לכבוד הרה''ג מנחם בורשטין שליט''א
א) נראה שהאסיור לשמש מטתו בעת רעב הוא רק מדת חסידות. וזה כמ''ש תוספות תענית ט. ''אסור לאדם לשמש מטתו בשני רעבון. ואם תאמר הרי יוכבד נולדה בין החומות ואותו העת עת רעב היה וע"כ שימשו מטותיהן בשני רעבון, ויש לומר דלכ"ע לא הוי אסור אלא למי שרוצה לנהוג עצמו בחסידות ויוסף לא שימש אבל שאר בני אדם שימשו.'' ע''ש. וכן הוא בב''ח א''ח סוף ס''רמ, שהביא תוספות זו. הרי שאף שכתוב בגמ' לשון ''אסור'', מ''מ עדיין הוא רק מדת חסידות.
וכן כתב הריטב''א במגילה כח. שלפעמים מצינו שלשון ''אסור'' היא רק מדת חסידות, וז''ל ''תיתי לי דלא עבדי שותפות' בהדיה גוי וכ"ת מאי רבותיה דהא איסורא דאוריתא הוא ובכלל לא ישמע על פיך כדאיתא במסכת סנהדרין אסור לאדם לעשות שותפות עם הגוי שמא יתחייב לו שבועה והתורה אמרה לא ישמע על פיך, והנכון דההיא לאו איסורא ממש דאורייתא או דרבנן אלא מידת חסידות בעלמא וכענין שאמרו אסור לאדם לעשות שותפות עם הגוי שמא יתחייב לו שבועה והתורה אמרה לא ישמע על פיך והנכון דההיא לאו איסורא ממש דאוריתא או דרבנן אלא מידת חסידות בעלמא, והענין שאמרו אסור לאדם שילוה מעותיו בלא עדים, ואסור להלוות את הגוי ברבי', ובענין שאמרו אסור דמשחרר עבדו עובר בעשה וכדפרש"י בסדר נזיקין מורי נר"ו.'' ע''ש.
הרי שאף שכתוב לשון ''אסור'' בכמה דינים, מ''מ עדיין י''ל שהם רק מדת חסידות. ולפי זה כן י''ל לגבי האיסור לאדם לשמש מטתו בעת רעב, שזה רק מדת חסידות כמ''ש התוספות הנ''ל. (ויש להעיר על התורה לשמה ס''קג שכתב כהריטב''א הנ''ל ולא הביא זה בשם הריטב''א.)
וכן הוא בר''ן סוף פ''ק דע''ז (דף ז' ברי''ף) שכתב ''והרמב"ן כתב דמאי דאמרינן אסור לישראל לעשות שותפות עם העובד כוכבים לאו איסורא ממש קאמר דהא לא מיתסר אפילו מדרבנן דמשום לפני עור ליכא...''. ע''ש. וכן הוא בנמ''י פ' ד' מיתות (דף טז: ברי''ף). ע''ש. וכן מבואר בעין זוכר מע' א' אות קג ע''ש.
והוא אינו קשה מה דמצינו שלשון ''אסור'' יש לה שני פירושים, דהיינו לפעמים הוא אסור ממש ולפעמים הוא רק מדת חסידות, שכבר כתב השאגת אריה בס''עז, בדף ע, ''דכה''ג מצינו בהרבה מקומות בגמרא שהלשונות שוים והפירוש מתחליפין וכמבואר בהתוספות ושאר הפוסקים.'' ע''ש. וכן הוא בתוספות בחולין סח. ד''ה אדם, וז''ל ''ואין תימה על שהלשון שוה והפירוש משתנה דכי האי גוונא אשכחן...''. ועיין עוד בזה ביד מלאכי אות שעד, ובעין זוכר מע' ל' אות יד. ע''ש. ולכן הכי י''ל שלפעמים הפירוש של ''אסור'' הוא ממש אסור, ולפעמים הוא אסור רק ממדת חסידות. וכן י''ל לגבי מה שהוא אסור לשמש מטתו בשני רעבון, שזה רק מדת חסידות כמ''ש התוספות הנ''ל.
ב) מ''מ יש נ''מ בין שני פירושים בלשון ''אסור'' הנ''ל. ולכן לגבי ה''אסור'' שהוא מדת חסידות י''ל כמ''ש במשלי פ''ד כו, ''פלס מעגל רגלך, וכל דרכיך יכונו.'' ופירש אבן עזרא ''פלס, במאזני המחשבה וראה אי זה דרך טוב''. ופירש''י ''שקול דרכך הפסד מצוה כנגד שכרה, ושכר עבירה כנגד הפסדה, ואז כל דרכיך יכונו''. ולכן כתוב במו''ק ט. ''פלס מעגל רגלך''. ופירש''י שם ''כלומר שקול מצות ועיין בהן איזו מצוה גדולה ועשה הגדולה.''
