מי שאין לו סוכה, האם יש לו חיוב לאכול בסוכה קהילתית אם הוא מצטער לאכול עם אחרים

לכבוד ידידי

כתב כת''ר:

ברצוני לשאול שאלה לקראת חג הסוכות בצרפת. אין לי סוכה בבית. יש כמה סוכות קהילתיות בשכונה שלי, אך אינני חש בנוח ללכת אליהן. לא נוח לי לסחוב לשם את כל הארוחה, וגם עצם הרעיון של לאכול במקום ציבורי מקשה עליי. לפעמים צריך לחכות למקום, לפעמים צפוף, ולעיתים האנשים היושבים שם אינם מתנהגים באופן ראוי (שותים, מדברים בקול רם). אני מודה שזה לא תמיד המצב, אך עצם האפשרות שזה יקרה גורמת לי לחשש ומונעת ממני ללכת לשם.

אגב, גם במהלך השנה אני לא תמיד חש בנוח לשבת במסעדות, במיוחד כשזה בשולחנות חיצוניים. בפועל, מה שאני עושה בדרך כלל זה ללכת לסוכה בלילה הראשון (לפחות כדי לברך "המוציא"). את שאר הארוחות אני אוכל בבית ללא לחם או מזונות. בשבתות וימים טובים, אני אוכל כזית עד כביצה פעמיים במהלך הארוחה (עם הפסקה ביניהן), כדי שזה ייחשב כסעודת עראי וכך לא אהיה חייב לאכול בסוכה. אני מסתמך על פסקי הרב עובדיה יוסף זצ״ל ופוסקים נוספים שפטרו במצב כזה.

עם זאת, בזמנים שקטים יותר, מחוץ לשעות הארוחות, אני משתדל ללכת לסוכה ולשבת שם ללמוד, כדי לא לבטל לגמרי את מצוות הישיבה בסוכה.

השאלה שלי היא: האם מותר לנהוג כך, ולהכניס את עצמי ביודעין למצב שבו אהיה פטור מן המצווה? אני מודה שקשה לי לשאול את השאלה הזו, וכל שנה, כשחג הסוכות מתקרב, אני מרגיש עצב וחרדה מכך שאינני מקיים את המצווה כראוי. ע''כ דברי כת''ר. 

א) ולכאורה נראה שכת''ר בכלל דין מצטער פטור מן הסוכה. וזה כמ''ש הרמ''א ס''תרמ ד, ''מי שכבו לו הנרות בסוכה בשבת ויש לו נר בביתו מותר לצאת מן הסוכה כדי לאכול במקום נר ואין צריך לילך לסוכת חבירו שיש שם נר אם יש טורח גדול בדבר (תרומת הדשן סימן צ"ג ופסקיו סימן קנ"ח).''

וזה כמ''ש התה''ד ס''צג, ''ונראה נמי דאפי' יש לחבירו נר בסוכתו אין אומרים לזה לך הבא סעודתך לסוכת חבירך ואכול שם לאור הנר דהא נמי חשיב צער משום דאין ערב לאדם אלא בשלו, והכי איתא במרדכי ובהגה"ה במיימון מן הירושלמי, ואע"ג דאין מפנין במועד מחצר לחצר, מחצר חבירו לחצר שלו מפנין אפילו מן היפה לכיעור משום דאין יפה לאדם אלא בשלו, אפס יש לחלק בראייה אם אפשר לו בלי טורח גמור לבא לסוכת חבירו ולאכול שם אין לו להקל.''

וכן הוא בפסקיו ס''קנח, ''דאפי' חבירו אצלו בסוכה בשולחן א' דאינו חייב לילך אצלו דניחא לו לאדם בשלו ולא בשל חבירו מידי דהוה לצאת מביתו לדירה אחרת דהוי צער לפי שנוח לו לאדם להיות בשלו, ומיהו דחק דהתם לעקור מביתו לדירה הוי טירחא אבל האי לפי שעה עד עבור סעודה לא דמי כלל.''

ופירש המ''ב שם ס''ק כג, ''אם יש טורח גדול - מפני שסברא הזו דלילך לסוכת חבירו יש צער בדבר לא פסיקא ליה כ"כ לכן תלה הדבר באם יש טורח גדול בזה, דאם אין לו טורח גדול צריך לילך לסוכת חבירו שיש שם נר, וכן אם ירדו גשמים ופסקו ומ"מ עדיין נוטף מן האילנות וא"א לאכול בסוכתו ויש לחבירו סוכה עם גג העשוי לכך לסגור ולפתוח צריך לילך לסוכת חבירו אם אין לו טורח גדול בדבר.''

