כשהחולה קרוב למיתה וקצה נפשו מחיים האם יש חיוב להכריח אותו כנגד רצונו לקבל מים בעירוי תוך ורידי

לכבוד הרב

א) כתב הרמ''א י''ד ס''שלט א, ''אם יש שם דבר שגורם עכוב יציאת הנפש כגון שיש סמוך לאותו בית קול דופק כגון חוטב עצים או שיש מלח על לשונו ואלו מעכבים יציאת הנפש, מותר להסירו משם דאין בזה מעשה כלל אלא שמסיר המונע (הכל בהגהת אלפסי פ' אלו מגלחין).'' ע''ש.

משמע מזה שמותר למנוע מחולה שקרוב למיתה כל מה שמאריך חייו, וה''ה שא''צ להכריחו לקבל מים בעירוי תוך ורידי, שזה בגדר שב ואל תעשה והוא דומה ל''מסיר מונע''.

מ''מ אולי יש לחלק, דשאני מ''ש הרמ''א כיון שהוא מיירי כשהחולה סמוך ממש ליציאת נפשו, משא''כ בנד''ד שאולי עם שתיית המים החולה יכול לחיות עוד קצת שעות, וידוע שחיישינן לחיי שעה. (עיין לקמן מ''ש הכנה''ג.)

וגם כתב הרמב''ם בהל' רוצח פ''א הל''ד ''שאין נפשו של זה הנהרג קנין גואל הדם אלא קנין הקב"ה, שנאמר ולא תקחו כופר לנפש רוצח.'' ולכן מטעם זה אין רשות לאדם לאבד נפשו לדעת, שאין גופו קנינו כדי שהוא יכול להחליט שהוא רוצה למות, אלא הוא הקנין של הקב''ה. ולכן יש סברה לומר בנד''ד שצריך להכריח חולה זה לקבל מים בעירוי תוך ורידי, אף כשהוא מסרב, שהרי אין גופו קנינו ואין לו רשות לדחות החיוב של חיי שעה, אף שנפשו קצה מחיים.

אלא ראיתי שכתוב בסוטה מו: ''תניא היא לוז שצובעין בה תכלת, היא לוז שבא סנחריב ולא בלבלה, נבוכדנצר ולא החריבה, ואף מלאך המות אין לו רשות לעבור בה אלא זקנים שבה בזמן שדעתן קצה עליהן יוצאין חוץ לחומה והן מתים.'' ע''ש.

ויש לשאול, איך מותר לזקני לוז לצאת מהעיר כדי לגרום מיתתם כש''דעתן קצה עליהן''. הלא זה קודם יציאת הנפש ממש, ואין רשות להם לאבד נפשם לדעת ביציאה מהעיר, שאין גופיהם הקנין שלהם אלא הקנין של הקב''ה. וגם כאן הוא ודאי שהם ימותו ולא רק ספק בלבד. 

ואת''ל דשאני הזקנים בלוז כיון שהם מעצמם יוצאים מן העיר, משא''כ בנד''ד שאחרים מונעים נתינת המים לחולה זה, דבשלמא לגבי הזקן בלוז שהוא אנוס כיון שקצה נפשו מחיים ולכן מותר לו לצאת מן העיר, משא''כ אחרים שמטפלים בחולה שהם אינם אנוסים והם יכולים להכריח את החולה לקבל מים בעירוי ורידי כנגד רצונו. 

אלא זה אינו, שכתוב בתנא דב''א סדר אליהו זוטא פ''טז ''ואפילו למלאך המות אין רשות לעבור בתוכה, אלא זקנים וזקנות בזמן שדעתם קצה עליהם מוציאים אותם חוץ לחומה והם מתים.'' ע''ש. הרי אחרים עוזרים בקום עשה הזקנים לצאת.

וכן הוא בבראשית רבה פ''סט ס''ח, ''...הזקנים שבה מה עושין להם, כיון שהם זקנים הרבה מוציאין אותם חוץ לחומה והם מתים.''

וכן לשון הסמ''ק ס''מו, וז''ל ''ואף מלאך המות אין לו רשות לעבור בה וזקנים שבה שדעתם קצה עליהם מוציאים אותם חוץ לעיר ומתים.'' ע''ש.

וכן הוא לרבי יצחק פלאג'י ז''ל ביפה תלמוד בגמ' סוטה שם, וז''ל ''יוצאין חוץ וכו'. ובתנא דב''א בסא''ז פ' ט''ז איתא מוציאין אותן חוץ, וכן הוא במדרש תלפיות דס''ה ע''ג יע''ש. עמ''ש בסה''ח ס''תרעט ודוק.''

וכתוב בספר חסידים שם ''ויפול הגורל על יונה וכתיב (יונה א יב) שאוני והטילוני אל הים, ולמה לא אמרו לו ליונה תשליך עצמך אל הים אלא לא רצה להשליך עצמו.'' ע''ש.

ולכן מצינו שאף אחרים יכולים לעזור הזקן לצאת מן העיר. ונראה שאין מחלוקת בין הש''ס והתד''א, שי''ל שהש''ס מיירי בזקן שעדיין יש לו כח לצאת ע''י עצמו, משא''כ בתד''א שמיירי בזקן שאין לו כח לצאת מעצמו, ולכן אחרים עוזרים אותו לצאת.

מצינו לפי זה שמותר לשמוע לדעת ולרצון הזקן או החולה שרוצה למות כשקצה נפשו מחיים. וא''כ ה''ה בנד''ד שי''ל שאחרים יכולים לעזור את החולה בשב ואל תעשה שלא ליתן מים לחולה בעירוי תוך ורידי, שהרי אף חולה זה קצה נפשו מחיים כמו הזקנים בלוז.

