כשאדם נטל לולב בתום לבב ואח''כ העידו עדים בב''ד שהלולב היה גזול, אם הוא עדיין יצא י''ח או לא

לכבוד הרה''ג יהודה גרינולד שליט''א

כתב כת''ר:

אדם נטל לולב מתוך ידיעה ברורה ומוחלטת פנימית שהלולב קנוי לו ובבעלותו (ב"ברי לי"). לאחר מכן הגיעו שני עדים לבית דין שהכחישו את טענתו והעידו שהלולב שייך לאחר, ובית הדין פסק לחובתו לפי הכלל "אין לדיין אלא מה שעיניו ראות."

האם יצא הנטל ידי חובת "לקחתם לכם" למפרע? כלומר: האם עדות בבית דין פועלת כברור שמגלה למפרע שהחפץ לא היה שלו וממילא חסר ב"לכם" (גם ביחס למעשה מצווה שנעשה בתום לב גמור ובידיעת האמת האישית מול הקב"ה), או שמא דיני הפסק והממון מכריעים את מציאות הבעלות מכאן ולבא או לממון בלבד, ואינם עוקרים למפרע את מעשה המצווה שנעשה בשעת מעשה מתוך חזקת ממון וברי לי?

ובפרט: האם טעות בבעלות שנתבררה למפרע כחפץ של אחר מחסרה בדין "לכם" דאורייתא, או שמא כל עוד לא הוכרע בעדים בשעת המעשה הרי זה בגדר "שלך" לקיים מצווה? ע''כ דברי כת''ר.

א) בתחילה יש לחקור להיפך, דהיינו כשאדם גזל לולב, והוא לא יי''ח כיון שזה מצוה הבאה בעבירה, אם אחר כך הנגזל מוחל על הגזילה למפרע, האם הגזלן יי''ח או לא.

ראיתי בשו''ת הרשד''ם א''ח ס''כא, לגבי אדם שמכר לולב לחבירו על מנת שלא יטלנו צבור לצאת בו וזה מפני שהמוכר עצמו רוצה למכור לולב לקהל כדי להפיק רווח, ואיהו נתנו לצבור חנם במתנה ונטלו כל אחד ובירך עליו, בזה כתב הרשד''ם שהצבור לא יי''ח. מ''מ גם כתב הרשד''ם שם, ''...אבל שמעתי לאחר הפרגוד שהיו אומרים שאמר הלוקח שעליו לפייס בממון למוכר, ובזה נ''ל דאע''ג דלכאורה היה נראה גגד הסברא שיועיל מטעם כי מה יועיל מה שיעשה אח''כ לברכה שנאמרה וליום שכבר עבר ונעשה המצוה בגזל והיה נראה לומר כי על זה נאמר מעוות לא יוכל לתקון. אלא שנראה בעיני דאינו כן ודאי, וזה אני אומר ממה שכתב הרב בעל העיטור והביאו ב''י ס''תרנח וז''ל ואם גזל ממנו ולא החזירו כתב בעל העיטור מסתברא אע"ג דחזרת דמים הוי חזרה כדאמרי' גבי איצטלית דאמרינן תתן לו את דמיה דוקא באצטלית אמרינן מה לי היא מה לי דמיה אבל אתרוג כי אמר החזירו לי דוקא אתרוג קאמר לצאת בו י"ח ואם לא החזירו לא יצא וכו' ע''כ. וכ''כ הר''ן. ומסתברא דכי אמרינן החזירו יצא כשהחזירו בענין שעדיין יכול לצאת בו, הא אם החזירו לאחר שעברה מצותו לא יצא, דאומדן דעתיה הכי הוא וחזרת דמים הכא לאו חזרה היא, ודאי דאלולב קפיד, מכל זה משמע דאמדינן דעת המתנה והיכא שאומדן דעת דאלולב קפיד לא מהניא ממונא, אבל היכא דנראה דאממון קפיד בממון סגי, ובנד''ד פשיטא אדממון קפיד ואנן סהדי שאם יתן לו ממון הרגיל לתת הקהל בעד לולב שימחול, ונמצא למפרע שבדין יצאו.'' ע''ש שאר לשונו.

הרי מבואר שמועילה מחילה למפרע כדי לצאת י''ח של מצוות לולב.

וכן הוא בשו''ת משאת משה א''ח ס''ד, לגבי כשהנגזל מוחל על הגזילה למפרע, וז''ל ''ובעניותי נלענ''ד להלכה דשפיר יצא י''ח מיומא קמא, דאע''ג דבההוא שעתא לאו דידיה הוה ומכאן ואילך הוא דזכי לנפשיה, מ''מ כל כי האי גוונא דנ''ד דניתנה מחילה לבסוף אהני לאחשוביה דידיה למפרע ובדידיה נפיק.'' ואח''כ בד''ה ועדין, כתב ''ומנא אמינא לה מההיא דכתב מהרשד''ם בתשובה ס''כא...''. ע''ש.