וכן הוא במסילת ישרים פ''כ, במשקל החסידות, וז''ל ''והנה מה שצריך להבין, הוא כי אין לדון דברי חסידות על מראיהן הראשון, אלא צריך לעין ולהתבונן עד היכן תולדות המעשה מגיעות''. וזה כמ''ש בפרקי אבות ''רבי שמעון אומר הרואה את הנולד.''
ולכן י''ל שאף אם אמרו חז''ל שאיזה דבר ''אסור'' משום מדת חסידות, מ''מ עדיין יש לאדם לחקור בו דשמא שיש טעם טוב שלא לנהוג באותה מדת חסידות, כגון שזה יבוא לידי תקלה או מחלוקת וקטטה וכו'. ולכן יש לו לשקול בדעתו דשמא הוא יותר טוב שלא לנהוג אותה מדת חסידות, דשמא יצא שכרו בהפסדו. ואם לפי חשבון זה האדם מכריע שהוא לא יקיים אותה מדת חסידות, אז הוא יקבל שכר על הפרישה.
אלא כשיש איסור דרבנן ממש, אז אין זה תלוי בשיקול הדעת של האדם, ואין לו לעבור על אותו איסור אא''כ התירו חז''ל בפירוש לעבור עליו, כגון אם הוא חולה או שעת הדחק וכו'.
ג) ולפי זה יש לפרש מ''ש תוספות תענית ט. הנ''ל. וי''ל שהטעם שחז''ל אמרו שהוא ''אסור'' לשמש מטתו בשני רעבון, הוא מפני שהוא אינו ראוי לאדם לאזיל בתר תאות גופו כשאנשים אחרים בצער ודאגה. אלא כיון ש''איסור'' זה הוא רק מדת חסידות, עדיין יש לאדם לשקול בדעתו אם הוא ראוי לחוש לזה או לא. וזה מפני מצד אחר יש חשש תקלה, דהיינו שאם האדם ימנע מתשמיש המטה שמא הוא יבוא להרהורי תאות אשה וכו'. וזה כמ''ש בכתובות סה. לגבי חומא אשת אביי, ''...מחויא ליה איגלי דרעא נפל נהורא בבי דינא, קם רבא על לביתיה תבעה לבת רב חסדא, אמרה ליה בת רב חסדא מאן הוי האידנא בבי דינא, אמר לה חומא דביתהו דאביי.'' ופירש''י שם ''תבעה לבת רב חסדא - תבע את אשתו לתשמיש.'' הרי מפני חשש הרהור בחומא, רבא תבע את אשתו לתשמיש כדי להסיר חשש הרהורי תאוה מלבו. ולכן יש לפרש בתוס' הנ''ל שיוסף היה יכול לכבוש את יצרו כדמצינו במעשה דאשת פוטיפר, ולכן הוא לא שימש מטתו בשנת רעב, משא''כ שאר בני אדם שהם חשו להרהור, ולכן כתבו התוס' ''אבל שאר בני אדם שימשו.''
וגם כתב מרן א''ח ס''רמ יב, ''אסור לשמש מטתו בשני רעבון...''. ופירש המ''ב שם ס''ק מו, ''אם יצרו מתגבר עליו ויש חשש שיבוא לידי השחתת זרע כתב א"ר בשם ספר דברי דוד בסימן תקע"ד להקל וכ"כ בספר בית מאיר לאה"ע.'' ע''ש. וי''ל שזה מפני שהפירוש של ''אסור'' כאן הוא רק מדת חסידות, ולכן כיון שהוא מדת חסידות יש לאדם לשקול בדעתו שמא הוא יבוא לידי הרהור והשחתת זרע, ולכן אם יש חשש זה ממילא שמותר לו לשמש מטתו. וכל זה בכלל מ''ש מרן ''אסור''.
ונראה בזה''ז שבדרך כלל הוא יותר נכון לחוש לאיסור הרהור, ולכן יש לסתם אדם לשמש מטתו בין בשנת רעבון ובין כשיש שאר צרות, והוא יקבל שכר על מניעת איסור חמור זה.
ד) וכעין זה מצינו במקומות אחרים. ולכן כתב הרמב''ם הל' אישות פ''י הל''טז, ''המארס את בתו קטנה ותבעה הבעל לנישואין. בין היא בין אביה יכולין לעכב שלא תינשא עד שתגדיל ותעשה נערה ואם רצה לכונסה כונס. ואין ראוי לעשות כן.'' ופירש הכסף משנה שם, ''נראה דמשמע לרבינו דהא דאמרינן (קידושין מ"א) אסור לאדם שיקדש את בתו כשהיא קטנה איסורא לאו דוקא אלא לומר שאין ראוי לעשות כן...''. ע''ש. וכן כתב הרמב''ם שם פ''ג הל''יט, ''ואע"פ שיש רשות לאב לקדש בתו כשהיא קטנה וכשהיא נערה לכל מי שירצה אין ראוי לעשות כן אלא מצות חכמים שלא יקדש אדם בתו כשהיא קטנה עד שתגדיל.'' ופירש הנחל איתן שם, ''משמע דאינו אלא מצות חכמים בעלמא אבל איסורא ליכא. ועיין באחרונים באה"ע סי' ל"ז שנתקשו בזה דבגמרא איתא לשון איסור אסור לאדם שיקדש את בתו כשהיא קטנה. והנה כבר הרגיש בזה ג"כ הכס"מ לקמן בפרק י'... ואל תתמה על לשון אסור דכהאי גוונא פירשו התוספות בתענית (דף י"א) אההיא דאסור לאדם וכו' בשני רעבון דאין אסור אלא מחסידות.'' ע''ש.
