האם מותר בחו''ל להרחיב בית הכנסת כנגד דיני המלוכה דשמא יש לחוש לדד''ד, ואם צריך לחוש לחילול השם בזה

לכבוד הרה''ג יעקב אהרן סקוצילס שליט''א

כתב כת''ר:

שאלה מעניינת ונחוצה למעשה. בית הכנסת בחו"ל שיש להם צורך להרחיב את הבית הכנסת שלהם, אבל מהרשויות לא קבלו אישור, ולא יקבלו אישור, זה נגד החוק שלהם. עכשיו גבאי בית הכנסת רוצה לעשות מגבית לאסוף כסף לבית הכנסת אבל יש צד שאם יתפסו אותם אחרי שיבנו את זה הם יהרסו את זה, ולכן יוצא שכל הכסף שהלך להקדש היה מבוטל לכלום, האם מותר לאסוף לזה או לא.

דינא דמלכותא דינא

א) כתב הרמ''א ח''מ ס''שסט יא, ''דלא אמרינן דינא דמלכותא אלא בדבר שיש בו הנאה למלך או שהוא לתקנת בני המדינה, אבל לא שידונו בדיני עכו"ם דא"כ בטלו כל דיני ישראל (מהרי"ק שורש קפ"ח בשם רשב"א).'' ע''ש. הרי כל מה שהוא ''תקנת בני המדינה'' הוא בכלל דד''ד.

וזה כמ''ש הים של שלמה ב''ק פ''ו ס''יד לגבי דד''ד, ''נראה דיכול לעשות נמי חוקים ונמוסים במדינה שלו במידי דתלוי בתקנת ארצו והעניש העובר על קצתו.'' ע''ש. הרי כל מה שבכלל ''תקנת ארצו'' הוא בכלל דד''ד.

ולפי זה י''ל בנד''ד שאין לצבור זה רשות להרחיב בית הכנסת שלהם, שזה כנגד דיני תקוני העיר, שכך הם מתקנים בכל המדינות שאין רשות לכל אחד לבנות כל מה שהוא רוצה בקרקע שלו בלי רשות מהעיריה, שכמה פעמים השכנים יתנגדו כי זה חוסם להם את האור, או בגלל יותר מדי רעש, או שזה נראה מכוער מדי ולא מתאים לסגנון השכונה, או הבנין אינו עומד בתקני הבטיחות הנדרשים ולכן עלול להוות סכנת שריפה וכו'.

וגם כתב הרמ''א ס''שסט ח, ''י"א דלא אמרינן ביה דינא דמלכותא דינא הואיל ואינו חקוק לכל (מהרי"ק שורש ס"ו).'' ונראה בנד''ד שתקוני העיר הנ''ל הוא לכל בני העיר ולאו דוקא לישראלים.

ועוד כתב הרמ''א שם, ''י"א דלא אמרינן דינא דמלכותא דינא אלא במסים ומכסים התלוים בקרקע כי המלך גוזר שלא ידורו בארצו כי אם בדרך זה אבל בשאר דברים לא (הרא"ש פ"ד דנדרים בשם הר"מ ומרדכי פ' הגוזל בתרא) וי"ח וסבירא להו דאמרינן בכל דבר דינא דמלכותא דינא (מרדכי שם בשם התוס' ות"ה סי' ש"ט).'' ע''ש. ונראה דנד''ד בכלל ''תלוים בקרקע'' כיון שהבנין הוא מחובר לקרקע. ולכן נראה שהוא אסור להרחיב את בית הכנסת מטעם דד''ד, וממילא שהוא אסור לאסוף כסף לזה.

ב) אלא עדיין צריך לחקור בזה, שהרי אין לומר דד''ד כשהוא מפורש כנגד דיני התורה. וזה כמ''ש הב''י ס''כו בשם תשובת הרשב''א, ''אבל ללמוד מזה לילך בדרכי העכו"ם ומשפטיהם ח"ו לעם קדוש לנהוג ככה, וכ"ש אם עתה יוסיפו לחטוא לעקור נחלה הסומך על משענת קנה הרצוץ הזה ועושה אלה מפיל חומות התורה ועוקר שרש וענף והתורה מידו תבקש, ואומר אני שכל הסומך בזה לומר שמותר משום דינא דמלכותא טועה וגזלן הוא ואפילו גזילה ישיב רשע מיקרי כדאיתא בפרק הכונס (ס:) ובכלל עוקר כל דיני התורה השלימה, ומה לנו לספרי הקודש המוקדשים שחברו לנו רבי ואחריו רבינא ורב אשי ילמדו את בניהם דיני העכו"ם ויבנו להם במות טלואות בבית מדרשי העכו"ם, חלילה לא תהא כזאת בישראל חס ושלום שמא תחגור התורה שק עליהם עכ"ל.'' ע''ש.

