האם הבן יכול לשאל אביו לעשות מלאכה לצורך הבן

לכבוד הרה''ג משה וינברג שליט''א

כתב כת''ר, ''על מה סמכו העולם שכאשר אני נוסע לעיר בה לומד בני הבחור, הריני סוחב בשבילו מזודות עמוסות גם בימים חמים, כעבדא קמיה מאריה, והשאלה היא בב' אופנים: כשאני נוסע במיוחד לשם כך, וכשאני נוסע לדבר אחר, ואגב אורחא מתבקש ע"י אמו לסחוב, ומה הדין כשמתבקש על ידו.''

א) כתב מרן י''ד ס''רמ כה, ''אם האב רוצה לשרת את הבן מותר לקבל ממנו, אלא אם כן האב בן תורה''. וזה כמ''ש בקידושין לא: ''אמר ליה רב יעקב בר אבוה לאביי כגון אנא דעד דאתינא מבי רב אבא מדלי לי כסא ואמא מזגה לי היכי איעביד, א"ל מאמך קביל ומאבוך לא תקבל דכיון דבר תורה הוא חלשה דעתיה.'' ע''ש.

ונראה מזה שמה שמותר לבן לקבל שרות מאביו, זה רק אם האב עושה כן בלי שאלת הבן, אבל אם הבן שואל בפירוש לאביו לעשות לו איזו שרות, אז זה גרוע טפי והוא אסור אף כשהאב אינו בן תורה. וכן נראה מגמ' קידושין הנ''ל שרב יעקב בר אבוה לא שאל הוריו להביא לו כוס יין, אלא הם מצד עצמם עשו כן, אבל לשאול בפירוש הוא אסור כיון שיש זילותא בזה. וכן ראיתי לר''א פאפו ז''ל ביעלזו חסידים אות קנ – קנה, וז''ל ''אביו ואמו מושיטים לו את הכוס או מוזגין לו...  וזהו דוקא אם עושים מעצמם, אבל לא נאה לבן שישאל מאב ואם שישרתוהו אפילו להושיט כוס שבצדם...''. ע''ש. ולכן נראה שבין אם האב בן תורה או לא, אין לבן לשאול את אביו לעשות לו איזו שרות.

מ''מ יש לפרש שמה שאסור לבן לשאול את אביו לשרתו, זה רק במה שנראה כ''עבדות'', כגון להביא לו כוס יין כמ''ש בגמ' קידושין הנ''ל, שזה דומה לבעל שאמר לעבדו להביא לו כוס יין, וכמ''ש במשנה סוכה פ''ב מ''ט ''למה הדבר דומה, לעבד שבא למזוג לרבו''. אולם י''ל שבמעשה שהוא רק בדרך ''חברות'' כאדם ששואל את חבירו לעשות לו איזו טובה, אין כאן חשש איסור לבן לשאול את אביו, שרק במעשה ''עבדות'' שדרך העבד לעשות לרבו יש חשש, ולא במעשה שרגיל אדם לשאול את חבירו לעשות לו.

ולכן כתב הרמב''ם בהל' מכירה פ''ב הל''ב, ''ומה היא החזקה בקניין עבדים. שישתמש בהן כדרך שמשתמשין בעבדים בפני רבו. כיצד התיר לו מנעלו או שהנעיל לו מנעלו. או שהוליך כליו לבית המרחץ או שהפשיטו או סכו או גרדו או הלבישו או הגביה את רבו קנה...''. ע''ש.  וכתב הרב המגיד שם, ''אבל תפר לו בגד וכיוצא בזה שאינם מלאכות של עבד, ה"ז כאכילת פירות ולא קנה וזה דעת הרמב"ן ז"ל.'' וכתב הכסף משנה שם, ''אבל מלאכת עבדות הם מעשים בגופו של אדון, והוליך כליו אחריו למרחץ כיון דאחריו הוא הולך הא מינכר שהוא שלו.'' וכתב היד איתן שם, ''נראה דהעיקר כמ"ש הכס"מ בכוונת רבינו דדוקא תשמיש המיוחד לעבדות דמינכר הוי חזקה, משא"כ מלאכה שאינה ניכרת שהיא של רבו כגון תפירת בגד לא הוי חזקה.''.

