ש מודה שיש לאזיל לקולא.

וכן הוא לרבי יצחק גאטינייו ז''ל בספרו בית ישחק הל' כלאים פ''א הל''ג, וז''ל ''...ועוד ראיה לזה דהרא"ש ז"ל ס"ל דבכגון האי אזלינן לקולא מדהביא משם הראב"ד דפסק לקולא מטעם ספיקא דרבנן לקולא ולא דחה דבריו באומרו דאינו כן דבכגון האי אזלינן לחומרא, אלא ודאי דבהא מודה לו דספקא דרבנן לקולא ככללין דעלמא, והכא היינו טעמא דאסור דס"ל דנפשטא הבעיא וכדכתיבנא...''. ע''ש.

וכן ראיתי לרבי יהודה אלגאזי ז''ל בספרו שערי יאודה על הרמב''ם הל' כלאים פ''א הל''ג, וז''ל ''ובאיסור דרבנן נראה פשוט דלא אמרינן אמירה לגוי שבות, דדוקא באיסור דרבנן בשבת אסרו ואפילו אמירה לגוי כמ"ש התוס' בגיטין דף ח' דאפי' באיסור כרמלית בשבת אמירה לגוי שבות כמ"ש יעו"ש, אבל בשאר איסורין נראה פשוט דלא אמרינן אמירה לגוי שבות וכמו שנראה מפרק תולין דף קל"ט מכריז רב האי מאן דבעי למיזרע כשותא בכרמא ליזרע רב משרשיא יהיב ליה פרוטה לתינוק גוי וזרע ליה וכו' ופריך וליתן ליה לגדול גוי אתי למיחלף בישראל, ואי אמרת דאמירה לגוי שבות אפי' באיסורין דרבנן א"כ אפי' לתינוק גוי נמי אסור לומר לזרוע לו אלא ודאי דלא אמרינן אמירה לגוי שבות באיסורין דרבנן ובגדול היינו טעמא משום דאתי לאיחלופי בישראל, וכן מוכח בפירוש ממ"ש הרדב"ז שם בהל' כלאים שכתב נראה שלמד כן רבינו מההיא דאמרינן בפרק תולין רב משרשיא וכו' ועל כן השיג עליו הראב"ד אם אמרו בחו"ל, כלומר שאין איסור כלאי הכרם בחו"ל אלא מדרבנן וכו'. וכן נמי ממ"ש הוא ז"ל בתשובה סימן ר'. ועיין להרב בעל פר"ח בהל' פסח סימן תס"ח והרב זרע אברהם בחלק או"ח סי' ט'. מחיי"א בריה.'' ע''ש. 

וכן יש ללמוד ממ''ש הנודע ביהודה מה''ת א''ח ס''מד, שהוא החמיר רק לגבי לשאול גוי ביו''ט שני לעשות מלאכה ושאין לומר שכיון שיו''ט שני הוא רק מדרבנן ואמירה לגוי היא רק מדרבנן ולכן יש להתיר אמירה לגוי לעשות כל מלאכה ביו''ט שני מטעם שבות דשבות, שזה אינו, כיון שמה שאסרו חז''ל לעשות מלאכה ביו''ט הוא יותר חמור משאר איסורי דרבנן. ולכן י''ל שבשאר איסורי דרבנן מלבד יו''ט שני אין חשש. וזה כמ''ש הנו''ב שם, ''שבות דאמירה לנכרי שייך בכל אסורים לדעת רוב הפוסקים דהך בעיא מהו שיאמר לנכרי חסום פרתי וכו' במס' ב"מ דף צ' איפשטא לחומרא, ועיין ברא"ש שם ובמיי' פי"ג משכירות הלכה ג' ובהרב המגיד שם, וא"כ בכל איסורים שייך למימר דבאיסור דרבנן שרי לומר לנכרי במקום מצוה דהוה שבות דשבות, וכיון שמותר בכל איסורי דרבנן אמירה לנכרי במקום מצוה מותר.'' אלא עדיין צריך להחמיר ביו''ט שני כמ''ש הנו''ב שם, ''אינני מסכים לדינא לדמות יו"ט שני לשבות לא מצינו.'' ע''ש.

מ''מ נראה שבשאר איסורי דרבנן לא בעינן ''לצורך מצוה'' שיש לדקדק בגמ' הנ''ל שכתוב ''שיאמר אדם לנכרי חסום פרתי ודוש בה'', שאין זה לצורך מצוה, ולכן אם ילפינן מגמ' זו שאם האיסור הוא רק מדרבנן אז הוא מותר לומר לגוי לעשותו, אז ממילא שהיתר זה שייך אף שלא לצורך מצוה.  

