לכבוד הרה''ג מתתיהו גבאי שליט''א
כתב כת''ר, ''יש לדון אם איכא איסור אכילה קודם ברכת הלבנה וכדין איסור אכילה בשאר מצות. ואולם לא מצינו כן לאחד מהפוסקים דאיכא איסור אכילה קודם ברכת לבנה, ולכאורה י''ל אם נימא דברכת לבנה אין זו מצוה שבחובה, וכמו שנקט הגרא''ז מלצר זצ''ל כמובא בספר מעשה איש ח''ד עמ' קיט, שפיר י''ל דליכא איסור אכילה קודם ברכת לבנה, דמה דמצינו איסור אכילה זהו במצוות של חובה כשופר ולולב וכדומה, ולא במצות רשות, ואולם בחז''א שם נקט דברכת לבנה כמצוה שבחובה, וא''כ מ''ט ליכא איסור אכילה קודם ברכת לבנה...''.
א) ראיתי בספר מעשה איש הנ''ל שכתב ''בנידון חיוב ברכת הלבנה, אם יש חיוב לצאת ולראות הלבנה בחידושה ולברך, או שמא דוקא אם פגע בלבנה בחידושה אז חל עליו חיוב לברך. הנה בקובץ ''הנאמן'' (תשט''ז) כתב חכם אחד שהרצה לפני הגאון רבי איסר זלמן מלצר זצ''ל את דברי המ''א ריש ס''תכו, שנשים פטורות מברכת הלבנה כיון דהוי מ''ע שהזמן גרמא, והקשה לו הגרא''ז מלצר דמה שייך כאן פטור ממ''ע שהזמן גרמא, האי אין מצוה לצאת לרחוב לראות הלבנה ולברך, אלא דוקא אם יוצאים ורואים הלבנה בחידושה אזי מברכים, וכשאר ברכת הנהנין. ומוסיף החכם הנ''ל ששאל את פי הגאון בעל החזו''א ואמר לו בפשטות דבוודאי אין ברכת הלבנה דומה לשאר ברכות, והוי מצוה גמורה וכמו שמשמע מדברי הגמ' במס' סנהדרין (מ''א ב') דכל המברך על החודש בזמנו כאילו קיבל פני שכינה וכו'.'' ע''ש.
ויש להעיר על סברת החז''א. כתב הרמב''ם הל' ברכות פ''י הל''טז, ''הרואה קשת בענן מברך... הרואה לבנה בחדושה מברך...''. וזה כשאר ברכות שהוא הביא בפרק זה, כגון בהל''טו ''הרואה הים הגדול'', ובהל'' יג, ''הרואה בריות נאות ומתוקנות ביותר ואילנות טובות מברך...'', ובהל''יב, ''הרואה את הכושי ואת המשונין בצורת פניהן או באיבריהם מברך...''. וכן הוא בעוד הלכות שם.
הרי משמע שהרמב''ם השוה ברכת הלבנה לשאר ברכות של ראיה, שבכולם הוא כתב ''הרואה'', והוא לא כתב לגבי ברכת הלבנה שהוא ''חייב לראות'' או ''צריך לראות''. ולכן נראה שכמו שאין חיוב לילך לים הגדול בכל שלשים יום כדי לברך עליו או לילך לכושי כדי לברך עליו, אז ה''ה שאין חיוב לצאת מביתו כדי לברך על הלבנה. אולם אם הוא יוצא מביתו לאיזה צורך בלילה, וממילא הוא רואה את הלבנה, אז י''ל שיש חיוב עליו לברך, וכמ''ש הגרא''ז מלצר ז''ל.
ב) וגם יש להעיר על הראיה של החז''א ממ''ש בגמ' דכל המברך על החודש בזמנו כאילו קיבל פני שכינה. וי''ל שאף מי שמתפלל בצבור הוא בכלל מקבל פני השכינה וכמ''ש בסנהדרין לט: ''כל בי עשרה שכינתא שריא'', וכן הוא בב''י ס''נה, ''וכתבו הרא"ש והמרדכי שכן פירש רבינו האיי, דקטן עולה למניין י'. ונראה דהיינו טעמא דאפילו מוטל בעריסה מצטרף, דכל בי עשרה שכינתא שריא...''. ע''ש.