וי''ל לגבי דין כבוד או''א כעין זה, שרק מה שנראה כעבודת העבדים יש לאסור לבן לשאול את אביו לעשות, שזה זלזול לאביו, משא''כ איזו מלאכה שאדם רגיל לשאול חבירו לעשות בשבילו, שאין זה בכלל האיסור לבן לשאול את אביו.

ולפי זה שפיר הוא מ''ש רש''י בגמ' קידושין הנ''ל ''כיון דבר תורה הוא חלשה דעתיה. אם תקבל ממנו עבודה.'' הרי החשש כאן הוא רק מה שנראה כ''עבודה'', דהיינו דרך עבדות. ולכן כתב מרן הנ''ל ''אם האב רוצה לשרת את הבן מותר לקבל ממנו'', משמע שעדיין הוא אסור לשאול בפירוש, אבל כל זה בדרך ''שרות'' ועבדות, משא''כ בדבר שרגיל אדם לשאול את חבירו לעשות לו.

וכן נראה ממ''ש הספר חסידים ס''תקסב, לגבי אם הבן יכול לומר לאביו לילך עמו בדרך, ''ובלבד שלא יאמר לאביו בפני העולם, שלא יאמרו הבן משעבד את אביו.'' הרי החשש הוא משום ''עבדות ושרות''. (עיין לקמן עוד בדעת הס''ח.)

וכן נראה ממ''ש הב''י שם, וז''ל ''גרסינן בירושלמי אמו של רבי ישמעאל קבלה עליו לרבותינו אמרה גערו בישמעאל בני שאינו נוהג בי כבוד, אמרו לה מה עביד ליך, אמרה כד נפיק מבית וועדא אנא בעא רחיצת רגליו מזגא ומשתא מהן ולא שביק לי, אמרי הואיל והוא רצונה הוא כיבודה, ופסק רבינו ירוחם כן בין באביו בין באמו. ולי נראה דאיכא לפלוגי במילתא בין אם אביו בן תורה לאם אינו בן תורה מדגרסינן בתלמודא דידן (שם) אמר ליה רב יעקב בר אבוה לאביי כגון אנא דעד דאתינא מבי רב אבא מדלא לי כסא ואמא מזגא לי היכי איעביד, א"ל מאמך קבל מאבוך לא תקבל דכיון דבר תורה הוא חלשא דעתיה.'' ע''ש.

הרי הב''י מיירי רק ברחיצת רגלים או בהבאת הכוס ומזיגת הכוס, שדרך העבד לעשות לרבו כמ''ש ברמב''ם הנ''ל ובמשנה סוכה הנ''ל, משא''כ שאר דברים שאינם נראים כעבדות.

שוב ראיתי בבנין ציון ח''א ס''פג שכתב לחלק כן, וז''ל ''ולענ''ד שמה שאסרו להשתמש בשונה הלכות, זה דוקא שמש של עבדות כגון הך דריש לקיש שנשאו האיש על כתפו (מגילה כח:) או כהך דר' אבוה דמסתמיך ואזיל אכתפיה דרבי נחום (יבנות מב:), אבל שמוש בדברים שבדרך גמילות חסד רגיל אדם לעשות לחבירו אינו בכלל זה, דאל''כ לא מצאנו ידינו ורגלינו לקבל שמש מבני תורה אחר שאין אצלנו תלמיד שרוב חכמתו מרבו כיון שלומדים מהספרים.''  ע''ש. וכן הוא בבן איש חי, שנה ב' פר' כי תצא אות כ, בשם הבנין הציון הנ''ל. ע''ש.

ולכן נראה לדוגמא שהוא אינו אסור לבן לשאול את אביו לקנות לו איזה חפץ בחנות, שהאדם רגיל לשאול את חבירו לעשות כן בשבילו, ולכן אין חשש.