ולכן עדיין י''ל שכת''ר צריך לילך לסוכה קהילתית כדי לאכול שם כיון שאין זה בכלל ''טורח גדול'' ברמ''א הנ''ל.

ב) מ''מ עדיין צריך לחקור בזה, דמצינו שיש דין אניני דעת וכמ''ש בסוכה כט. ''אביי הוה קא יתיב קמיה דרב יוסף במטללתא נשב זיקא וקא מייתי ציבותא, אמר להו רב יוסף פנו לי מאני מהכא, אמר ליה אביי והא תנן משתסרח המקפה, אמר ליה לדידי כיון דאנינא דעתאי כמי שתסרח המקפה דמי לי.''

ולכן אף שכתב הרמ''א שם, ''ולא יוכל אדם לומר מצטער אני אלא בדבר שדרך בני אדם להצטער בו (טור).'' מ''מ פירש המ''ב שם ס''ק כט, ''שדרך בני אדם להצטער בו - אם לא שהוא מאניני הדעת וכל אניני הדעת מצטערין בזה.'' וכתב בשער הציון שם ס''ק מג שזה כמ''ש הט''ז שם ס''ק ו, וז''ל ''הא דמצינו בפ' הישן דרב יוסף הי' יושב בסוכה ובאו קסמים ע"י הרוח ואמר פנו לי מנאי מן הסוכ' וא"ל אביי הא תנן משתסרח המקפ' השיב לו אנא דאנינא דעתאי כמי שתסרח המקפה דמי, הרי דאזלי' בתר דעת היחיד י"ל דכל אניני הדעת שוין בזה ולגבי דידהו מקרי רבים ואין לומר בטל' דעתן אצל כל אדם.''

ולפי זה י''ל בנד''ד שיש כמה חכמים שמקפידים יותר מסתם בני אדם שלא לאכול סעודתם עם אחרים, ואצלם ודאי הוא  ''חשיב צער משום דאין ערב לאדם אלא בשלו'' כמ''ש התה''ד. ולכן אף י''ל שאניני הדעת שאינו חכם עדיין הוא פטור מן הסוכה בענין זה, ואין לומר שבטלה דעתו אצל כל אדם כיון שיש כמה חכמים שג''כ מקפידים שלא לאכול עם אחרים.

וזה כמ''ש הרמב''ם הל' דעות פ''ה הל''ב, ''כשהחכם אוכל מעט זה הראוי לו לא יאכלנו אלא בביתו על שולחנו. ולא יאכל בחנות ולא בשוק אלא מפני צורך גדול. כדי שלא יתגנה בפני הבריות. ולא יאכל אצל עמי הארץ... והצדיקים והחסידים הראשונים לא אכלו מסעודה שאינה שלהן.'' ע''ש.

משמע שהוא ענין גדול לאכול בביתו על שלחנו ושלא בפני אחרים, וזה כדי ''שלא יתגנה בפני הבריות''. וכבר כתב המעדני יו''ט ברכות מג: ס''ק י, ''שהחכמים הקפידו יותר לצוות לת"ח וכמו שבוודאי גם שאר הדברים היו ראוין לכל, מ"מ צוואתם לת"ח לפי שהוא מן הראוי שיהיה נזהר בכל עניניו להתנהג בענין שלא יתגנה.'' ע''ש. וכן הוא במחצית השקל ריש ס''קנו ע''ש. משמע שהוא ראוי אף לסתם אדם לנהוג כן.

וק''ו שאין לו לאכול עם עמי הארץ, וזה כמ''ש מרן א''ח ס''קע כ, ''נקיי הדעת שבירושלים לא היו מסובין בסעודה אלא אם כן יודעים מי מיסב עמהם מפני שגנאי הוא לתלמיד חכם לישב אצל עם הארץ בסעודה.''