וכן ראיתי בשו''ת שואל ומשיב מה''ק ח''א ס''רמג, שהוא מביא דעת המשאת משה הנ''ל, וכתב ''...אבל לעולם לענין דיצא מתורת גזילה כל שיהי' מוחל לו אח"כ יצא למפרע אף דלא מיקרי לוקח וז"ב.'' ע''ש.

ב) וא''כ הוא, אז גם נראה לומר להיפך, שאם אדם בתום לבב יצא י''ח בלולב, ואז מצינו למפרע על פי עדות בפני ב''ד שהלולב היה גזול, אז לפמרע הוא לא יצא י''ח.

וכן ראיתי לחיד''א ז''ל בפתח עינים סוכה ל. שאחר שהוא הביא מ''ש המשאת משה הנ''ל וכתב ''שהעיקר כהוראת הרב משאת משה'', הוא הביא מ''ש הירושלמי ריש פ' לולב הגזול, ''תני רבי חייה (ויקרא, כג) ולקחתם לכם משלכם ולא הגזול.  א"ר לוי זה שהוא נוטל לולב גזול למה הוא דומה לאחד שכיבד את השלטון תמחוי אחד ונמצא משלו.  אמרו אי לו לזה שנעשה שניגורו קטיגורו.'' (עיין קרבן העדה שם.)

ועל זה כתב הפתח עינים, ''והקשה הרב יפה מראה דאין המשל דומה, שזה גזל מחבירו וזה גזל מהמלך, ואפשר דמיירי במי שלקח אתרוג על מנת לפרוע דמיו ונטלו ובירך עליו בדעת זה, ואחר זמן יצריה אלבישיה ולא פרע ועשק מעותיו ולמפרע היה אתרוג גזול, וז''ש 'ונמצא שלו' דבעת שהביאו לא נודע שהוא של השלטון שהיה בדעתו לפרוע למשרת השלטון דהכי ארחיה למכור לחשבון השלטון, ואח''כ לא פרע ולמפרע נמצא שלו של השלטון, וגם זה בעת שנטל האתרוג עדין היה הוא והמוכר בדעת שיפרע אך אח''כ שלא פרע נמצא שהוא גזול בידו וברכתו לבטלה.'' ע''ש. 

הרי אף שרק למפרע נמצא שהלולב גזול, עדיין זה מצוה הבאה בעבירה והאדם אינו יוצא י''ח.  

וכן ראיתי בטעם המלך הל' זכיה ומתנה פ''ג הל''ו, וז''ל ''...וא"כ בנ"ד משכחת לה בכה"ג דחבירו נתן לו הסוכה והלולב והאתרוג במתנה ע"מ להחזיר והוא לקחו ממנו ויצא בו ידי חובתו ואח"כ נכנס בו רוח שטות וחטא ופשע והמעיל מעל בחבירו והוי גזלן למפרע ואינו יוצא בזה אליבא דכ"ע כיון דהוא לא קיים תנאו והוי גזילה למפרע ולא נקרא לך.'' ע''ש. (מ''מ לדעתו אף שאינו יי''ח מ''מ אין זה נקרא מצוה הבאה בעבירה ע''ש.)

ג) מ''מ יש להעיר על זה ממ''ש הריטב''א חולין קו. ד''ה אמר רב, ''והנוטל ידיו לאכילה יברך ענט"י ואח"כ נמלך ולא אכל עכשיו אין בכך כלום ואין מחייבין אותו לאכול כדי שלא תהא ברכתו לבטלה, דהא מכיון שנטל ידיו גמרה לה ברכת הנטילה שעליה הוא מברך וההיא שעתא דעתו היה לאכול. וכן דנתי לפני מורי נר"ו והודה לדברי.'' וכן נראה דעת הרמ''א בי''ד ס''שכג א לגבי חלה שנתערבה בעיסה, ''ואם חזרה ונתערבה בעיסה ואין ק''א לבטלה, אם לא אכל העיסה ישאל לחכם עליה ויתיר לו כנדר, דנשאלין על ההקדשות... (תשובת מיימוני סוף הל' זרעים וב''ה בשם א''ח).'' הרי אין חשש של ברכה לבטלה לגבי ברכת החלה, אם הוא חוזר לשאול עליה. וזה כדעת הריטב''א הנ''ל. וכן ראיתי בהלכות קטנות ח''א ס''מח, שכתב, ''שאלה. מי שברך והפריש חלה והוצרך לישאל עליה, מה ענין הברכה שברך. תשובה. אין כאן ברכה לבטלה מאחר שחל שם חלה עליה לפי שעה, ואח''כ הוי כמו שנשרפה. וקרוב אני לומר שתועיל הברכה שיברך למה שיפריש.'' ע''ש. ועיין עוד בחת''ס י''ד ס''שכ לגבי ברכת חלה. ועיין בחת''ס י''ד ס''רנג בדין גר קטן אם יכול לברך בשעת טבילה כיון שיש חשש שמא הוא ימחה כשהוא יהיה גדול ומצינו שלמפרע ברכתו לבטלה. וגם החיד''א ז''ל במחב''ר בק''א ס''קנח אות א הביא הריטב''א הנ''ל ע''ש. וכן הוא בחזון איש א''ח ס''כה אות ח. ע''ש.