ב) ויש להסביר הטעם שזקני לוז היו יכולים לצאת מהעיר כדי למות. ונראה שזה בכלל גרמא ואינו מתכוין, שכל כוונתם היתה להסיר מעצמם היסורין והכאבים שיש להם מחמת הזקנה, ולכן י''ל שהם לא כיוונו ממש למות אלא רק כדי להסיר היסורין. וגם יש כאן רק גרמא כיון שהמיתה באה ממילא כשהם יצאו לחוץ. ולכן י''ל שגרמא ואינו מתכוין להרוג מותר.

וזה מפני שאף שגרמא בנזיקין עדיין חייב בידי שמים כמ''ש בב''ק נה: ''תניא אמר ר' יהושע ארבעה דברים העושה אותן פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים, ואלו הן הפורץ גדר בפני בהמת חבירו, והכופף קמתו של חבירו בפני הדליקה, והשוכר עדי שקר להעיד, והיודע עדות לחבירו ואינו מעיד לו.'' ע''ש. ועיין עוד ברא''ש שם. ולפי זה כתב הערה''ש בס''שפו אות א, ''וגרמא בנזקין קי''ל דפטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים''. ע''ש.

מ''מ כתב המאירי בב''ק שם ''והרבה כיוצא באלו שהם גרמא ופטור, אלא שיש מהם שפטור אף בדיני שמים והוא שאין כונתו להיזק, כי הוא יודע כונת לב''. הרי שאין חיוב בדיני שמים אם הוא אינו מתכוין להזיק. וכן נראה דעת הרא''ה כמבואר בשיטה מקובצת ב''ק נו. ע''ש. וכן נראה ממ'ש המבי''ט ח''ב ס''נד, ''ואפילו גרמא בנזיקין דחיוב בדיני שמים ליכא, דלא נתכוין הוא לשום היזק''. וכן הוא במהרי''ט ח''א ס''צה, וז''ל ''...וגריע טפי מפורץ גדר בפני בהמת חבירו וכופף קמתו של חבירו לפני הדלקה דפרק הכונס, דהנך פטורים מדיני אדם אבל בדיני שמים מיהא חייבים שכוונתם להזיק, אבל אלו אין כוונתם להזיק אלא לתועלת, וכי תימא בנזקי אדם לא חלקת בו בין שוגג למזיד בין מתכוין לשאינו מתכוין, ה''מ במידי דבמזיד חייב מדינא אף בשוגג חייב דאדם מועד לעולם, אבל בדבר דאפילו במזיד פטור מדיני אדם לא מחייבי ליה בדיני שמים אלא למי שכוונתו להזיק... אבל גרמא בנזיקין נמי דפטור אבל אסור בשוגג אפילו בדיני שמים לא מחייב.'' ע''ש שאר דבריו. ולכן אף בנד''ד י''ל שבעל המסוד לא כיון להזיק ולכן הוא אינו חייב לשלם האברכים מטעם חייב בדיני שמים. (ועיין עוד באורחותיך למדני ח''ו ס''קפד, שאף שלגבי גרמי האדם חייב, מ''מ באינו מתכוין הוא פטור.)

אלא מצינו שהתוספות לא סברו כהמאירי הנ''ל, והם סברו שאף אם האיש אינו מתכוין עדיין הוא חייב בדיני שמים. ולכן כתבו התוספות בב''ק נו. ''כסויי כסיתיה. וא"ת גלוי וידוע למקום למה נתכוין אם לטובה אם לרעה, וי"ל דאפי' במתכוין לטובה שלא ימהר לשרוף ויוכל להציל בעל הבית בתוך כך מ"מ בדיני שמים חייב, דאיבעי ליה לאזדהורי ולאסוקי אדעתיה שלא יבא לו הפסד בכך.'' הרי אף אם הוא כיון לטובה ואינו להזיק כלל, עדיין הוא חייב בדיני שמים. וכן הוא בשיטה מקובצת שם שכתב שהתוס' פליגי על הרא''ה שסבר כהמאירי ע''ש. וגם כתב שם שרבינו פרץ סבר כהתוספות, וז''ל ''אבל תלמידי הר''פ ז''ל כתב בפירוש התוספות דאפילו נתכוון לטובה חייב בדיני שמים דהיה לו שלא יבא הפסד לחבירו בכך דהצלה מועטת נמי לא חשיבא''. ע''ש. (ועיין במהרש''ם ח''א ס''צט ד''ה ויש לדון, שנראה שהוא השוה מ''ש המהרי''ט הנ''ל למ''ש תוספות זו, ולענ''ד זה אינו. שוב ראיתי במהרש''ם ח''ב ס''רכב, ושם הוא הרגיש שהתוספות לא סברו כהמהרי''ט ע''ש.) ולכן י''ל שמותר לזקני לוז לצאת מהעיר כיון שהם כיונו רק להסיר היסורין והכאבים שלהם, וגם הם היו מתים ממילא, וזה גרמא בעלמא.

אלא י''ל בדין התוספות הנ''ל לגבי ''כסויי כסיתיה'', האיש יודע שיש שם מזיק שהוא האש, ואז הוא עושה מעשה שגורם את ההפסד כמ''ש רש''י שם, ''טמון איתמר. שכיסה קמת חבירו בסדינין כשראה דליקה אצלה והוא לא שלח את הבערה ושוייה טמון וגרם להפסיד את הניזק ולפטור את המבעיר דפטור על טמון באש.'' ולכן אף כשהוא כיון לטובה, דהיינו כמ''ש רש''י שם ''אנא כסויי כסיתיה. שלא תבעיר בה האש מהר'', עדיין הוא חייב בדיני שמים כמ''ש התוספות. אלא נד''ד קיל טפי, דבשלמא לגבי דין האש האדם יודע שיש שם מזיק שהוא האש, והאש עומדת לפניו, ולכן הוא צריך ליזהר מאד שלא יגרום שום הפסד לחבירו אף כשהוא מתכוין רק לטובה, אבל בנד''ד לא היה מזיק לפני זקני העיר, שהם לא ראו המלאך המות לפניהם, ודלא כמי שרואה את האש הנ''ל. ולכן אף לדעת התוספות י''ל שלגבי זקני לוז מיתתם היתה בגדר גרמא שאינו מתכוין ולכן מותר להם לצאת מן העיר אף בדיני שמים.