הרי אף מרן מסכים שלשון ''אסור'' לפעמים הוא ''לאו דוקא''.
ה) ואף שכתב מרן בבדק הבית י''ד סוף ס''קנז, בשם רבינו ירוחם נתיב י''ח בשם הגאונים, ''איסור דרבנן כגון אסור למלאות שחוק פיו (ברכות לא.) ולשמש מטתו בשני רעבון (תענית יא.) ולישן ביום יותר משינת הסוס (סוכה כו.) וכיוצא בהן אין עליו לא מלקות ולא נידוי אלא קורין אותו עובר על תקנת חכמים ז"ל.'' וכן הוא בברכ''י א''ח ס''תקס אות ז ע''ש. וכן הוא בתורה לשמה ס''קג.
מ''מ אין לומר שהגאונים חולקים על מ''ש התוספות והרמב''ן והריטב''א והר''ן והנמ''י הנ''ל שסברו שלפעמים לשון ''אסור'' היא רק מדת חסידות, שי''ל דאה''נ ש''תקנו'' או ''גזרו'' חז''ל איסורים אלו, אלא כשהם תקנו או גזרו את האיסור עדיין מעיקרא זה היה רק בגדר מדת חסידות ותלוי בשקול הדעת האם ראוי לקיים מדת חסידות זו או לא.
ויש לדמות זה למ''ש הרמב''ם הל' אישות הנ''ל ''...אין ראוי לעשות כן אלא מצות חכמים שלא יקדש אדם בתו כשהיא קטנה עד שתגדיל.'' הרי אף מה שהוא רק ''אין ראוי לעשות כן'', הוא בכלל ''מצות חכמים'', ולכן אף י''ל שלדעת הגאונים ה''תקנת חכמים'' כאן הוא בכלל ''מצות חכמים'', ועדיין הוא בכלל ''אין ראוי לעשות כן''. ולכן הוא אינו מוכרח לומר שהגאונים חלקו על כל הראשונים הנ''ל.
ועוד י''ל לדעת הגאונים, שתקנות חכמים הנ''ל הם לטובת האדם כדי לנהוג את האדם במדות טובות. ויש לדמות זה למ''ש התוספות כתובות פג. ד''ה כדרב כהנא, ''דכיון דלטובתו תיקנוה יכול לומר אי אפשי באותה טובה''. וכתב המשנה למלך הל' אישות פ''כג הל''א, על תוספות זו, ''ומהראנ"ח בחידושיו נסתפק בדברי התוס' הללו אי ס"ל דדוקא במילתא שהיא תקנת חכמים והיא לטובתו מהני סילוק דומיא דמזונות דאמר רב הונא יכולה אשה שתאמר לבעלה איני ניזונית ואיני עושה, וכן בסילוק הבעל מאשתו ארוסה בנכסים מהני אע"פ שלא בא לעולם וקי"ל אין אדם מקנה דבר שלב"ל מ"מ מסתלק מדבר שלב"ל כיון שהיא תקנת חכמים והוא לטובתו...''. ע''ש. ולכן ה''ה שי''ל במ''ש הגאונים שיש תקנות חכמים שדברים הנ''ל הם אסורים, שעדיין אין בזה תקנה קבועה יתד בל ימוט, אלא היא רק לטובת האדם כדי לתקן מדותיו, ולכן אם האדם רואה שתקנה זו מביאה לידי תקלה, ויצא שכרו בהפסדו, אז מותר לו שלא לנהוג כן, ד''מהני סילוק'' ומותר לו לסלק מאותה תקנה. ולכן אפושי מחלוקת לא מפשינן, ויש להשוות דעת הגאונים למ''ש התוספות והרמב''ן והריטב''א והר''ן והנמ''י הנ''ל שלפעמים מצינו שלשון ''אסור'' היא רק מדת חסידות. וכן י''ל לגבי מ''ש ''אסור לאדם לשמש מטתו בשני רעבון'' כמ''ש התוספות.
ולכן למסקנה נראה שבזה''ז בדרך כלל הוא יותר נכון לחוש לאיסור הרהור, ולכן יש לסתם אדם לשמש מטתו בין בשנת רעבון ובין כשיש שאר צרות, והוא יקבל שכר על מניעת איסור חמור זה. כן נראה לענ''ד.
ואסיים בכבוד רב
מחבר הספר אורחותיך למדני