ואף אם האב בן תורה ואין לבן לקבל עבדות ממנו אף כשהבן לא שאל את אביו לעשות לו איזה דבר, מ''מ נראה שזה רק מה שהוא דרך עבדות, משא''כ אם אביו עושה לו איזו טובה שאינה בדרך עבדות, י''ל שאין חשש לבן לקבל את הטובה מאביו, וגם הוא מותר לבן לשאול זה מאביו, אף כשאביו בן תורה, ואין זה בכלל הדין של מרן ס''רמ כה הנ''ל, ששם מיירי רק לגבי דרך עבדות.

ולפי זה יש לדון בנד''ד, וי''ל שהוא דבר רגיל לבחור שיצא מעירו כדי ללמוד בישיבה בעיר אחרת, לשאול את חבירו שג''כ בא מעירו לישיבה, לעשות לו טובה ולהביא לו כמה חפצים מבית הבחור. ואין זה נחשב ''דרך עבדות'' אלא הוא רק בכלל גמילות חסדים. ולכן י''ל כמ''ש הבנין ציון הנ''ל ''שבדרך גמילות חסד רגיל אדם לעשות לחבירו אינו בכלל זה.'' וא''כ ה''ה שאין חשש לאבי הבחור לעשות טובה זו לבנו כיון שאין זה בכלל ''דרך עבדות'', וגם הוא מותר לבן לשאול את אביו לעשות כן, אף כשאביו הוא בן תורה.

ב) ויש להוסיף על זה, שיש מקום לומר שאם האב מסכים בלב שלם לשרת את הבן, שאין חשש אפילו כשאב בן תורה, ודלא כמ''ש מרן בס''רמ כה הנ''ל.

לכן מצינו שכתב הב''י בס''רמ הנ''ל ''גרסינן בירושלמי אמו של רבי ישמעאל קבלה עליו לרבותינו... אמרי הואיל והוא רצונה הוא כיבודה, ופסק רבינו ירוחם כן בין באביו בין באמו. ולי נראה דאיכא לפלוגי במילתא בין אם אביו בן תורה לאם אינו בן תורה מדגרסינן בתלמודא דידן (שם)...''.   משמע שלדעת רבינו ירוחם אין לחלק בין אם האב בן תורה או לא, ובכל אופן אם כך רצון האב אז הוא יכול לשרת בנו.

וכן נראה מהר''ן בקידושין שם (דף יג. ברי''ף), וז''ל  ''גרסי' בגמ' [דף לא ב] אמר ליה ר' יעקב בר אבא לאביי... פי' מתוך שהיה הוא ביותר אהוב לאביו ולאמו היו עושין לו געגועין הללו. ואמר שלא יקבל מאביו. ומיהו אם היה אביו מקפיד בדבר הרבה יקבל מדגרסי' בירושלמי דפ"ק דפאה אמו של ר' ישמעאל באתה וקבלה עליו לרבותיו, אמרה להם גערו בישמעאל בני שאינו נוהג בי בכבוד, באותה שעה נתכרכמו פניהם של רבותינו, אמרי אפשר לר' ישמעאל שאינו נוהג בכבוד אבותיו, אמרין לה מה הוא עביד ליך, אמרה לון כד נפק מבית וועדא אנא בעינא מסחא רגלוי ומשתי מהן ולא שביק לי, אמרין הואיל והוא רצונה הוא כבודה ומכאן אתה למד כן אף לאביו.'' ע''ש. משמע שאין חילוק בזה בין אם האב בן תורה או לא, שאם הוא מקפיד הרבה לשרת בנו, אז אין חשש, ודלא כמ''ש הב''י. ועיין בברכ''י סוף ס''רמ אות כה בשם הפר''ח. ע''ש. 