ג) אלא עדיין יש לדון בזה כיון שאולי י''ל דשאני דין הריגת נפש מדין מזיק בממון, כיון שבהריגת נפש מצינו שאף בגרמא חייב.

ולכן כתב הרמב''ם בהל' רוצח פ''ג הל''ט, ''הדוחף את חבירו לתוך המים או לתוך האש, אומדין אותו אם יכול לעלות משם פטור ממיתת בית דין ואם לאו חייב. וכן אם כבש עליו [בתוך המים או] בתוך האש עד שלא נשאר בו כח לעלות ומת חייב. אע"פ שאינו הוא הדוחף בתחילה. והוא הדין למניח ידו על פי חבירו וחוטמו עד שהניחו מפרפר ואינו יכול לחיות. או שכפתו והניחו בצנה או בחמה עד שמת. או שבנה עליו מקום עד שמנע ממנו הרוח. או שהכניסו למערה או לבית ועישן עליו עד שמת. או שהכניסו לבית של שיש והדליק עליו נר עד שהמיתו ההבל. בכל אלו נהרג עליו שזה כמו שחנקו בידו.'' ע''ש. 

ואף שמיתות אלו בכלל גרמא עדיין הוא חייב, וכמ''ש הכסף משנה שם,  ''ומ"ש או שבנה עליו מקום וכו'. נראה שפירש רבינו שזה בכלל מה שאמרו שם או באיבה לרבות המצמצם''. דהיינו שאף שמצמצם בכלל גרמא, עדיין הוא חייב כיון שיש דרשה מיוחדת לזה מ"או באיבה". וכן הוא במעשה רקח שם, ''ומש"כ רבינו, והוה למניח ידו על פי חבירו וכו'. נראה דנפקא ליה מההיא דשמואל, דדריש או באיבה לרבות את המצמצם, ואין לך מצמצם גדול מזה.'' ע''ש.

והמקור לזה במשנה סנהדרין עו: וז''ל ''כבש עליו לתוך המים או לתוך האור ואינו יכול לעלות משם ומת חייב.'' וכתוב בגמרא שם, ''כבש מנלן, אמר שמואל דאמר קרא 'או באיבה', לרבות את המצמצם''. ונראה מזה שבעצם מצמצם גרמא הוא, שהוא אינו הורג בידים אלא כובש אותו במים וממילא יוצאת נשמת הנהרג אחר זמן מה, אלא משום רבוי דקרא הוא עדיין חייב. וכן ראיתי סברה זו באחיעזר ח''א ס''מח לגבי טבילה כשהשם נכתב בידו שמותר לטבילת מצוה, וז''ל ''אך צ''ע מסנהדרין עו: כבש עליו לתוך המים, דחפו לתוך המים כו' דדמי לזה שהכניס בשרו למים והמים מוחקין את השם, וחייבין ליה שם. ואפשר דדוקא למיתה נתרבה מצמצם וגלי קרא, ובנזקין ילפינן מק''ו שעשה בו שוגג כמזיד ואונס כרצון, משא''כ בשאר איסורין, אבל תמוה הדבר שיהיה דין איסורין קילא מדין חיוב מיתה.'' הרי אף שהוא תמוה, מ''מ מצינו שכבש לתוך המים הוא מצמצם והוא גרמא בעלמא, אלא עדיין הוא חייב.

וכן ראיתי בהר צבי י''ד ס''קצז, שכתב בסוף ''דבאמת מצמצם אינו אלא גרמא, אלא דגבי רציחה גלי קרא לחייב מצמצם... דלרב אחא דממעט מצמצם מיותרא דקרא דדוקא ברציחה חייב מצמצם א''כ פשיטא דבשאר איסורין לא שייך חיוב מצמצם, דהרי גזירת הכתוב דלא מחייב אלא דוקא ברציחה, ואפילו לרבינא דס''ל דיש ילפותא לנזיקין מכח קו''ח, משמע דלענין שאר איסורין דליכא קו''ח לא נילף לחייב מצמצם.'' ע''ש. הרי לגבי רציחה, אף שהיא גרמא מ''מ עדיין הוא חייב.

ולפי זה יש מקום לומר שאין ללמוד מדיני נזקי ממון לדין הריגת נפש, ועדיין יש להעיר מהו ההיתר שאנשי לוז היו מוציאין זקניהם לחוץ העיר לגרום מיתתם.

ד) אלא יש לדון בדברי הגמרא בב''ק ס. שכתוב שם, ''רב אשי אמר כי אמרינן זורה ורוח מסייעתו ה''מ לענין שבת דמלאכת מחשבת אסרה תורה, אבל הכא גרמא בעלמא הוא וגרמא בנזקין פטור.'' ופירש''י ''מלאכת מחשבת. מתקיימה מחשבתו דניחא ליה ברוח מסייעתו.'' ונראה מזה שיש לדמות דין מצמצם לדין שבת, שאף לגבי צמצום י''ל שקיים מחשבתו ואף שהוא גרמא, עדיין הוא חייב. וכן מצינו לגבי מנחות בעשיית העיסה, שכתוב במנחות נו: ''הניח שאור על גב עיסה והלך וישב לו ונתחמצה מאליה חייב עליה כמעשה שבת.'' ופירש''י ''כי היכי דמחייב מניח בשר ע''ג גחלים בשבת ונצלה מאליו''. ע''ש. הרי אף כאן מצינו שדבר שבא ממילא אסור וכמו לגבי שבת ובמצמצם.