וראיתי בשו''ת חתם סופר ח''ו ס''כד שאף הוא סבר דבדרבנן בשאר איסורים יש לאזיל לקולא, וז''ל ''איברא מ"ש דה"ל אמירה לנכרי אי הוה נוגע בדין אמירה לנכרי הי' מקום להקל דאבעי' לן בפ' הפועלים צ' ע"א אי אמירה לנכרי בשארי אסורי' גזרו בי' רבנן או לא, ולהראב"ד דמייתי הרא"ש שם לא איפשטא אבעי' ולקולא וכן פסק הרמב"ם פ"א מכלאי', ואמנם דעת הסמ"ג דלא איפשטא ולחומרא וכן דעת השגות שם בפ"א מכלאים, ודעת הרא"ש שם דהאיבעי' איפשטא להדי' לחומרא מכל הני עובדא דמייתי תמן, וכן נראה דעת הרמב"ם פי"ג משכירות הלכה ג', ועלח"מ סוף הל' שלוחים ושותפי', וכן דעתו לענין סירוס פי"ו מאיסורי ביאה ע"ש. והנה לדעת הראב"ד שברא"ש דלא איפשטא ולקולא דאמירה לנכרי אי' דרבנן ולקולא א"כ הרי מותר, ולסמ"ג והראב"ד בהשגות דלא איפשטא ולחומרא וע"כ היינו טעמא דאזלינן בספיקו לחומרא משום דהסמ"ג ס"ל דאמירה לנכרי בשבת דאורייתא מלא יעשה מלאכה וכמ"ש בית יוסף, ועיי' רמב"ן פ' בא, וא"כ באי' סחורה בנבילות דלכמה גדולי פוסקים ליכא הכא אלא איסורא דרבנן א"כ אמירה לנכרי דלא איפשטא אזלי בדרבנן לקולא, ולהרא"ש נמי דס"ל איפשטא איבעי' לחומרא מ"מ יש לצדד ולומר להפוסקים אי' סחורה בנבילות הוא מדרבנן ה"ל אמירה לנכרי שבות דשבות, ולר"ג (נראה שצ''ל 'לה''ג', דהיינו הבה''ג כמ''ש התוס' גיטין ח: ד''ה אע''ג, שלדעתו אמירה לגוי בשבת מותר אף במלאכה דאורייתא)  ס"ל אפי' בשבת מותר, ולהחולקי' נמי בשבת דאיסור סקילה אפשר יודו לאיסור לאו ולכל הפחות במקום דחק והפ"מ דבכי האי גוונא אפי' בשבת מתירי', ועיי' בזה בתוס' גיטין ח' ע"ב ובבא קמא פ' ע"ב.'' ע''ש.

ולגבי מ''ש בסוף לשון הנ''ל ''אפשר יודו לאיסור לאו'', י''ל שק''ו שודאי הם יודו לאיסור דרבנן שאמירה לגוי מותר ובפרט בשאר איסורי דרבנן מלבד שבת. ולכן נראה שלפי כל הראשונים בחת''ס הנ''ל יש להתיר אמירה לגוי בשאר איסורי דרבנן כבנד''ד.

ד) ולפי זה בנד''ד נראה שזקנה הנ''ל יכולה להשכיר את החדר לאיזה ישמעאל לשנה, והוא לא אסור לזקנה להשכיר החדר לישמעאל כיון שהוא אינו עע''ז ואין בו חשש לא תביא תועבה, ואז הישמאל יכול להשכיר אותו חדר למטפלת הנ''ל לשנה, והישמעאל מצד עצמו אינו עושה איסור בזה שאף שהוא אסור לו לעבוד ע''ז מ''מ לא מצינו איסור דרבנן של שכירות לגבי גוי כמו בישראל. ולכן מצינו שיש כאן שכירות משנה, דהיינו בתחילה שכירות לישמעאל ואז שכירות למטפלת. ונראה שבשטר השכירה הזקנה יכולה לכתוב תנאי שהישמעאל צריך להשכיר את החדר למטפלת הנ''ל, ולכן מצינו שהשכירות למטפלת באה ע''י הישמעאל. ואין חשש אמירה לגוי (הישמעאל) לומר לו להשכיר את החדר למטפלת הנ''ל, כיון שהאיסור של אמירה לגוי אינו שייך באיסור דרבנן. 

והזקנה גם יכולה להשכיר את הדר רק בשביל שקל אחד לכל השנה (עיין מרן א''ח ס''תצח ג ''מכירה גמורה בדבר מועט''), וגם היא יכולה להתנות עם הישמעאל שאף הוא צריך להשכיר את החדר למטפלת רק בשביל שקל אחד לכל השנה. ואם הזקנה רוצה לשלם לישמעאל קצת כסף בשביל הטירחה שלו כדי שהוא יסכים לכל זה, אז זה מותר.

ואם הזקנה מתביישת לומר למטפלת שאחר כמה חדשים עכשיו המטפלת צריכה לשכור את החדר מישמעאל הנ''ל, אפשר לזקנה לומר אמתלה כגון זהו רק עניין טכני שנועד להפחית את הארנונה שלה וכדומה. וגם אם הזקנה רוצה להחזיר למטפלת דמי השכירות, דהיינו שקל אחד, אז אף זה מותר.

ה) מ''מ נראה שצריך להסיר את המזוזה מפתח החדר כמ''ש מרן י''ד ס''רצא ב, ''שכרו לעובד כוכבים נוטלה ויוצא.'' וגם כתב מרן ס''רפו ה, ''במקום שיש טינוף כגון שתינוקות מצויים שם טוב לכסות המזוזה.'' וכתב הש''ך שם ס''ק יב, ''במקום שיש טינוף כו'. פירוש שהוא עשוי לדירת כבוד אלא שלפעמים מצוי שם טינוף הלכך חייב מדינא אלא שיש לכסותה וע"ל סעיף ג'.'' ונראה בנד''ד שמצד אחד הוא עשוי לדירת כבוד כגון שינה במטה או לאכול שם וכו', אבל מצד אחר הוא גם נעשה לטינוף, דהיינו הע''ז, והע''ז אינה שם רק ''לפעמים'' כמ''ש הש''ך, אלא היא שם תמיד. ולכן משום זה י''ל שאין מועילה רק לכסות את המזוזה אלא צריך להסיר אותה משם לגמרי כדמצינו לגבי בית הכסא וכדומה.

ואסיים בכבוד רב

מחבר הספר אורחותיך למדני