ולפי זה יש לדון, שאם אין חשש ברכה לבטלה אז ממילא שבאותה שעה שהוא בירך הוא קיים את המצוה, ואף שאח''כ מצינו למפרע שהוא עקר אותה מצוה כגון ע''י שאלת נדר במצוות חלה, מ''מ עדיין באותה שעה יש קיום מצוה ומשום זה אין כאן ברכה לבטלה למפרע. וא''כ י''ל שכיון שבאותה שעה שהוא בירך האדם קיים את המצוה, אז מצינו שהוא כבר יצא י''ח, ומה שקרה אח''כ אינו יכול לבטל מצוה זו למפרע כמו שמה שקרה אח''כ אינו יכול לגרום ברכה לבטלה למפרע. וזה דומה למ''ש ההלכות קטנות הנ''ל ''ואח''כ הוי כמו שנשרפה'', ולכן גם י''ל בנד''ד שהאדם יוצא י''ח שהעדות בבית דין רק דומה למי שקיים מצוות לולב ואח''כ הוא שרף אותו, שעדיין מצוותו במקומה עומדת. וזה שלא כמ''ש הרשד''ם ודע' הנ''ל, וגם אינו כמ''ש הפתח עינים הנ''ל ''נמצא שהוא גזול בידו וברכתו לבטלה.'' ולכן בנד''ד י''ל שהאדם עדיין יצא י''ח.

אלא נראה שזה אינו, שצריך לחלק בין קיום המצוה עצמה ובין הברכה שהוא בירך עליה. וזה כמ''ש החתם סופר י''ד ס''שכ הנ''ל, וז''ל ''בענין (בעל הבית) העושה שליח לתרום או להפריש לו חלה, פשוט הדבר דשניהם יכולים לשאול השליח והבע"הב, אלא אם השליח שואל על נדרו ומתחרט מעיקרא על מה דיהיב דעתי' להפריש מצד זה ונעקר הנדר מעיקרא והדרה הכרי או עיסה לטבלי', א"כ חוזר ומפריש תרומה או חלה אחרת כי עדיין לא עשה שליחתו כלל דההפרשה ראשונה הוה כמעשה קוף בעלמא כיון דהמחשבה נעקרה מעיקרא והכרי עדיין בטבלו.''

אלא אח''כ כתב החת''ס שם, ''ואמנם לענין ברכה שכבר בירך לע"ד אין כאן חשש ברכה לבטלה כלל, נהי דבחנם אין לשאול על הנדר ולגרום ברכה שאינה צריכה שנית אבל מ"מ אם אירע שהתחרט משום טעם ויחזור ויתרום ויברך שנית אין כאן שום בית מיחש לברכה ראשונה שהיתה לבטלה, כי אין כאן ברכה לבטלה שככה מברך וצונו לפרוש תרומה חלה וענין הפרשת תרומה חלה הוא שישאר לו כח לשאול עליהם וכה ציוונו להפריש אותם ע"ד זה וכן עשה והפריש.'' ע''ש.

הרי שיש לחלק בין קיום המצוה שלמפרע הוא מעקר המצוה לגמרי, ובין הברכה שעדיין היא לא היתה לבטלה. אלא לפי זה י''ל בנד''ד דבשלמא שהוא לא קיים מצוות לולב שלמפרע יש מצוה הבאה בעבירה כמ''ש הפתח עינים הנ''ל, אלא אף יש ברכה לבטלה, שאין לומר כמ''ש החת''ס בנד''ד, דהיינו ''שישאר לו כח לשאול עליהם וכה ציוונו להפריש אותם ע"ד זה'', שאין סברה לומר כשהאדם בנד''ד נטל את הלולב ''שישאר לו כח'' להפקיע את המצוה ע''י גזילה למפרע, שאין זה דרך קיום מצוות לולב, משא''כ לגבי הפרשת חלה שזה בכלל דרך קיום המצוה שהאדם יכול לשאול על נדרו. וא''כ מצינו בנד''ד דאה''נ שהאדם לא קיים מצוות לולב למפרע, אלא אף הוא בירך ברכה לבטלה למפרע, וכמ''ש הפתח עינים הנ''ל ''נמצא שהוא גזול בידו וברכתו לבטלה.'' ומובן שיש לפלפל עוד בכל זה.

ואסיים בכבוד רב

מחבר הספר אורחותיך למדני