ולפי זה יש לדון שמצינו לגבי שבת שאף שזורה אסור אף שהוא גרמא בעלמא, מ''מ אם הוא אינו מתכוין לכך אף שהוא פסיק רישיה, הוא מותר. וזה מפני שבעצם עדיין מלאכה זו גרמא, אלא מחשבתו וכוונתו מחלפת גרמא זו לאיסור, ולכן אם אין שם מחשבה וכוונה, אז ממילא מצינו שהמעשה שהוא עשה נשאר רק כגרמא בעלמא ואין בו איסור. וכבר האריכו האחרונים בזה כמבואר באבני נזר בס''קנד אות ב, והחלקת יואב בא''ח ס''יא, דהא דמחייב רב אשי בזורה ורוח מסייעתו מטעם דמלאכת מחשבת אסרה תורה, דהיינו במתכוין, אבל בשאינו מתכוין הוי גרמא בעלמא ולא מהני פסיק רישיה לחשוב גרמא כמעשה. וכן פירשו בדעת האבן העוזר ס''שכח, שכן נראה מדין עמידת בהמה ע''ג המחובר שזה מותר אף שזה פ''ר כיון שאין בזה כוונה והוא גרמא ע''ש.

ולכן ה''ה לגבי מצמצם שאף שהוא חייב מ''מ זה רק אם מתכוין לרציחה, אבל אם הוא אינו מתכוין לרציחה אין כאן איסור, ואף שהיא פ''ר מ''מ עדיין הוא גרמא כיון שהוא אינו מתכוין לכך. ואין לחלק בזה בין שבת שמלאכת מחשבת אסורה לדין רציחה בימי חול, שהרי עדיין יש כאן גרמא וכל הטעם שהוא חייב הוא מפני שיש דרשה של ''או באיבה'' לרבות גרמא, אבל אם הוא אינו מתכוין לכך ''לא מהני פסיק רישיה לחשוב גרמא כמעשה'', וגם אם הוא אינו מתכוין לכך, הרציחה אינה בכלל ''באיבה'', וממילא היא בכלל גרמא ואינה אסורה. וזה כדמצינו לגבי דין גרמא במנחות, שאף שאין זה דין בשבת מ''מ עדיין הוא ''כמעשה שבת''.

ולכן עדיין י''ל לגבי אנשי לוז שהיו מוציאין זקניהם לחוץ העיר לגרום מיתתם, שזה מותר מטעם גרמא ואינו מתכיון. ומצינו לפי זה שמותר לשמוע לדעת ולרצון הזקן או החולה שרוצה למות כשקצה נפשו מחיים, ולעזור אותם כשיש רק גרמא ואינו מתכוין להרוג. וק''ו בנד''ד, שלגבי אנשי לוז הם עשו מעשה להוציא זקניהם לחוץ העיר, משא''כ בנד''ד שמי שמטפל בחולה אינו עושה שום מעשה אם הוא אינו כופה את החולה לקבל מים בעירוי תוך ורידי.

ה) ולפי זה הכי יש לפרש במ''ש בכתובות קד. לגבי אמתיה דרבי, ''כיון דחזאי כמה זימני דעייל לבית הכסא וחלץ תפילין ומנח להו וקמצטער אמרה יהי רצון שיכופו עליונים את התחתונים, ולא הוו שתקי רבנן מלמיבעי רחמי, שקלה כוזא שדייא מאיגרא [לארעא] אישתיקו מרחמי ונח נפשיה דרבי.''

וי''ל שאף כאן יש גרמא ואינו מתכוין, שאמתיה דרבי כיונה להציל רבי מצער ולא כדי להרוג אותו, וגם עצירת תפילת התחתונים נחשבת לגרמא. ולכן אין חשש.

וראיתי באגרות משה ח''מ ח''ב ס''עג אות א, שאחר שהוא הביא מעשה הנ''ל בגמ' כתובות, ואחר שהוא הביא דעת הר''ן שהדין כאמתיה דרבי, הוא למד מזה ''ובאינשי כהאי גוונא שהרופאים מכירים שא''א לו להתרפאות ולחיות, ואף לא שיחיה כמו שהוא חולה בלא יסורין, אבל אפשר ליתן לו סמי רפואה להאריך ימיו כמו שהוא נמצא עתה ביסורין, אין ליתן לו מיני רפואות אלא יניחום כמו שהם.'' ע''ש. הרי שאין לחלק בין רפואה ותפילה, ובכל אופן אין להאריך את היסורין בגוסס, אבל י''ל שזה רק ע''י גרמא בשב ואל תעשה ואינו מתכוין להמיתו אלא רק כדי להקל יסוריו.  

וכן י''ל לגבי מ''ש במלכים א' פ''יט ד, לגבי אליהו הנביא ''והוא הלך במדבר דרך יום ויבא וישב תחת רתם אחת [אחד] וישאל את נפשו למות, ויאמר רב עתה ה' קח נפשי כי לא טוב אנכי מאבתי.'' ופירש הרלב''ג שם, ''מחוזק הרעב היה בוחר במות''. ואף בזה י''ל שאין זה בכלל מאבד עצמו לדעת, שהוא כיון רק להציל עצמו מצער, וגם המיתה היא בגרמא ע''י שמים ולא ע''י עצמו.

וגם יש לדקדק כאן שמה שהלך אליהו הנביא בתחילה למדבר זה בכלל גורם מיתה ע''י מניעת מים כנד''ד, ועדיין אין בו עבירה. וי''ל שהטעם הוא מפני שהוא כיון רק להציל את עצמו מאחאב המלך ולא כדי לאבד את נפשו (אלא עיין רד''ק שם), וגם מה שהוא אינו יכול לשתות מים זה בשב ואל תעשה, ולכן יש גרמא ואינו מתכוין ומשום זה מותר לו לילך למדבר. (עיין לקמן.)