ולפי זה כתב הש''ך ח''מ ס''עג ס''ק לט, על מ''ש הרמ''א דאמרינן דד''ד על תקוני העיר, ''אבל לפענ"ד גם דבריו דלקמן ס"ס שס"ט צ"ע ואנה מצא זה דמה שהוא לתקנת בני המדינה אמרי' דד"ד אפי' נגד דין תורה, והרי בתשו' הרשב"א שמשם מקור הדין דהנושא אשה כו' לא כתב בכל התשובה רק שחלילה שנדון בדין עכו"ם נגד דין תורתינו. ועוד דמי מפיס א"כ בכל דיניהם נימא שהוא לתקנת בני המדינה, ומ"ש מהרי"ק לעיל היינו דוקא לענין ארנוניות ומנהגות של משפטי המלכים כו', ה"ק היינו דוקא לענין ארנוניות שנוגע למלך דא"כ כל הדין נוגע למלך עצמו והזוכה בו הוא כבא מכח המלך או במנהגות של מלכים אף ע"פ שאינו נוגע למלך עצמו כיון שהוא משפט המלך במדינה ואינו נגד דין תורה אמרי' דד"ד, אבל דין שבין אדם לחברו פשיטא ופשיטא דלא ואף שיפסקו בדיניהם כן משום תקנת בני המדינה.''

ואח''כ כתב הש''ך ליישב דברי הרמ''א, וז''ל ''ואם באנו ליישב דברי הר"ב דלקמן ס"ס שס"ט צ"ל דה"ק דלא אמרי' דד"ד אלא בדבר שיש בו הנאה למלך או שהוא לתקנת בני המדינה מה שאין הדין מפורש אצלינו, אבל לא שידונו בדיני עכו"ם נגד תורתינו כו'. וכן תיקן וביאר בעיר שושן להדיא לקמן ס"ס שס"ט וז"ל לא אמרי' דינא דמלכותא אלא בדבר שיש לו הנאה למלך או שהוא לתיקון בני מדינתו בענייני משא ומתן שביניהם, אבל שאר דינים דיני תורה המפורסמים בינינו כגון שהם מכשירים עד א' ואפילו הוא קרוב או פסול וכיוצא בדברים אלו דינים פרטיים שבין ישראל לחבירו פשיטא שלא נדון בהם כמותם דאל"כ בטלו ח"ו כל דיני תורה מישראל...''. ע''ש. הרי שאין לחוש לדד''ד לגבי תקוני העיר כשהתקנות הן כנגד ''הדין מפורש אצלינו.''

ולפי מ''ש הש''ך הנ''ל כתב החזון איש ח''מ לקוטים ס''טז אות א, ''ולשון הש''ך ז''ל קשה לכוין, שאין חילוק בין דין מפורש לאינו מפורש, ואין כלל דין שאינו מפורש שהכל מפורש בתורה, אלא שכן הוא הדין שאם משכנו סתם צריך ב''ד לשקול את האומד עד כמה מחל לו שלא יתבענו, ורינא דמלכותא מכרעת את האומד, וכיון דמורגל אצלינו דד''ד אף שזה רק בתנאים מיוחדים, מ''מ זה משפיע על בני אדם לסמוך בסתמא על שיעור שהם דנים, וזו כונת הראב''ד בש''ך ס''ק ל''ו, ונמצא דאנו דנין בדינינו ולא בדיניהם.'' ע''ש. 

ולכן נראה בנד''ד שאין שייך לומר שדין זה תלוי ''באומד'', וכיון שיש מצוה גדולה להתפלל בבית הכנסת, וכיון שכתב מרן ח''מ ס''קנו ג, ''וכן יש לו ללמד תינוקות ישראל תורה בתוך ביתו ואין השכנים יכולים למחות בידו ולומר לו אין אנו יכולים לישן מקול התינוקות של בית רבן והוא הדין לכל מילי דמצוה שאינם יכולים למחות בידו'', מצינו שהוא מותר להרחיב בית הכנסת אף כנגד דעת השכנים, ולכן אין לחוש לדד''ד בנד''ד.