וכן כתב הנמוקי יוסף בקידושין לא: ''...אמר ליה מאמך קבל מאבוך לא תקבל דכיון דבר תורה הוא חלשה דעתיה. ומיהו אם היה אביו מקפיד הרבה בדבר יקבל.'' ע''ש. משמע שלדעת רבינו ירוחם והר''ן והנמ''י מ''ש בגמ' ''ומאבוך לא תקבל דכיון דבר תורה הוא חלשה דעתיה'', שזה מיירי רק כשיש הקפדה קצת מהאב לשרת בנו, אבל אם יש ''הקפדה הרבה'', אז אין חשש כלל אף כשהאב בן תורה.

ולכן י''ל שאם הבן יודע שאביו שהוא ת''ח מקפיד הרבה לשרת לו, אז אף אין חשש לשאול את אביו לשרת לו, שבזה הוא מקיים רצון אביו.

וכן נראה ממ''ש הספר חסידים ס''תקסב, וז''ל ''ואם רואה הבן שהאב יותר שמח שיאמר לו הבן תעשה זה, כגון אם הבן הולך יחידי בלילה והאב צעור על זה והאב שמח שיאמר לו הבן תלך עמי, אז יאמר הבן לאביו אם תחפוץ תלך עמי וכל כיוצא בו. ובלבד שלא יאמר לאביו בפני העולם שלא יאמרו הבן משעבד את אביו. ואם רוצה האב שיאמר לו בפני העולם רצון אביו יעשה.''

הרי שהבן יכול לומר לאביו בפירוש לעשות לו איזו טובה, אם הוא ידוע שאביו שמח בדבר. ומשמע מסתימת דבריו שאין לחלק בין אם האב בן תורה או לא, וכמ''ש רי''ו והנ''י הנ''ל. וגם י''ל שאף שאין הליכה בדרך עם אחר בכלל ''עבדות ושרות'', מ''מ נראה שמודה הס''ח למ''ש הנ''י הנ''ל שאם האב ''מקפיד הרבה'' לשרת בנו דרך עבדות, אז אף זה מותר, אף שזה נראה ש''הבן משעבד את אביו.'' וגם י''ל שרק מה שהוא דרך ''עבדות'' בעינן הגדר של ''מקפיד הרבה'', אבל מה שאינו דרך ''עבדות'' כגון הליכה בדרך עם אחר, אז די לבן לשאול את אביו לילך עמו אם הבן יודע שאביו רק ''שמח''. 

ולכן נראה שרי''ו והר''ן והנ''י והספר חסידים לא סברו כמרן. ואולי אם מרן ראה מה שכולם כתבו, אז אף מרן היה מודה לדעתם, שאף אב ת''ח יכול לשרת בנו אם האב מקפיד הרבה לעשות כן. ולפי זה יש לצרף זה כדי להתיר בנד''ד.

ג) וגם יש לצרף לזה מ''ש הספר המקנה בקידושין שם, ''דהא דאמרינן דכיון דבר תורה הוא חלשא דעתיה, היינו טעמא משום דאע''ג דקי''ל האב שמחל על כבודו כבודו מחול, וכן הרב שמחל על כבודו כבודו מחול, משום דאורייתא דיליה היא, מ''מ צריך לעשות לו הידור קצת אע''פ שמחל, כדאמרינן לקמן (לב:) דרבא הוי משקי בי הלולא דבריה, ודל כסא לרב פפא ולרב הונא בריה דרב יהושע וקמו מקמיה, לרב פינחס ולרב מרי בני רב חסדא ולא קמו מקמיה ואיקפד עלייהו כו', משום דאפילו הכי הידור היו צריכים לעשות לו.'' ע''ש.

ולכן י''ל שאין להקפיד לחלשא דעתיה כשהאב בן תורה, כשבנו שמקבל שרות ממנו אומר לאביו תודה רבה ויש לו הכרת הטוב. וכן י''ל בנד''ד שודאי הבן יאמר לאביו תודה רבה, והבן ידגיש ההכרת הטוב שיש לו לאביו על הטירחה המרובה, ולכן אף אם האב בן תורה מ''מ אין לחוש לחלשא דעתחיה.   

ד) ועוד יש לצרף, והוא דלא מצינו ברי''ף והרמב''ם והרא''ש והטור, שהם הביאו מ''ש בגמ' קידושין לא: הנ''ל  ''...א"ל מאמך קביל ומאבוך לא תקבל דכיון דבר תורה הוא חלשה דעתיה.''