וכן י''ל לגבי מ''ש בספר במדבר פ''יא טו, ''ואם ככה את עשה לי הרגני נא הרג אם מצאתי חן בעיניך ואל אראה ברעתי'', שאין עבירה בבקשה זו כיון שמשה כיון רק כדי שהוא לא יראה ברעתו, וגם המיתה תהיה ע''י ה' ולא ע''י עצמו. וכן י''ל לגבי יונה פ''ד ג, ''ועתה ה' קח נא את נפשי...''. וכן י''ל לגבי מ''ש בתענית כג. לגבי חוני המעגל ''חלש דעתיה בעי רחמי ומית'', וכוונתו היתה להציל עצמו מבדידות כמ''ש רבא שם ''או חברותא או מיתותא.'' וכן י''ל לגבי מ''ש בב''מ פד. ''והוה קא מצטער ר' יוחנן... וקא בכי ואמר היכא את בר לקישא היכא את בר לקישא, והוה קא צוח עד דשף דעתיה [מיניה], בעו רבנן רחמי עליה ונח נפשיה.'' ואף כאן י''ל שכיונו רבנן להציל רבי יוחנן מצערו, ולכן זה בכלל גרמא ואינו מתכוין.

והכי י''ל לגבי מ''ש בילקוט שמעוני פר' עקב ס''תתעא, ''מעשה באשה אחת שהזקינה הרבה, ובאת לפני רבי יוסי בן חלפתא, אמרה ליה רבי הזקנתי יותר מדאי ומעכשיו חיים של נוול שאיני טועמת לא מאכל ולא משקה, ואני מבקשת להפטר מן העולם, א''ל מה מצוה את למודה לעשות בכל יום, א''ל למודה אני אפילו יש לי דבר חביב אני מנחת אותו ומשכמת לבית הכנסת בכל יום, א''ל מנעי עצמך מבית הכנסת שלשה ימים זה אחר זה, הלכה ועשתה כן וביום השלישי חלתה ומתה.'' ע''ש.

ואף בזה האשה קצה נפשה מחיים, ולכן זה בכלל גרמא ואינו מתכוין. וגם רבי יוסי עזר אותה בעצה טובה איך לגרום מיתתה. ואף מכאן מצינו שמותר לשמוע לדעת ולרצון הזקן או החולה שרוצה למות כשקצה נפשו מחיים כשיש רק גרמא ואינו מתכוין להרוג. (ועיין למהרש''ק ז''ל בחכמת שלמה א''ח ס''שיא, שכתב ''ואף דאין למידין הלכה מפי מדרש היינו רק היכי שדורש המדרש כן דרך הלכה או דרש ולא עפ"י מעשה, אבל היכי שהוי מעשה ממש ואין מוכח בש"ס להיפוך ודאי למידין ממנו הדין כיון שמפורש ביה דהורה כן הלכה למעשה.'' ע''ש.)  

וכן י''ל לגבי מ''ש בע''ז יח. ''אמר לו קלצטונירי רבי אם אני מרבה בשלהבת ונוטל ספוגין של צמר מעל לבך אתה מביאני לחיי העולם הבא, אמר לו הן.'' ע''ש. ואף אלו בגדר של גרמא כיון שנעשה כל זה קודם שעת הריגה כשרבי חנינא בן תרדיון היה עומד בחוץ, ועדיין הם לא התחילו להשליכו לאש. ויש לדמות זה למ''ש בסנהדרין עז. ''סוף חמה לבא סוף צינה לבא פטור'', דבשלמא לגבי רבי חנינא בן תרדיון שהאש כבר שם, אבל כשהוא עומד שם אין לומר שסוף האש לבא שהאש לא תבוא ממילא כמו החמה, אלא זה תלוי במעשה הגוים שמשליכים אותו לאש, ולכן כשהקלצטונירי מרבה בשלהבת קודם שעת השלכה, זה רק גרמא בעלמא ופטור. (ודין זה קיל טפי ממצמצם.) ומצינו לפי זה שמותר לשמוע לדעת האדם שקרוב למיתה שרוצה לקרב מיתתו כדי להציל עצמו מיסורין קשים, אם זה ע''י גרמא ואינו מתכוין להרוג. ועיין באורחותיך למדני ח''יב י''ד (עדיין כ''י) שפירשתי באופן אחד, דהיינו שיש לחלק בין המיתה עצמה שמותר לערך שהיא תהיה במהירות ובין קודם המיתה עצמה שאין לעשות מעשה להקריב מיתתו. ועיין לקמן חילוק כזה בכנה''ג.

וכן נראה לפרש במ''ש בספר נשמת אברהם י''ד ס''שלט סוף אות ס''ק ד, וז''ל ''עוד א''ל הרש''ז אויערבאך שליט''א: שמותר ליתן מורפיום וכדומה לחולה הגוסס כשזה חיובי כדי לשכך את הכאבים, אף שיודע שיש חשש שזה עלול לקרב את מיתתו, וזאת שמטרת הטיפול הינה אך ורק לשכך את כאביו וסבלו. וכל זה כשאין כל זריקה וזריקה בפני עצמה מקצרת חיי החולה בהכרח, אלא מבין רבות מתקצרים חייו, אולם חולה שבמצב כזה שאפילו זריקה אחת של מורפיום עלולה להפסיק את נשימתו העצמית, אסור ליתן לו התרופה אפילו כשיש לו כאבים קשים...''. ע''ש.

וי''ל שכל זה בכלל אינו מתכוין להרוג את הגוסס, אבל כשזריקה אחת מקצר חייו, אז אין זה גרמא אלא מעשה, ולכן אסור ליתן לגוסס את המורפיום, משא''כ כשרק ''רבות מתקצרים חייו'', שאז כל זריקה בפני עצמה היא רק גרמא בעלמא, ולכן כיון שיש גרמא ואינו מתכוין הוא מותר.