וכתב הכה''ח שם ס''ק עא, ''לא היו מסיבין בסעודה וכו'.  ואפי' בסעודת מצוה כגון דמילה ונישואין. תוספות פסחים קי"ד ע"א ד"ה ואין. וכ"כ מור"ם ז"ל ביו"ד סימן רס"ה סעיף י"ב. מט"מ סימן רצ"א. שכנה"ג בהגה"ט אות י"ז. עו"ת אות י"א. עט"ז אות ו' א"ר אות כ"ג. ואפי' אם עורכין ב' וג' שולחנות באותה סעודה לא ישב הת"ח עם ע"ה משום דהרי הוא אצלו בסעודתא חדא ברואין זה את זה ולזימון מצטרפין. רו"ח אות ג'.'' ע''ש.

א''כ אם יש סתם אדם שהוא אניני הדעת שלא רוצה לאכול עם שאר בני אדם, אז אין לומר לגביו שבטלה דעתו אצל כל אדם, שבאמת מצינו שזה מדה טובה דמצינו אצל החכמים. 

וראיתי בריטב''א בערובין כח. וז''ל ''...אבל כשהמנהג משונה מאד ויצא מדרך השכל כו' אין מנהגם מנהג אפילו לדידהו, ובטלה דעתם כדאסיקנא בפ' המצניא הנושא משאוי על ראשו וכו'.'' וכן הוא במאירי שבת צב: ''ויראה לי שכל שבני אותו מקום נוהגים כן מצד הראוי לפי ענינם אין אומרים וכי גליל רובא דעלמא הוא, שמ''מ רובא דעלמא הם לעצמם... אבל מה שמחוז אחד או עיר או כפר או כרך נוהגים מצד פחיתות ורוע סדר, ראוי לשאול עליהם וכי רובא דעלמא הם...''.

ולכן רק במנהג שהוא ''משונה מאד ויצא מדרך השכל'' או הוא ''מצד פחיתות ורוע סדר'' י''ל בטלה דעתו, משא''כ במנהג שהוא ''מדרך השכל'' או ''הראוי לפי ענינם'' שאז אין לומר בטלה דעתו. ולכן אף לגבי סתם אדם שהוא אניני הדעת שהוא פטור מן הסוכה רק באופן  ד''מקרי רבים ואין לומר בטל' דעתן אצל כל אדם'' כמ''ש הט''ז הנ''ל, י''ל שמי שאינו נוח לו לאכול סעודתו עם אחרים הוא פטור, ואין לומר לגביו בטלה דעתו כיון דמצינו שזה מנהג חכמים כמ''ש הרמב''ם הנ''ל.   

ולפי זה י''ל שמ''ש התה''ד והרמ''א הנ''ל שאין לסמוך על ''דאין ערב לאדם אלא בשלו'' אלא בטורח גדול, זה מיירי רק בסתם אדם שאינו בכלל אניני הדעת וכמ''ש החיי אדם ס''קמז אות יא, ''שהרי כמה בני אדם הולכין לבית חבריהם לאכול שם'', אלא באניני הדעת עדיין י''ל שהוא פטור מן הסוכה אף כשאין טורח גדול, כיון שאין לומר לגביו בטלה דעתו אצל כל אדם, כיון שיש כמה חכמים שמקפידים על זה יותר מסתם בני אדם.

וא''כ בנד''ד אם כת''ר בכלל אניני הדעת בענין זה אז י''ל שכת''ר פטור מלאכול בסוכה קהילתית, וכ''ש לפי מ''ש כת''ר ''לפעמים צריך לחכות למקום, לפעמים צפוף, ולעיתים האנשים היושבים שם אינם מתנהגים באופן ראוי.''

ג) ואת''ל שכת''ר אינו בכלל אניני הדעת, אז יש לחקור האם מותר לעשות הערמה כדי לפטור ממצוות סוכה מלבד בליל הראשון שיש חיוב לאכול פת בסוכה. וזה כמ''ש כת''ר ''אני אוכל בבית ללא לחם או מזונות. בשבתות וימים טובים, אני אוכל כזית עד כביצה פעמיים במהלך הארוחה (עם הפסקה ביניהן), כדי שזה ייחשב כסעודת עראי וכך לא אהיה חייב לאכול בסוכה. אני מסתמך על פסקי הרב עובדיה יוסף זצ״ל ופוסקים נוספים שפטרו במצב כזה.''

ויש לדמות זה למה דמצינו לגבי ביטול מצוות ציצית, שנראה שאף מצוות סוכה בשאר ימי החג היא רק מצוות קיומית כמו מצוות ציצית.