ולפי זה יש להעיר, דמצינו כמה גדולים שסברו שאין חיוב ממש להתפלל במנין כדי לקבל פני השכינה. ולכן כתב המהרי''ל בהל' עירובי חצרות, וז''ל ''אמר מהר''י סג''ל דלא ראה בשום פוסק שמותר לערב תחומין לילך לבית הכנסת כדי להתפלל בעשרה רק בסמ''ק ובספר אגודה א''ל הר''ר איק''א ולא יהא פחות מבית המשתה, א''ל הרב להתפלל בעשרה אינה כל כך מצוה דיכול לכוון תפילתו בביתו דלא אשכחן דהצריכו חכמים להתפלל בעשרה, אבל בית המשתה מצוה הוא ודוקא סעודת נישואין ולא סעודת הרשות, והראיה דבנשואין התירו חכמים שבותים באמירה לגוי בשבת לנגן בכלי שיר כדאיתא במרדכי וכן בא''ח סוף הל' שבת, ולבית הכנסת לא התירו שבות כדאיתא בתוס' פ' הדר דלא התירו להביא בשבת ספר תורה לקרוא בה או חומש להפטרה דרך כרמלית אע''ג דאינה רק שבות מדבריהם דמן התורה מותר לטלטל דרך כרמלית.'' ע''ש.
וזה נראה כדעת החוות יאיר ס"קטו, וז"ל "להתפלל בעשרה אינו מצוה כולי האי... וחלילה לנו למעט במ"ע של ונקדשתי בתוך בני ישראל שהוא קדיש וברכו בעשרה ובשכר אמנה ועניית איש"ר, עם כל זה אינו מ"ע דרמיא עליה." הרי שאף שתפילה במנין חשובה מאד, מ"מ אין זו חיוב על היחיד. ועיין אורחותיך למדני ח''א ס''יא, מה שכתבתי ליישב דעת המהרי''ל הנ''ל מהשגת המ''א.
ואף שכתב מרן בס"צ טז, "ההולך בדרך והגיע לעיר ורוצה ללון בה אם לפניו עד ד' מילין מקום שמתפללים בעשרה צריך לילך שם, ולאחריו צריך לחזור עד מיל כדי להתפלל בעשרה". מ''מ אין דבר זה מוסכם בראשונים, שהמקור לדין זה הוא בפסחים מו. שכתב שם, "א"ר אבהו אמר ר" שמעון בן לקיש לגבל ולתפלה ולנטילת ידים, ארבעה מילין... א"ר יוסי ברבי חנינא לא שנו אלא לפניו אבל לאחריו אפילו מיל אינו חוזר, אמר רב אחא ומינה מיל הוא דאינו חוזר, הא פחות ממיל חוזר." ופירש"י, "לתפלה, אם מהלך אדם בדרך ובא עת ללון ולהתפלל אם יש בית הכנסת לפניו ברחוק ארבעה מילין הולך ומתפלל שם ולן שם וכן לנטילת ידים לאכילה". ע"ש. וכן דעת הטור בס"צ. וכן פסק מרן.
אולם ר"ח פירש לגבי תפילה שהוא צריך לילך עד ד' מילין כדי ליטול ידיו לתפילה, ולא משום תפילת צבור, שהוא כתב "ולתפלה כגון שצריך להתפלל ויש לפניו מים ליטול ידיו." וכן דעת הערוך כמ"ש התוספות שם בד"ה ולתפלה. וכן דעת הרי"ף בברכות בפ' היה קורא, שכתב שם "לייט רב חסדא מאן דמהדר אמיא בעידן צלותא, וה"מ לק"ש אבל לתפלה בעי להדורי, ועד כמה עד פרסה, וה"מ לקמיה אבל לאחורי אפילו מיל אינו חוזר וש"מ מיל הוא דאינו חוזר הא פחות ממיל חוזר." הרי שפירש הרי"ף הא דר"ש בין לקיש שקאי אנט"י לתפילה כר"ח. וכן דעת רב האי גאון כמבואר ברשב"א בברכות טו. בד"ה והני, ע"ש, וכן בב"י בס"צב בד"ה ואחר. וכן דעת הרמב"ם שהוא כתב בפ"ד דהל' תפילה "היה מהלך בדרך והגיע זמן תפלה ולא היה לו מים אם היה בינו ובין המים ארבעה מילין...", ולגבי תפילה בציבור הוא לא הזכיר דין זה כלל. ונראה שהטעם הוא מפני שהראשונים הנ''ל סוברים שאין מצוה כל כך לטרוח להתפלל עם הצבור, ולכן מוכרח לומר שדין הנ''ל מיירי בנט''י לתפילה. ולכן י''ל שלדעת ר"ח והערוך ורב האי גאון והרי"ף והרמב"ם לא אמרינן דין זה לגבי תפילה בצבור. וי"ל שלדעתם דין תפילה בצבור הוא מצוות רשות, דהיינו שאף שהיא מצוה מ"מ אין חיוב לרדוף אחריה, ודלא כרש"י והטור ומרן. ויש להעיר על מרן איך הוא פסק כרש"י והרא"ש והטור, כנגד הרי"ף והרמב"ם כיון שהוא כתב בהקדמתו לב"י שיש לפסוק כהרוב ברי"ף והרמב"ם והרא"ש.