ו) אלא עדיין יש לדון במ''ש הרמ''א ס''שלט א הנ''ל, ''אם יש שם דבר שגורם עכוב יציאת הנפש כגון שיש סמוך לאותו בית קול דופק כגון חוטב עצים או שיש מלח על לשונו ואלו מעכבים יציאת הנפש, מותר להסירו משם דאין בזה מעשה כלל אלא שמסיר המונע.'' שיש לחקור אם זה בכלל גרמא או גרמי.

כתב הרא''ש ב''ק  פ''ט אות יג, לחלק בין גרמי שהאדם חייב וגרמא שהאדם פטור, ובפירוש הראשון כתב ''והמסלק כרים וכסתות אע"ג דברי היזקא לא עשה מעשה בגוף הממון ולא דמי לאחוי אחויי דמסור דכמאן דקלייה דמי ועשה מעשה בגוף הממון.'' וי''ל לגבי המסלק כרים וכסתות הם אינם נוגעים בחפץ כלל, ולכן אין זה ''עשה מעשה בגוף הממון'', אבל בהסרת המלח מלשון הגוסס המלח נוגע בגופו, ועוד בזה האדם כיון להרוג את הגוסס ולא רק להסיר יסורין, שהרי זה כשהנשמה כבר רוצה לצאת, ולכן בשעה זו לא שייך לחוש להסרת יסורין כיון שהגוסס ראוי למת מיד אלא יש רק עיכוב ליציאת הנשמה. ולכן נראה שזה בכלל מתכוין להרוג וגם הוא אינו גרמא.

וכן י''ל לפירוש השני ברא''ש שם שיש לחלק בין אם נעשה הנזק מיד שזה גרמי וחייב ובין שלא מיד שזה גרמא ופטור, וז''ל ''ועוד יש לחלק היכא דבשעת המעשה נעשה ההיזק נקרא דינא דגרמי. כגון שורף שטר או מוחל. וכן מראה דינר לשולחני ואומר שהוא טוב. מיד סומך עליו ונעשה לו ההיזק כי פטר אותו שנתנו לו. ומסור בעידנא דאחוי כמאן דקלייה דמי. וכן נתייאש ולא גדרה בשעת היאוש נעשה מיד כלאים אלא אינו אסור עד שיוסיף מאתים...''. ע''ש.

ולכן אף בהסרת הקול והמלח הגוסס מת מיד, והוא גרמי וגם מתכוין להרוג. ולכן איך התיר הרמ''א את זה.

ונראה לחלק בין זמן יציאת הנפש ממש ובין קודם זמן זה כשהאדם גוסס. וכן ראיתי סברה זו בכנה''ג ס''שלט אות ד, וז''ל ''ויראה לי שלא אמרו באבל רבתי דאין קושרין לחייו וכל שאר דברים שנשנו שם אלא כשהנשמה אינה רוצה לצאת כל כך מהרה ואין שום דבר מונעתה מלצאת אלא שלא הגיע זמנה, אז אין לעשות כל הדברים הללו לקרב מיתתו, אבל כשהנשמה רוצה לצאת אלא שיש דבר מונעתה מלצאת, אז מותר להסיר דבר המונע לצאת, שאין זה מקרב מיתתו, שאם לא היה הדבר ההוא היתה יוצאת.'' ע''ש. (ועיין עוד בשו''ת ברית שלום ח''א י''ד ס''כח אות טו. ועיין עוד באורחותיך למדני ח''יב י''ד.) ולכן אף את''ל שהסרת המלח גורמת יציאת הנשמה מיד, וזה בכלל גרמי, עכ''פ עדיין יש להתיר גרמי כשהוא בכלל מסיר מונע בשעת יציאת הנשמה, אבל לא קודם כן.

ז) ונראה שאין לחלק בין מניעת נתינת מים ובין מניעת רפואות, שהרי אם החולה קצה נפשו מחיים ומסרב לשתות, אז שומעים לו, שכל זה בכלל גרמא ואינו מתכוין להרוג כמו שפירשתי לעיל. ומצינו ממעשה דזקני לוז, ובמעשה הזקנה שבאה לפני רבי יוסי, שיש לשמוע לדעת הזקן או החולה.

אלא ראיתי בנשמת אברהם שם, שגם כתב ''ואמ''ל הגרש''ז אויערבאך שליט''א: שצריכים להבדיל בין טיפולים הממלאים צרכיו הטבעיים של החולה או המקובלים משגרתיים, ובין טיפולים שהם מחוץ לגדר השגרה. ולכן חולה למשל הסובל מסרטן שהתפשט בגופו והוא קרוב למיתה, על אף שיש לו יסורים וכאבים קשים, אסור להפסיק לו או למנוע ממנו חמצן או כל מזון או נוזל מזין אחר, שלהם הוא זקוק, אם הוא סובל מסכרת אין להפסיק את מתן האינסולין כדי שימות יותר מהר, אין להפסיק את מתן דם או כל תרופה אחרת, כגון אנטיביוטיקה, הדרושה לטיפולו, גם אין למנוע ממנו דברים אלו כשהמטרה בכל זה אינה כדי לגרום למיתה יותר מהירה של החולה. אולם מאידך אין כל חיוב לטפל בחולה כזה בצורת קום ועשה כשהטיפול עצמו יגרום לו לסבל רב בנוסף ליסוריו, כשהטיפול הוא חוץ לגדר השגירה וכשאין לצפות אלא להארכת חייו במידת מה ולא לרפוי מחלתו היסודית. ובמיוחד אם גם החולה אינו מסכים עקב הכאבים הקשים או הסבל הרב עכ''ד.'' ע''ש.