ג) אלא יש להעיר על הש''ך הנ''ל. ולכן כתב הרשב''א ח''ד ס''שיא, ''שאלתם, הסכימו דעת הקהל למנות אותנו ברורים לבער העבירות, וכן נשבענו לעשות כן. וכתוב בתקוני ההסכמה שיהא רשות בידינו משלטון המדינה, ליסר ולענוש בגוף וממון, לפי ראות עינינו. הודיענו אם יעידו עדים קרובים על ראובן, שעבר על שבועתו, והעדים ראוים לסמוך עליהם, או אם יעידו אשה וקטן מסיחים לפי תומם, יש לנו ליסר ראובן או לא... תשובה. דברים אלו נראים פשוטים בעיני, שאתם רשאים לעשות כפי מה שנראה בעיניכם, שלא נאמרו אותן הדברים שאמרתם אלא בב''ד שדנין ע''פ דיני התורה, כסנהדרין או וכיוצא בהן, אבל מי שעומד על תקוני מדינה, אינו דן על הדינים הכתובים בתורה ממש, אלא לפי מה שהוא צריך לעשות כפי השעה ברשיון הממשלה... הלא תראו שדוד שהרג ע''פ עצמו גר העמלקי... ומעשה באחד שרכב על סוס בשבת והביאו לב''ד וסקלוהו, ולא שהלכה כן אלא שהיתה השעה צריכה לכך, כדאיתא ביבמות פ' האשה רבה. כל שכן אתם שעיקר ההסכמה לא היתה אלא לעשות מה שיראה בעיניכם, כמ''ש באגרת התקנה אשר אמרתם, וכן הדבר פשוט בעיני, ובין כל המקומות שיש תקנה ביניהם, על דברים אלו.'' ע''ש.

נראה מזה שכיון שיש לקהל ''תקוני הסכמה'', שזה מועיל להורות שלא כדיני התורה דור אחר דור, דמסתמא שכשיש הסכמה בעיר שזה לדורות, ואין זה רק הוראת שעה. וזה כמ''ש הריב''ש בס''שצט ''וכתב הרמב''ן ז''ל במשפט החרם שכן הדין בכל קבלת הרבים שחלה עליהם ועל זרעם כדאשכחן בקבלת התורה וכן במגלה או בצומות...''. ע''ש.

ולכאורה יש סתירה בדברי הרשב''א שבמקום אחד הוא כתב ''אין לומר דד''ד כשהוא מפורש כנגד דיני התורה'' (בב''י ס''כו הנ''ל), ובמקום אחר הוא כתב ''מי שעומד על תקוני מדינה, אינו דן על הדינים הכתובים בתורה ממש'' (בתושבה ח''ד הנ''ל)

ונראה שהטעם שהוא מותר לדון שלא כדיני התורה, הוא כמ''ש הריטב''א בב''מ פג: (וכן הוא בשיטה מקובצת שם) וז''ל ''והא דדאין בלא עדים והתראה ושלא בזמן סנהדרין, שאני הכא דשליחא דמלכא הוא, ומדיני המלכות להרוג בלא עדים והתראה לייסר העולם, כמו שראינו בדוד שהרג גר עמלקי, ושלוחו של מלך כמותו. ומ''מ במקום שאין כך למלך לעשות כן מחוקי המלכות, אף הממונה שלו אינו רשאי ואם אמר לו המלך לעשות כן יהרג ואל יעבור.'' משמע שיש רשות למלך לדון שלא לפי דיני התורה. ונראה דהכי י''ל לגבי ז' טובי העיר בתקוני הסכמה ברשב''א הנ''ל שהם דומים למלך בענין זה.

וכן נראה דעת הרשב''א בב''י ח''מ ס''שפח, שכתב ''...אלא ודאי כדאמרינן שכל שהוא ממונה על כך מן המלך דן ועושה כאילו במשפטי המלוכה, כי מלך במשפטים אלו יעמיד ארץ.'' משמע שזה כדעת הריטב''א הנ''ל, שהטעם שז' טובי העיר יכולים לדון ולהעניש שלא לפי דיני התורה הוא מפני שהם שליח המלכות.

וכן הוא בחידושי הר''ן בסנהדרין דף כז סוף ע''א, שכתב ''פי' ה''ר דוד ז''ל שריש גלותא לא מכח ב''ד היה עושה שהוא לא היה דיין, אלא מכח המלכות שדין המלכות לבער אנשי הרעות, והיה נותן רשות לריש גלותא לעשות הדבר כפי דעתו.'' ע''ש. ועיין עוד בזה בברכ''י ח''מ ס''ב אות ג. ד''ה ברם, ואילך. הרי אף שריש גלותא הוא יהודי, מ''מ עדיין מותר לו לדון שלא לפי דיני התורה, כיון שהוא כמו שליח המלך הגוי. 