ואולי י''ל שזה מפני שהסוגיא הנ''ל היא לפי דעת אביי, וכמ''ש שם, ''אמר ליה רב יעקב בר אבוה לאביי...''. ומצינו מחלוקת בקידושין לב. אם הרב יכול למחול על כבודו, ''א"ר יצחק בר שילא א"ר מתנה אמר רב חסדא האב שמחל על כבודו כבודו מחול הרב שמחל על כבודו אין כבודו מחול, ורב יוסף אמר אפי' הרב שמחל על כבודו כבודו מחול...''. ע''ש. ורבא שם פסק כרב יוסף שאף הרב יכול למחול על כבודו, אבל אולי י''ל שאביי סבר כרב חסדא, וא''כ י''ל שמשום זה אמר אביי ''מאמך קביל ומאבוך לא תקבל, דכיון דבר תורה הוא חלשה דעתיה'', דהיינו דבשלמא לגבי כבוד או''א ההורים יכולים למחול על כבודם לכ''ע, אבל אם האב בן תורה והוא מלמד בנו תורה, אז אף הוא הרב של הבן, ולדעת רב חסדא ואביי האב אינו יכול למחול על כבודו, ולכן אם הוא עדיין משרת את בנו יש חשש שהוא ''חלשה דעתיה'' כיון שהוא אינו נכון לעשות כן, אפילו אם האב מוחל על כבודו.

אלא כיון דאנן קי''ל כרבא שפסק כרב יוסף שאף הרב יכול למחול על כבודו, אז שפיר י''ל דלא קי''ל כאביי דאמר ''ומאבוך לא תקבל דכיון דבר תורה הוא חלשה דעתיה.'' ולכן מטעם זה השמיטו הרי''ף והרמב''ם והרא''ש והטור דין זה.

שוב ראיתי לרבי יעקב אבן נעים ז''ל במשכנות יעקב, בקונטרס צניף מלוכה, (דף רטו ע''ג), שכתב ''...א"ל מאמך קביל ומאבוך לא תקבל דכיון דבר תורה הוא חלשה דעתיה. ע''כ. ואמאי כיון דמחיל ליקריה הרי כבודו מחול... והרא''ש לא הביאו גם הרב הטור לא הביאו גם הרמב''ם השמיטו, ולא ראיתי נתעוררו בזה... ואי לאו דמסתפינא ה''א דהרמב''ם והרא''ש והטור השמיטוהו משום דק''ל מ''ש, ואפשר דס''ל דאביי ס''ל כרב מתנא דהרב שמחל אין כבודו מחול, ולכך כשהאב בן תורה אין לקבל שרות ממנו דדייני ליה כרבו... ולדידן דקי''ל דגם הרב שמחל מחול, ליתא לדאביי כנ''ל.'' ע''ש. ולכן אף יש לצרף דעת הרי''ף והרמב''ם והרא''ש להקל בנד''ד.    

ולפי כל זה מצינו שיש כמה טעמים להקל בנד''ד, דהיינו שמא מה שהאב עושה לבנו הוא אינו בכלל ''עבדות'' אלא בכל גמילות חסדים, ושמא אם האב מסכים בלב שלם לשרת את הבן, שאין חשש אפילו כשאב בן תורה, ושמא כשיש לבן הכרת הטוב לאביו כראוי שאז אין חשש, ושמא הרי''ף והרמב''ם והרא''ש סברו שהאב יכול למחול על כבודו אף כשהוא בן תורה ולימד בנו תורה, ולכן אין חשש.

וכל אלו טעמים שייכים אף אם הבן שואל לאביו לעשות לו טובה, ואף כשהאב הוא בן תורה. ועיין עוד בארחותיך למדני ח''יד לגבי האם הבן יכול לומר לאביו לקנות לו אתרוג. (עדיין כ''י.)    

ואסיים בכבוד רב

מחבר הספר אורחותיך למדני