ואולי י''ל שאף לדעת רש''י ודע' אין תפילת בצבור חיוב גמור, ולכן כתב רש''י הנ''ל "לתפלה, אם מהלך אדם בדרך ובא עת ללון ולהתפלל אם יש בית הכנסת לפניו ברחוק ארבעה מילין הולך ומתפלל שם ולן שם וכן לנטילת ידים לאכילה". הרי הוא צריך לילך הד' מילין רק אם הוא יכול ללון שם וא"צ לחזור למקומו שהוא שם עכשיו. וכן פירש המאירי לדעת רש"י בחולין קכב. "אם היה מהלך בדרך והיו לפניו שני בתי מלון אחד שאין בו בית הכנסת ואחד שיש בו, והיה זה שיש בו רחוק יותר מן האחר, צריך לחזור ללון אפילו היה רחוק פרסה אבל יותר מפרסה אינו צריך." הרי אף הוא פירש שדוקא אם שם בית מלון ללון. ולכן גם י"ל שמי שצריך לחזור לאחריו עד מיל, זה דוקא אם הוא יכול ללון שם גם כן, אבל לחזור אחריו עד מיל להתפלל ואז לחזור למקומו הראשון ללון לא שמענו דבר כזה אף בפחות ממיל.
ולכן מצינו שאף שמי שמתפלל בצבור הוא בכלל מקבל פני השכינה, עדיין אין זה מועיל כדי לומר שיש חיוב להתפלל בצבור. ולכן אף לגבי ברכת הלבנה י''ל הכי, שאף דכל המברך על החודש בזמנו כאילו קיבל פני שכינה, מ''מ אין זה מועיל כדי לומר שיש חיוב גמור לברך ברכת הלבנה.
ג) ולכאורה יש להביא ראיה שיש חיוב לברך ברכת הלבנה ממ''ש הנודע ביהודה מה''ק א''ח ס''מא, וז''ל ''ואם כל הציבור עדיין לא התחילו והלבנה זורחת וזמנה אינה עוברת וכל הציבור יש לפניהם שתי המצות קידוש הלבנה וקריאת המגילה, נלע"ד שיקדימו קידוש לבנה חדא דתדיר קודם, ואף שמגילה יש בה מעלת פרסומי ניסא מ"מ לענין לדחות האחד לגמרי הוא דפרסומי ניסא דוחה לתדיר אבל לענין לאקדומי תדיר קודם...''. ע''ש.
אלא כתוב בזבחים צא. ''ת"ש שלמים של אמש חטאת ואשם של יום שלמים של אמש קודמין, הא אידי ואידי דיום חטאת ואשם קדמי ואע"ג דשלמים תדירי, אמר רבא מצוי קאמרת תדיר קמיבעיא לן מצוי לא קמיבעיא לן, אמר ליה רב הונא בר יהודה לרבא אטו מצוי לאו תדיר...''. ופירש''י שם, ''תדירי - שהן מצויין מתוך שבאין בנדר ובנדבה. מצוי קאמרת - שאין תדירותו חובה אלא שהוא מצוי תמיד יותר מחבירו.'' ומשמע דאנן קי''ל כרבא ודלא כר''ה בר יהודה, וכמ''ש בחי' רעק''א בי''ד ס''רפה, לגבי סוגיא זו, ''דמסקינן בזבחים שם כרבא דמצוי לא מיקרי תדיר.'' ע''ש. (ועיין עוד בשו''ת רעק''א ס''ט, ובפירושו שם בירושלמי סוף מגילה.)