וחילוק זה אינו ברור לי, שאם יש לחולה שהוא קרוב למיתה כאבים קשים, והמטפל אינו נותן לו מים לשתות אף שזה  ''צרכיו הטבעיים של החולה'', והמטפל רק כיון להציל את החולה מיסורים קשים ולא כיון להרוגו, וגם אם כן רצון החולה, אז זה בכלל גרמא ואינו מתכוין. ובשלמא שכתב הרמב''ם הל' רוצח פ''ג הל''י ''אבל הכופת את חבירו והניחו ברעב עד שמת... אין ממיתין אותו והרי הוא רוצח. ודורש דמים דורש ממנו דם.'' מ''מ זה דוקא כשההורג עושה מעשה של ''כופת'', משא''כ כשהוא אינו עושה שום מעשה. ובשלמא שהוא עדיין עובר על לא תעמוד על דם רעך, אף כשהוא אינו עושה מעשה, מ''מ נראה שאם החולה מסרב לשתות, אז יש לדמות זה למ''ש במשנה הוריות יג. ''האיש קודם לאשה להחיות ולהשב אבדה.'' משמע שיש להשוות דין אבידה לדין ''להחיות''. וזה כדמצינו שכתוב בסנהדרין עג. ''אבדת גופו מניין, ת"ל והשבותו לו''. ופירש''י שם ''אבדת גופו. כגון נטבע בנהר מניין שאתה מצווה על השבתו.'' וכן הוא הרמב''ם בפירוש משניות בפ''ד דנדרים, ''חיוב הרופא מן התורה לרפאות חולי ישראל, וזה נכלל בפירוש מ''ש הפסוק והשבותו לו, לרפאות את גופו שהוא כשרואה אותו מסוכן ויכול להצילו, או בגופו או בממונו או בחכמתו.'' הרי מפסוק של ''והשבותו לו'' לגבי אבידה יש ללמוד דין ''להחיות'', ולכן יש להשוות דינם. (ועיין עוד בזה בשו''ת יד אליהו מלובלין ס''מג.) וכן ראיתי בחכמת שלמה בח''מ ס''תכו, שכתב ''נראה לפענ''ד לכאורה דין חדש דהיינו דוקא אם אינו דרך בזיון להמציל אז מחויב להצילו בגופו אבל אם הוי הצלה דרך בזיון להמציל אם אינו יכול לשכור לאחרים להצילו, אז אינו מחויב להצילו בגופו אם הוי לו בזיון או טרחה יתירה דהוא זקן וכדומה, והטעם דכיון דילפינן הצלת גופו מוהשבותו לו כמ''ש בש''ס ובסמ''ע גם כן, אם כן כיון דמטעם השבת אבדה כמו באבדה קי''ל והתעלמת... א''כ ה''נ מהשבת גופו פטור כה''ג... אף מלאו לא תעמוד פטור באינו לפי כבודו'' ע''ש כל דבריו.

ולפי זה יש לדון, שהרי מצינו לגבי השבת אבידה שכתב מרן ח''מ ס''רסא ד, ''המאבד ממונו לדעת אין נזקקין לו. כיצד, הניח פרתו ברפת שאין לה דלת ולא קשרה והלך לו... השליך כיסו ברשות הרבים והלך לו, הרי זה איבד ממונו לדעתו.'' ולכן ה''ה די''ל לגבי לא תעמוד, שאם האדם מאבד עצמו לדעת או הוא חולה שמסרב לקבל טיפול, שאין נזקקין לו.

וגם נראה ממעשה אליהו הנביא הנ''ל שהלך למדבר כדי לברוח מאחאב המלך אף שאין שם מים, שזה מותר כיון שהוא גרמא ואינו מתכוין כשביארתי לעיל. ולכן מצינו שזה מותר אף ששתיית מים בכלל ''צרכיו הטבעיים''. וגם י''ל שאם אדם אחר ראה שאליהו הנביא רצה לילך למדבר מקום שאין שם מים כדי לברוח מאחאב המלך, ודאי שאין חיוב על אותו אדם להלחם אתו כדי למנוע אליהו מלילך לשם, אף ששתיית מים בכלל ''צרכיו הטבעיים''. וכן הוא בנד''ד.   

וגם י''ל לגבי אנשי לוז שהיו עוזרים זקניהם שקצו נפשיהם מחיים, לצאת מן העיר, שלא מצינו שהם הולכים עמהם כדי ליתן להם מים לשתות כנגד רצונם אף כשהם קרוב למיתה והם לא היו יכולים לשתות מים מעצמם.

שוב ראיתי מ''ש הספר חסידים ס''רלד, וז''ל ''אל יתנו לגוסס לאכול כי אינו יכול לבלוע אבל נותנין בפיו מים שמוצצין מן שלוויא של"בגא שג"א בלע"ז ויכתשוהו וימצו המרק ממנו ונותן בפיו שיוכל לדבר...''. ע''ש.

משמע שיש ליתן בפיו מים שמוצצין, כדי שהגוסס ''יוכל לדבר'', דהיינו שמא הגוסס ירצה לבקש איזה דבר כדי להקל מיסוריו וכו', אבל כיון שפיו יבש הוא אינו יכול לדבר, אז בזה יש ליתן בפיו קצת מים כדי לעזור אותו לדבר, אבל הס''ח לא כתב שיש חיוב ליתן מים בפיו כדי להמשיך חייו לחיי שעה (דהיינו שמא קצת טיפות מים יכולים לירד לתוך מעיו אף שהחולה אינו יכול לבלוע כרגיל, או שמא המים בפיו יכולים להקל על צער החולה, ומשום זה הוא יכול להמשיך לחיות קצת שעות), ובפרט כשיש לגוסס יסורים קשים. וי''ל שזה מפני הטעם שכתבתי לעיל, שזה רק בשב ואל תעשה וגרמא בעלמא והמטפל אינו מתכוין להרוג את הגוסס אלא רק כדי לקצר את היסורים.