ולכן כתוב במנחות מא. ''דמלאכא אשכחי' לרב קטינא דמיכסי סדינא, אמר ליה קטינא קטינא סדינא בקייטא וסרבלא בסיתוא ציצית של תכלת מה תהא עליה, אמר ליה ענשיתו אעשה, אמר ליה בזמן דאיכא ריתחא ענשינן.''

ופירש''י שם, ''דמיכסי סדינא - דלא הוה ליה ציצית כדאמרינן לעיל משום כסות לילה. סרבלא - כגון אותן שלנו שהן עגולין ואין לה אלא שני כנפים [למטה] דפטורה מציצית... אלא הכי קאמר ליה טצדקי למיפטר עצמך מציצית - תבקש תחבולות לפטור עצמך מציצית.'' (וכתב הרמב''ם במשנה תמורה פ''ה מ''א ''ותחבולת ההיתר תקרא הערמה''.)

ופירשו התוספות בערכין ב: ד''ה הכל, ''דווקא באותן הימים דכל הטליתות היו בת ארבע כנפות איכא עונש לאותו שמשנה אותו להיפטר, אבל בזמן הזה שרוב הטליתות פטורין אין עונש למי שאינו קונה ארבע כנפות.'' ע''ש. וכן הוא בתוספות שבת לב: ד''ה רבי.

וכן הוא בב''י א''ח ס''כד, וז''ל ''וכתב המרדכי בשם תוספות שנ"ץ פירוש, מי שיש לו טלית בת ארבע כנפות ומחזר עלילות כדי להפטר מן המצוה, נענש. ודוקא בימיהם, שהיו רגילים בטליתות בת ארבע כנפים, אבל אנחנו אין דרכנו בבגדי' ארבע כנפים, אפילו בעידן ריתחא לא מיענשי. ומיהו מצוה מן המובחר היא, כדאמרינן (סוטה יד א): לא נתאוה משה ליכנס לארץ משום פירותיה, אלא כדי לקיים מצוות התלויות בה. ומתן שכרה מרובה, כדאמרינן (מנחות מג ב) ששקולה כנגד כל המצוות, עכ''ל. וכן כתב בסמ"ג.'' ע''ש.

נראה מזה שרק כשיש הוכחה שהאדם עושה הערמה, כגון בזמן חז''ל שהם היו רגילים בבגד של ד' כנפות ועדיין האדם בוחר לובש בגד שפטור מציצית, אז יש לו עונש בעידן ריתחא, משא''כ כשאין הוכחה כבזה''ז שאין איסור להערים.

ויש לחקור באדם בימי חז''ל שלובש בגד של ג' כנפות, אבל דוקא בלילה שהוא אינו זמן מצוות ציצית. וי''ל שפשוט הוא שאדם זה אינו חייב בעונש כיון שהוא אינו מגיע לחיוב מצוה שהוא דוקא ביום, ורק ביום כשחל חיוב המצוה אז י''ל שהוא יקבל עונש בעידן רתיחא אם הוא לובש בגד של ג' כנפות.

ולפי זה יש לדון לגבי מצוות סוכה. ונראה שאם האדם אוכל בביתו פחות מחיוב סוכה כגון רק כזית פת, אז אין לו שום עונש כיון שזה דומה למי שלובש בגד של ג' כנפות בלילה בימי חז''ל, שעדיין לא הגיע חיוב המצוה שלגבי ציצית הוא ביום, ולגבי סוכה הוא כשהאדם אוכל יותר מכביצה של פת. ולכן אין שום עונש בזה.

וי''ל שיש עונש לגבי מצוות סוכה רק אם האדם רוצה לאכול יותר מכביצה פת, ויש לפניו כמה סוכות כשרות וגם סוכה אחת שיש בה ריח רע, והוא בוחר להיכנס דוקא לסוכה שיש בה ריח רע כדי שהוא יכול לפטור את עצמו מחיוב סוכה מטעם  מצטער פטור מן סוכה. ולכן זה דומה למי שיש לפניו כמה בגדים של ד' כנפות והוא בוחר ללבוש דוקא בגד של ג' כנפות שבימי חז''ל יש לו עונש בעידנא רתיחא. ויש לפלפל.

ולכן נראה שאין חשש אם כת''ר ממשיך לנהוג כמ''ש בשאלה.

ואסיים בכבוד רב

מחבר הספר אורחותיך למדני