ולפי זה כתב השאגת אריה ס''כח, לגבי דין האם צריך להקדים לבישת טלית לתפילין משום תדיר קודם, וז''ל ''הרי אע''ג שלאחר שנדר ונדב קרבן שלמים הקרבתן עליו חובה, בע''כ אפ''ה אזלינן בתר עיקר חיובא והואיל ואין חובה עליו להקדיש שלמים כדי להקריבן לאו דבר שבחובה הן ולא הוי תדיר אלא מצוי, ה''נ אע''ג דאם לובש טלית בת ד' כנפות מצות ציצית עליו חובה בתר עיקר חיובן אזלינן והואיל ואין עליו חובה ללבוש טלית בת ד' כנפות כדי שיתחייב בציצית לאו דבר חובה הן, ולא הו''ל תדיר דליקדמי לשאינו תדיר אלא מצוי בלבד מיקרי ואין לו דין קדימה...''. ע''ש.
ומפני זה השאג''א שם דחה מ''ש הב''י א''ח ס''כה, וז''ל ''מתוך דברי רבינו נראה שבתחילה מתעטף בציצית ואחר כך מניח תפילין, וכן כתוב בנימוקי יוסף בהלכות ציצית, דמצות ציצית ששקולה כנגד כל המצוות ראוי להקדים, ועוד שהיא תדירה יותר, שנוהגת בין בחול בין בשבת ויום טוב, ותדיר ושאינו תדיר תדיר קודם. וכן מצאתי להרב רבינו יונה בספר היראה עכ''ל.''
ולפי מ''ש השאג''א יש לפרש שהנו''ב ההנ''ל סבר שברכת הלבנה היא חובה, שאל''כ לא שייך לומר דין תדיר ואינו תדיר לגבי ברכת הלבנה כיון שהיא רק בכלל ''מצוי''. ולכן זה סייעתא לדעת החז''א הנ''ל, ודלא כדעת הגראז''מ ז''ל.
אלא קשה הוא לדחות דעת הראשונים משום איזו קושיא בדעתם. ולכן נראה שיש להסביר דעת רבינו יונה והנמ''י לפי מ''ש המלבי''ם בארחות החיים ס''כה ארץ יהודה ס''ק א, וז''ל ''דמה שקרוי תדיר או אינו תדיר עוקרו תלוי אם נוהג תמיד או אינו נוהג... וזה שלא כשו''ת שאג''א ס''בח שהשיג על הנ''י בזה... גם מה שהשיג בשאג''א שם דציצית לא מקרי תדיר רק מצוי כמ''ש בזבחים צא. דשלמים לגבי חטאת ואשם לא מיקרי תדיר אלא מצוי משום דאין תדירתן חובה כפירש''י שם, לק''מ דשלמים ע''י שאין תדירתן חובה יכול הוא שלא להתנדב שלמים כלל ואינו תדיר בכל יום, אבל בציצית נהי שאם אין לו בגד בת חיובא פטור מציצית, מ''מ חל עליו מ''ע להיות עליו טלית בת ד' כנפות (וכמ''ש בס''כד, ועיין מ''ש שם בהמ''ל ס''ק ה' ובהשטה), וכבר נהגו להעטף בציצית בכל יום בעת התפילה ושוינהו עלייהו מצות תדירות, דמה שהוא תדיר ואינו תדיר בדעת בני אדם תלוי כנ''ל. והראיה בהא דזבחים שם רוצה לפשוט בעיא דתדיר ומקודש איזה מהם קודם ממה שאמר ב''ה ברכת היין תדירה וברכת היום אינה תדירה ותדיר ואינו תדיר תדיר קודם אע''ג דברכת היום קדושה, הרי דאע''ג שאין חיוב או מצוה לשתות יין קראה תדיר, וע''כ משום שנוהג בכל יום ויום, וה''ה ציצית שנוהג בכל יום ויום.'' ע''ש.
מ''מ יש להעיר על מ''ש ''חל עליו מ''ע להיות עליו טלית בת ד' כנפות וכמ''ש בס''כד...''. והוא כיון למ''ש מרן שם סע' א, ''לפחות יזהר שיהיה לבוש ציצית בשעת התפלה''. עיין בהמאיר לארץ שם ס''ק ה. ע''ש. מ''מ עדיין אין זה חיוב גמור אלא רק לכתחילה. ולכן צ''ל שעיקר הטעם שמצוות ציצית אינה בכלל מצוי הוא מפני ''שנוהג בכל יום ויום.''