ולפי זה י''ל שאם היהודים שצריכים לשמור כל דיני התורה יכולים לעבור על דיני התורה כדי לקבל עדים פסולים, דהיינו קרובים או אשה וקטן כמ''ש בשאלה ברשב''א ח''ד הנ''ל, וזה מפני ''מי שעומד על תקוני מדינה, אינו דן על הדינים הכתובים בתורה ממש'', וזה מפני שיש להם דין מלכות כדמצינו בריש גלותא כמ''ש הר''ן, אז ק''ו שמותר למלכות גוים שאינה חייבת לשמור דיני התורה לתקן תקוני המדינה שלא כדיני התורה, ואנו חייבים לשמוע להם.

ד) ולפי זה נראה לחלק, שסבר הרשב''א שצריך לחוש לדד''ד כשהמושל מקפיד על זה כיון שהוא רוצה שיהיה שלום במדינתו שלא יהיה ''איש את רעהו חיים בלעו'' כמ''ש בפרקי אבות פ''ג מ''ב, ''רבי חנינה סגן הכוהנים אומר: הוי מתפלל בשלומה של מלכות, שאלמלא מוראה, איש את רעהו חיים בלעו.'' ופירש הרע''ב שם ''בשלומה של מלכות - ואפילו של אומות העולם... אלמלא מוראה של מלכות כל הגדול מחברו בולע את חבירו (עבודה זרה ד, א).'' ע''ש.

וכן י''ל לגבי תקוני העיר שהמושל לא רוצה במ''ש ''בימים ההם אין מלך בישראל, איש הישר בעיניו יעשה'' (שופטים פ''יז ו), שאין רצון המלך שתהיה הפקרות במלכותו שכל ''איש הישר בעיניו יעשה''. ולכן המושל מקפיד על דיני נזקי שכנים שהוא לא רוצה כלל בהפקרות במלכותו שכל אדם יבנה במקום זה בלא רשות ואדם אחר במקום אחר בלא רשות ''איש הישר בעיניו יעשה'', שזה יגרום מחלוקת גדולה ושנאה בין אדם לחבירו במדינתו. ולכן הוא מקפיד על דיני נזקי שכנים כדי שיהיה שלום בבני העיר, אלא הוא נוהג בדינים אלו לא לפי דיני נזקי שכנים דמצינו בתורה אלא לפי דיני נזקי שכנים במדינתו ומה שהסכימו ותקנו מחוקקי החוק במדינתו. ולכן ממילא שהישראלים שגרים במדינתו צריכים לקבל דיני נזקי שכנים של המלכות על עצמם מטעם דד''ד וכמ''ש הרשב''א הנ''ל ''במשפטי המלוכה, כי מלך במשפטים אלו יעמיד ארץ.'' ולפי זה שפיר הוא מ''ש הרמ''א ס''שסט יא, ''דלא אמרינן דינא דמלכותא אלא בדבר שיש בו הנאה למלך או שהוא לתקנת בני המדינה.''

אלא עדיין י''ל שדינים שהם רק בין אדם לחבירו והם אינם מבטלים שלום המלכות, הישראלים צריכים לדון בפני ב''ד כפי דיני התורה כגון אם ראובן תובע ממון משמעון, אין נ''מ בזה לשלום בני המלכות, א''כ בזה שפיר הוא מ''ש הרשב''א בב''י ס''כו הנ''ל ''ואומר אני שכל הסומך בזה לומר שמותר משום דינא דמלכותא טועה וגזלן הוא.'' ולכן כתב הרמ''א שם, ''אבל לא שידונו בדיני עכו"ם דא"כ בטלו כל דיני ישראל (מהרי"ק שורש קפ"ח בשם רשב"א).'' עיין עוד בזה בארחותיך למדני ח''ט ס''רט במכתב שני. ע''ש.

ולכן נראה בנד''ד שהוא אסור להרחיב בית הנכסת הנ''ל כנגד דד''ד, וגם יש לחוש לחילול השם בפני הגוים כשהם מגלים שהיהודים הפרו את חוק המדינה.

וכבר כתב הרמב''ם בפירוש משנה כלים פ''יב מ''ז, ''וכן אינו מותר הבידוי והתחבולה ומיני הרמאות והאונאות והעקיפים על הגויים, אמרו ע"ה אסור לגנוב דעת הבריות, ואפילו דעתו של גוי. וכל שכן בדבר שיוכל לבא לידי חלול השם שזהו חטא גדול והגעה לאדם תכונות רעות ואלו הרעות כולן אשר ביאר השם יתברך שהוא יתעב אותם ויתעב עושם, אמר כי תועבת ה' אלקיך כל עושה אלה (דברים כה, טז), כל עושה עוול.'' ע''ש. ומי יכול להקל באיסור חמור זה?

ואסיים בכבוד רב

מחבר הספר אורחותיך למדני