ח) וגם יש טעם אחר לזה. כתב הציץ אליעזר ח''יג ס''פז ד''ה ועוד, לגבי נתינת מורפיום לחולה שקרוב למיתה שיש לו יסורים קשים, ויש חשש שמא המורפיום יקצר חייו כיון שהוא מדכא נשימתו, וז''ל ''דהדעת נוטה שגם הסורים המצערים את האדם כשהם קשים ל''ע גם המה מקריבים איך שהוא את מיתתו, ואפילו אנחה הא שוברת חצי גופו של אדם (כתובות סב:), וא''א על כן לכוון בדיוק מה יקרב יותר את המיתה במצב קריטי כזה, ומאידך התכשיר שנותנים לו יש בו מעליותא גדולה שמרפים ממנו עי''כ היסורים הקשים מנשוא...''. ע''ש. הרי מצד אחד המורפיום מקצר חייו, ומצד אחר היסורים מקצרים חייו. ואולי י''ל שהוא יותר טוב ליתן את המורפיום לגוסס שאף שמצד אחד הוא מדכא נשימתו וזה מקצר חייו, מ''מ מצד אחר הוא מאריך חייו כיון שהוא מפחית את היסורים.

ולכן אף בנד''ד י''ל הכי שאם החולה מסרב לקבל מים בעירוי תוך ורידי, ואם כופין אותו לקבל עירוי תוך ורידי אז זה גורם לו עגמת נפש שגורמת חלישת גופו, בזה י''ל שיש לו יותר סכנה מחלישת גופו ממה שיש לו סכנה משום חסרון המים. ולכן הכל לפי אומדנה של הרופא, והמצב של אותו גוסס.

ולכן למסקנה נראה שאין חיוב להכריח את הגוסס כנגד רצונו לקבל מים בעירוי תוך ורידי. ויש לשמוע לדעת ורצון החולה, וכדמצינו בזקני לוז ובזקנה שבאה לפני רבי יוסי. כן נראה לענ''ד.

ואסיים בכבוד רב

מחבר הספר אורחותיך למדני

ואחר זמן מה, קבלתי עוד שאלות בענין זה. וזה מה שכתבתי:

לכבוד הרה''ג  צבי ארנון  שליט''א

כתב כת''ר:

1. מה משקל רצונו של  החולה? לדוגמא חולה בן 80 שבקש או חתם שאינו רוצה  שיעשו לו הנשמה אם מצבו מתדרדר. והוא חולה במחלת סרטן שיכול לחיות בה עוד כמה חודשים, אבל  כרגע זקוק להנשמה.

או חולה עם מחלת לב או ריאות קשה שקשה לו לנשום ולא רוצה שינשימו אותו.

או חולה בן 85 חלש שמסרב לאכול או מסרב שיכרתו לו רגל סוכרתית.

ברור לנו שיש משמעות לסבל ויש משמעות לצפי של המחלה (חיי שעה או חיי עולם) אנו מתלבטים לגבי משקל הרצון שלו במצבים אלו. ע''כ דברי כת''ר.

נראה שאם החולה בכלל ''דעתן קצה עליהן'', אז אין חיוב לטפל בו בקום עשה כדי להאריך ימיו, וצריך לשמוע לרצון החולה. וזה מה שכבר כתבתי בענין זה... (התושבה לעיל).

כתב כת''ר:

2. מה משקל העובדה שהחולה לפנינו אינו יכול לקיים מצוות. כגון חולה דמנציה או  במצב שנקרא צמח. האם זה משפיע על הטיפול בו? האם צריך במידת הצורך לחברו לדיאליזה כשזה בדרך כלל סבל גדול עבורו? האם יש הבדל אם מקיים מצוות או לא. ע''כ דברי כת''ר.

נראה שאין חילוק בין אם הוא יכול לקיים מצוות או לא. וזה כמ''ש הביאור הלכה ס''שכט ד, ד''ה אלא, וז''ל ''ולפ"ז ברור דאפילו קטן מרוצץ נמי מחללין אעפ"י דלא ישמור שבתות גם לא יתודה ולא יבוא לכלל גדול אעפ"כ מחללין, וכמו ה"ה חרש ושוטה אע"ג דאינן בני מצות מ"מ מחללין עליהם דהא דלא מקיימי מצוה הוא משום אונסייהו.''

ואף כאן יש לאזיל בתר רצון החולה, שאם כשהוא היה בר דעת הוא אמר ''אם תהיה לי מחלה קשה שממנה לא אחלים, אז אל תאריך את חיי באמצעות התערבויות רפואיות'', אז צריך לשמוע לרצונו

ובאופן שאין ידוע רצון החולה, ועכשיו משום חומרת המחלה הוא אינו יכול לתקשר עם הרופא, אז יש לשאול את הקרובים, ואם הוא ברור להם בלי שום ספק שבמצב כזה שרצונו של החולה שלא להאריך חייו באמצעות התערבויות רפואיות, אז צריך הרופא לשמוע למה שהם אומרים.

וכן יש לפרש בעיר לוז לפי הגירסא במדרשים שכתבו ''בזמן שדעתם קצה עליהם מוציאים אותם חוץ לחומה והם מתים'', שיש לסמוך על הקרובים כדי לראות ולידע מתי הזקן בגדר ''דעתו קצה עליו'' שהקרובים יודעים מה תהיה דעת הזקן במצב הזה, שהקרובים יכולים לומר ''קים לי בגווה'' (כתובות פה.), וכשהם רואים שהזקן מגיע לגדר זה אז הם מוציאים אותו לחוץ לעיר.

כתב כת''ר: 

3. חולה שאם נחבר אותו למכונת הנשמה רוב הסיכויים שלא ייגמל ממנה אלא יישאר מונשם עד סוף ימיו. וכנראה  שזה סבל. האם לחברו למכונת הנשמה? ע''כ דברי כת''ר.

אף כאן צריך לשמוע לרצון החולה שאם הוא אומר ''קצה דעתי עלי'', או אם החולה אינו יכול להתקשר אלא הקרובים אומרים שכן דעת החולה וזה ברור להם, אז אין להאריך ימיו באמצעות התערבויות רפואיות.

ואסיים בכבוד רב

מחבר הספר אורחותיך למדני