וגם יש להעיר במ''ש שיש ראיה מדין ברכת היין, שהלא אפשר לפרש שהטעם שיין תדיר הוא מפני שיש חיוב לשתות יין בהבדלה ובברכת המזון בשבת שיש חובה לאכול פת (ובפרט למ''ד שאף יחיד צריך לברך ברה''מ על הכוס, עיין ס''קפב), וכן בד' כוסות בפסח, ולכן אין ברכת היין רק בגדר ''מצוי'' אלא היא תדירה מפני מצוה וחיוב. ואף שכתוב בזבחים צא. ''ברכת היין תדירה וברכת היום אינה תדירה, ותדיר ושאינו תדיר תדיר קודם אע"ג דברכת היום קדישה.'' ופירש''י שם ''דאע"ג דברכת היום קדישה - ששם שבת עליה שחובה לשבת היא באה דאילו ברכת היין אף בחול היא.'' מ''מ אין ראיה מכאן שאף שברכת היין בחול היא רק מצוי עדיין היא בכלל דין תדיר קודם, שהרי רש''י מיירי רק לגבי אם יש דין קדישה על יין או לא, ולא לגבי אם ברכת יין בחול בכלל תדיר או לא. אלא עיין עוד במלבי''ם שם שהאריך לדחות השגות אלו, ודלא כמ''ש השאג''א. ע''ש.
ולכן נראה שעיקר הטעם שציצית בכלל תדיר והיא אינה בכלל מצוי הוא מפני מ''ש המלבי''ם ''וכבר נהגו להעטף בציצית בכל יום בעת התפילה ושוינהו עלייהו מצות תדירות.'' דהיינו דשאני שלמים של נדר ונדבה, שאין מנהג להביא קרבנות אלו בזמן קבוע כגון בכל יום או בכל חודש וכו', משא''כ בטלית שיש מנהג ללבושה בכל יום, וכן י''ל לגבי ברכת הלבנה שיש מנהג לברך אותה בכל חודש, ודלא כדמצינו לגבי שלמים. ולכן סגי בזה כדי לומר שאף ברכת הלבנה בכלל דין תדיר והיא אינה בכלל מצוי. ולכן אין להביא ראיה ממ''ש הנו''ב הנ''ל שברכת הלבנה היא חובה. ויש לקיים מ''ש הגאון רבי איסר זלמן מלצר ז''ל. ולכן ממילא שאף י''ל שמותר לאכול קודם ברכת הלבנה.
ד) וגם יש לתרץ מ''ש בספר מעשה איש הנ''ל, ''חכם אחד שהרצה לפני הגאון רבי איסר זלמן מלצר זצ''ל את דברי המ''א ריש ס''תכו, שנשים פטורות מברכת הלבנה כיון דהוי מ''ע שהזמן גרמא, והקשה לו הגרא''ז מלצר דמה שייך כאן פטור ממ''ע שהזמן גרמא, האי אין מצוה לצאת לרחוב לראות הלבנה ולברך.'' וי''ל שמ''ש המ''א הוא רק כשהאשה רואה את הלבנה כשהיא בחוץ בלילה, אז אף שלגבי איש הוא חייב לברך באופן זה, מ''מ לגבי אשה היא פטורה משום מ''ע שהזמן גרמא. אולם אה''נ שכשהאדם עדיין בתוך ביתו, אז אין חיוב כלל לצאת כדי לברך על הלבנה.
ה) מ''מ אף לפי שיטת החז''א יש לדון. כתב הרמב''ם פ''ה הל' שבת הל''א, ''הדלקת נר שבת אינה רשות אם רצה מדליק ואם רצה אינו מדליק. ולא מצוה שאינו חייב לרדוף אחריה עד שיעשנה כגון ערובי חצרות או נטילת ידים לאכילה, אלא זה חובה.'' הרי שיש חובה, מצוה, ורשות.
ופירש הרב המגיד שם, ''מימרא פ' במה מדליקין (שבת כ"ה:) אמר רב יהודה הדלקת נר בשבת חובה והוא מפני כבוד השבת. ומה שכתב רבינו כגון נטילת ידים לאכילה רוצה לומר הנטילה מצוה שיכול להמנע ממנה שאינו מחוייב לאכול פת בכל יום או דבר שצריך נטילה, אבל הדלקת הנר חובה, ופשוט הוא.''
וראיתי למהרש''ק בחכמת שלמה בא''ח ס''קפא שכתב לגבי מ''ש הש''ע שם שמים אחרונים חובה ומים ראשונים מצוה, ''י''ל דנפ''מ לפמ''ש הרמב''ם הנ''ל,... וא''כ מוכח שלשון מצוה מורה אף שבאמת מצוה לעשותה שהרי כבר מיעט שאינו רשות לומר שאם ירצה לא הדליק, א''כ מוכח דהוי מצוה להדליק ואעפ''כ עדיין י''ל דאדם אינו מחויב לרדוף אחריו לעשותה אבל לשון חובה משמע שמחויב לרדוף אחריה שיעשנה, וא''כ ה''נ יש לומר כיון דקי''ל לעיל בס''קסג דאם אין מים לאחריו תוך מיל ולפניו תוך ד' מילין מותר לאכול בלא נט''י, א''כ מוכח דאינו מחויב לרדוף אחריהם ביותר, והיינו כיון דהוי רק מצוה, אבל מים אחרונים הוי חובה ומחויב לרדוף אבתרייהו, וא''כ אם יש לו יכולת למצוא מים אף יותר ממיל לאחריו וד' מיל לפניו נמי מחויב לחזור או לילך עבורן, לכך קאמר דזה הוי מצוה ואינו מחויב לרדוף אחריהם, וזה הוי חובה ומחויב לרדוף אחריהם ואתי שפיר.'' ע''ש.
הרי לגבי ''מצוה'' כגון נט''י לאכילה, אף שאין חיוב לאכול פת כמ''ש הרב המגיד הנ''ל, מ''מ אם האדם רוצה לאכול פת אז יש ''מצוה'' לרדוף אחריה עד ד' מיל לפניו או מיל לאחריו. אולם לא שייך לומר בזה שהאדם אסור לעשות מלאכה קודם נט''י, ודלא כדמצינו לגבי מצוה שהיא ''חובה'' כגון בדיקת חמץ שכתב מרן ס''תלא א, ''יזהר כל אדם שלא יתחיל בשום מלאכה ולא יאכל עד שיבדוק.'' וכל זה מפני שקיום מצוות נט''י לפת היא תלויה בספק דהיינו ברצון האדם אם הוא רוצה לאכול פת או לא כמ''ש הרב המגיד הנ''ל. ולכן כיון שנט''י אינה חיוב ודאי, ממילא שלא שייך לומר שהאדם אסור לעסוק במלאכה קודם נט''י, אף שנט''י ''מצוה'' כמ''ש הרמב''ם הנ''ל.
ולפי זה הכי י''ל לגבי ברכת הלבנה, שהיא תלויה בספק, דהיינו שהיא תלויה ברצון הקב''ה האם הוא רוצה לכסות השמים והלבנה בעננים או לא, ולכן הוא אינו חיוב ודאי שמוטל על האדם לקיימה בכל חדש, דשמא הוא יהיה פטור משום העננים, דמה לי אם הספק בא מרצון מהאדם כמו לגבי נט''י, או אם הספק בא מרצון הקב''ה, הצד השוה שבהם הוא שיש רק ספק אם האדם יכול לקיים מצוה זו, או לא. ולכן בכה''ג אין לגזור שלא לעשות מלאכה קודם קיום המצוה.
ואף די''ל לגבי אכילת פת בסוכה בליל הראשון שאף היא בגדר של ספק קיום המצוה כיון שהיא תלויה ברצון הקב''ה שבשעת הגשמים האדם אינו יכול לקיים את מצוה, מ''מ כיון שמצוה זו אינה בכלל ''מצוה'' של הרמב''ם הנ''ל אלא היא בכלל ''חובה'', לכן אף כשיש רק ספק אם האדם יכול לקיימה, עדיין אין לו לאכול או לעסוק במלאכה קודם קיום המצוה כיון שמצוה זו היא חמורה כיון שהיא ''חובה'' ולא ''מצוה'' בלבד.
ולכן אף שסבר החז''א ''דבוודאי אין ברכת הלבנה דומה לשאר ברכות, והוי ''מצוה גמורה'', מ''מ עדיין י''ל לדעתו שהיא ''מצוה גמורה'' שבכלל מ''ש הרמב''ם הנ''ל ''מצוה שאינו חייב לרדוף אחריה עד שיעשנה כגון ערובי חצרות או נטילת ידים לאכילה'', שעכ''פ הוא צריך לרודף אחריה עד מיל לאחריו וכמו שפירש החכ''ש הנ''ל. ולכן כיון שקיום מצוות ברכת הלבנה היא רק בדגר של ספק מפני העננים, אז י''ל שאף שהיא ''מצוה גמורה'', עדיין אין חיוב שלא לאכול או שלא לעשות מלאכה קודם קיום המצוה.
ואסיים בכבוד רב
מחבר הספר אורחותיך למדני